פסק דין 1. התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע) לקיצבת תלויים. 2. משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק: "1. עפ"י האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי תחשב תאונה כתאונת עבודה אם ארעה תוך כדי ועקב העבודה. לא הוכח שארעה לבעלך המנוח ארוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה אשר גרם לארוע המוחי ממנו נפטר, מתח ממושך אינו בחינת ארוע. 2. בעלך נפטר כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה על מותו, אפילו אם היתה כזאת, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים", הגישה היא תביעה לבית הדין. 3. בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובעת בעצמה, אברהם נמני, עמוס בן שמעון, ומטעם ההגנה - בובליל כמוס, עמוס סעדה ויוסף זאפאטי. 4. מתצהיר התובעת עולות העובדות כלהלן: א. התובעת הינה אלמנתו של המנוח רפי סיידוף ז"ל (להלן - המנוח); ב. המנוח עבד כמסגר במחלקת האחזקה של עירית נתניה (להלן - העיריה). המסגריה היתה ממוקמת באזור התעשיה הישן של נתניה; ג. ביום האירוע - 15/12/96 - המנוח חזר הביתה מהעבודה בשעות הצהריים; ד. בשעה 15:00 התקשרה הת' טלפונית הביתה ממקום עבודתה ושוחחה עם המנוח, כפי שנהגה בדרך כלל מדי יום; ה. במהלך השיחה אמר לה המנוח באופן חריג ויוצא דופן שתזמין לו תור לרופא כי הוא מרגיש לא טוב ויש לו חולשה כללית; ו. הת' השיבה למנוח שלמחרת תתקשר לקופ"ח מכיון שבאותו יום היה סגור בקופ"ח; ז. כשחזרה הת' מהעבודה היא לא ראתה את המנוח שהלך כבר לחבר בשם דויד חלפון לצפות במשחק כדורגל בטלויזיה; ח. בשעה 22:00 המנוח שב הביתה, נכנס לחדרו לישון תוך שהוא אומר לת' שהוא מרגיש לא טוב; ט. באותה העת הת' הניקה את בנה התינוק בחדר אחר ואף הלכה לישון לצד התינוק בחדר זה; י. בבוקר התעוררה הת' בשעה 6:30 תוך שהיא שומעת את השעון המעורר של המנוח. משהמנוח לא קם נגשה היא לחדרו להעירו. משהמנוח לא הגיב לנסיונות הת' להעירו הלכה היא מיד לשכנה שהזמינה נט"ן; יא. כשגיעה נט"ן, נבדק המנוח ונקבע שהמנוח נפטר בשנתו ומזה מספר שעות היה ללא רוח חיים; יב. כשבועיים לאחר מותו נודע לת', לראשונה, מאבי נמני (להלן - נמני) עובד שעבד במחלקתו של המנוח, כי בבוקרו של יום 15/12/96 המנוח נחבט בראשו בחוזקה מלוח ברזל במחסן החלקים בו עבד באותו יום; יג. עוד נודע לת', מפי נמני, כי הוא יודע על האירוע שארע למנוח מאחר ושמע מפי יוסף זפאטי (להלן -זפאטי), עובד אחר שעבד עם המנוח במחסן בבוקר יום 15/12/96, שהוא ראה את החבטה שקיבל המנוח מלוח הברזל; יד. מאוחר יותר קיים נמני שיחה טלפונית נוספת עם זפאטי והת' צותתה לה. הת' שמעה את זפאטי מספר לנמני כי המנוח קיבל מכה בראשו ביום האירוע ועוד הוסיף כי אילו המנוח היה בחיים היה הוא בא להעיד לטובתו אך מכיוון שהמנוח נפטר, החליט זפאטי שלא להעיד לטובתו כי הוא פוחד ולא רוצה בעיות; טו. עוד נודע לת' מפי נמני שהוא שמע את זפאטי מספר כי מיד לאחר שהמנוח קיבל את המכה בראשו כאמור, ראה זפאטי את המנוח מטיח ברוב זעם ובעצבנות 3 כוסות בקיר, תוך שצועק "נמאס לי", "נשבר לי". 5. א. בראשית חקירתה הנגדית אישרה הת' שמפי המנוח עצמו, אין לה שמץ מושג מה קרה ביום 15/12/96 ולשאלת ב"כ הנת' מדוע לקח שבועיים עד שנודע לה מה היה ביום האירוע השיבה שרק אז נמני סיפר לה. ולגבי שיחת הטלפון בין נמני לזפאטי לה צותתה הת' השיבה שאין היא זוכרת מתי השיחה התקיימה, "זה היה בערך 3 שבועות לאחר הפטירה שכן, ברגע שהוא אמר לי על האירוע שהיה לבעלי פניתי לעו"ד." (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 8-7) ובהמשך הוסיפה שנמני כלל לא היה בעבודה ביום האירוע והיחיד שנכח באירוע היה זפאטי. לשאלה מדוע לא דיברה היא ישירות עם זפאטי השיבה - "לא יצרתי איתו קשר. אין לי תשובה למה. הוא לא היה