מטפלת של בני משפחה – דמי אבטלה ביטוח לאומי


פסק דין

סגנית הנשיא אלישבע ברק -

האם המערערת, כאשר עסקה כמטפלת של בן אחותה, עשתה זאת כעזרה משפחתית. אם לאו, האם היא היתה עובדת או עובדת עצמאית? אלו השאלות העולות בעניין שבפנינו.

העובדות

העובדות לא היו כמעט שנויות במחלוקת, כפי שציין בית הדין האזורי (תב"ע נה/53-02 השופט ארמון). המערערת ואחותה לילך מתגוררות בקומה אחת בבית מגורים. לשתיהן ילדים באותו גיל. המערערת עבדה כמטפלת שכירה בגן ילדים. לילך אחותה עבדה במשרה חלקית בשעות הבוקר במפעל. תחילה שמרה אחת האחיות על שני הילדים בשעות הבוקר והשנייה שמרה על שניהם בשעות אחרי הצהרים. לאחר מכן הוצע לאחות לילך לעבוד במשרה מלאה, דבר שמנע ממנה לשמור על הפעוטות בשעות אחרי הצהרים, אך שכרה אמור היה להיות גבוה יותר. לילך היתה מעונינת להגדיל את היקף משרתה והדבר דרש ממנה לשכור מטפלת לבנה. בין האחיות התגבש הרעיון לפיו תפסיק המערערת את עבודתה בגן הילדים וכך תוכל לשמור על בנה של לילך, ובתמורה תשלם לה המערערת משכורת חודשית.

לילך פנתה למשיב - המוסד לביטוח לאומי - ושאלה כיצד עליה לנהוג אם ברצונה להעסיק את המערערת כעובדת שכירה בתפקיד מטפלת לבנה. בתגובה שלח המשיב ללילך טפסים לדיווח על העסקת עובדים במשק בית, שוברי תשלום של דמי ביטוח וטופס הצהרה על העסקת קרוב משפחה.

לאור זאת עזבה המערערת את עבודתה בגן הילדים, לילך עברה לעבוד במשרה מלאה והמערערת טיפלה בבנה של לילך במשך חמישה ימים בשבוע מהשעה 07:00-07:30 עד השעה 17:00. לעתים עבדה לילך גם שעות נוספות והמערערת נשארה לטפל בבנה של לילך עד לשובה של לילך הביתה. במקרים שלילך נעדרה מביתה בימי ששי שמרה המערערת על בנה של לילך גם בימי ששי.

לילך מלאה את הטפסים שנשלחו לה על ידי המשיב, דיווחה על המערערת כעובדת שכירה במשק ביתה ושילמה את דמי הביטוח כמתחייב משכר חדשי של -.1,300 ש"ח.
הטיפול נעשה לעתים בדירתה של לילך ולעתים בדירתה של המערערת, שהיתה, כאמור, באותה קומה בדלת ממול. לילך הורתה למערערת מדי פעם על אופן הטיפול הרצוי לה בבנה. המערערת לא קיבלה תשלום בגין שעות נוספות או עבודה בימי ששי. היא לא קבלה חופשה שנתית ולא פדיון חופשה. היא לא הציגה אישורי מחלה בגין ימים בהם היתה חולה, ושכרה לא הופחת בשל כך.

כחודש לאחר תחילת היחסים האמורים הגיע חוקר מטעם המשיב לביתן של לילך והמערערת, חקר את תנאי העסקתה של המערערת, בדק את הקבלה על תשלום דמי הביטוח ונוכח לדעת כי המערערת אכן מטפלת בבנה של לילך. המשיב לא הודיע למערערת או ללילך דבר בעקבות ביקורו של החוקר עד לאחר הגשת התביעה לדמי אבטלה על ידי המערערת, והמערערת המשיכה לטפל באחיינה כמקודם. מספר חודשים לאחר שהחלו יחסי ההעסקה האמורים בין האחיות, פוטרה לילך מעבודתה. היא עברה לעבוד במקום אחר, אך גם ממנו פוטרה לאחר כחודשיים. לאחר קבלת הודעת הפיטורין הודיעה לילך למערערת כי גם היא תפוטר.

המערערת הגישה תביעה לדמי אבטלה והתייצבה כנדרש בשרות התעסוקה. לא עלה בידה למצוא עבודה, לדעתה משום שהיתה אז בחודש החמישי להריונה.


נימוקי המשיב לדחיית התביעה

המשיב דחה את תביעת המערערת בשולחו לה טופס סטנדרטי לפיו תביעתה נדחתה לפי סעיף 127ו' לחוק הביטוח הלאומי [דאז - א.ב.], הואיל והיא לא השלימה תקופת אכשרה. לאחר דברים אלו כתב המשיב מכתב דחייה למערערת בו ציטט את הסעיף המפרט מהי תקופת האכשרה הנדרשת על פי החוק. הוא לא ציין דבר על עזרה משפחתית או על כך שהמערערת לדעתו עובדת עצמאית. בהמשך מכתב הדחייה רק נאמר למערערת כי היא רשאית לערער על החלטה זו לבית הדין האזורי.
לילך מאידך קיבלה מהמשיב מכתב כדלהלן:


"הנדון: העסקת אורלי יהלום - קביעת מעמד



1. חקירתנו בעסק לבדיקת מעמד הנ"ל בביטוח העלתה כי אין בה הגדרת סעיף 1 לחוק לעניין ביטוח כעובד שכיר.


