פסק דין 1. התובע עותר להכיר בליקויי השמיעה בגדר תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן- החוק). 2. בכתב ההגנה נטען כי לתובע לא אירעה כל פגיעה בעבודה או שורת פגיעות זעירות במובן המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע כמשמעה בסעיף 79 לחוק. אין קשר בין עבודת התובע ומחלתו הבאה על רקע מצבו הבריאותי הקונסטיטוציונלי והשפעת העבודה על מחלתו של התובע היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובחנתי טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתי: 3. בהחלטתו מיום 20.8.00 קבע בית הדין את עובדות המקרה, ומינה את ד"ר יהושוע דנינו למומחה רפואי מטעם בית הדין. 4. להלן עובדות המקרה כפי שקבע אותם בית הדין: א. התובע, יליד 1943, הועסק כאזרח עובד צה"ל בתפקיד רפד בבסיס 7100 (להלן- המפעל) החל משנת 1967. ב. במסגרת עבודתו ביצע התובע עבודות גזירה, תפירה וחיתוך גומיות ובדים במפעל. עבודות אלה בוצעו ב"הנגר" המופרד למחיצות כמפורט בתרשים שצורף לתצהיר התובע, בו צויינו עוצמות הרעש במדורים השונים במקום, וכדלקמן: מחלקת גזירה ותפירה - 76 דציבל. מדפים ומחלקת תיקונים - 75 דציבל. מכבש - 73 דציבל. גליוטינה - 92 דציבל. ג. עד לשנת 1997 עבד התובע במפעל כ-1/2 8 שעות, 5 ימים בשבוע ו-5 שעות בימי ו' בתוספת 40 שעות לחודש. בשנתיים האחרונות חדל לעבוד בשעות נוספות. ד. ליד הגליוטינה עבד התובע בממוצע 2-3 שעות ביום כ-2-3 פעמים בשבוע. הגליוטינה נמצאת בחדר שדלתו פתוחה ובמרחק של כ-2.5 מטר ממחלקת הגזירה והתפירה. ה. במהלך החיתוך בגילוטינה כאשר התובע ניצב לידה "דופקת הגליוטינה כל 5 שניות ומשמיעה רעש בעוצמה של 92 דציבל". משך פעולת החיתוך בגילוטינה משתנה בהתאם לכמות החומר הנחתך, אף פעם לא שעתיים רצוף, בהפסקות של כ-5-10 דקות בין חיתוך לחיתוך, תלוי בחומר הנחתך. ו. ביתרת הימים והשעות עבד התובע במחלקת גזירה ותפירה בה נמצאות מכונות תפירה מיוחדות ומסורים ידניים לחיתוך גומי ובד קשיח. ז. בביצוע עבודות החיתוך בגליוטינה השתמש התובע באוזניות מגן. ביתר סוגי העבודות השתמש במגיני אוזניים אך לא באופן קבוע. 5. מחה הרפואי התבקש ע"י בית הדין להשיב לשאלות הבאות: א. האם התובע סובל מירידה בשמיעה ובאיזו מידה ? נא לפרט לגבי כל אחת מהאוזניים. האם התובע סובל מטנטון ? ב. האם הליקוי בשמיעתו של התובע נגרם כתוצאה מחשיפתו לרעש העולה על 85 דציבל, כפי שתואר לעיל. אם כן, האם נגרם לתובע נזק לאוזן הפנימית והאם נגרמה לו ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור ? ג. האם לדעת המומחה התקיימו בתובע תנאים להכיר בנזק לאוזניו כ"מחלת מקצוע" לפי פריט 7 לתוספת השניה ? ד. האם חשיפתו של התובע לרעש, כמתואר לעיל, גרמה לו לפגיעות זעירות, חוזרות ודומות שניתן להבחין בהן. אם כן, האם היו הפגיעו הנ"ל בעלות אופי בלתי הפיך IRREVERSIBLE, כך שבהצטרף עליהן פגיעות זעירות דומות חוזרות, נוצר המצב הקיים? אם לא, האם יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואתי?". 