עונה לי. גם היום הוא לא רוצה לענות." (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 15-14) ואין הת' יודעת לומר למה סברה היא שזפאטי לא יענה לה. והסיבה שהיא צותתה לשיחה בהחבא - "למה אני ידעתי שהוא לא יסכים להעיד. הוא אמר לכל העובדים שהוא לא מוכן להעיד." (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 28-27). ב. כאשר הפנתה ב"כ הנת' את הת' להודעה שמסר זפאטי לחוקר הנת' ממנה עולה שהוא לא ראה שהמנוח קיבל מכה וכי המנוח היה במצב רוח טוב כל אותו יום, השיבה הת' - "אני יודעת שהוא היה באותו יום עצבני והמכה שהוא קיבל הוא שבר 3 כוסות כאשר הטיח אותן על הרצפה." (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 10-9) ואת זאת היא יודעת כי "את זה כולם אמרו. הוא בדרך כלל אדיש." (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 12) וכאשר הקשתה ב"כ הנת' ושאלה את הת' מנין לה שהמנוח קיבל מכה ותשובתה - "קודם כל שמעתי בטלפון וגם הוא הרגיש לא טוב באותו יום. הוא לא הספיק לספר לי מה היה." (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 19-18) ובשיחת הטלפון שניהלה היא עם המנוח ביום האירוע היא לא הרגישה שהוא היה עצבני והוא לא סיפר לה דבר על המכה. ג. בהמשך הפנתה ב"כ הנת' את הת' להודעת זפאטי לחוקר ממנה עולה שהעובדים לא ידעו למה המנוח שבר את הכוסות ועל כך השיבה הת' - שהיא יודעת ששבירת הכוסות היתה בגלל המכה. "כי הוא בדרך כלל לא מתעצבן ולא מתנהג כך. חוץ מזה שמעתי את השיחה כפי שכתבתי. אני שמעתי בעקיפין את זפאטי אומר שאם רפי היה חי הוא היה מוכן להעיד, אך מאחר ונפטר אין טעם." (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 13-11) וכאשר נשאלה הת' מנין יש לה יסוד להניח שמשהו בעבודה גרם לו לעצבים, השיבה היא שאמרו לה שהוא קיבל מכה בראש, התעצבן ולקח 3 כוסות וזרק. ד. משבהודעה שמסרה הת' לחוקר הנת' ציינה היא שלמנוח היה ויכוח עם הבוס שלו, שאלה אותה ב"כ הנת' על מה היה הויכוח ותשובתה - "היה ויכוח כיון שרפי רצה לנסוע עם ראש העיר לנסיעה ארוכה. הוא אמר לי ערב קודם שהוא כנראה נוסע עם ראש העיר לירושלים. בסוף הוא לא נתן לו." (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 10-9) הויכוח היה בבוקר והיא שמעה עליו מהעובדים כולם וציינה את בובליל ובן שמעון. לשאלת ב"כ הנתבע - "אני רואה שאת דיברת עם בובליל ועם בן שמעון ועם עוד עובדים, אז איזה בעיה היתה לך לדבר עם זפאטי?" השיבה הת' - "העדפתי שקודם כל נמני ידבר עם זפאטי ואיתי הוא לא מסכים לדבר בכלל." (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 17-15) וכאשר השיבה הת' שהבוס היה עמוס סעדה אמרה לה ב"כ הנת' שסעדה כלל לא היה באותו יום בעבודה. ה. כאשר ב"כ הנת' הקריאה לת' את דברי סעדה לחוקר הנתבע שיחסיו עם המנוח היו מצויינים, לא היו ויכוחים וביום האירוע הוא כלל לא היה בעבודה השיבה הת' - "אין לי מה לומר" (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 8) וכאשר המשיכה ב"כ הנת' והפנתה את הת' לדברי סעדה לחוקר שהת' אמרה לו, כשביקר אותה במהלך השבעה, שהמנוח חזר מאימון עם כאבי כתף ואמר שכואב לו ועל כן היא מאשימה את עצמה - הכחישה הת' את דבריו. וכאשר בהמשך הוסיפה ב"כ הנת' שסעדה אמר לחוקר שהת' אמרה שהמנוח טען שהוא עייף וגמור - אישרה הת' את דבריו. וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה - "ז"א שרפי חזר מהאימון כשהוא מרגיש לא טוב ולא מהעבודה." השיבה - "אחרי העבודה הוא אמר שהוא מרגיש לא טוב. אחרי זה הוא הלך לאימון אבל באימון הוא לא עשה שום דבר. השוער אסי פרינס אמר לי שבאותו יום רפי עשה אימון של שני שוערים ורפי ישב בצד." (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 19-16). ו. בהתייחס להודעות שמסרה הת' לחוקר הנתבע השיבה היא שלמיטב זכרונה החוקר