סעיף 59 חוק חוזה הביטוח - כפל ביטוח זכות השתתפות

סעיף 59 חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 - כפל ביטוח זכות השתתפות, הינו נושא שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט ירון בשן הרקע העובדתי : מכונית שביטחה התובעת נגנבה ממוסך (של הנתבע 1) שהרכוש שנמצא בו, ובכללו אותה מכונית, בוטח מפני סיכוני גניבה ע"י הנתבעת 2. הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות נרחבות וסיכמו בשאלה המשפטית שבה נחלקו: האם מתקיים בנסיבות אלה "כפל ביטוח" ומה היחס שבין זכות השיבוב שמכוחה תבעה התובעת לכללי ההשתתפות במקרה "כפל ביטוח"? סעיפים 68, 62 ו- 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) נוגעים לענייננו: ס' 68 קובע שמבטח חייב לשלם לפי דרישה לצד שלישי תגמולי ביטוח שהמבטח חייב למבוטח. כך נוצרת עילת תביעה ישירה לניזוק נגד מבטחו של המזיק. המסד לדיני הנזיקין הוא - היש צורך להזכיר? - שניזוק זכאי לפיצוי מהמזיק בגין הנזקים שגרם לו. ביחסי הניזוק והמזיק (ומבטחו של המזיק) אין מקום ל"השתתפות" או ל"שוויון" ועל המזיק החובה לפצות את הניזוק. ס' 62 לחוק יוצר את זכות התחלוף (או ה"שיבוב") ומקנה למבטחו של ניזוק ששילם תגמולי ביטוח את עילות התביעה שעמדו לניזוק עצמו כנגד המזיק. חיבור ס' 62 עם ס' 68 מעניק למבטחו של הניזוק עילת תביעה ישירה נגד מבטחו של המזיק. הכללים החלים על תביעה כזו הם של דיני הנזיקין. על התובע בעילת תחלוף להוכיח "אשם" של "מזיק" כדי לזכות ב"פיצוי" לפי ראשי הנזק שבדיני הנזיקין. ס' 59 לחוק חוזה הביטוח עוסק ב"ביטוח כפל", דהיינו מצב שבו "בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות..." וקובע כללים לחלוקת חבות המבטחים כלפי המבוטח. טענת הנתבעים היא שהנתבעת 2 והתובעת ביטחו אותה מכונית מפני סיכון "גניבה", לכן חל ס' 59 ויש לחלק את חבותן לפי כלליו. טענת התובעת היא, שהיא ביטחה "ניזוק" ואילו הנתבעת 2 ביטחה "מזיק" ולכן לא קמה לנתבעת 2 זכות השתתפות לפי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח נשוב לעובדות: מבוטח התובעת מסר מכונית למוסך כשחלונה פרוץ. המוסך נפרץ והמכונית נגנבה כשהגנב נטל את מפתחות המכונית שלא נשמרו כראוי יחד עם הקוד המאפשר את התנעתה. למבוטח התובעת עילות תביעה טובות המעוגנות בדיני הנזיקין, השומרים והחוזים. אילו התנהלו ההליכים במישרין בינו לבין הנתבע 1 היתה תביעתו מתקבלת במלואה. היתכן שהתדיינות בין מבטחיהם של הצדדים הקרובים לאירוע תסתיים בתוצאה שונה? לשיטת הנתבעות גובר הכלל של כפל ביטוח על זכות השיבוב ולכן התדיינות בין המבטחים תביא לחלוקת נטל הגניבה בין המבטחים במקום שבו תביעת נזיקין ישירה היתה מטילה את כל העול על הנתבע 1 להנאת הניזוק. התובעת חולקת עליה. הצדדים סיכמו טענותיהם בשאלה זו וגם בשאלה - שלא מצאתי להזקק לה - באשר לשיעורי חלוקת הנטל בין המבטחים טענות הצדדים : הנתבעות סבורות שברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3)769 (להלן: הלכת סיגנא) נקבע למעשה שעקרון ההשתתפות במקרי "כפל ביטוח" גובר על זכות השיבוב. הטעם לכך הוא, לדעתן, שבפועל זכתה מבטחת של מי שלפי עובדות המקרה הוא "ללא ספק" המזיק, לזכות השתתפות כנגד מי שהיתה המבטחת של הניזוק. כנגדה עומדים הדברים המפורשים שבהם דחה בית המשפט העליון טענה זהה, שבגללה התבקש דיון נוסף באותה פרשה. כך כתב השופט מצא (דנ"א 3964/01 סיגנא חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה תק-על 2001(3), 735 בעמ' 736): "... אלא שפסק הדין שלערעור בענייננו