6. המומחה הרפואי, בחוות דעתו מיום 19.9.00 השיב על שאלות בית הדין כדלקמן: א. כאמור קיים ליקוי בטונים גבוהים אך השמיעה בתדירויות הדיבור מכילה מרכיב שלא קשור לעבודה. באשר לטינטון הוא מדווח בתיק אא"ג ב-25.2.97 וב-22.2.99 אך כידוע זו תלונה סובייקטיבית. ב. כאמור למעלה הליקוי בטונים הגבוהים יכול להיות קשור לחשיפה לרעש מזיק בעבודה, תרומה מפאת הגיל וחשיפה לרעש מזיק בשירות הצבאי ג. לא. ד. ניתן לומר שחלק מן הליקוי בטונים הגבוהים קשור לפגיעות זעירות וחוזרות". 7. באשר למחלת מקצוע: סעיף 85 לחוק מפנה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה) התשי"ד - 1954 (להלן - "התקנות"). לעניין זה נקבע, כי "אין לך מחלת מקצוע במובן החוק, אלא זאת ששמה נקוב בתוספת לתקנות האמורות, ונתמלאו בה כל התנאים המקנים לה, במצטבר, מעמד של מחלת מקצוע " (ר' דב"ע נה/ 0-168 המוסד לביטוח לאומי נ' אסתר גופשטיין - לא פורסם). מהוראות החוק והתקנות עולה, כי זכאות לגמלה בשל "מחלת מקצוע" מותנית בקיומם המצטבר של מספר תנאים: א. המחלה שבה לקה המבוטח נקבעה כמחלת מקצוע. ב. המבוטח חלה בהיות המחלה קבועה כמחלת מקצוע. ג. המבוטח חלה במחלת המקצוע עקב עבודתו אצל מעבידו. ד. המבוטח עסק בהליכי הייצור המפורטים בטור 2 שברשימה או בא במגע עם החומרים המפורטים בו. (ר' דב"ע תשן/ 0-37 בתיה קאי נ' המוסד פד"ע כב 200; דב"ע נה/ 0-168 שלעיל; דב"ע נב/ 0-209 המוסד נ' ג'יוסי טהר שאקר פד"ע כו 210). פריט 7 לחלק ב' בתוספת השניה לתקנות קובע: "נזק לאוזן הפנימית הנגרם על ידי חשיפה לרעש, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור. עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ-85 דציבל". בהקשר לפריט זה, פורטו התנאים הנדרשים בדב"ע נה/ 0-166 המוסד לביטוח לאומי נ' אייל בר - ששת - לא פורסם). "היסודות העובדתיים והמשפטיים להכרה במחלה של עובד כ 'מחלת שמיעה' על - פי תיאורה בתקנות... הם כדלקמן: א. דרושה ראיה בדבר קיומו של נזק לאוזן הפנימית של העובד , וכי נזק זה הביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור; ב. דרושה ראיה בדבר קיום קשר סיבתי (הנגרם) בין חשיפה לרעש לבין הנזק לאוזנו של העובד; ג. לא כל חשיפה לרעש אשר גרמה לנזק לאוזנו של העובד, תוצאתה היא 'מחלת שמיעה' . ד. הרעש בעצמה של לא פחות מ- 85 דציבל, נמדד על - פי תנאי רעש ממוצע ומשוקלל. ה. דרוש כי עובד יעבוד 'עבודה ממושכת' בתנאי רעש כאמור. ואין די בעבודה בתנאי רעש לעיתים רחוקות או מספר שעות קטן ביום (ר' דב"ע נד/ 0-276 חנניה אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). כך, לדוגמא, שהות של עובד במשך כ- 75% מזמנו בעבודה בתנאי רעש כאמור הוכרה כ 'עבודה ממושכת' (דב"ע נג/ 0-166 המוסד לביטוח לאומי נ' מרדכי סבג , לא פורסם) ." נטל ההוכחה, שהמחלה נגרמה תוך כדי עבודה ועקב העבודה מוטל על התובע (ר' דב"ע נה/ 0-233 דוד קנפו נ' המוסד - לא פורסם). בחות הדעת, ציין המומחה הרפואי: "מעיון בתיק נמצאו 3 בדיקות שמיעה...כל הבדיקות מראות ליקוי, יותר בטונים הגבוהים ששיאו 4000 הרץ. הבדיקה מ-96 בוצעה ללא הולכת עצם ולכן אין להתחשב בה. הבדיקה מ-99 מראה חוסר התאמה בין סף להבנת דיבור (SRT) לסף טונים טהורים (PT), אמינות בדיקה זו בספק לדברי הבודק. בנוסף, ב- 1.6.98 מצויין שהתובע עבר חבלה בצוואר וסובל מכאבים בצואר. חבלה כזו גם יכולה לגרום לליקוי שמיעה. לכן ליקוי השמיעה החמור יותר בבדיקה מ-99 יכול לכלול תוצאה של החבלה הנדונה..