היה אצלה רק פעם אחת. כאשר הציגה ב"כ הנת בפני הת' הודעה שניה שמסרה, ביום 19/2/98 (נ/3) - אישרה הת' חתימתה על ההודעה והוסיפה שאולי היא מסרה הודעה נוספת בגלל שהיה איזה שינוי. כאשר הקשתה ב"כ הנת' ושאלה את הת' מי יעץ לה לפנות בשנית למל"ל למסור הודעה נוספת, השיבה היא - "אני לבד התקשרתי לגיל החוקר והוא כנראה אמר לי לבוא ולמסור עוד הודעה. רציתי לשאול אותו משהו." (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-24) ולשאלה - מה רצתה לשאול אותו, השיבה שאינה זוכרת. ז. בהמשך כאשר הופנתה הת' לדבריה לחוקר בהודעתה השניה שהמנוח היה במתח בגלל שהקבוצה שהוא אימן התדרדרה השיבה שגם זה היה ואישרה שביום ג', לאחר פטירתו, היה צריך להיות למנוח משחק חשוב. ובהמשך אישרה שהיא סיפרה לחוקר כל מה שהיה בהתייחס לקבוצה שהמנוח אימן. ח. כאשר נתבקשה הת' להסביר מדוע בתצהיר שלה כל הסיפורים הנוספים שסופרו בחקירות לא מופיעים השיבה - "עוה"ד ידע מזה ואני לא יודעת למה הוא לא רשם את זה." (עמוד 10 לפרוטוקול שורה 28). ובהמשך אישרה שמה שאמרה לחוקר בנ/3 לגבי היעוץ שקיבלה מעוה"ד - זה נכון. 6. א. בהודעה שמסרה הת' לחוקר הנתבע ביום 9/6/97 (נ/2) מסרה היא, בין היתר - "... סיפורי הפגיעה נודע לי רק כעבור שבועיים מהמוות. נודע לי הסיפור מאבי נמני אחד הפועלים שהיה בצוות. אבי נמני לא ראה את האירוע. הוא שמע על זה וסיפר לי. אבי אף התקשר עם זפאטה יוסף אחד הפועלים שעבד עם רפי בצוות וראה שרפי קיבל מכה. בשיחה זו אני צותתי בתיאום עם אבי לשיחה ושמעתי את השיחה שהתקיימה בין אבי ליוסף. בשיחה נאמר ע"י יוסף שרפי קיבל 2 מכות רציניות בראש ואף אמר שבמידה ורפי היה בחיים היה בא להעיד לטובתו אך מכיון שנפטר החליט שלא מכיון שהוא פוחד. כמו כן נודע לי מאבי שעמוס בובליל היה נוכח באירוע. ביום ההלוויה או יום אחרי סיפרו לי העובדים שרפי הטיח 4-3 כוסות בקיר. כנראה מתוך עצבים על המכה שקיבל. רפי עבד כמאמן כדורגל אצל עודד מכנס ... ביום ראשון 15/12/96 קרו האירועים הללו שציינתי. רפי הגיע הביתה בסביבות הצהריים התקשרתי מהעבודה בסביבות 15:00 ורפי אמר שלא מרגיש טוב ביקש שאזמין לו תור לרופא ... לא הרגיש שזה אירוע דחוף. כשחזרתי מהעבודה רפי היה נראה בסדר, הכל היה רגיל, לא הרגשתי או ראיתי שרפי מרגיש לא טוב. כשהלכנו לישון רפי אמר שהוא הולך לישון בחדר לבד כי אינו מרגיש טוב ... אני רוצה לציין בנוסף שנודע לי שרפי ביקש לעשות נסיעה בתור נהג של ראש העיר למחרת יום ב-16/12/96 ... ואז עמוס סעדה הממונה הישיר התערב ולא הסכים. וככל הידוע לי היה ביניהם ויכוח. אינני יודעת בודאות אם היה ויכוח קולני ... באותו יום ראשון היה לרפי אימון כדורגל מ-15:00 עד 17:00. רפי חזר ב-17:00 ואז ראיתי אותו כשחזר לראות את המשחק עם קפריסין ..." ב. ביום 19/2/98 נחקרה הת' בשנית ע"י חוקר הנת' (נ/3) והיא מסרה, בין היתר - "רפי סיידוף בעלי אימן בקבוצת כדורגל במועדון של אריק אייזיקוביץ , רפי בעלי היה חי ונושם את משחק הכדורגל ... היה לוקח כל הפסד בצורה קשה מאוד. הכדורגל היה הדבר המשמעותי ביותר בחייו ... רפי הקדיש לקבוצה ולמועדון הרבה יותר משהקדיש לבית ... בתקופה שרפי נפטר הקבוצה שלו לאחר 6-5 מחזורים דורגה במקום האחרון לאחר ששנה קודם לכן עם אותה קבוצה רפי זכה באליפות ...רפי היה אומר לי מידי פעם שהקבוצה התדרדרה השנה ולא הולך. רפי היה לחוץ ועצבני וגם היה סגור. הוא לא משתף אחרים. הוא לוקח ללב. אני הרגשתי שהוא בלחצים עקב כך. אני זוכרת שביום ג' שלאחר פטירתו של רפי היה אמור להיות משחק חשוב שהיה משחק דחוי ... אמרתי לרפי שהוא צריך להיות בבית אחה"צ כדי לשמור על הילדים. רפי אמר לי תשכחי ממני יש לי משחק חשוב מאוד. רפי היה לחוץ בעקבות המשחק הזה. המשחק היה חשוב לו מאוד עקב מצב הקבוצה. רפי כמעט ולא שיתף אותנו אך ניתן היה להרגיש שהוא אוכל את עצמו מבפנים. רפי היה מחזיק הכל בלב ... לא סיפרתי על אירוע זה בהתחלה משום שהתייעצתי עם עו"ד ניסן שריפי והוא אמר לי והציע לי שכדאי להתמקד על המכה שקיבל בעבודה. אני לא מבינה בנושאים אלו וסמכתי על דעתו של עו"ד. עבודה של מאמן היא עבודה קשה ומתוחה. הוא נתון ללחצים מצד ההורים של השחקנים ומצד הקהל. אך אלו היו החיים של רפי וזה הדבר שהוא אהב לעשות באמת. רפי הרגיש מצויין בימים שלפני הפטירה. זה הגיע ממש בפתאומיות האירוע." 