מוות במהלך טיול בחו"ל - פוליסת ביטוח קולקטיבית אלמנט של ריסק, הינו נושא שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת תמר אברהמי מבוא : לפני תביעה כנגד חברת ביטוח וכנגד סוכנות ביטוח, לתשלום תגמולי ביטוח בעקבות מותו המצער של המנוח אולג שרבינין ז"ל ("המנוח"). התובעים הם הוריו של המנוח, אשר היה בן 22 במותו. המנוח עבד בחברת פלאפון עד לחודש מאי 2004. בחודש יולי 2004, נסע המנוח לחו"ל, ובמהלך הטיול אירעה מפרצת בעורק של המוח, והוא נפטר ביום 18.7.04. אבריו של המנוח נתרמו להשתלה בעת שעבד בחברת פלאפון, היה המנוח מבוטח בשלוש פוליסות של הנתבעת 1 (להלן: "מגדל"), כדלקמן: פוליסה קולקטיבית של עובדי פלאפון, מספר 3106/9, אשר סומנה במהלך ישיבת בית המשפט מיום 12.3.06, בימ"ש/1 (להלן גם - "הפוליסה הקולקטיבית" או "במ/1"). פוליסה מספר 4730279 אשר סומנה במהלך ישיבת בית משפט האמורה, בימ"ש/2 (להלן - "פוליסה במ/2"). פוליסה מספר 861103827 אשר סומנה במהלך ישיבת בית המשפט האמורה, בימ"ש/3 להלן - פוליסה במ/3 לוז התביעה וההגנה : התובעים טוענים בכתב התביעה כי מכוח הפוליסות שהוזכרו, הינם זכאים לקבל ממגדל סכומי ביטוח בסך כולל של 275,478 שקלים. אל סכום זה יש לצרף, לשיטתם, את שילוש הריבית החוקית. סך התביעה במועד הגשתה: 302,969 שקלים. בפועל, התובעים חישבו את סכום התביעה על יסוד סכום הביטוח הנזכר בפוליסה הקולקטיבית, והכפילו אותו, בשל טענתם כי אחת משתי הפוליסות האחרות, שהן פוליסות ביטוח מנהלים אישיות, כללה אף היא ביטוח למקרה מוות, בסכום שלא גולה להם - עמ' 16 ש' 14- 25 לפרוטוקול הערה: ככל שהלשון שננקטה בסיכומי התובעים, מהווה עתירה לתשלום שילוש (ולא כפל) של סכום הפוליסה הקולקטיבית (כטענת הנתבעות), ברי כי אין מקום לדיון בטענה ובסעד העולים לראשונה בשלב הסיכומים. בעניין הנתבעת 2, שהיא סוכנות הביטוח הרלוונטית (להלן: "סוכנות שקל"), טוענים התובעים, כי זו פעלה ופועלת בניגוד לחובת הנאמנות שלה למנוח, וכי היא חבה כלפיהם בסכום התביעה מכוח עילת גרם הפרת חוזה, מכוח חוק חוזה ביטוח ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט הנתבעות מצידן טוענות, כי אין בפוליסות נשוא התביעה כדי לשמש בסיס לתביעה. באופן ספציפי טוענות הנתבעות, כי פוליסות במ/2 ובמ/3 הינן פוליסות תגמולים ופיצויים אשר היו חיסכון טהור, לא כללו כל אלמנט של "ריסק", וכיסוי ביטוחי למקרה מוות. הנתבעות כותבות כי סכומי החיסכון שולמו בינתיים לידי התובעים. באשר לפוליסה הקולקטיבית, אין מחלוקת כי זו כוללת ריסק וכיסוי למקרה מוות, אולם לשיטת הנתבעות, לא היתה הפוליסה בתוקף כלפי המנוח בעת פטירתו השתלשלות דיונית : תביעה זו הוגשה לפי סדר דין מקוצר בראשית שנת 2005. בהחלטה מיום 10.8.05 (כב' השופטת סימון), נמחקה כותרת התביעה. בדיון מיום 1.11.05 קבעה כב' השופטת סימון, כי נוכח ערפול שקיים לגבי הפוליסות שהוצאו, יזומנו באופן אישי לדיון, מנהל סוכנות שקל ומנהלים מטעם מגדל, ואלו יביאו עימם עותקים מלאים של הפוליסות והצעות הביטוח שהוצאו למנוח הן במסגרת פרטית והן במסגרת קבוצתית הנתבעות הגישו בקשה לרשות ערעור בעניין ההחלטה האמורה (בר"ע 3012/05). קודם שנדונה הבר"ע, התקיים דיון (אשר בקשה לדחייתו נדחתה), ביום 12.3.06, אליו התייצבו מנהלים של מגדל (מר דניאל כהן) ושל סוכנות שקל (מר מאיר אוזן). מר אוזן ומר כהן העידו במהלך הדיון מיום 12.3.06 בענין הפוליסות השונות. לאור קיום הדיון, הבר"ע התייתרה ונמחקה. עובר לקביעת המועד לשמיעת ראיות, עבר התיק לדיון בפני תצהירים, חקירות וסיכומים : מטעם התובעים, הוגשו תצהירי התובע והתובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר דניאל כהן, מנהל מחלקת תביעות באגף תביעות ביטוח חיים בשמג"ד חברה לניהול תביעות בע"מ המוסמכת לנהל את תביעות מגדל. בישיבה מיום 2.5.07, נחקרו התובע ומר דניאל כהן (נוכח תיקון של כתב התביעה, התייתרה חקירת התובעת). הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב הערה מקדמית : בפתח הדיון אני מוצאת לציין כי התובעים העלו בפירוט, בכתב התביעה ובמסגרת תצהיר עדות ראשית, השתלשלות עניינים למול הנתבעות, אשר במסגרתה לא עלה בידם, מהלך תקופה לא מבוטלת, לקבל העתק של הפוליסות, והם נאלצו לפנות למפקח על עסקי הביטוח וכן לבית המשפט. ברור היה מהכתובים ומהדיון, שההתנהלות בין הצדדים בענין המצאת הפוליסות, יצרה מלכתחילה חוסר אמון של התובעים