2. בהתאם לממצאי החקירה [שלא הומצאו למערערת במשך תקופת העסקתה - א.ב.], הטיפול בילדה הינו בביתה של אורלי יהלום ולכן אין עבודתה לובשת אופי של יחסי עובד ומעביד, לצורך ביטוח כשכיר.


3. ולפיכך, הנני דוחה ביטוח כעובדת שכירה.


4. תיקך כמעסיקה בוטל ויוחזרו לך דמי הביטוח ששלמת בעבורה למן 6/94 ועד 11/94.


5. כמו כן יבחן מעמדה אל אורלי יהלום כעובדת עצמאית".


במכתב שכתב מנהל מחלקת הביטוח והגבייה, מר שאול אלבאז, אל מנהל אגף הביטוח, לאחר שפרט מנהל מחלקת הגבייה את העובדות, כתב:


"ניתוח העניינים:
על אף החלטת הסניף לדחות ביטוחה כשכירה ולבחון מעמדה כעצמאית עומד אנוכי בפני דילמה, בשים לב לעובדה כי מדובר בשתי דירות בשכנות ובאותה קומה כאשר הטיפול בילד נעשה בתחום אותו "הרדיוס", קרי, שמימד לקיחת הילד לבית המטפלת אינו כרוך בהליכה רבה מחוץ לבניין או בנסיעה מדי יום ביומו, מצב המחייב ביטוחה כעצמאית.
הואיל והמדובר במקרה חריג וגבולי, אשר לא עמד עד כה במבחן משפטי, הנני מבקשך לבחון סוגיית מעמדה בביטוח בלשכה המשפטית, ולהשיב לי" (ההדגשות במקור).


מתעודת עובד ציבור של מר אלבאז עולה, כי המשיב בדק את מעמדה של האחות לילך, מעסיקתה של המערערת. נמצא שלילך אכן עבדה כשכירה בתקופה הרלוונטית וקיבלה דמי אבטלה לאחר פיטוריה.
על מנת להשלים את תמונת עמדת המשיב, אוסיף את נימוקי המשיב בסיכומיו לדחיית התביעה לדמי אבטלה. בין הנימוקים מונה המשיב כי:


א. לא היו שעות עבודה קבועות.
ב. המערערת שמרה לפעמים על הבן של אחותה בימי ששי ללא תוספת במשכורת.
ג. היו ימים שהמערערת נעדרה מעבודתה ולא חישבה את זה כימי חופשה אך קיבלה משכורת מלאה.
ד. מחצית מזמן הטיפול היה בבית המערערת ומחציתו בבית האחות לילך.
ה. בשעות בהן ילדה של לילך ישן, יכלה המערערת להתפנות לטפל בענייני ביתה ובילדה שלה.
ו. לא נוהל ספר על שעות עבודה ונוכחות.
ז. המערערת לא הביאה לאחותה אשורי מחלה על ימי המחלה שלה ולא היתה הקפדה בפרטים אלו.
ח. אחותה של המערערת נהגה לשמור על בתה של המערערת כאשר זו עבדה בגן הילדים בשעות אחרי הצהרים, כ"טובה של אחות".
ט. בתקופה מסוימת שמרו האחיות לסירוגין, האחת על ילדו של השנייה.
י. בימים שלילך עבדה בשעות נוספות המשיכה המערערת לשמור על ילדה, ללא שקיבלה גמול בגין שעות נוספות אלו.
יא. אין הבדל מהותי, לדעת המשיב, בין התקופה בה שמרו האחיות האחת על ילדה של השניה לבין התקופה בה המערערת שמרה כל הזמן על ילדה של לילך.


נימוקיו של בית הדין האזורי לדחיית התביעה

נימוקיו של השופט ארמון לדחיית התביעה היו:
א. הספקות באשר לתשלום השכר בפועל.
ב. השכר, לפי מספר שעות העובדה, נמוך משכר מינימום.
ג. העובדה שלא ניתנה למערערת חופשה שנתית.
ד. לא שולמה למערערת תוספת יוקר.
השופט ארמון הוסיף במאמר מוסגר, כי אינו סבור שיש מקום ליתן משמעות נכבדה לעובדה שלא שולם למערערת גמול שעות נוספות ושהמערערת לא נדרשה להמציא אישורים על ימי מחלה. במקרים רבים, גם כשלא מדובר ביחסי משפחה, העובד זוכה לאמון כשהוא טוען שהוא חולה. מאידך סובר השופט ארמון, כי עובדת אשר בינה לבין מעבידתה מתקיימים יחסי עבודה רגילים, לא תסכים לעבוד בשכר הנופל משכר המינימום וכן לא תוותר על זכותה לתוספת יוקר. לאור כל מצבור השיקולים, הספקות של השופט ארמון לגבי תשלום השכר בפועל והתמיהות על אי קיום אלמנטים ראשוניים שבין עובד למעביד וחובת ההקפדה היתרה בה יש לבחון את הטענה לגבי קיום יחסי עובד-מעביד כאשר מדובר ביחסים בין בני משפחה, הוא הגיע למסקנה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין אחותה. יחד עם זה סבור השופט, כי המשיב נהג עם המערערת ועם אחותה שלא בהגינות וגרם להטעייתן. תנאי ההעסקה היו ידועים לו לפחות מאז ששלח את החוקר לבדוק את המצב, הוא לא התריע על כך ונהג עם המערערת ואחותה כאילו המערערת היא עובדת שעה שהן נהגו בתום לב ובררו מראש את מעמדן בעיני המשיב. כתוצאה מכך נשארה המערערת קרחת מכאן ומכאן. השופט ארמון הביע את דעתו שבגין הטעיה זו יש לחייב את המשיב בהוצאות משמעותיות.
בית הדין האזורי סבר, אם כן, כי לא הוכח שהתקיימו באלמנטים של יחסי עובד-מעביד. המוסד לביטוח לאומי סובר, כי המערערת אמנם הועסקה על ידי לילך אחותה, אך היא הועסקה כעובדת עצמאית.


ההתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערערת לאחותה

א. האם מדובר בעזרה משפחתית גרידא

מכל חומר הראיות עולה, לדעתי, כי לא מדובר בתקופה הרלוונטית על עזרה משפחתית אלא על הסכם לפיו תטפל המערערת בבנה של האחות. אין נפקא מינה שתחילה האחיות אכן עזרו זו לזו באופן שהן שמרו האחת על ילדה של השנייה לסירוגין בכל פעם שהשנייה הלכה לעבודה. לאחר תקופה זו הוצע ללילך לעבוד במשרה מלאה. על מנת להיעתר להצעה היה עליה לשכור מטפלת לבנה. המערערת עבדה בגן הילדים והשתכרה כ – 600 ש"ח נטו לחודש. האחיות הגיעו לידי הסכם, שהמערערת תפסיק לעבוד בגן הילדים ותחת שלילך תעסיק מטפלת, היא תשכור את המערערת על מנת לטפל בילדה. היא שלמה למערערת 1,300 ש"ח לחודש. זהו שכר גבוה בהרבה מזה שהיא השתכרה קודם לכן. אין לומר שהסכמתה לעבוד בשכר כזה אינו סביר, מה גם שהיא עבדה למעשה בביתה או אצל לילך, היינו, היא היתה גם עם בתה שלה במשך כל הזמן. בתוך עמנו אנו יושבים, ואנו יודעים כי השכר אמנם נמוך אך סביר עבור מטפלת, מה גם שמדובר באחות שמטבע הדברים מוכנה להיות גמישה. גם לעובדה שתחילה היה שכרה של המערערת נמוך אך במעט משכרה של לילך אין בו רבותא. לאחר מכן עלה שכרה של לילך. מעבר לכך, נשים רבות מעדיפות לעבוד, גם אם שכרן אינו גבוה מזה שהן משלמות למטפלת ילדיהן. חוסר דקדוק בקטנות כגדולות, כמו אי מתן חופשות, אי הקפדה על ימי מחלה, הוא דבר שגרתי לגבי מטפלות ועובדות במשק בית העובדות תוך יחסי נאמנות, כפי שציין השופט ארמון, ובודאי שכך הוא כאשר מדובר באחות בשר ודם. אין לצפות מהאחות שתדרוש מהמערערת, אחותה, תעודת מחלה. גם אי ניהול פנקס לגבי מספר השעות נהוג לגבי מטפלות ועובדות במשק בית. אין הבחנה לגבי עובדות אלו בין שכר ברוטו לנטו. כל אלו אינם מצביעים על כך שמדובר בעזרא משפחתית בלבד. על אלה יש להוסיף, כי שכירת המערערת על ידי לילך במקום לשכור מטפלת זרה נעשה תוך תכנון מלא. לילך ובעלה פנו למשיב ובררו אם הדבר אפשרי מבחינת המוסד לביטוח לאומי. לאחר שהובהר להם שהדבר אכן אפשרי, נשלחו אליהם טפסים אותם מלאו, רק אז החליטו שתי האחיות לכרות את ההסכם ביניהן. המערערת התפטרה מהעבודה בעקבות ההסכם האמור ואישורו של המוסד לביטוח לאומי את ההעסקה כלגיטימית. כאשר לילך פוטרה, פוטרה גם המערערת, מאחר וללילך לא היה עוד צורך במטפלת. כל אלה מצביעים על העסקתה של המערערת באופן סדיר ולא כעזרה משפחתית.


ב. האם המערערת היתה עובדת או עוסקת עצמאית

הגעתי, אם כן למסקנה, שלא מדובר בעזרה משפחתית. עתה יש לבחון את טענת המשיב, לפיה, גם בהנחה שלא מדובר בעזרה משפחתית אלא בהעסקה סדירה של המערערת, הרי המערערת לא היתה עובדת של לילך אלא עובדת עצמאית. אראה ראשית לכל, שבהתעלם מהשאלה היכן גיאוגרפית המערערת מילאה אל תפקידה, המערערת היתה עובדת. המערערת השתלבה אצל המשיבה. בכך אין ספק. היא מילאה תפקיד חיוני ונדרש אצל המשיבה. היא מתאימה להגדרה שבסעיף 1, הוא סעיף ההגדרות, שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה'תשנ"ה - 1995. סעיף זה מגדיר עובד:
"'עובד' = לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד".