7. מתצהירו של עמוס בן שמעון (להלן - עמוס) עולות העובדות כלהלן: א. עמוס עבד עם המנוח במחלקת התחזוקה של העיריה; ב. המנוח עבד כמסגר במחלקת האחזקה של העיריה; ג. ביום האירוע - 15/12/96 - עמוס לא נכח במקום העבודה של המנוח; ד. מספר ימים לאחר הלוויתו של המנוח, שוחח עמוס עם זפאטי והלה סיפר לו כי ביום 15/12/96 הוא עבד עם המנוח במחסן העיריה וראה את המנוח נחבט קשה בראשו מלוח ברזל בעת שהמנוח ניסה להרים ראשו; ה. זפאטי, אף סיפר לעמוס כי לאחר החבטה ראה הוא את המנוח מטיח ברוב זעם ובעצבנות 3 כוסות בקיר תוך שהוא צועק "נמאס לי" "נשבר לי"; ו. עמוס פנה לזפאטי שיעיד ויספר מה ראה אך הוא השיב שאינו רוצה מאחר ואינו רוצה בעיות; ז. המסגריה בה עבד המנוח היתה עמוסה בצינורות ומוטות ברזל בגדלים וסוגים שונים, חלונות ודלתות מתכת שהיו זרוקים בה ללא סדר, והיו הרבה מוטות ברזל בולטים והיתה סכנה ממשית להיפגע מהם ועל כן מאוד סביר שהמנוח נחבט בראשו מאחד ממוטות הברזל שהיו שם. 8. א. בראשית חקירתו הנגדית אישר עמוס שהוא לא ראה את המכה וכי המנוח לא דיבר עמו עליה. בהמשך השיב שהוא לא נכח בעת האירוע וראה את המנוח באותו יום רק בשעה 11:00-10:30. לשאלה איך היה מצב רוחו של המנוח באותו יום השיב עמוס - "כרגיל. כמו בכל יום מגיעים לעבודה, משוחחים, שותים קפה וכל אחד ממשיך בעבודתו." (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 2-1) והוסיף שהם דיברו על כל מיני דברים כמו פוליטיקה, על הקבוצה שלו וכו'. ב. לשאלה מתי דיבר הוא עם זפאטי השיב עמוס - "יומיים שלושה אחרי שרפי נפטר. היו על הרצפה במחסן זכוכיות ושאלתי מה הולך פה. זפאטי אמר לי שרפי התעצבן כי הוא קיבל מכה בראש, שבר שתי כוסות ורצה גם את השלישית לשבור אבל מנעו זאת ממנו." (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 19-17). ג. כאשר נשאל עמוס למה סביר לו שהמנוח נחבט השיב - "לא סתם יבואו וידברו ויגידו שהוא קיבל מכה." (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 6) ובהמשך הודה שלא ידוע לי אם חוץ מזפאטי, שלדברי ב"כ הנת' מכחיש שראה את המכה, מישהו נוסף ראה אותה. 9. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ/4) מסר עמוס, בין היתר - "... באותו היום אף היה לו מצב רוח טוב למרות שהעבודה נמשכה אפילו עד לאחר 14:00. היה לו מצב רוח טוב מאוד. אני לא ראיתי ולא שמעתי שרפי קיבל מכה בראש. לאחר המוות יומיים שלושה היו כמה חברה' בעבודה. אינני זוכר מי, שדיברו על הענין שרפי קיבל מכה בראש. אני עבדתי עם רפי ולא סיפר לי שקיבל מכה ולא ראיתי אפילו. אני יודע שהיה במצב רוח טוב כפי שציינתי ... לא התנהל ויכוח אפילו הם (המנוח וסעדה - א.ס.) צחקו על הנושא." 10. מתצהירו של אבי נמני עולות העובדות כלהלן: א. נמני עבד במשך השנתיים האחרונות עם המנוח בעיריה כאיש תחזוקה במחלקת אחזקה שבניהולו של עמוס סעדה; ב. המנוח היה מוכר לנמני כאיש עדין, שליו ורגוע ללא התפרצויות זעם וללא כעסים כלשהם; ג. ביום 15/12/96 נמני היה חולה ולא עבד; ד. לאחר מספר ימים, עם חזרתו לעבודה סדירה, אמר לו זפאטי כי ביום 15/12/96 חזה בהתפרצות זעם של המנוח לאחר שנחבט בראשו בחוזקה בלוח ברזל שהיה במחסן החלקים בו עבד; ה. זאפטי סיפר לנמני שהמנוח הטיח 3 כוסות בקיר תוך השמעת קללות וגידופים לרבות אמירות בנוסח "נשבר לי" "נמאס לי" "קיבינימט"; 11. א. בראשית