בנתבעות, והשליכה על החקירות והטעונים בתיק עוד ניתן לומר כי התובעים קיבלו מאת מגדל דרישה לתשלום פרמיות בגין תקופה שלאחר מות המנוח, וזאת לאחר שכבר הודע לנתבעות (באמצעות נ'2) כי המנוח נפטר (ת/5). עובדה זו הוסיפה לכאבם של ההורים השכולים, כאב אשר ניכר היטב בתביעה ובדיון השאלות שבמחלוקת : לגופו של ענין, השאלות שבמחלוקת הן למעשה שתיים: האם הפוליסה הקולקטיבית (במ/1) חלה על המנוח בעת פטירתו? אין חולק כי פוליסה זו כוללת אלמנט של ריסק. האם פוליסות במ/2, במ/3, כללו אלמנט של ריסק ומהו? אין חולק כי פוליסות אלו חלו על המנוח בעת פטירתו. במלים אחרות - לגבי הפוליסה הקולקטיבית, קיימת מחלוקת בענין תוקפה לגבי המנוח, אך לא לגבי היקף הכיסוי. לגבי שתי הפוליסות האחרות, קיימת מחלוקת לגבי היקף הכיסוי, אך לא על תחולתן לגבי המנוח. נפנה עתה לבחינת הפוליסות פוליסה קולקטיבית של עובדי פלאפון : אין מחלוקת כי הפוליסה הקולקטיבית כוללת בתוכה אלמנט של ריסק. אם פוליסה זו חלה על המנוח בעת פטירתו, זכאים התובעים לתשלום בהיקף שאינו שנוי ממשית במחלוקת (ר' ת/14 לתצהיר התובע). המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה, האם המשיכה הפוליסה לחול על המנוח או שמא, כטענת הנתבעות, לא היתה לה עוד תחולה לגבי המנוח בעת פטירתו. מדובר בפוליסה שהיא קולקטיבית למקום עבודה מסוים ובמקרה שלפנינו, חברת פלאפון ("החברה"). הפוליסה חלה באופן אוטומטי על עובדי החברה מאז 1.4.00 (עמ' 6 ש' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.06), קודם לתחילת עבודת המנוח בפלאפון. המנוח עבד בחברת פלאפון עד לחודש מאי 2004. הפוליסה אינה שמית. המעביד בלבד משלם פרמיות. העובדים אינם משלמים דבר. אין פוליסה מקורית המונפקת לעובדים סעיפים 8 ו- 14 לפוליסה הקולקטיבית : 18. בענין פקיעתו הנטענת של הביטוח לגבי המנוח, מפנות הנתבעות לסעיף 8 לפוליסה הקולקטיבית אשר מתייחס למועדים בהם תוקף הביטוח, לגבי כל מבוטח, פג מאליו. המקרה הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 8ג אשר המועד הנקוב בו הוא - "בתום החודש בו הפסיק המבוטח את עבודתו אצל בעל הפוליסה". על קיומו ותוקפו של סעיף 8ג האמור, אין מחלוקת ממשית. אין גם מחלוקת כי המנוח הפסיק את עבודתו אצל בעל הפוליסה בחודש מאי 2004.מקור המחלוקת הוא, בין השאר, באפשרות אשר קיימת בפוליסה, למי שהיה מכוסה במסגרתה, להמשיך את הכיסוי הביטוחי למרות עזיבתו את מקום עבודתו סעיף 14 לפוליסה הקולקטיבית קובע, בין השאר, כי עובד העוזב את העבודה אצל בעל הפוליסה בטרם מלאו לו 65 שנה, יוכל בתוך 90 יום מיום העזיבה, ע"י בקשה בכתב לחברה, לרכוש ביטוח ריסק בפוליסה אישית או כתוספת בפוליסה לביטוח מנהלים, ללא הוכחה של מצב בריאותו. אינדיקציה לכך ניתן למצוא גם ב"תעודת ביטוח" שמצורפת כעמוד האחרון למסמך במ/1. עובד שבוטח בפוליסה הקולקטיבית, רשאי אפוא להמשיך את הכיסוי הביטוחי (ריסק) של הפוליסה הקולקטיבית, ללא צורך בהצהרת בריאות, ובלבד שביקש זאת מהחברה בכתב בתוך 90 יום מיום העזיבה הנתבעות טוענות כי לא הועברה לידיהן מאת המנוח בקשה מהסוג האמור בפוליסה ומשכך, פג תוקפה של הפוליסה הקולקטיבית לגבי המנוח, ובעת פטירתו לא היו חייו מבוטחים במסגרתה. ואמר מר כהן בחקירתו ע"י ב"כ התובעים: "ש. מדובר ב-במ/1, בסעיף 14. ת. אכן, מה שאמרתי. להגיש בקשה בכתב, אך לא הגיש. ש. אתה בטוח? ח. כן. אם הגיש בקשה בכתב, כל הדיון מיותר." עמ' 26 ש' 25 - עמ' 27 ש' 2 לפרוטוקול וכן - "...אם מר ילין [ב"כ התובעים - ת.א.] יראה מסמך כלשהו שהמבוטח ביקש ריסק לגבי הפוליסה הקולקטיבית אמרתי כבר שהדיון מיותר." עמ' 38 ש' 17- 18 לפרוטוקול. התובעים אינם יכולים להצביע על מסמך מפורש, אשר במסגרתו ביקש המנוח את המשך הכיסוי במסגרת הפוליסה הקולקטיבית. בנוסף, אין חולק על כך שמאז שהמנוח עזב את מקום עבודתו, לא שילם המנוח כל פרמיה בגין איזו מהפוליסות, ובעניין הפוליסה הקולקטיבית בפרט התובעים טוענים, כי למרות האמור, יש לומר שהפוליסה הקולקטיבית המשיכה לעמוד בתוקפה לגבי המנוח, וזאת מכמה טעמים שידונו להלן. ראשית, התובעים טוענים (סעיף 17א וסעיף 21.