אינו דן בשאלות אלה, וממילא התוצאה עליה מצביעה העותרת איננה מתחייבת ממנו. פסק הדין איננו קובע כי ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק יחול גם במקרה בו נמצא מבטחו של המזיק אחראי בגין חבות המזיק כלפי צד שלישי (הניזוק). פסק הדין מציין, כי העותרת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח אחריות", היינו כי נועדה לכסות את אחריותו של המוביל לגרימת נזק לצד שלישי; וחיובה של העותרת להשתתף בכיסוי הנזק התבסס על ההנחה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח רכוש" גרידא, ובדומה לפוליסה שהוצאה על-ידי העותרת, אף היא נועדה לכסות רק את אינטרס הבעלים בנכס. יוצא, אפוא, שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי מקרה של מבוטחים אחדים, שבו הביטוח לטובת האחראי לנזק נועד לכסות את אחריותו לגרימת הנזק." הנתבעות טוענות שמן הראוי להתעלם מדברים אלה שאינם תקדים מחייב שכן הם שנקבעו בהחלטה הדוחה בקשה לדיון נוסף, אך דומני שהדברים גופם נכונים ומחייבים כאחד לטענת הנתבעות נקבעה בהלכת סיגנא עדיפות של זכות ההשתתפות שבס' 59 על זכות השיבוב שבס' 62. לריק חיפשתי בפרקטיקה עקבות לשינוי כזה בדין הנוהג (שלטענת הנתבעים נקבע "על דרך ההתעלמות"). למשל: ב"ביטוח מקיף" לרכב נוטלת על עצמה המבטחת חבות הן כלפי הרכב המבוטח והן כלפי הרכב שבו הוא פוגע. כששתי מכוניות המבוטחות בביטוח מקיף מעורבות בתאונה כל אחת מהמבטחות "ביטחה אותו נכס" (המכוניות המעורבות) "מפני אותו סיכון" (נזקי התאונה). אלפי תביעות שיבוב מוגשות בישראל מדי שנה בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים. כשלמכוניות המעורבות "ביטוח מקיף" מתייצבות משני צדי המתרס המבטחות שלהן. מאז שנקבעה הלכת סיגנא ביום 4.4.2001 לא חל כל שינוי דרמטי בדרך התנהלות תביעות אלה. בתי המשפט ממשיכים לברר מי אחראי לתאונה (ענין לא נחוץ להכרעה לפי ס' 59) ולא דנים ביחס הביטוחים (ענין נחוץ לבירור ההשתתפות לפי ס' 59). אם צודקים הנתבעים כל אותן תביעות שיבוב מתנהלות מזה 6 שנים "בניגוד להלכת סיגנא" ואין פוצה פה ומצפצף והרי הדבר אינו סביר תקדימים : באסמכתאות הנתבעים אין אפילו אחת המתיימרת לנתח את הדין ולנמק כיצד ומדוע ראוי לתת למבטחו של מזיק זכות השתתפות כנגד מבטחו של ניזוק. הסתייגות ברורה מהפירוש שמציעים הנתבעים לדין עולה מהדברים שכתב כבוד השופט מצא, מעט לפני הקטע שצוטט קודם: "בחינת היחס שבין ביטוח כפל לטובת מבוטחים אחדים לבין דיני התחלוף הקבועים בסעיף 62 לחוק, אכן מעוררת שאלות כבדות-משקל; ואני נכון להסכים עם העותרת שהתוצאה המתוארת על-ידיה אינה רצויה. ראו לעניין זה את פסק הדין בעניין North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance Co., (1877) 5 Ch.D. 569 בו נפסק כי למבטחי השומרת של נכס שניזוק, אשר נשאה באחריות לנזק, לא קמה זכות השתתפות כלפי מבטחיה של בעלת הנכס. גם המלומד ,Birds בספרו ,303, 316-317 ,(Modern Insurance Law (4th ed., 1997 מסייג את תחולתה של זכות ההשתתפות למקרים בהם אין אחד המבוטחים נושא באחריות לנזק שנגרם למבוטח האחר..."