חקירתו הנגדית אישר נמני שכל הידוע לו לגבי אירועי יום 15/12/96 ידוע לו מפי זפאטי. והוסיף שבמהלך הימים אחרים גם סיפרו לו את אותה גירסה. בהמשך כאשר אמרה ב"כ הנת' שבגירסה שמסר זפאטי לחוקר הנת' אין זכר למכה, השיב נמני - "זפטי סיפר לי שהמנוח בא מהמסגריה מאוד זועם ושבר כוס ראשונה וכוס שניה וכוס שלישית. הוא לקח 3 כוסות זכוכית ופשוט ניפץ אותן על הקיר. וזפטי מספר שכשהוא שאל אותו למה הוא כועס ולמה הוא שובר את הכוסות אז המנוח סיפר לו שהוא קיבל מכה בראש במסגריה. כל זאת סיפר לי זפטי." (עמוד 15 לפרוטוקול שורה 20 - עמוד 16 לפרוטוקול שורה 3). ב. וכאשר שאלה ב"כ הנת' את נמני - "בכל מקרה גם זפטי לא טוען שהיה מי שראה שהמנוח קיבל מכה?" השיב הוא - "נכון. אף אחד לא ראה בוודאות. אני רוצה להוסיף - מידי פעם מנהל העבודה בשם עמוס סעדה, היה משאיר 2-3 אנשים לעזור לרפי במחסן. כך היה נהוג מידי פעם. באותו יום לא הייתי ואני לא יודע מה היה ומי היה איפה." (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 10-7). 12. מההודעה שמסר בובליל כמוס (להלן - בובליל) לחוקר הנתבע (נ/5) עולות העובדות כלהלן: א. בובליל עבד עם המנוח כ-10 שנים; ב. המנוח היה אדם שקט שלא רב עם אף אחד; ג. בובליל עבד עם המנוח ביום העבודה האחרון שלו; ד. לא זכור לבובליל שהמנוח קיבל מכה ממשהו או שהרגיש לא בסדר. המנוח לא סיפר לו דבר על מכה שקיבל. 13. א. בראשית חקירתו הנגדית השיב בובליל שהוא היה בעבודה ביום האירוע הנטען אך הוא לא ראה את המנוח נפגע בראשו. ולשאלה - "אתה זוכר שיחות בין העובדים מס' ימים לאחר שקיבלתם את הידיעה על פטירתו בשאלה אם המנוח קיבל מכה ביום האחרון לעבודתו?" השיב- "לא שוחחנו על כך. גמרנו את העבודה באותו יום והוא הלך הביתה. אני לא זוכר שאחרי זה היה שיחות כפי שאתה טוען." (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 4-1). ב. בהתייחס לטענה שהמנוח הטיח כוסות לרצפה השיב בובליל שהוא היה נכח כשזה קרה, ואז היה בסביבות השעה 9:00-8:30. ולשאלה אם לא עניין אותו למה המנוח זורק כוסות, השיב בובליל - "שאלתי והוא לא השיב." (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 16) ובהמשך הוסיף שזריקת כוסות זה באמת יוצא דופן למנוח. ג. לשאלת ב"כ הת' - "כשאתה אומר בהודעתך נ/5 שלא זכור לך שהמנוח קיבל מכה ממשהו, אתה למעשה אומר שאתה למעשה אולי שמעת את הידיעה על המכה אבל לא זכרת בזמן החקירה שלך?" (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 21-19) השיב העד שלא נכון. ד. בסיום חקירתו הנגדית השיב בובליל שהוא לא שוחח עם נמני בעניין המנוח והוסיף "חוץ מזה הוא (נמני - א.ס.) היה במעצר אז אם אני לא טועה" (עמוד 20 לפרוטוקול שורה 3). 14. מההודעה שמסר עמוס סעדה (להלן - סעדה) לחוקר הנתבע (נ/6) עולות העובדות כלהלן: א. סעדה היה, משנת 1985, הממונה הישיר של המנוח; ב. היחסים בין סעדה והמנוח היו מצויינים, לרבות בימים שלפני מותו; ג. מה שסעדה הטיל על המנוח, הוא ביצע ולא היו ביניהם מריבות או צעקות; ד. סעדה קידם את המנוח לאורך כל התקופה; ה. לא ידוע לסעדה שהמנוח ביקש להיות נהג של ראש העיר. לו היה מבקש - היה סעדה מאפשר לו; ו. סעדה לא התווכח ולא רב עם המנוח כלל; ז. לפני שסעדה יצא לחופש הוא אמר לכל אחד מהעובדים למסור מתי בכוונתו לצאת לחופש. המנוח אמר שאינו רוצה חופש. לא היתה מריבה בנושא זה בכלל; ח. בזמן שהמנוח נפטר, סעדה היה בטיול ואת ההודעה על פטירתו קיבל לבית המלון בטבריה. למחרת בבוקר נסע סעדה לבקר את המשפחה; ט. הת' אמרה לסעדה, תוך כדי השבעה, שכאשר המנוח חזר מאימון הוא התלונן על כאבי כתף והיא מאשימה את עצמה. הת' אף אמרה לו שהמנוח טען שהוא עייף וגמור. 