בית הדין הארצי עמד על כך, כי הסעיף דורש שני תנאים מצטברים על מנת שבן משפחה יחשב כעובד. האחד, עבודה במפעל באופן סדיר, והשני, שאילמלא ביצע את העבודה, היה עובד מבצעה (ראה פסק הדין בעניין סרוסי - דב"ע מז/6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח' 434). במקרה דנן היה ברי כי, אלמלא ההסכם עם המערערת היתה לילך שוכרת מטפלת וכי ההסדר עם אחותה בא במקום שכירת מטפלת. לילך לא היתה יכולה לעבוד, לא בחצי משרה ובודאי שלא במשרה מלאה ללא מטפלת לבנה. ברי כי הכוונה בסעיף זה במושג "מפעל" אינו רק מפעל כפי שאנו מכנים אותו בשפת היום יום. מפעל הוא כל מקום שמעסיק אנשים, ובענייננו ולצורך תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, מפעל כולל אם שמעסיקה מטפלת.
השאלה השנייה שיש לבחון היא, האם יש רלוונטיות לכך שהמשיבה בחלק מהזמן שהתה בביתה שלה עם שני הילדים ובחלק מהזמן בביתה של המערערת. נראה לי שיש לבחון שאלה זו בצורה הגיונית וסבירה. כתב זאת מר אלבאז, מנהל מחלקת הביטוח והגבייה של המשיב באומרו שהוא "עומד .... בפני דילמה, בשים לב לעובדה כי מדובר בשתי דירות בשכנות ובאותה קומה כאשר הטיפול בילד נעשה בתחום אותו 'הרדיוס', קרי, שמימד לקיחת הילד לבית המטפלת אינו כרוך בהליכה רבה מחוץ לבניין או בנסיעה מדי יום ביומו, מצב המחייב ביטוחה כעצמאית". גם על פי המבחנים המסורתיים הקפדניים של עובד, הדורשים מעובד להימצא במקום העבודה במשך כל זמן העבודה, יש לראות במערערת כמי שעובדת. היא גרה בדירה ממול. היא טפלה בו זמנית גם בבתה שלה, ועל כן ברי שחלק מהזמן היא שהתה בדירה שלה עם שני הילדים. כאמור, גם על פי המבחנים הקפדניים ביותר מדובר בכך שהיא למעשה שהתה במקום העבודה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר היום, בעידן ההגשמה (flexibilisation) של צורת העבודה, כאשר עובדים רבים עובדים בביתם. כאשר בוחנים אם עוסק הוא עובד או עובד עצמאי, יש להפעיל את הפרשנות הסבירה, באותה מידה שיש להפעילה בבחינת קיום יחסי עובד-מעביד בכלל. Common law is common sense, אומר הפתגם האנגלי. המערערת אינה מטפלת המטפלת בביתה במספר ילדים. היא טפלה רק בבתה ובבנה של לילך. אין להשוותה על כן לעובדת עצמאית המטפלת בביתה בילדים.


הנה כי כן, המערערת היתה עובדת של לילך.
אוסיף, כי זהו בעיני מקרה בו לא היה מקום לדחות את תביעתה לדמי אבטלה מנימוק נוסף. המוסד סבר שדרך ההעסקה לגיטימית, כאשר לאחר בדיקת החוקר לא הודע למערערת ולאחותה דבר, כאשר מר אלבאז עצמו היסס באשר לדחיית התביעה - גם אצלו התעוררו ספקות, כאשר אף בעת הדיון ביקש המשיב לבחון את עמדתו שנית - כל אלו סממנים המצביעים לפחות על ספק גדול אצל המשיב, לא היה מקום לדחות את התביעה. המשיב גם לא טען שהתשלום היה פיקטיבי, או שהתשלום לא התקיים, אלא טען שאין לראות את המערערת כעובדת אלא כעצמאית. יש להוסיף על כך שממכתב הדחייה של תביעתה של המערערת לדמי אבטלה אין להבין על שום מה לא צברה המערערת תקופת אכשרה. לא נאמר בו דבר על היותה, לדעת המשיב, עצמאית, או על כך שמדובר בעזרה משפחתית. על כן לא יכולה היתה המערערת לדעת על מה עליה לערער לבית הדין האזורי לעבודה. המשיב הטעה את המערערת למרות שהיא ואחותה בדקו ווידאו שלילך רשאית להעסיק את המערערת כעובדת מבחינת המוסד לביטוח לאומי. לאור אישורו של המשיב עזבה המערערת את עבודתה, וכפי שמציין השופט ארמון, נשארה קרחת מכאן ומכאן. גוף כלשהו, ובעיקר רשות ציבורית, המבטיח הבטחה, חייב ככלל לעמוד בה. ההלכה בתקופה בה שלט בארץ הדין האנגלי, בתקופה שלפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973,חלה על מקרה כגון זה הדוקטרינה של השתק הבטחה -promissory estoppel. כיום תחול על המקרה דוקטרינת הקיום בתום לב מכוח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). אינפורמציה כגון זו שניתנה למערערת על ידי המוסד לביטוח לאומי כאשר המערערת שינתה את מצבה לרעה בכך שהיא סמכה על האינפורמציה ופעלה על פיה, מחיבת את המוסד לביטוח לאומי לפעול על פי אינפורמציה זו. מכוח עקרון תום הלב מחויב אם כן המוסד לביטוח לאומי לפעול על פי הבטחתו.
כאמור, לא אלו היו נימוקי לקבלת הערעור. הערעור מתקבל, משום שעל פי עובדותיו כפי שאלו נקבעו על ידי בית הדין האזורי ושעליהם אין מחלוקת, היתה המערערת עובדת של לילך ובעלה.


קראתי את חוות דעתו של חברי הנשיא ס' אדלר. מקובלים עלי דבריו כי קרבה משפחתית אין בה כדי למנוע יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. הנשיא ציין, ובצדק, כי מהות היחסים היא הקובעת. עם זאת אין בידי לקבל את הגישה לפיה לגבי מי שמועסק על ידי בן משפחה, נקודת המוצא היא שהוא אינו עובד, שיש מעין חזקה שהוא מרמה, והנטל עליו להוכיח שהוא אינו מרמה. בעיני זה לגיטימי לחלוטין שאדם יעבוד אצל בן משפחתו ויש לבחון בכל מקרה את הנסיבות. יש לבחון על פי המבחנים הרגילים האם אלו מתקיימים בצדדים ואין כל מקום להניח מראש שיחסים כאלה לא מתקיימים משום שיש קשרי משפחה בין הצדדים. אין לכן לחייב את העוסק להוכיח במידת הוכחה גדולה יותר שהתקיימו יחסי עובד-מעביד. כל שעל המוסד לביטוח לאומי ובעל בית הדין לעבודה לבחון הוא, אם הנסיבות מצביעות על קיום יחסי עובד-מעביד כפי שהם עושים זאת בכל עניין אחר.