עיון בהלכת North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance מראה, שלא רק שנשללה זכות ההשתתפות של מבטחי המזיק כלפי מבטחי הניזוק, אלא שבמפורש אושרה זכות השיבוב שלהם משמע: התקדימים הזרים תומכים בעמדת התובעת. הלכה ישראלית מפורשת לענין זה לא אוזכרה ע"י הצדדים, אך דומה שהעקרונות שהנחו את בתי המשפט הזרים יפים גם לדין הישראלי. בטרם נדון בטעמים לכך, ראוי להקדים ולומר, שהנתבעות שבפני - המעוול והמבטחת שלו - לא "תובעות" השתתפות, אלא "מתגוננות" בטענה שלתובעת זכות לתבוע מהן השתתפות בלבד. זוהי הבחנה טכנית לגמרי: בין אם כטענת הגנה ובין אם כטענת התקפה, מנסים המעוול ומבטחתו "לגלגל" חלק מנזקי העוולה לפתחם של הניזוק ומבטחתו. אילו תבע אותן מבוטח התובעת בעצמו (כתביעת נזיקין נגד המזיק וכתביעה לפי ס' 68 לחוק חוזה הביטוח נגד מבטחו של המזיק) עדיין יכולות היו, לשיטתן, לשלוח הודעת צד ג' לתובעת (מבטחתו של הניזוק) ולתבוע ממנה "השתתפות". אגב כך היו "כופות" על הניזוק הפעלת פוליסת הביטוח שלו דיני הנזיקין ודיני הביטוח יוצרים מערכת של "כלים שלובים". אם למבטחו של מזיק "זכות השתתפות" נגד מבטחו של הניזוק, משמע שלמי ש"בא בנעלי המזיק" יש זכות להקטין את עלויותיו (ובעקיפין גם את עלויות המזיק עצמו) ולהתעשר על חשבון הניזוק! בדיוק כדי למנוע תוצאה זו באה לעולם עילת השיבוב: "עקרון התחלוף הוא עיקרון נזיקי שמקורותיו מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, תכליתו היא למנוע התעשרות שלא כדין מחייב אשר צד ג' פרע את חובו" (ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד לה(1) 393, 399 ורע"א 7817/99 אבנר נ' קופ"ח מכבי, פ"ד מ(3) 49 פסקה 11). לא נראה לי שיש מקום לספק באשר לכך שמדובר בהתעשרות ממש על חשבון הניזוק עצמו: ראשית, עצם קיומו של ביטוח לניזוק היא תוצאה של תשלום דמי ביטוח ע"י הניזוק לפני האירוע הביטוחי. אלה הם כספים שהוציא הניזוק וכעת מבקש המזיק להנות מפירותיהם. שנית, להפעלת פוליסה יש עלויות: השתתפות עצמית וייקור של פוליסות ביטוח עתידיות (ולעתים קושי להשיגן בכלל). שלישית, אפילו בחר המבוטח להפעיל את הפוליסה שלו ממילא (כפי שקרה בתביעה שבפני) ברור שעסקי ביטוח אינם מתנהלים בחלל ריק. אם תשלל מהתובעת עילת השיבוב והיא תאלץ "להשתתף" בחבות מבטחו של המזיק גם "בגין מבוטח שלא חטא", יבוא הדבר לידי ביטוי כלשהו בעלויות הביטוח ביום מן הימים לא רק התחלוף והשיבוב, אלא גם הכללים בדבר "כפל ביטוח" מעוגנים בדיני היושר ובעקרונות של "עשיית עושר ולא במשפט". זכות ההשתתפות מבוססת על התפיסה שלפיה, מקום שבו אחדים צריכים לשאת בחיוב, יש לחלק את נטל החיוב ביניהם באופן צודק. די להזכיר שבמשפט האנגלי נקראת הזכות equitable contribution. ה"השתתפות" הוגנת כששני מבטחים ביטחו מבוטח אחד. אז, בא כל מבטח ב"נעליו" (ובאשמו) של אותו אדם עצמו - ואין כל הצדקה להניח למקרה העיוור, או להחלטה שרירותית של המבוטח (המפעיל פוליסה אחת ולא אחרת) להיטיב את מצבו של מבטח אחד לעומת מצבו של האחר. לא כן המצב, כאשר כל מבטח בא בנעליו (ובאשמו) של מבוטח אחר. אז מעמדם של המבטחים מבחינת דיני היושר נגזר ממעמדם של המבוטחים: כשמבוטח אחד הוא מעוול והאחר קורבנו, מצבם של המבטחים רחוק מ"שוויון" המצדיק "השתתפות". ראוי לזכור: הדין נוטה חיבה וחסד לניזוק ו"מעדיף" אותו על המזיק ואין מקום "לתקן" העדפה זו "מטעמי מוסר וצדק". ראוי להדגיש את האבסורד שבטיעון הנתבעות: הנתבעות טוענות - בשם המוסר והצדק - שיש להניח ל(מבטחו של ה)מזיק לכפות על הניזוק את מקצת העלויות שגרם מעשה העוולה. אף שהנייר סובל (כמעט) הכל, דומה שטיעון מעין זה נדחה כבר לפני אלפי שנים במילים - הרצחת וגם ירשת סוף דבר : לאור האמור ובהתאם להסכמות הצדדים אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת 90,000 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה מיום 22.4.04 ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ והאגרה ששולמהחוזהפוליסהחוזה ביטוחביטוח כפל