ב. לתצהיר התובע), כי בעמ' 2 "של הפוליסה" כתוב במפורש, כי על פי בקשת בעל הפוליסה (פלאפון), הועברה הבעלות על הפוליסה לידי המבוטח שהודיע על הסכמתו לקבלה (והדגש הוא על הודעת ההסכמה). ברם, במהלך הדיון הוברר והדבר עולה גם ממסמך שהוגש לבית המשפט, כי הפוליסה אליה מתייחסות המילים האמורות, בענין הסכמה לקבלת בעלות על פוליסה, איננה הפוליסה הקולקטיבית (במ/1), כי אם פוליסה 4730279, היא פוליסה במ/2 (ר' גם עמ' 17 ש' 17 - עמ' 18 ש' 2 לפרוטוקול). סוכם כי מסמך זה אינו קשור לפוליסה הקולקטיבית (עמ' 17 ש' 14- 17). אין לראות במשפט המצוין בבמ/2 כדי להשליך על שאלת תוקפה של הפוליסה הקולקטיבית (במ/1), שהיא פוליסה שונה. לא ניתן ללמוד מהאמור במסמך במ/2, כי המנוח ביקש להמשיך את תוקפה של פוליסה במ/1 כמתחייב לצורך המשך קיום ריסק זמני מכוחה. עמדה זו של הנתבעות, המתיישבת עם המסמכים, לא עורערה בחקירה הנגדית - עמ' 35 ש' 13- 20 לפרוטוקול במאמר מוסגר יצוין, כי חרף האמור בבמ/2 (היינו, חרף המשפט לפיו היתה בקשה והסכמה של המנוח לקבלת בעלות בפוליסה), הנתבעות לא יכולות היו להצביע על מסמך בו המנוח הסכים לקבל את הבעלות בפוליסה הנ"ל (במ/2). מר כהן אמר בחקירתו, כי לפי שפלאפון ביקשה את העברת פוליסות ביטוח המנהלים (ובהן במ/2) על שמו של המנוח, ולפי שפוליסות אלו כללו רק רכיב של חיסכון ומשכך, ממילא היה זכאי להן העובד ולא היה לו אינטרס שלא לקבלן, אין צורך בהקפדה על קבלת בקשה מיוחדת מאת העובד, אפשר להסתפק בבקשת המעביד להעביר את הפוליסות על שם העובד, ויתכן כי המינוח הכלול בעמ' 2 איננו מדויק - ר' עמ' 27 ש' 8- 19 לפרוטוקול התובעים הצביעו על העדר קיום הודעה בכתב של המבוטח בענין במ/2, חרף האמור במסמך, כמו גם על דברים אחרים, לתמיכת טענתם שאין לקבל את גרסת הנתבעות כלשונה ובכלל זה אין לקבל את עמדתן כי המנוח לא המשיך את הפוליסה הקולקטיבית. לעניין הכשלים הנטענים בטיעוני הנתבעות, נידרש בהמשך. כאשר אני נותנת דעתי לסוגיה הספציפית הנזכרת בסעיף 17א לתצהירו של התובע, אינני מוצאת כי יש באמור בענין הסכמה לבעלות בפוליסה במ/2, כדי להצביע על המשך תוקפה של הפוליסה הקולקטיבית (במ/1), לאור המבואר לעיל טיעון נוסף הנכלל בתצהירו של התובע, בתמיכה לטענה כי הפוליסה הקולקטיבית עומדת בתוקפה, הינו כי בעקבות הסברים שקיבלו התובעים מסוכן ביטוח שטיפל בפוליסה של התובעת (אמו של המנוח), אשר עזבה אף היא מקום עבודה וביצעה שינוי לפוליסת ריסק זמני, הציע התובע לבנו אולג, בטרם נסיעתו, כי גם הוא יעשה פוליסת ריסק זמני. התובע טוען בהמשך לכך, כי - "אולג ידע מה משמעות "ריסק זמני" כשעוזבים מקום עבודה וכך לדעתי נהג גם במקרה שלו, אם כי לא מצאתי בבית שום פניה שלו לביטוח אחרי שעזב את פלאפון" (סעיף 17.ג. לתצהיר התובע). הטיעון האמור מסביר למעשה מתוך עצמו, מדוע לא ניתן לבסס עליו קביעה שהמנוח ביקש את המשך הפוליסה הקולקטיבית בריסק זמני. מדובר בסברתו של התובע בעקבות שיחה שניהל עם בנו. אין בכך ראייה ממשית לקיום בקשה כאמור יצוין כי בכל הנוגע לשתי הפוליסות האחרות (במ/2, במ/3), קיימת ראייה לכך שהוצעו למבוטח שלוש אופציות (הסדר ריסק זמני, המשך פוליסה בבעלות מעביד חדש וסילוק הפוליסה), הוא נקרא לבחור ביניהן, אך לא עשה כן. המסמך בו היה אמור לסמן את הבחירה, נותר בין חפציו ולא נשלח (ת/13). התובעים ערים לכך שנמצא בין מסמכי המנוח מכתב ת/13 מאת סוכנות שקל, בו הוצעו למנוח אפשרויות שונות בעניין המשך הכיסוי, וכי אין ראייה לכך שהמנוח ביצע בחירה כלשהיא. כן הם ערים לכך שאין מסמך בו מבקש המנוח כיסוי ריסק זמני של הפוליסה הקולקטיבית. בעניין זה מעלים התובעים טיעונים שבלוגיקה התובעים טוענים כי המנוח עמד בפני נסיעה לחו"ל ומשכך, באופן כללי האפשרות של המשך פוליסה בבעלות מעביד חדש, היתה בלתי רלבנטית. בכל הנוגע לאפשרות הפסקת הביטוח ולסילוק הפוליסה, טוענים התובעים כי ברור שאפשרות זו לא ננקטה, משום ש"בפוליסה כתוב במפורש שהוא ביקש להמשיך וגם קיבל דרישה לתשלום פרמיות". לאור האמור, טוען התובע, "לכן אני מסיק שאופציה 1 היא זו שאולג בחר בה מתוך 3 אופציות" (סעיף 17ד סיפא לתצהירו). אופציה 1 היא ריסק זמני למרבה הצער, לא נראה שניתן להגיע למסקנה האמורה על יסוד הטיעונים דלעיל. ראשית, הפוליסה בה נכתב כי המנוח ביקש להמשיכה, אינה הפוליסה הקולקטיבית. ראינו שהכיתוב המופיע על פוליסה בעניין בקשת המשך מטעם המנוח (גם אם היתה התייחסות לבקשת המנוח ולא לבקשת פלאפון הקיימת בפועל), מופיע על פוליסה שאיננה הפוליסה הקולקטיבית. גם בעניין דרישה לתשלום פרמיות, דרישה זו התקבלה רק לגבי פוליסה במ/2 ולא לגבי הפוליסה הקולקטיבית (ור' גם עמ' 18 ש' 4- 8 ועמ' 17 ש' 14- 17 לפרוטוקול). שנית, האופציה