בעיני יש לקבל את הערעור. לאור התנהגותו של המשיב שניהל דיון שלא לצורך והתנהג בחוסר תום לב, ישלם המשיב למערערת הוצאות משפט בסך - 5,000 ש"ח לוך 30 יום.

הנשיא ס' אדלר -



1. הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה סגנית הנשיא, היינו, כי המערערת היתה עובדת של אחותה. זאת, מן הנימוקים שיובאו להלן, ועל ידי יישום הלכות קיימות.


2. תמציתן של העובדות הצריכות לעניין:
המערערת היא אחותה של הגב' לילך ברבי (להלן – לילך). האחיות דרות באותו בנין מגורים, הכניסות לדירותיהן נמצאות האחת אל מול השניה ולשתיהן ילדים בני אותו גיל. עד חודש מאי 1994, עבדה המערערת כמטפלת שכירה ב"גן רותם" שביקנעם. בחודש אפריל 1994, החלה לילך לעבוד במשרה חלקית, בשעות הבוקר, במפעל "ארדן". במשך חודשיים אלה, שמרו האחיות לסירוגין על שני הילדים, המערערת - בשעות הבוקר, ולילך - בשעות אחר הצהרים. הכל בגדר עזרה משפחתית הדדית.
בתחילת חודש יוני 1994, הוברר ללילך כי היא תוכל לעבוד במשרה מלאה במפעל "ארדן" תמורת שכר גבוה יותר, אולם דבר זה ימנע ממנה לשמור על הפעוטות בשעות אחר הצהרים, כפי שנהגה לעשות עד כה. משכך, נאלצה לילך למצוא מטפלת לבנה. בין האחיות התגבש רעיון לפיו, תפסיק המערערת את עבודתה ב"גן רותם" ותשמור על בנה של לילך במשך כל שעות משרתה החדשה. בתמורה, תשלם לה לילך משכורת חודשית. לשם הוצאת הרעיון אל הפועל, פנתה לילך לסניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה, ושאלה כיצד עליה לנהוג בכדי להעסיק את המערערת בתפקיד מטפלת שכירה לבנה. בתגובה, שלח המשיב ללילך טפסים לדיווח על העסקת עובדים במשק בית, שוברים לתשלום דמי ביטוח ואף טופס הצהרה על העסקת קרוב משפחה.
ואכן, המערערת עזבה את עבודתה ב"גן רותם" לטובת טיפול בילדים, בעוד לילך עברה לעבודה במשרה מלאה. המערערת טיפלה בבנה של לילך 5 ימים בשבוע בין השעות 7:30 - 7:00 ל - 17:00, ולעיתים אירע ולילך נשארה בעבודתה אף מאוחר מכך, והמערערת טיפלה בבנה עד שובה. לא אחת אף שמרה המערערת על בנה של לילך גם בימי שישי. הטיפול בילדים נעשה על ידי המערערת לעיתים בדירתה, ולעיתים בדירתה של לילך. לילך מסרה למערערת, מדי פעם, הוראות בדבר אופן הטיפול בבנה.
לילך מצידה, מילאה את הטפסים שנשלחו לה על ידי הביטוח הלאומי, ודיווחה על המערערת כעובדת שכירה במשק ביתה. כמו כן, שילמה לילך בעבור המערערת, את דמי הביטוח המתחייבים מהשכר החודשי ששולם למערערת שעמד על סך של 1300 ₪. המערערת לא קיבלה תשלום בגין שעות נוספות או בגין עבודה בימי שישי, היא אף לא קיבלה חופשה שנתית או את פדיונה, ולמעשה לא סוכם בין האחיות דבר בעניין זה. המערערת אף לא הציגה ללילך אישורי מחלה בגין ימים בהם לא טיפלה בבנה, שכרה לא הופחת בשל כך, ולא סוכם ביניהן דבר בעניין.
בתחילת חודש יולי 1994, הגיע חוקר מטעם המשיב לביתה של לילך או של המערערת, ולאחר ששאל את המערערת מספר שאלות, נוכח לדעת כי המערערת אכן מטפלת בבנה של לילך. המוסד לא הודיע לאחיות דבר בעקבות ביקורו של החוקר, והן המשיכו מנהגם הישן.
בחודש אוקטובר 1994 פוטרה לילך מעבודתה ב"ארדן", ועברה למקום עבודה אחר, שאף ממנו פוטרה בסוף נובמבר 1994. בד בבד עם פיטוריה, הודיעה לילך למערערת אף על פיטוריה שלה, כך שבסוף נובמבר 1994 הפסיקה המערערת לטפל בבנה של לילך.
ביום 15.1.95, הגישה המערערת למוסד תביעה לדמי אבטלה והתייצבה כנדרש בלשכת התעסוקה. אולם, לא עלה בידה למצוא עבודה, לדעתה, משום שהיתה בחודש החמישי להריונה. המוסד דחה את תביעתה של המערערת במכתב מיום 27.2.95, בנימוק שהמערערת לא השלימה תקופת אכשרה כנדרש בחוק. המערערת פנתה למוסד בבקשה שישקול עמדתו מחדש. לאחר התייעצויות פנימיות רבות, החליט המוסד שלא לשנות עמדתו, אולם החליט להשיב ללילך את דמי הביטוח ששילמה בגין המערערת, ולבחון את שאלת ביטוחה כעצמאית. החלטתו של המשיב לדחות את התביעה התבססה על כך שסבר כי המערערת מטפלת בילדים בדירתה שלה ולא בדירתה של לילך. כנגד דחיה זאת, הגישה המערערת תביעה בבית הדין האזורי, שדחה אף הוא את תביעתה.
מכאן הערעור שבפנינו.


