פסק דין 1. התביעה שבפני היא לגימלת שמירת הריון על פי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). 2. התובעת ילדה ביום 28.12.99. על פי דבריה, היתה בשמירת הריון בין התאריכים 4.10.99 ועד 28.12.99. התביעה נדחתה על ידי הנתבע בטענה כי האישור הרפואי שהמציאה אינו מעיד על צורך בשמירת הריון. 3. בהסכמת הצדדים מונה בתיק זה מומחה רפואי כדי לקבוע האם הפסקת העבודה נבעה משמירת ההריון, והוא התבקש להשיב על השאלה הבאה: "האם יש בחומר הרפואי המצורף כדי להצביע על כך שהתובעת נאלצה להיעדר מעבודתה בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן אותה או את עוברה?". 4. פרופ' דיאמנט אשר מונה כמומחה רפואי השיב כי ביום 14.10.99 אושפזה התובעת בדחיפות עקב הפרעה נוירולוגית, ולאחר בדיקה מקיפה בה לא נמצא דבר, שוחררה לביתה עם המלצה למנוחה במשך 48 שעות וביצוע מעקב אצל רופא מטפל. התופעות הנוירולוגיות לא חזרו אך הרופא המטפל המליץ לה על שמירת הריון עד הלידה. 5. חוות דעתו של המומחה היתה: "הופעה פתאומית של סימנים נוירולוגיים, גם אם הם חולפים, מבשרת לעיתים, מחלה או הפרעה קשה במערכת העצבים, אשר יכולה להתפרץ בשלב מאוחר יותר, גם עם תוצאות בדיקות עזר תקינות. במקרים אלה ביקורת צמודה במרפאה נוירולוגית והסבר לחולה "רגילה" עונים על הדרישה. לא כך בהריון, כאשר התקף אפילפטי, לדוגמא, יכול להיות מסוכן לא רק לאם אלא גם לעובר בעיקר בזמן עבודה, נהיגה וכו'. לכן ללא ספק, היה צורך במנוחה בבית ומניעת פעילות פיזית לתקופה מסויימת, על מנת לוודא שסימני מחלה לא חוזרים. תקופה של 48 שעות אשר הומלצה על ידי רופא בית החולים לא היתה מספיקה, אך שמירת הריון עד הלידה היתה ללא ספק מיותרת. לפי דעתי, דרושה היתה השגחה בבית, למשך שבועיים, משיחרורה מבית החולים. לעומת זאת לא היה, על פי הבנתי, סיכון גבוה יותר לעובר הנותר, בתקופה האמורה מאשר בחודשים שקדמו לה, לכן היתה הצדקה לשמירת הריון מבחינה זו". 6. ס' 58 לחוק קובע: "מבוטחת" - עובדת או עובדת עצמאית, המבוטחת לפי פרק י"א שמתקיימות בה הוראות סעיף 50, ולענין זה היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת ההריון; "שמירת הריון" - היעדרות מעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האשה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב. 7. ס' 59 לחוק קובע: "מבוטחת, שהיתה בשמירת הריון שלושים ימים רצופים לפחות, תהיה זכאית לגמלה בעד התקופה האמורה ובעד כל תקופה נוספת של 14 ימים רצופים לפחות שבהם היתה בשמירת הריון, והכל לפי אישורים רפואיים, כלליים, תנאים ומבחנים שקבע השר". 8. המומחה הרפואי קבע כי המצב הנוירולוגי של התובעת, יכול להיות מסוכן לה ולעוברה, ועל כן היה צורך במנוחה בבית ומניעת פעילות פיזית לתקופה מסויימת. המומחה אף הגדיר את אורך התקופה, וקבע כי השגחה בבית למשך שבועיים מיום שיחרורה מבית החולים היתה דרושה והיתה הצדקה לשמירת הריון בתקופה זו. עם זאת, קבע המומחה כי לא היה מקום לשמירת הריון עד ליום הלידה כיוון שלא היה בתקופה זו סיכון גבוה יותר לעובר הנותר מאשר בחודשים שקדמו לה. 9. ניתן לסכם ולומר כי שמירת ההריון במשך שבועיים ממועד השיחרור היתה מוצדקת ונועדה למנוע סיכון לתובעת ולעוברה. מעבר לתקופה זו, על פי חוות דעתו של המומחה, לא היה צורך בשמירת הריון, והיא היתה מיותרת. כיוון שכך, לא הוכיחה התובעת צורך בשמירת הריון לתקופה של 30 ימים רצופים לפחות, ועל כן - אינה זכאית לגימלה. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות. הריוןרפואהשמירת הריוןשאלות משפטיותביטוח לאומי