לסילוקה של פוליסה ממילא לא ניתנה לגבי הפוליסה הקולקטיבית, אלא לגבי הפוליסות האישיות (ר' ת/13). אין גם משמעות ל"סילוק" הפוליסה הקולקטיבית, שכן המנוח לא שילם עבור פוליסה זו דבר, ולא היה זכאי לדבר. בהעדר אופציה כזו, אין משמעות לתרגיל ה"אלימינציה" של התובע או לטענה כי לא היתה למנוח סיבה לקחת כסף מחסכונותיו ולסגור אותו לשנים רבות בחברת ביטוח, כאשר אין כבר מעביד אשר משלם לו חלק מהחיסכון (סעיף 17ה לתצהיר התובע). סגירת כסף בחסכון מתייחסת לפוליסות האישיות ולגבי אלו - ר' דיון להלן שלישית, גם אם נראה שהיה הגיוני, עבור בחור בן 22 אשר עמד לפני נסיעה לחו"ל, לבחור באפשרות מסוימת (ריסק זמני), אין הדבר מעיד שהמנוח אכן עשה כן. העובדה שאפשרויות אחרות הן אולי, בראייתנו דהיום, סבירות פחות, אין בה כדי להשאיר אותנו עם בחירה כפויה של ריסק זמני, כאשר הוראה מפורשת בפוליסה קובעת שיש צורך בביצוע בחירה פוזיטיבית, בכתב, וכזו אינה לפנינו. אין בטעוני הגיון וב"ראיות נסיבתיות" (כלשון התובעים) בענין פועלו ורצונו הסביר של המנוח, כדי לערער את העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי לא נמצא כל מסמך בכתב בו התבקשה בקשה כלשהיא בענין הפוליסה הקולקטיבית או בכלל סעיף 23 למסמך במ/4 : טענה נוספת של התובעים הינה, כי למרות שילובם של סע' 8 וסע' 14 לפוליסה הקולקטיבית, מהם עולה לכאורה כי הכיסוי הביטוחי נמשך רק עד סוף החודש בו עזב העובד את מקום העבודה (אלא אם התקבלה הודעה כאמור בסעיף 14), יש לומר כי הכיסוי הביטוחי ממשיך לכל הפחות 90 יום לאחר עזיבת מקום העבודה (ולכן היה בתוקף בעת פטירת המנוח). טענה זו נסמכת על סעיף 23 למסמך תנאים כלליים שהוגש לתיק בית המשפט (וסומן בימ"ש/4, להלן - "התנאים הכלליים" או "במ/4"). סעיף זה קובע, בין השאר, כי אם "עזב המבוטח את מקום עבודתו, ינתן לו אוטומטית כיסוי זמני בגובה סכום הביטוח שהיה מבוטח בו על פי פרק כיסוי ביטוחי למקרה מוות....לתקופה של 90 יום בלבד מיום עזיבת העבודה לשיטת התובעים, יש להחיל את התנאים הכלליים במ/4 על הפוליסה הקולקטיבית שכן, בניגוד לסעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק חוזה הביטוח"), הפוליסה הקולקטיבית לא נמסרה למנוח (או למי מעובדי פלאפון) ומשכך "יחולו אך ורק ההוראות הכלליות של הפוליסות כפי שנמסרו למפקח על הביטוח" (סע' 33 לסיכומי התובעים). הנתבעות מצדן טוענות כי התנאים הכלליים במ/4 הם תנאים החלים על הפוליסות האישיות (במ/2 ו-במ/3) ואינם חלים על הפוליסה הקולקטיבית אשר אין לה תנאים נוספים פרט לאלו הנקובים בה במפורש (עמ' 8 ש' 6- 16 לישיבת 12.3.06). טענת התובעים בענין תחולת סע' 23 ל-במ/4 על הפוליסה הקולקטיבית, אינה מתיישבת עם עדותו של התובע. התובע אישר במפורש בחקירתו הנגדית כי הטענה בענין סעיף 23 אינה לענין הפוליסה הקולקטיבית (עמ' 18 ש' 12- 12 לפרוטוקול). גם אם התובע אינו בקיא בפן משפטי של הדברים ואין לקבל את עדותו כנגדו בענין זה, הרי שבחינה עצמאית של פן זה מגלה, כי טענת התובעים לגבי תחולת במ/4 אכן בעייתית לפי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח - "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א- 1981, או כפי שהוגשו או שהותרו, לפי הענין, לפי סעיף 40 לחוק האמור, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים." אין כל ראיה כי במ/4 הם התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח. נהפוך הוא, לפי עדותם של מר כהן ושל מר אוזן, עדויות שלא נסתרו בהקשר זה (ומר כהן עמד לחקירה נגדית של ב"כ התובעים), אין תנאים הנהוגים בסוג ביטוח זה, ובמ/4 מתייחס לשתי הפוליסות האחרות בלבד (עמ' 8 ש' 6- 16 לישיבת 12.3.06). גם אם היינו אומרים כי הנטל להוכחת נושא התנאים הנוהגים מוטל על הנתבעות ולא על התובעים (ולענין זה ר' עוד בהמשך), יש לומר כי הנתבעות הרימו את הנטל לגבי העדרם של תנאים נוספים ולא מצאתי כי הוכחה בדרך כלשהיא, תחולתם של התנאים במ/4 על הפוליסה הקולקטיבית סיכום ביניים - הפוליסה הקולקטיבית : מן המקובץ עולה כי תוקפה של הפוליסה הקולקטיבית על המנוח פג עוד קודם למועד פטירתו. משכך, לא קמה מכוחה זכאות לתשלום פרק ביניים בענין נטל ראייה : בסיכומיהם טוענים התובעים כי "כאשר מדובר במשפט שבו אחד הצדדים נפטר, מאזן הראיות משתנה" (סע' 35 לסיכומי התובעים) ויש לקבוע כי הנטל הראייתי מוטל על מגדל, אשר אינה מוציאה פוליסה במועד