3. בחינת היחסים בין בני משפחה; ההלכה הקיימת –

א. בדיקת היחסים בקפידת יתר

בענף הביטוח הלאומי, קירבה משפחתית – ולו קירבה בין הורים וילדים – אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד. המניע לבחירת העובד, בין אם הוא מניע עיקרי או משני, אינו קובע לעניין קיומם של יחסי עובד מעביד. מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, היא היא הקובעת לעניין זה.
עם זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה במשפט הביטחון הסוציאלי היא, כי בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו; האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני משפחה, ייתן בית הדין דעתו, בין היתר, לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם בעבור ביצוע העבודה היה ריאלי או סמלי וכו'.
נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד מעביד, מוטלים על בן המשפחה הטוען לקיומם. "מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי".


ב. הלכת גרוסקופף -

שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בענף ביטוח האבטלה, נבחנה לא מכבר על ידי בית דין זה בפסק דין גרוסקופף. אמנם, דן פסק הדין בקיומם של יחסי עובד מעביד בין בעל מניות בחברת יחיד, לבין החברה שבבעלותו, ואולם נקבעו בו פרמטרים לבחינת קיומם של יחסי עבודה, היפים אף לענייננו, ואלה הם:


[1] האם הסדר העבודה הינו אמיתי או שמא מדובר בפיקציה?

מבחן זה נועד למנוע ניצול לרעה של ביטוח אבטלה או מניפולציות שכל מטרתן זכיה בכספים מן המוסד לביטוח לאומי - כספים שאינם מגיעים על פי חוק. החשש מניצול כאמור, הקיים לגבי בעל מניות בחברה שבבעלותו כפי שנדון בעניין גרוסגופף, קיים אף לגבי העסקה בין בני משפחה בשל יחסי הקירבה השוררים ביניהם. לפיכך, יבחן בית הדין אם אכן בוצעה עבודה בפועל בעבור בן המשפחה, ואם התקיים דיווח שוטף למוסד על בן המשפחה כ"עובד". היה ויתברר כי בן המשפחה לא ביצע עבודה בפועל, וכי הדיווח נועד לשם השגת גימלה, לא תקום זכאות לדמי אבטלה.


[2] האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של העובד?

במסגרת מבחן זה, שומה על בית הדין לבדוק האם נשאו התשלומים אופי של שכר, והאם התמורה שהוגדרה כ"שכר עבודה" היא אכן תמורה בעד ביצוע עבודה בפועל. כאשר מדובר בעבודה בעבור בין משפחה, עולה החשש כי מדובר בעזרה משפחתית גרידא, שאין בגינה תמורה נאותה.


4. יישום ההלכות במקרה שלפנינו

[א] ההסדר בין האחיות היה אמיתי

המקרה בו אנו עוסקים, הינו חריג מבחינה עובדתית. שכן, האחיות פנו לסניף המוסד וביקשו לברר את מעמדו המשפטי של ההסדר שהתגבש ביניהן. חוקר המוסד אף ביקר במקום העבודה (דירותיהן), נוכח כי אכן בוצעה על ידי המערערת עבודה בפועל ולא הסתייג מן ההסדר. כוונתן של האחיות ליצור מסגרת חוזית של יחסי עובד מעביד היתה ברורה. כאלף עדים תעמוד פנייתן למוסד טרם התחלת ההעסקה הנטענת, ובקשתן לברר כיצד יוכלו לעגן את היחסים ביניהן לכדי יחסי עבודה.
אמנם חשוב לציין כי, העובדה שהמוסד רשם את המערערת כ"עובדת" של לילך במשך כל תקופת ההסדר ביניהן, ואף לאחר ביקורו של חוקר מטעם המוסד לא הודע למערערת על שינוי במעמדה - אין בה כדי להקים זכאות למערערת. זכאות לביטוח אבטלה קמה מכוח החוק בלבד, ותבחן על פי אמות המידה שהתוותה הפסיקה לקיומם של יחסי עובד מעביד כפי שפורטו לעיל. אולם, במקרה דנן לא מדובר בטעות רישומית של פקיד המוסד, אשר יצרה זכויות שאינן מגיעות למערערת, אלא היתה כאן הערכת מצב עובדתי לפיה ניתן להגדיר את היחסים בין האחיות כיחסי עובד – מעביד. הערכת פקיד המוסד מעידה על מצב אמיתי של העסקת קרוב משפחה.
נוסיף, כי סממן לאמיתותה של מערכת יחסי עובד-מעביד הינו ביצוע עבודה בפועל. המערערת ביצעה עבודה בפועל בעבור אחותה עת טיפלה בבנה דבר יום ביומו, משך תקופה של כחצי שנה, בהיקף של לפחות משרה מלאה אחת. מסגרת שעות עבודתה של המערערת היתה ברורה וקבועה בעיקרה. אף שלעיתים חרגה המערערת משעות עבודתה הקבועות, ושמרה על בנה של לילך אף בימי שישי או עד לשעות הערב המאוחרות, אין בכך כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד בין בני משפחה שאינם מקפידים זה עם זה, יתר על המידה, בכל הנוגע למסגרת שעות העבודה. ברי אם כן, כי בענייננו לא מדובר בפיקציה הנועדה אך לשם השגת גמלה, וכי לא היה ניסיון לנצל את ביטוח האבטלה מציידן של המערערת ואחותה.