15. א. בראשית חקירתו הנגדית כאשר נשאל סעדה אם יצא לו לדבר עם העובדים במחלקה לדעת מה קרה למנוח, השיב הוא - "אני לא שאלתי אף אחד. לא התעניינתי. אין לי מה לשאול." (עמוד 21 לפרוטוקול שורה 10) ולשאלה אם שוחח עם נמני השיב - "נימני אדם לא שפוי. עבד איתי בשיקום. הוא היה שנתיים במעצר וכרגע הוא בפרדסיה בטיפול נפשי ... אני עם נימני אין לי שום שיחה ואין לי שום מגע איתו." (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 13-12, 18). ב. כאשר נשאל סעדה אם שמע הוא על אירוע הטחת הכוסות ע"י המנוח השיב הוא שעד שהגיע לביה"ד למתן עדות לא שמע על כך. ולשאלה מה שמע עוד מהעובדים בחוץ השיב - "כרגע כשהגעתי לביה"ד הם אמרו לי שהוא זרק כוסות והם שאלו אותו למה והוא לא ענה להם. אחרי זה הם אמרו שהם באו אכלו ביחד איתו והוא היה רגוע. זה מה שאמרו לי כרגע בחוץ." (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 26-24). ג. בהתייחס למקום בו עבד המנוח ביום האירוע כאשר נשאל סעדה - "מטבע הדברים מאחר והיית בבית הבראה אתה לא יודע בדיוק איפה עבד המנוח?" השיב - "אני יודע, שכן אני בקשר עם העובדים. אני צריך לדעת מי עבד איפה וכו'." (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 11-10) ואת הנתונים היכן עבד המנוח באותו יום קיבל סעדה מסגנו - נפתלי רחום. ד. כאשר נשאל סעדה, בהמשך חקירתו הנגדית - "אתה זוכר במהלך השיחה האם שוחחת עם מי מהעובדים שבאו לנחם מה יכולה היתה להיות הסיבה לפטירתו?" השיב הוא - "המקור היחיד ששמעתי זה מאשתו יפה. היא אמרה לי שהוא הלך לאמן את הקבוצה בכדורגל. הוא בא בערב והרגיש לא טוב. היא אמרה לי שהיא מרגישה אשמה בכך שלא לקחה אותו לרופא או לבי"ח אלא אמרה לו לנוח. היא אמרה לי שהוא הלך לישון וכשהיא ניסתה להעיר אותו כדי לתת לו כוס תה הוא לא ענה לה. אז היא הבינה שהוא נפטר." (עמוד 22 לפרוטוקול שורה 22 - עמוד 23 לפרוטוקול שורה 2) וכאשר נשאל סעדה - "אתה שמעת בקרב העובדים את ההודעה של האלמנה שהיא שמעה שיחה בין נמני לזפטי ולפיה זפטי הודיע שהמנוח אמר לו שהוא קיבל מכה בראש?" השיב הוא - "זפטי נמצא כעת מחוץ לאולם וכשבאתי היום להעיד הוא אמר לי שהוא לא אמר כלום לנימני בכלל. נימני הכניס כאילו זפטי אמר לו שהמנוח קיבל מכה אבל זפטי אמר לי שנימני בכלל לא היה והוא לא סיפר לו כלום והוא לא מבין למה נימני מדבר בשמו." (עמוד 23 לפרוטוקול שורות 8-3) וכאשר הופנה להודעת זפאטי לחוקר הנתבע השיב סעדה "אני לא יודע מה הוא אמר. אני העדתי מה הוא אמר לי." (עמוד 23 לפרוטוקול שורה 11). ה. בהתייחס לטענת הת' שסעדה סירב לאשר למנוח לשמש נהג של ראש העיר השיב - "אני לא מודע לזה ולא היו דברים מעולם. אני לא ספק נהגים. יש רכב. המנוח היה מסגר ולא נהג." (עמוד 23 לפרוטוקול שורות 15-14). ובהמשך הוסיף - "אשתו לא עובדת אצלי ואני לא יודע מה היא אומרת או לא. אני לא מספק נהגים ואם הוא היה מבקש ממני להיות נהג הייתי מעביר אותו למחלקה שבה הוא רוצה לעבוד. הוא לא ביקש ממני כזה דבר." (עמוד 23 לפרוטוקול שורות 21-19) ובהמשך חזר והדגיש שהמנוח לא פנה אליו, לא במישרין ולא באמצעות סגנו, בבקשה לשמש כנהג ראש העיר. 16. מההודעה שמסר יוסף זפאטי לחוקר הנתבע (נ/7) ומחקירתו הראשית עולות העובדות כלהלן: א. זפאטי עבד יחד עם המנוח בחודשי חייו האחרונים; ב. זפאטי לא ראה שהמנוח קיבל מכה בראש; ג. המנוח לא ציין בפני זפאטי שקיבל מכה בראש; ד. ביום האירוע הנטען וביום שקדם לו המנוח לא רב עם אף אחד, הוא היה עליז ושמח ובבוקר זפאטי והמנוח אכלו יחד ארוחת בוקר; ה. עד שעה 14:00 כשהמנוח הלך הביתה הוא היה במצב רוח טוב ולא דיבר על פגיעה כלשהי; ו. בסביבות השעה 9:00 המנוח שבר 3 כוסות על רצפת המחסן בתוך כדי זריקה פראית של הכוסות; ז. זפאטי לא שאל את המנוח מה הוא עושה והוא לא יודע למה הוא עשה זאת; ח. שבירת הכוסות היתה לפני ארוחת הבוקר או במהלכה. לאחר מכן הלך המנוח לעבוד במסגריה; ט. בסביבות השעה 10:00, 11:00 זפאטי פגש שוב את המנוח והוא היה במצב