יש להתחשב בתוצאות הבדיקה מ-6.4.98 ... בתשובה לשאלת בית הדין השיב המומחה הרפואי כי לא התקיימו בתובע התנאים להכיר בנזק באוזניו בגדר "מחלת מקצוע". בנוסף, התובע לא נחשף לרעש של 85 דציבל באופן ממושך, כמתחיב על פי סעיף 7 הנ"ל, אלא רק שעות ספורות בשבוע, בשעה שעבד בגליוטינה, וזאת תוך שימוש באוזניות מגן. לא ניתן לראות בעבודה בהיקף כאמור בגדר "חשיפה ממושכת" לרעש של 85 דציבל לפחות. בנסיבות אלה, לאור חווה"ד של המומחה הרפואי, כאשר חלק מן הפגיעה אינו קשור לעבודה ותנאי העבודה אינם תואמים את הסף הרשום בתקנות כפי שפורש בפסיקה, לא ניתן להכיר בליקוי השמיעה של התובע בגדר "מחלת מקצוע" כמשמעה בחוק. 8. באשר למיקרוטראומה: נפסק כי: "הכרה בפגיעה בעבודה מסוג מיקרו-טראומה מחייבת קיום תשתית עובדתית מוכחת וכן ביסוס רפואי לגבי אותה תשתית". (דב"ע נו/ 0-90 אריה אוחיון נ' המל"ל לא פורסם). בהקשר לליקוי שמיעה , נקבע בפסיקה כי: "יישום תורת המיקרוטראומה בעניין ליקוי שמיעה דורש שני שלבים - השלב האחד- קביעת העובדות והכרעה אם קיימת התשתית העובדתית הדרושה, דהיינו, ראיות לגבי אירועים זעירים. אשר להוכחת אירועים זעירים לגבי ליקוי שמיעה דרושה הוכחה של עוצמת הרעש במקום בו עבד המבוטח, קירבת המבוטח למקור הרעש, הפעולות החוזרות ונשנות שגרמו את הרעש, המכונות או ציוד שגרמו את הרעש ואם מדובר ברעש שחזר על עצמו... השלב השני - חוות דעת רפואית העונה על השאלות בעניין קיומם של פגיעות זעירות שניתן לבודד והקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה לבין הליקוי בשמיעה. " (ר' דב"ע נג/ 0-223 פטאר נ' המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם). במקרה שבפני הוכיח התובע חשיפה לרעש מזיק במשך שנים, במהלך השעות שעבד בגיליוטינה, וכן עולה כי התובע נחשף לרעש רב בשעות עבודתו האחרות כאשר עסק בתפירה וגזירה במרחק קטן בלבד מחדר הגליוטינה. המומחה הרפואי השיב לשאלת בית הדין בדבר פגיעות חוזרות ונשנות על דרך המיקרוטרואמה, כדלקמן: "חלק מהליקוי בטונים הגבוהים יכול להיות תרומה מפאת הגיל או חשיפה לרעש מזיק בשירות צבאי. לא ניתן לקבוע בדיוק איזה חלק קשור רק לעבודה....כאמור קיים ליקוי בטונים הגבוהים אך השמיעה בתדירויות הדיבור מכילה מרכיב שלא קשור לעבודה...ניתן לומר שחלק מהפגיעה בטונים הגבוהים קשור לפגיעות זעירות חוזרות". אמנם המומחה הרפואי מצביע על תרומת גורמים נוספים: החבלה בשנת 1998, הגיל והשירות הצבאי, אשר תרמו להיווצרות הפגיעה, ובחווה"ד הרפואית נכתב כי לא ניתן לקבוע איזה חלק מהפגיעה קשור לעבודה. עם זאת, לא הובאה בפנינו כל ראיה פוזיטיבית בדברי חשיפתו של התובע לרעש מזיק במהלך שירותו הצבאי, והמומחה קבע כי חלק מהפגיעה אכן קשור לחשיפה לרעש בעבודה, בדרך של פגיעות חוזרות ונשנות. ההלכה היא כי בחוק סוציאלי עסקינן, והספק צריך שיפעל לטובת המבוטח. אשר על כן אני קובעת כי יש להכיר בליקויי השמיעה של התובע תוצאה של תאונת עבודה מכח תורת המקרוטראומה כמשמעה בחוק. אוזנייםשמיעהביטוח לאומי