הכריתה אלא רק לאחר פטירה. לשיטת התובעים, בנסיבות אלו, על מגדל להוכיח כי המנוח הסכים למשהו שונה מהתנאים הכלליים בפוליסה שהנפיקה בכל הנוגע לפוליסה הקולקטיבית, אין לתובעים תועלת בטיעון האמור בענין נטל ראיה. זאת, לפי שאין מדובר בהוכחת הסכמה או אי הסכמה של המנוח לחריגה מהכללים. מדובר בהוכחה של מהות הכללים החלים על הפוליסה הקולקטיבית. הראיה היחידה שהובאה לגבי תנאים כלליים החלים או שאינם חלים על פוליסה קולקטיבית, היא עדויות פוזיטיביות מטעם הנתבעות, ולפיהן אין תנאים כלליים כאלה בנמצא. אך גם בכל הנוגע לסוגיות אחרות (שידונו להלן), לא ניתן לקבל את הטיעון הכללי לגבי נטל הראיה. פסק הדין אליו הפנו התובעים (ע"א 5997,6002/92), מתייחס למקרה בו הוגשה תביעה כנגד עזבון. באותו הקשר נאמר כי מידת ההוכחה הנדרשת, גבוהה יותר מזו המספיקה להליך אזרחי רגיל. במקרה שלפנינו, העזבון (היורשים) הוא אשר מגיש תביעה, ולא מצאתי ראיה לשינוי דיני הראיות בתביעות כגון דא. גם לפי פסק הדין שצורף ע"י התובעים בהמשך (6205/98) יש צורך במידה מסוימת של הוכחה מטעם התובע, קודם שהנטל עובר אל הנתבע. לא מצאתי כי ראיות כגון דא נמצאות לפני אין באמור כדי לגרוע מאפשרותו של בית המשפט לקבוע כי בסוגיה זו או אחרת, יש להעביר נטל ראיה אל הצד אשר מידע נמצא ברשותו (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)), אך הבחינה נעשית לגופה של סוגיה ולגופן של נסיבות, ואין בנמצא עקרון כללי מהסוג הנטען ע"י התובעים תוקף הפוליסות : פוליסות במ/2 ובמ/3 הן שתי "פוליסות לביטוח מנהלים", אשר עברו על שמו של המנוח לאחר שעזב את עבודתו בחברת פלאפון. הפוליסות יכונו להלן יחדיו, לעתים, "הפוליסות האישיות". לשיטת הנתבעות, פוליסות אלו הן לתגמולים ולפיצויים, הן כוללות רק סכומים של חיסכון, וסכומים אלו שולמו במלואם לתובעים. הנתבעות אינן חולקות על תוקפן של פוליסות במ/2 ו-במ/3. הצדדים חלוקים בשאלה, האם פוליסות אלו או מי מהן, כוללות בתוכן אלמנט "ריסק" למקרה של מוות מסירת הפוליסות : בשלב זה יצויין כי אין לפנינו פוליסות מקוריות כי אם תדפיס, כפי שהוצא מהמחשב בתחילת שנת 2005 (במ/2, במ/3 וכן ר' ת/11 לתצהיר התובע). לשיטת הנתבעות, לא הוצאו פוליסות בזמנו, והן הודפסו לראשונה לאחר בקשת ב"כ התובעים (עמ' 7 ש' 16- 21 לפרוטוקול ישיבת 12.3.06). התובעים טוענים גם בענין זה, כי התנהלותן של הנתבעות עומדת בניגוד להוראת סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעות טוענות, מנגד, כי הפוליסות האישיות הן למעשה תכניות חיסכון, ללא אלמנט ביטוחי, ומשכך אין לחוק חוזה הביטוח ודרישתו להמצאת הפוליסה, תחולה לגביהן הנתבעות אינן מכחישות את העובדה, כי על מסמכים במ/2 ו- במ/3 מצויינת המילה פוליסה, כי הן הוצאו על ידי מגדל וכי הן כוללות מינוחים שונים מתחום הביטוח. עם זאת, הנתבעות סבורות כי יש להתייחס למהות התוכן במסמכים אלו. המהות, לשיטתן, היא מהות של חיסכון שאינו שונה מחיסכון שמתבצע בסניף בנק. עמדתן היא כי אין מדובר במסמכים ביטוחיים (סע' 19, 53 לסיכומים). כך או כך, איני סבורה כי יש בענין זה, של אי המצאת הפוליסה, כדי להשפיע על תוצאת הדיון. סעיף 2(א) לחוק חוזה ביטוח, הקובע חובת מסירת מסמך חתום למבוטח, גם מציין כי חובה זו חלה "זולת אם נהוג באותו סוג ביטוח שלא להוציא פוליסה". מר כהן העיד כי בענין פוליסות מסוג זה אין הכרח להדפסתן ושליחתן (עמ' 22 - 23 לפרוטוקול 2.5.07) ולטעמי הרים במידה מספקת את הנטל לענין הנוהג בפוליסות האמורות, משלא הובאה כל ראייה אחרת בענין אינני מקבלת את טענתו של התובע, בתצהירו (סע' 18), כי הפוליסה שקיבל לידיו היא פוליסה ש"תוקנה" אחרי מות המנוח, כי הנתבעות "לא מוצאות" את פוליסה במ/2 משום שהיה בה ביטוח ריסק, וכי כל שהוצג בפני בית המשפט הן "פוליסות שקריות" שהוצאו לאחר מות המנוח (סע' 26 לתצהיר). מדובר בטענות חמורות ביותר של זיוף ולא הורם הנטל להוכיחן. עם כל ההשתתפות בצערם של התובעים וכעסם על דרך התנהלות הנתבעות כלפיהם בענין המצאת הפוליסות ובכלל, סבירה יותר לטעמי טענת חברת הביטוח בדבר העדר קיום פוליסה מקורית (תהא העמדה המשפטית בענין העדר זה, אשר תהא). כמו כן, בענין תוצאת הפרת חובת מסירת הפוליסה נזכיר כי לפי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הבטוח, כי כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים, התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל