פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטת המוסד שלא להכיר באוטם שריר הלב שבו לקה התובע, לטענתו, ביום 03/03/99 כנובע מאירוע חריג בעבודתו ועל כן כ"פגיעה בעבודה". 2. לטענת התובע, שעבד כאחראי על אחזקת המעליות בבניין משרד המשפטים בתל אביב, תפקידו היה לחלץ אנשים "שנתקעו" במעליות וכן להזמין את אנשי "נחושתן" (יצרנית המעליות) לתיקון תקלות במעליות. ע"פ גרסת התובע, ביום 03/03/99 בסביבות, השעה 15:00-14:00 הוא קיבל הודעה טלפונית לפיה "נתקעו אנשים במעלית בקומה רביעית וכי ישנה תינוקת בין האנשים "שנתקעו" כאמור. התובע מיהר לרוץ במעלה המדרגות עד לקומה הרביעית ובמקביל צעקו אנשים מתוך המעלית: "אנחנו תקועים, אנחנו נחנקים" התובע עבד "במהירות ובלחץ" כדבריו, על מנת לחלץ את הנוסעים ואכן כעבור 10 דקות הצליח לחלצם. בתום החילוץ חש התובע לחץ בחזה, לדבריו, נטל אספירין וישב לנוח כשעה וחצי, תוך שהוא חש "שריפה" בחזה. אח"כ נח עוד פרק זמן, נסע במכוניתו לביתו ובשל תחושת ה"השריפה" בחזה הוא פנה מאוחר יותר לקופ"ח, משם נשלח בדחיפות לבית חולים "שיבא" בעקבות בדיקת .G.K.E שנעשתה לו בקופ"ח. עד כאן - גרסת התובע ע"פ תביעתו ותצהירו. 3. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי במעלית היו רק שניים : אם ובתה התינוקת, ולא היו נוסעים נוספים, עוד אישר התובע כי לא היו עדים למקרה ולדעתו איש מעובדי הבניין לא ראה את המקרה. התובע נשאל מדוע במסמכים הרפואיים (בקופ"ח ובביה"ח "שיבא") לא נזכר כלל "אירוע המעלית" האמור לעיל ותשובתו: "... דיברתי עם הרופאים מה שהם שאלו אני מסרתי אני סיפרתי לרופאים מה שקרה לי בבית החולים למרות שסיפרתי זה לא מופיע אני לא יודע להסביר זאת" (עמ' 2 שורה 14-17 לפרוטוקול). 4. לאחר ששמענו עדות התובע ועיינו בכל המסמכים ובסיכומי הטענות שהגישו ב"כ הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן: א. נטל הראייה להוכחת קיומו של אירוע חריג בעבודה, אשר לכאורה גרם לאוטם בשריר לבו של התובע, לא הורם על ידו. מלבד תצהירו ועדותו של התובע עצמו אין שום ראיה, מסמך, עדות או רישום שניתן יהיה ללמוד מהם על עצם קרות האירוע הנטען ע"י התובע. כבר צויין לעיל, מפי התובע, כי איש מעובדי הבניין לא ראה את המקרה. התובע לא הביא ראיות אחרות לכך שהיתה תקלה כלשהיא במעלית, או שהוזמנו טכנאים מחב' "נחושתן" לבדוק מדוע "נתקעה" המעלית עם נוסעים בתוכה. והלא התובע עצמו בסעיף 5 לתצהירו מציין כי תפקידו לזמן את אנשי "נחושתן" לתיקון תקלות במעלית. ב. התובע לא ידע לומר מי טלפון להודיע לו כי המעלית "נתקעה", אך בכך יש משום סתירה, לכאורה, לדבריו כי איש מעובדי הבניין לא ידע על המקרה, שכן סביר להניח שאת שיחת הטלפון קיבל ממאן דהוא מעובדי הבניין שידע את מס' הטלפון שלו ואת תפקיד כאחראי לחילוץ אנשים ממעליות "תקועות". ג. כדי להבהיר מדוע האירוע היה כה חריג טען התובע כי אנשים במעלית "התקועה" צעקו "אנחנו תקועים, אנחנו נחנקים" ואף ידע להסביר זאת בכך שמדובר במעלית קטנה "וכנראה גרמה לאנשים במעלית תחושת מחנק". ואולם, בחקירתו הנגדית אישר התובע כי במעלית היו רק אם ותינוקת, ולפיכך גירסתו (ראה בסעיף 7 לתצהירו) נדחית ואין עוד מצוקת אנשים "ולחץ" כמתואר לעיל ע"פ התצהיר. ד. בשום בשום מסמך רפואי רלוונטי שהוגש אין אזכור של חילוץ אנשים מהמעלית "התקועה" יתירה מכך: בנ/4 (מסמך מבי"ח שיבא - יחידת לטיפול נמרץ לב) נרשם: "בן 49 התקבל בשל כאבים בחזה ... ביום פנייתו אירוע של צריבה ... שנמשכה כשעתיים. פנה לקופת חולים. בוצע א.ק.ג. שהראה אוטם ונשלח לחדר מיון... שעת התחלת הסימפטומים 18:00 שעת הקבלה למיון 20:55 שעות הקבלה ליחידה 21:40 " מאחר שלטענת התובע, המעלית נתקעה בשעה 14:00-15:00 הרי שחלפו לפחות שש שעות עד הגיעו לחדר המיון, והנה לא זו בלבד שלא מצויין דבר בעניין האירוע בעבודה, אלא שנרשם כי הסימפטומים החלו בשעה 18:00. רישום זה אכן תואם, מבחינת לוח הזמנים, את דברי התובע כי הגיע לחדר המיון בסביבות השעה 20:30 (ראה סעיף 11 לתצהירו) וזאת לאחר בדיקת א.ק.ג.. שעבר בקופת חולים (ראה סעיף 10 לתצהירו). ה. סוף דבר: על פי כל האמור לעיל קובעים אנו שהתובע לא הוכיח קיומו של האירוע החריג בעבודה כנטען בתביעתו, ואשר בעקבותיו, כביכול, לקה בליבו. אשר על כן אנו דוחים את התביעה. ו. אין צו להוצאות. מעליתהתקף לב / אוטם שריר הלבביטוח לאומי