[ב] ניתן לקבוע שכרה של המערערת -

זאת ועוד. ניתן לקבוע את גובה שכרה של המערערת כאמור במבחן שנקבע בפסק דין גרוסקופף. לילך העידה, כי שילמה למערערת שכר קבוע של 1,300 ₪. אף שמדובר בשכר נמוך, הרי שהוא תואם את השכר המשולם למטפלות, המטפלות דרך כלל במספר ילדים. כלומר, לא מדובר בשכר סמלי שיכול לעורר חשש שמא עסקינן בעזרה משפחתית, אלא בשכר ריאלי למקצוע זה. אין בעובדה כי לעיתים טיפלה המערערת בבנה של לילך בימי שישי או מעבר לשעות עבודתה הרגילות של לילך, כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד בין לילך למערערת. שכן, אף אם חריגה זאת משעות העבודה אכן עולה כדי עזרה משפחתית, הרי שבגרעין עבודתה של המערערת בעבור לילך מתקיימים יחסי עובד מעביד.
אכן, שכר זה אינו מגיע לכדי שכר מינימום, השכר לא הועלה בעת שפורסם צו הרחבה על תשלום תוספת יוקר והמערערת לא קיבלה תשלום בגין שעות נוספות. יחד עם זאת, לא מדובר בשכר סמלי ביחס למקצוע הנדון ואין בעובדה זאת כדי להוכיח כי השכר לא שולם בפועל. המשיב לא הביא ראיות הסותרות עדותה של לילך באשר לגובה השכר ובית הדין קמא לא דחה את גרסתה.


[ג] לפנינו מקרה חריג -

הסממנים המקובלים לבחינת קיומם של יחסי עובד – מעביד מולידים, לכאורה, את המסקנה לפיה אין להגדיר את היחסים שבין האחיות בענייננו כיחסי עובד – מעביד; שכרה של המערערת היה פחות משכר המינימום; המערערת לא קיבלה חופשה שנתית; לא הוכחו פרטים חשובים בעניין שכרה של המערערת, וכו'. בצדק סקר בית הדין קמא סממנים אלו.
אמנם דרך כלל, אחות המטפלת בביתה בבנה של אחותה, עושה זאת במסגרת העזרה ההדדית והמשפחתית. אולם, בידי המערערת להוכיח, כי המקרה דנן הינו בגדר היוצא מן הכלל. מאחר ומדובר בהוכחת היוצא מן הכלל, נטל ההוכחה מוטל על המערערת. ואכן, עלה בידה של המערערת להוכיח, כי המקרה דנן אפוף נסיבות מיוחדות - אליהן אתייחס להלן, אשר מובילות אותנו אל המסקנה, כי בין האחיות אכן שררו יחסי עובדת – מעבידה.
המקרה שלפנינו הוא מקרה חריג וגבולי. יש לדעתי להכיר במערערת כעובדת, משום שבינה לבין אחותה התגבש הסדר עבודה אמיתי, המערערת ביצעה עבודה בפועל ואף הוכיחה את גובה שכרה. נוסיף, כי תכלית ענף ביטוח האבטלה בחוק הביטוח הלאומי הינה הבטחת פרנסה חלופית - למי שהתפרנס מעבודתו, בעת בה הוא מובטל. המערערת עבדה, קבלה שכר וסמכה עליו לשם פרנסתה. משהופסק תשלום השכר בשל פיטוריה, פנתה למוסד לשם קבלת דמי אבטלה כתחליף הכנסה. ענף הביטוח האבטלה נועד למקרים מעין אלה.
לאור האמור הגעתי למסקנה, כי במקרה חריג זה עלה בידי המערערת להוכיח, כי מהות מערכת היחסים שנוצרה בינה לבין אחותה היתה של עובדת - מעבידה ולא של עזרה הדדית או סיוע משפחתי.


5. השתק או מניעה -

מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך, החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות, וכעת אינו יכול לטעון כי מבוטח אינו זכאי לביטוח אבטלה. בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון, ולפיהם התנהגותו של גוף ציבורי, דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק.
על כן, אין מקום לקבל טענת השתק כנגד המוסד. על המוסד מוטלת החובה לפעול על פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח- דבר שלא קרה במקרה דנן - אין הוא רשאי להעניק לו זכויות מבלי שהן מעוגנות בחוק.


6. אתייחס בקצרה למספר נימוקים שהובאו על ידי חברתי סגנית הנשיא:
א. חברתי סוברת, כי אין לצפות ממעסיקה של מטפלת לדקדק בביצוע הוראות חוקי המגן. עמדה זו אינה מקובלת עלי. משפט העבודה ומשפט הביטחון הסוציאלי חלים על כל מבצעי העבודה במשק. יש לצפות ממעסיקה של מטפלת לתת לה את מלוא הזכויות המוענקות לה על יד משפט העבודה. החובה לנהל רישומים לגבי שעות עבודה, שכר וחופשות חלה על מפעלים גדולים כמו גם על מפעלים זעירים, זאת, ללא קשר להיקף עבודתם או מספר עובדיהם. יתרה מזו, במקרים רבים, עובדים של מפעלים זעירים זקוקים להגנתו של משפט העבודה אף יותר מאלה המועסקים במפעלים גדולים. זאת ועוד. מטפלות זכאיות לזכויות כיתר העובדים במשק ואין מקום להוציאן מתחולתו של משפט העבודה.