המבטח כפי שהוגשו למפקח על הביטוח והנה, הנתבעות ממילא אינן מכחישות את תחולת התנאים הכלליים במ/4 על פוליסות במ/2 ובמ/3. ענין נפרד הוא טענת הנתבעות, כי אין בתחולה העקרונית של התנאים הכלליים על הפוליסות האישיות, כדי להביא לכך שכל תנאי בתנאים אלו, הוא ישים. הנתבעות טוענות כי רב התנאים הכלליים אינם רלוונטיים לפוליסות האישיות, ומשכך אין הם חלים (אף שלא הוחרגו מפורשות). לענין זה נדרש להלן היקף הכיסוי : ראינו אפוא כי הפוליסות האישיות במ/2 ובמ/3 עברו על שמו של המנוח, אין מחלוקת על תוקפן ועל התנאים הכלליים החלים לגביהן. מה ניתן ללמוד לגבי היקף הכיסוי בפוליסות אלו? האם הוא כולל ריסק למקרה מוות? הנתבעות מפנות לעמוד 2 במסמך במ/2 ולכך שכתוב בו, כי שיעור החיסכון הוא 100% מהפרמיה, ללא ביטוחים נוספים וללא "גורם פוליסה". כן מצביעות הנתבעות על כך, שבאותו עמוד מצוין, שהסכום המגיע במות המבוטח הינו הסכום שנצבר עד אותה עת. גם בעניין פוליסה במ/3 מצביעות הנתבעות על כיתוב, בעמ' 2 לפוליסה, של "100% הקצאה קבועה לחסכון טהור" ומפנות לכיתוב המתייחס לכך שהסכום המגיע במות המבוטח הינו הסכום שנצבר עד אותה עת כפי שצוין לעיל, לשיטת הנתבעות, מסמכים במ/2 ובמ/3 הם הסכמים המתייחסים לחיסכון בלבד, ללא אלמנטים ביטוחיים. התובעים מצידם טוענים כי לא ניתן לומר שמדובר בחסכון בלבד, כאשר יש שימוש במונחי ביטוח ויש הפנייה לתנאים כלליים של ביטוח. כך למשל טוענים התובעים כי התנאים הכלליים כוללים הוראה בדבר זכויות מגדל במקרה של אי גילוי מצד המבוטח, הוראה המתייחסת לאלמנט ביטוחי ולא לאלמנט של חסכון. התובעים מביאים עוד דוגמאות בסיכומיהם ומקדישים לענין זה טעון נרחב מוסיפים וטוענים התובעים כי לפי סעיף 23 לתנאים הכלליים שחלים על הפוליסות (במ/4), קיים כיסוי ריסק זמני למבוטח שעזב את מקום עבודתו, לתקופה של 90 יום, אשר במהלכה אמור המבוטח להודיע לחברה, האם ברצונו להמשיך את הכיסוי. לשיטת התובעים, משטרם חלפו 90 יום מהמועד בו עזב המנוח את עבודתו, קיים לו - במסגרת הפוליסות האישיות -כיסוי ריסק זמני לפי סעיף 23 האמור. הנתבעות מסכימות כי ההוראה בעניני 'אי גילוי' אינה חלה בפועל על הפוליסות האישיות, חרף תחולה עקרונית של התנאים הכלליים במ/4 על הפוליסות. למעשה, הנתבעות מסכימות שרב התנאים הכלליים אינם חלים על הפוליסות האישיות. לטעמן, לא היה צורך בהחרגה מפורשת של תנאים, ודי בכך שהם אינם רלוונטיים עוד טוענות הנתבעות כי גם סעיף 23 בתנאים הכלליים אינו רלוונטי בכל הנוגע לתכניות חסכון טהור. בנוסף, לשיטתן, נוכח מהותם של מסמכים במ/2 ובמ/3, גם אם נאמר כי סעיף 23 לבמ/4 חל עליהן, ונקבע כי מכוחו קיים "ריסק זמני" לתכניות אלו למשך 90 יום (תקופה אשר במסגרתה נפטר המנוח), הרי שמדובר - לפי סעיף 23 עצמו - ב"כיסוי זמני בגובה סכום הביטוח שהיה מבוטח בו על פי פרק כיסוי ביטוחי במקרה מוות". סכום זה, במקרה של המנוח, הינו הסכום שנצבר בתכניות (ענין שכמוהו כהעדר ריסק). התובעים יוצאים נחרצות נגד טיעון זה (ודומיו) וכנגד חלופי המונחים ריסק וחסכון ר' למשל סע' 9 לסיכומי התובעים השאלה העולה מן האמור הינה, האם במקרה בו מצוין במסמך במפורש כי מדובר בהקצאה לחסכון בלבד (100%) וכי הסכום המגיע במות המבוטח הוא סכום הצטברות הפרמיות, ובמקביל יש במסמך שימוש במינוחים ביטוחיים ומצוין שהוא כפוף לתנאים כלליים של פוליסות, יש לראות במסמך זה משום פוליסה ביטוחית הכוללת גם אלמנטים של ריסק? למרבה הצער, נראה כי התשובה לשאלה זו בנסיבות המקרה שלפני, היא שלילית. שימוש במונחים ביטוחיים והפנייה לתנאים כלליים של פוליסות, אשר מטיבם כוללים התייחסויות לסוגים שונים של פוליסות, אינם גוברים לטעמי על המינוחים המפורשים שצוינו במסמך בענין 100% חסכון טהור ובענין הסכום הכספי לו קיימת זכאות במקרה של מות המבוטח המינוח בו נוקטת מגדל במסמכים במ/2 ובמ/3, הוא מינוח ביטוחי ובלתי הולם בעליל. כך גם החלתם של תנאים כלליים ביטוחיים שרובם המכריע אינו רלוונטי כלל ("בפועל התנאים הכלליים רלבנטיים לכל היותר לשאלת שערוך הסכומים שנצברו", סע' 51 לסיכומי הנתבעות), אינו במקומו, בלשון המעטה. מגדל טוענת כי "הסיבה הינה שמחשב מגדל אינו יודע לעשות את האבחנה בין שני סוגי החוזים, אך אין כל סיבה שלא לכבד את רצון שני הצדדים לכרות ביניהם חוזה לחסכון של כספים, ולא חוזה ביטוח". ייחוס מחדליה האמורים של מגדל ליכולותיו של מחשב, אינו ראוי. ברי כי