תקנה 11 תקנות הביטוח הלאומי מקדמות

פסק דין 1. התובע הוכר כנפגע בעבודה על פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. בתביעה זו חלוקים הצדדים בשאלה מהו "מועד הפגיעה" ומהו בסיס חישוב גמלת נכותו של התובע. 2. ביום 24.4.88 הגיש התובע לנתבע "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" (נ/1). כתאריך הפגיעה צויין יום ה- 13.12.86. לתביעתו זו צרף התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 24.4.88 בה צויין תאריך הפגיעה: 13.12.86. על פי תעודה זו אושרה לתובע תקופת אי כושר מיום 14.12.86 ועד ליום 18.1.87. ב"סיכום מידע רפואי" (נ/2) מיום 18.1.87 נכתב, בין השאר, כי התובע טופל כבר בשנת 85 בשל בעיות במפרק וביום 14.12.86 חזר שוב והפעם בשל בעיות בשתי המרפקים. הנתבע דחה את תביעתו של התובע ועל כן, הגיש התובע תביעה לבית דין זה (תיק מט/ 481-0). במסגרת תביעתו מינה בית הדין את ד"ר גדעון מן כמומחה יועץ רפואי. ד"ר מן חיווה דעתו כי מדובר בפגיעה בעבודה מכח תורת המיקרוטראומה (נ/4) ובעקבות חוות הדעת, החליט הנתבע ביום 1.1.92 להכיר בתביעה. ( נספח לתצהירו השני של התובע). התובע קיבל דמי פגיעה לתקופה מיום 14.12.86 ועד ליום 18.1.87. ביום 20.7.92 נשלחה לתובע הודעה על פיה קבעה ועדה רפואית את דרגת נכותו הזמנית של התובע החל מיום 19.1.87. במכתב זה צויין, כי מדובר בנכות בעבודה מתאריך 13.12.86 (נ/7). הוועדה רפואית לעררים שינתה את החלטתה של הועדה מדרג ראשון , אם כי מועד תחילת מועד הנכות הזמנית, 19.1.87, לא שונה (נ/8). גם בנ/8 צויין,כי מדובר בתביעה לגמלת נכות בגין פגיעה בעבודה מיום 13.12.86. ערעורו של התובע לבית הדין לעבודה על החלטת הועדה רפואית לעררים התקבל (נ/9) וביום 1.2.96 דנה הועדה מחדש בעניינו על פי פסה"ד נ/9. לענייננו, לא שינתה הועדה את תחילת מועד אחוזי הנכות הזמנית, דהיינו יום 19.1.87 (נ/11). בנ/11 מצויין, כי תאריך הפגיעה: 13.12.86. בהודעת הנתבע על החלטה זו צויין שוב מועד הפגיעה: 13.12.86 (נ/13). ביום 5.3.97 דנה הועדה בטענת התובע להחמרה במצבו והגדילה את אחוזי הנכות (נ/14). בהודעת הנתבע (נ/15) שוב מופיע תאריך הפגיעה: 13.12.86. 3. לטענתו של התובע יש לראות את מועד התאונה לצורך חישוב גמלת הנכות כחודש יוני 88, מועד בו עבר ניתוח שלאחריו לא יכול היה יותר לעבוד ואז נסגר עיסקו. איננו מקבלים טענה זו. מקום בו הוכרה תאונת עבודה מכח תורת המיקרוטראומה ושולמו לתובע דמי פגיעה, יש לראות את מועד הפגיעה בעבודה כמועד תחילת הזכות לדמי פגיעה. מקום בו לא שולמו דמי פגיעה, מועד הפגיעה הינו מועד תחילת דרגת הנכות כפי שנקבע על ידי הועדה הרפואית (297/97 מיכאל הרלב נ. המוסד, פס"ד מיום 21.2.00). בענייננו שולמו דמי פגיעה החל מיום 14.12.86 ומועד הפגיעה צויין, הן על ידי התובע עצמו והן בהודעות של הנתבע פעם אחר פעם, כ- 13.12.86. בנסיבות אלו ברי כי יש לראות את מועד הפגיעה ביום 13.12.86, ובהתאם לכך לחשב את גמלת הנכות. 4. א. כעולה מתעודת עובד ציבור שניתנה על ידי גב' בתיה כהן, מעדותה בפנינו וממכתב הנתבע מיום 5.6.97( נספח ב' לכתב התביעה), נעשו לתובע השומות הבאות: בשנת 86 חוייב התובע בתשלום דמי ביטוח לחודשים ספטמבר עד נובמבר על פי בסיס של 623.63 ₪ לחודש. ביום 30.9.87 תוקנה השומה וחושבה על בסיס של 2,777.10 ₪ לחודש. ביום 30.12.87 תוקנה השומה שוב וחושבה על בסיס 1,353.33 ₪ לחודש. ביום 29.4.92, לאחר הקביעה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20%, הוחזר בסיס החיוב לבסיס שהיה ערב הפגיעה, דהיינו 623.63 ₪ לחודש. בעקבות חישוב זה נדרש התובע להחזיר לנתבע חוב בסך 56,650 ₪. ב. תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד - 1984 קובעת: " הכנסה שתחשב בהכנסה לפי שומה סופית (א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה, לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית והוראות תקנות 4 ו- 10 לא יחולו לגבי שנה זו; (ב) על אף האמור בתקנה משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החודשים הראשונים של שנת מס פלונית,תחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה". על משמעותה של התקנה ותכליתה עמד בית הדין הארצי במספר פסקי- דין (דב"ע נא/ 24-0 אזולאי נ. המוסד פד"ע כ"ד 247. עב"ל 354/97 חג'בי נ. המוסד פד"ע לב 572. דב"ע נא/ 138-0 תוג'מן נ. המוסד פס"ד מיום 25.5.92). ג. לענייננו טוען ב"כ התובע, כי יש להחיל את כלל "הגימלה החוסמת" ולקבוע, כי ה"שומה המטיבה" היא השומה הקובעת ועל כן, לא היה מקום לשנות את בסיס החישוב בשנת 92. בדב"ע נה/ 68-0 המוסד נ. סנונו פד"ע כ"ח 412 נקבע, כי מקום בו מודיע מבוטח, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו שתשמש בסיס לחישוב דמי ביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, על פי תקנה 12 (עמ' 415). במקרה דנן לא הודיע המבוטח, טרם אירוע התאונה, על שינוי בהכנסתו ועל כן, אין מקום לחישוב על בסיס "שומה מטיבה". 5. לאור האמור נדחית התביעה. אין צו להוצאות. מקדמהביטוח לאומי