רוח טוב; י. כנראה שהמנוח שבר את הכוסות כי היה לו משהו בתוך הלב שהציק לו; יא. המנוח היה טיפוס רגוע ושליו ובדר"כ לא רב עם אנשים; יב. העדות שמסר נמני הוקראה לזפאטי לפני הדיון וכל האמור בה שקר; יג. הת' היתה אצל זפאטי בבית חודש לפני חתונת בנו שהיתה ב-4/10/99. במועד זה היא אמרה לזפאטי - "היא באה אלי הביתה עם 2 הילדים שלה והיא אמרה לי תעזור לי. אני רוצה לקבל מביטוח לאומי כסף להוציא מהביטוח הלאומי מהפטירה של בעלי. היא שאלה אותי אם קיבל מכה או לא ואמרתי לה שהוא לא קיבל שום מכה. היא ביקשה ממני שאעזור לה להוציא כסף מהביטוח הלאומי." ותשובת זפאטי היתה - "שאני אומר את האמת מה שראיתי. ככה גם אמרתי למל"ל כשחתמתי על ההודעה." (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 25-22, 27). 17. א. בראשית חקירתו הנגדית חזר ואמר זפאטי שהוא לא ראה שהמנוח קיבל מכה. ולענין הטחת הכוסות אישר שהיה עד לכך. כאשר נשאל זפאטי, ע"י ב"כ הת' - "כמה זמן זה היה לאחר האירוע של המכה?" השיב הוא שאינו מבין מה שואלים אותו. וכאשר חזר ושאל ב"כ הת' - "אחרי הסברה שלך שיתכן והוא קיבל את המכה כמה זמן אחרי זה זה היה?" תשובתו - "איך אני יכול לדעת. אני לא ראיתי שום מכה. הוא בא ושבר את הכוסות, התעצבן, שבר 3 כוסות." (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 10, 14-12) וכאשר נתבקש זפאטי לתאר בפרוטרוט את אירוע הטחת הכוסות שלטענתו רק בובליל והוא היו עדים לה, השיב - "בדיוק באנו לשתות כוס תה. הוא בא מהמסגריה ולקח 3 כוסות ושבר. היה עוד עציץ ובובליל אמר למנוח לשבור אותו והמנוח אמר לא. זה מספיק." (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 21-20). ב. בהתייחס למסגריה בה עבד המנוח אישר זפאטי שיש שם צינורות והם נמצאים על המדפים. ולשאלה אם מכיר הוא מקרים שאנשים נתקלו בצינורות - השיב הוא בשלילה. ג. כאשר נתבקש זפאטי להבהיר מדוע לא שאל הוא לסיבת הטחת הכוסות ברצפה, תשובתו - "אולי לבן אדם יש משהו בלב. למה אני צריך לשאול." (עמוד 28 לפרוטוקול שורה 6). ד. בהתייחס לנמני השיב זפאטי שהוא מכיר אותו ולשאלה איך היתה מערכת יחסיו עמו השיב - "הוא (נמני - א.ס.) לא נורמלי. הוא בן אדם חולה נפש. הוא כעת בפרדסיה." (עמוד 28 לפרוטוקול שורה 16) ובתקופה הרלוונטית היה נמני בבית הסוהר. וכאשר נשאל זפאטי אם ידוע לו מה נמני מספר על שיחות שהוא ניהל עם זפאטי, השיב הוא - "הוא לא ניהל איתי שום שיחות. הוא אומר שאני ראיתי את המכה שהמנוח קיבל. אני לא ראיתי את המכה. הוא שקרן." (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 7-6) וכאשר הקשה ב"כ הת' ושאל - "ואם אני אומר לך שהוא אומר שאתה סיפרת לו שהמנוח אמר לך שהוא קיבל מכה בראש?" תשובתו - "הוא לא אמר לי. גם לא שאלתי את המנוח בכלל מה יש לו." (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 10-8). ולשאלה - "ומה אתה אומר על הטענה של נימני שגם בשיחת הטלפון שהצטרפה לשיחה האלמנה, יפה, שאתה אמרת שאם הוא היה בחיים אתה היית מעיד על האירוע?" (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 25-24) השיב הוא ששקר וכזב. וכאשר שאל אותו ב"כ הת' אם הוא אמר שהוא לא רוצה להסתבך תשובתו - "מה יש לי להסתבך. אני אמרתי מה שהיה. מה אני הרגתי אותו? אני לא עבדתי איתו בכלל, הוא עבד במסגריה ואני לא." (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 2-1) 18. א. טענת הת' שהמנוח קיבל מכה בראש ביום 15/12/96 מבוססת על עדות שמיעה שהוכחשה ע"י מי שכביכול אמר אותה - יוסף זפאטי. ב. התובעת טענה כי בעת האירוע הנטען - המכה בראש - היו עם המנוח שני אנשים - עמוס בובליל ויוסף זפאטי. התובעת, מטעמים השמורים עמה, לא זימנה עדים אלה מטעמה, על אף שטענה שהיו עדים למקרה . ג. הנתבע זימן עדים מטעמו הן את בובליל והן את זפאטי והגיש באמצעותם את ההודעות