מגדל מתקשרת בחוזים רבים שאינם חוזי ביטוח (עם ספקיה, למשל) ומוצאת לכך פורמט מתאים. אין ולא יכולה להיות טענה כי אין טכנולוגיה המאפשרת לעצב חוזה שאינו ביטוחי. את מגבלותיו הנוכחיות (או המגבלות דאז) של המחשב יש לפתור, בהקדם, ולהביא לכך שחוזה חסכון לא יוצג כחוזה ביטוח למרות האמור, לא מצאתי כי השימוש הפסול במינוחים ביטוחיים, יצר במקרה שלפני, 'יש מאין', אלמנטים ביטוחיים מהותיים, כאשר אין כל אינדיקציה אחרת לכך ואין דרך להעריך מה היה רכיב הריסק (איזו פרמיה היתה מוקצית לכך ומה היה הסכום הנובע מהאמור) (עמ' 17 ש' 1- 3 לפרוטוקול). בפוליסה במ/3, קיימת - במסגרת התנאים המיוחדים - פיסקה המתייחסת למקרה של העדר הנחיות של המבוטח, ומתייחסת לריסק זמני. פיסקה זו קובעת כך- "פסקה 3607 - מוסכם ומוצהר בזה כי בהעדר הנחיות מהמבוטח, הותאמה פוליסה זו לכיסוי ריסק זמני בתקופה מ- 07/2004 עד 07/2005. פוליסה זו תחזור בתום הריסק הזמני למתכונתה קודם לתחילת הריסק הזמני זאת ללא כל הודעה מצד החברה אלא אם תתקבל הודעה אחרת מהמבוטח." (עמ' 3 לבמ/3). לשיטת הנתבעות עצמן, לא ניתנו הנחיות כלשהן של המבוטח. משכך, לכאורה יש להוראה זו תחולה. התובעים אכן טוענים, גם לאור פסקה זו, כי קיים למנוח ריסק זמני, וכי בהתאם יש לשלם להם כספים עקב מותו הנתבעות אינן מכחישות את קיומה של הפיסקה האמורה (3607). הן טוענות כי "מדובר ככל הנראה בטעות בזמן הדפסת המסמך כאשר מחשב מגדל מדפיס פסקאות קבועות מבלי שישנה אבחנה בין הפוליסות "הרגילות" אותן מפיקה מגדל לבין מסמכים הבאים להצביע על זכויות מסוג חסכון טהור" (סע' 55 לסיכומיהן). במקביל הן טוענות, כי גם אם נאמר שקיים ריסק זמני בפוליסה, הדבר אינו משנה את התוצאה. זאת, לפי שמשמעות "הריסק הזמני" לצורך פוליסה במ/3 אינה ריסק אמיתי אלא קבלת התשלומים שנצברו בחסכון עד אותה עת, סכומים ששולמו לתובעים (עמ' 26, 30, לפרוטוקול). סוגיה זו דומה לשאלה הכללית שנדונה לעיל, בענין משמעות השימוש במונחים ביטוחיים במסמכים במ/2, במ/3. המסקנה אינה משתנה, למרות קיומה של הפסקה דלעיל. אין כל אינדיקציה למהות הריסק הזמני והסכום היחיד הנקוב בענין מותו של המבוטח הינו סכום הצטברות התשלומים. הדברים כתובים באופן מפורש בעמוד הראשי בהעדר כל נתון בענין הריסק הנטען אין גם משמעות לטענת התובעים (סעיף 37.ה. לסיכומים) על היות עדותו של מר כהן, עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. בענין במ/2ו-במ/3, אין לפנינו מסמך בכתב אשר ניתן לתת לו גושפנקא ולקבוע כי קיימת זכאות לסכום כזה או אחר. יחד עם זאת יש לומר כי טעוניה של מגדל קשים גם בהקשר זה. הנה כי כן, שוב שגה לו "המחשב" (סע' 55 לסיכומיהן), "אין כל רלבנטיות" למונח שמגדל עצמה רשמה במסמך מטעמה (סע' 61 לסיכומים), ומדובר במינוח "לא מוצלח" (שם). התנהלות זו של מגדל היא בעייתית ביותר כמו כן לא מצאתי הצדקה ראויה לכך שסכומי חסכון של הפוליסות האישיות, לא הועברו לתובעים מיידית, אף שלמעשה אין ולא יכולה היתה להיות לגבי הזכאות להם, כל מחלוקת. לא נסתרה טענת התובעים כי פנו לראשונה לנתבעות לבדיקת זכאויותיהם, בחודש יולי 2004. ביום 1.9.04 כבר נשלח מכתב של ב"כ התובעים, לצורך קבלת הפוליסה. למרות האמור, שולמו לתובעים מלוא סכומים על יסוד הפוליסות רק לאחר דין ודברים ממושך נוסף, לרבות פגישת מו"מ עם ב"כ התובעים, ורק לאחר שנפתחו הליכים בבית המשפט, ובהם התביעה הנוכחית. השיק הגיע ליעדו בחודש יולי 2005, כשנה לאחר הפנייה, כאשר הנתבעות טוענות ששיק הוצא בחודש ינואר 2005, נ/21, אך אבד התובעים דורשים, בענין זה כמו בענינים אחרים, כי הנתבעות יחוייבו בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. הנתבעות מצידן טוענות כי אין מקום לחיובן בריבית כאמור, משום שמדובר במחלוקת בתום לב, ואילו ריבית מיוחדת תוטל רק על אי תשלום מסיבה שאינה ענינית ושלא בתום לב. יוער, כי (גם) הטיעון מטעם הנתבעות מתייחס לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח אף שלשיטתן, הפוליסות האישיות אינן חוזה ביטוח ואינן כפופות לחוק הנ"ל. משכך, מבחינת שיעור הסכומים, תהיה ההתייחסות להיקף הכספי הנזכר בסעיף האמור בנסיבות האמורות, ולפי שאין מחלוקת כי הסכומים ששולמו לבסוף לתובעים לא היו שנויים במחלוקת כלל, ולא מצאתי סיבה ראויה לעיכוב הכספים תחת ידי הנתבעות, אני מוצאת כי יש מקום לחיוב ריבית בענין הסכום ששולם בעיכוב, בשיעור השווה לשיעור המקסימלי הנקוב בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח נתבעת 2 - הטענות : התובעים והנתבעות העלו מגוון טעונים הקשורים בנתבעת 2, מהיבטים שונים. כך למשל, טענו התובעים בסיכומיהם, כנגד העובדה שהתצהיר שהוגש מאת הנתבעות, היה תצהיר של עובד חברת ביטוח ולא הוגש תצהיר מאת הנתבעת 2 עצמה. התובעים טוענים, בין היתר, כי מדובר בנתבעת שאינה מביאה גרסה מטעמה, אף שהיא אשר יכולה היתה לשפוך אור על הארועים, וכי יש להסיק מהדבר מסקנות. הנתבעות מצידן טוענות, בין השאר, כי אין כל הסבר ל"שרבוב" הנתבעת 2 לכתב התביעה, כי אין כל טענה קונקרטית כלפיה ויש לפסוק לזכותה הוצאות משמעותיות. לשיטת הנתבעות, בהעדר טענה כלפי נתבע מסוים, אין צורך בעדות מטעמו ולשיטתן בפועל ממילא הובאה עדות מטעם הנתבעת 2, והיא עדות מר אוזן בישיבת 12.3.06. לשיטת התובעים, אין מדובר בעדות, שכן ב"כ התובעים לא קיבל אפשרות לחקירה נגדית של עד זה עיינתי בטעוני הצדדים בענינים אלו, ולא מצאתי בהם כדי לשנות ממשית את מסקנות הדיון. בכתב התביעה ניתן למצוא טענות כנגד הנתבעת 2 ויש לה מעורבות בענינים נשוא התביעה. מנגד, הטעונים שהובאו כלפי נתבעת זו היו כוללניים. כמו כן, לא מצאתי בהעדר תצהיר עדות ראשית מטעמה, בנסיבות תיק זה, כדי ליצור מסקנות פוזיטיביות על קיומן של ראיות אשר אינן בתיק. זאת, בין השאר, כאשר מר אוזן העיד בפועל (בפני כב' השופטת סימון). לפי הצהרת ב"כ התובעים, לא התאפשרה לו חקירה נגדית, אולם אם וככל שסברו התובעים כי יש באפשרות מר אוזן (או מי מהנתבעת 2) לשפוך אור על הארועים, היתה פתוחה בפניהם הדרך לזמנו לעדות (לאחר שלא הוגש תצהירו). למרות טעוני התובעים, לא מצאתי כי העדר תצהיר מאת הנתבעת 2 יוצר חזקה כי התקיימו בפועל נתונים ביטוחיים שאינם לפני התנהלותה של מגדל : כעולה מפסק דין זה לעיל, קיימים כשלים של ממש בהתנהלותה של מגדל בנושאים שונים. ראינו כי מגדל מתקשרת בהסכמים, אשר לטעמה אינם הסכמי ביטוח כלל, כשהם מנוסחים בלשון ביטוחית לעילא, באמצעות סוכני ביטוח, וכוללים הפנייה לתנאים כלליים ביטוחיים (אשר, לשיטתה היא, "בפועל......רלבנטיים לכל היותר לשאלת שערוך הסכומים שנצברו", סע' 51 לסיכומי הנתבעות). ראינו כי מסמכים שיוצאים תחת ידי מגדל כוללים פסקאות אשר - לשיטתה היא - אינן נכונות (כאילו נתקבלה בקשה או הסכמה של עובד, בעוד בפועל המסמך התקבל מהמעביד), ושגויות (פסקת ריסק זמני בפוליסה אישית). התנהלות זו השתקפה גם בעדותו של מר כהן מטעם הנתבעות, אשר ניסה ליישב קשיים העולים מהמסמכים, ומטבע הדברים, הדבר לא סייע לנהירות העדות כן עולה מהחומר שהובא לפני, כי פוליסות הומצאו לתובעים באחור, לאחר פניות רבות. בנוסף, סכומי כסף שלא יכולה להיות לגביהם מחלוקת, שולמו לתובעים בפועל רק לאחר הגשת תובענה. הסבריה של מגדל למחדליה השונים היו מגוונים: כשלונו של מחשב, שגיאות, שיק שאבד, ועוד. המחדלים וההסברים אינם ראויים. הצטברותם - על אחת כמה וכמה. למותר לציין כי ההתנהלות האמורה גם האריכה וסרבלה את הדיון שלא לצורך. אמנם, לא מצאתי כי היה בהתנהלות מגדל, בנסיבות המקרה שלפני, משום "עובדה מחשידה" או "ראיות נסיבתיות" (כלשון התובעים בסיכומיהם) המגיעות כדי קביעת קיומה של פוליסת ריסק תקפה לגבי המנוח. אולם, יש מקום לתת לדבר ביטוי בפסיקת ההוצאות הערה : לא מצאתי בטעונים האחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון (ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007), עמ' 11, מאגר נבו). בכלל זה הטעונים בענין ההבדל בין במ/2 ובמ/3 (עמ' 6- 7 לסיכומי התובעים [מספור העמודים, שלי - ת.א.]); אי התייצבות עדים נוספים מטעם הנתבעות; העדר תכתובת בין הנתבעות; טענת הנתבעות כי התובעים דורשים בסיכומיהם סכום העולה על סכום התביעה, ועוד סיכום : הנתבעת 1 מחוייבת כלפי התובעים בענין סך (מעוגל) של 9000 שקלים, בריבית בשיעור השווה לשיעור המקסימלי הנקוב בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, לגבי התקופה (על יסוד הערכה) שמיום 1.1.2005 ועד ליום בו בוצע התשלום בפועל. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד תשלומו בפועל. בכפוף לאמור, התביעה נדחית. אין צו להוצאות בענין הנתבעת 2. בשים לב להערות בפסק דין זה לעיל, הנתבעת 1 מחוייבת כלפי התובעים, בנוסף, באגרה ששולמה על ידם ובשכ"ט עו"ד בסך 6000 שקלים בצרוף מע"מ.מקרי מוותפוליסהביטוח קולקטיבי (קבוצתי)ביטוח נסיעות לחו"ל