שמסרו לחוקר הנתבע. הן בובליל והן זפאטי הכחישו מכל וכל שהיו עדים לאירוע ולא ידוע להם שהמנוח קיבל מכה כנטען. עוד הוסיפו שני עדים אלה שהמנוח לא סיפר להם שקיבל מכה והיה במצב רוח טוב כל אותו יום. 19. א. בתביעה מיום 20/1/97 שהגישה הת' לנתבע לקבצת תלויים (נ/1) ב"תאור האירוע" כתבה שביום 15/12/96 במהלך עבודתו כשניסה להרים את הראש קיבל המנוח מכה חזקה ממוט ברזל ולאחר מכן עבד קשה מהרגיל בעבודות יציקה. עוד הוסיפה שבנוסף לאירוע דלעיל, התרחש ביום בו נפטר המנוח ויכוח קולני חריף וחריג במקום עבודתו של המנוח בינו לבין הממונה הישיר עליו - עמוס סעדה. יצויין שסעדה, בעדותו, בכחיש את הויכוח ואף העיד שכלל לא עבד באותו יום אלא היה בחופשה בטבריה לשם הועברה אליו ההודעה על פטירת המנוח. בנוסף מציינת הת' בנ/1 שלכל האירועים שתארה נוספה הצבתו לתפקיד אחר בימים הקרובים והמתח בו היה שרוי לקראת התפקיד החדש. יצויין שדברים אלה לא בא זכרם בהודעות שמסרה הת' לחוקר הנתבע, בתצהיר שהגישה לבית הדין ולא בחקירתה בבית הדין. ב. בהודעה הראשונה שמסרה הת' לחוקר הנתבע, ביום 9/6/97, מציינת היא שידוע לה מפי נמני, ששמע מזפאטי, שהמנוח קיבל 2 מכות רציניות (להבדיל ממכה כפי שצויין בתביעה נ/1) בראש ביום 15/12/96. בהמשך ההודעה מסרה הת' שבאותו יום כשחזרה מהעבודה המנוח היה נראה בסדר, הכל היה רגיל והיא לא ראתה או הרגישה שהוא מרגיש לא טוב. בהודעה נ/2 מתייחסת הת' אף לבקשת המנוח לשמש כנהג ראש העיר וסירוב סעדה לאשר זאת, דבר שגרר אחריו ויכוח קולני בין המנוח לסעדה. בסיום ההודעה נ/2 הוסיפה התובעת שבאותו היום היה למנוח אימון כדורגל מ-15:00 עד 17:00 לאחריו חזר הוא הביתה לראות משחק כדורגל. ג. בהודעה השניה שמסרה הת' לחוקר הנתבע, ביום 19/2/98, מוסרת היא פרטים שונים לגבי אירועי יום 15/12/96. כאן מתייחסת הת' לתפקיד המנוח כמאמן כדורגל, התדרדרות מצב הקבוצה אותה אימן והעובדה שהדבר גרם למנוח להיות לחוץ ועצבני. עוד הוסיפה שביום ג', שלאחר פטירת המנוח, היה אמור להיות משחק חשוב והמנוח היה לחוץ בעקבות כך. בהמשך ההודעה מסרה הת' שהמנוח אכל את עצמו מבפנים בגלל כל מה שקורה בקבוצה אותה אימן. ודברים אלה לא סיפרה היא בהודעה הראשונה (נ/2) לפי עצת עוה"ד אליו פנתה. ד. בתצהיר שהגישה הת' לבית הדין תארה היא בהרחבה כל הידוע לה על המכה שקיבל המנוח בראשו ביום 15/12/96. בניגוד לאמור בהודעות שמסרה לחוקר הנתבע שבאותו יום היא ראתה את המנוח בשעה 17:00 כשחזר מהאימון והיה, עד לפטירתו, בבית, בתצהירה כותבת הת' שכאשר היא חזרה מהעבודה לא ראתה היא את המנוח מכיוון שהוא הלך כבר לחבר לצפות במשחק כדורגל בטלויזיה. בתצהירה של הת' לא נאמר דבר על ויכוח קולני עם סעדה (כפי שנכתב בנ/1 ואף נמסר לחוקר הנתבע), על הלחץ בו היה נתון המנוח עקב הצבתו לתפקיד חדש (כמצויין בנ/1), על העובדה שהיה בלחץ בגלל מצב הקבוצה שאימן (כמצויין בנ/3) ועל כך שיומיים לאחר פטירתו אמור היה להתקיים משחק חשוב ושהמנוח היה במתח לקראתו. ה. לכל האמור מתווספת העובדה שכל אותו יום, על אף שהמנוח שוחח עם הת' בטלפון באותו יום, ועל אף ראתה את המנוח, לפי אחת הגרסאות בשעה 17:00 באותו יום ולפי גרסה אחרת רק בסמוך ל-22:00, לא סיפר הוא לה דבר על מכה חזקה שקיבל וכן העובדה שעל אף שנאמר לתובעת שזפאטי היה עד למכה לא מצאה היא לנכון ליצור עמו קשר ולשמוע מה היה אלא בחרה, מטעמים שהיא עצמה לא ידעה להסביר, לצותת לשיחת טלפון בין זפאטי לנמני. 20. לאחר ששמענו את העדים, לאור החומר שהוגש בתיק, לאור הסתירות הרבות בגרסאות שמסרה התובעת בהזדמנויות שונות ולאור כל האמור לעיל הננו קובעים שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שביום 15/12/96, היה אירוע כלשהו בעבודת המנוח. 21. עם כל הצער למצבה של התובעת, אין מנוס מדחית התביעה. 22. אין צו להוצאות. מקרי מוותקצבת תלוייםביטוח לאומי