ב. הכלל הוא, כי "שכר" הוא שכר ברוטו. עם זאת, לעיתים מעסיקים קובעים את שכר העובד כ"שכר נטו", ואז עליהם לשאת בהוצאות הדרושות לשם גילום השכר כשכר ברוטו.


ג. לדידי, המערערת לא היתה עובדת עצמאית ולא ניהלה "עסק זעיר". במקרה דנן, נעדרים הסממנים של ניהול עסק עצמאי, כגון: קביעת זמן ואופי העבודה על ידי הקבלן העצמאי; אפשרות להרוויח בגין יעילות, וכו'.


ד. אין אני שותף לביקורתה של חברתי על המוסד בכל הנוגע לניהול הדיון. לדידי, כוונת נציגי המוסד היתה לפעול על פי הוראות החוק, כשליחי ציבור המופקדים על כספי הציבור. עמדתם של נציגי המוסד לא היתה מופרכת, וראיה לכך היא כי נתקבלה עמדתם על ידי בית הדין האזורי.


7. סוף דבר –

לאור כל האמור לעיל הייתי מקבל את הערעור במקרה חריג זה ומצהיר, כי המערערת היתה עובדת של אחותה - בתקופה הרלוונטית, ובכפוף למילוי התנאים האחרים שנקבעו בחוק, היא זכאית לדמי אבטלה.


השופט ע' רבינוביץ -



1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו הנשיא וסגניתו.


2. שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין בני משפחה אינה קלה, ואין מקרה זה יוצא דופן לעניין זה. ברם, הכף נוטה במקרה זה להכרה בקיום יחסי עובד ומעביד בין האחיות.


3. אני מסכים גם עם עמדת הנשיא לפיה התנהגות המוסד כשלעצמה אינה יכולה להקנות זכות לגמלה, מקום שלא קיימת זכות על פי דין. יחד עם זה, מקום שהתנהגות המוסד גרמה לכך שמבוטח יטרח להתדיין על סמך מידע שגוי, שאינו מתיישב עם הדין עליו סומך המוסד את טיעוניו, יש מקום לחייב את המוסד בהוצאות אף על פי שזכה בדין. (עב"ל 118/00 פררו אייל – המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם). מן הראוי לציין שלא זה המקרה שבפנינו. הטעם לפסיקת ההוצאות לחובת המוסד במקרה זה, הוא כמוסבר להלן.


4. במקרה הנוכחי, התוצאה משליכה גם לעניין החיוב בהוצאות. מי שטיעונו נדחה – עליו לשאת, בדרך כלל, בהוצאות. בעניין זה תביעות מבוטחים נגד המוסד לביטוח לאומי יוצאת מן הכלל, ובית דין זה לא מחייב, בדרך כלל, בהוצאות מבוטחים שלא זכו בתביעתם. מדיניות זו נכונה ככלל, שהרי אין להקשות על מתדיין המבקש לממש זכויות, שלטענתו זכאי הוא להם, מכח תחיקה סוציאלית. נימוק זה היפה לגבי מבוטחים התובעים את המוסד לביטוח לאומי ומפסידים בתביעתם, אינו נכון לגבי המוסד לביטוח לאומי כמי שמופקד על מימוש אותן זכויות.


מסקנת הדברים היא, שאיני מוצא כל סיבה שלא לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות כדין כל מתדיין שלא זכה בתביעתו, ואין נימוק מיוחד לפטירתו מן החיוב בהוצאות. בעניין זה אני מצטרף לדעת חברתי סגנית הנשיא.


נציג העובדים י' בן הרוש -

אני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא, השופטת א' ברק.


נציג המעבידים מר ב' ליברמן -

לאחר עיון בדעתם של הנשיא וסגנית הנשיא ולאחר הגעתי למסקנה (הנוגדת את שתי הגרסאות) שאין לקבל את הערעור מאחר ולדעתי לא נוצרו יחסי עובד-מעביד בין המערערת ואחותה. עם זאת, באשר למחלוקת שבין כבוד הנשיא לבין סגנית הנשיא א' ברק, לגבי שתי השאלות:


א. האם יש לבדוק את היחסים בקפידת יתר לגבי בני משפחה?

ב. האם הוראות חוקי המגן, האפשרות להעלות טענת השתק נגד המוסד וביקורתה של סגנית הנשיא על הטיפול בתביעה על ידי המוסד לבטוח לאומי?



אני מצטרף בכל הכבוד לעמדתו של הנשיא. מסקנתי שיש לדחות את הערעור מחייבת הסבר שאותו אנסה לתת כדלהלן:
השאלה העומדת להכרעה היא בעיקרה משפטית שכן לגבי העובדות הרלבנטיות אין למעשה מחלוקת. לדעתי, עובדות אלה מובילות אותנו למסקנה שבין המערערת לאחותה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד למרות רצונן לקיים יחסים כאלה.
מלכתחילה שמרו האחיות זו על ילדיה של האחרת דבר הקיים בצורות שונות במספר רב של בתי אב בישראל כשלפעמים את מקום האחות מחליפה סבתא או קרובת משפחה אחרת הפנויה לכך. לכאורה יכלו השתיים כבר אז לנסות ולמסד את יחסיהן למסגרת של עובד-מעביד. מכאן ועד יצירת סטטוס זה גם בין בני משפחה הגרים תחת אותה קורת גג (המרחק בין מצב זה והמצב בו גרו שתיהן באותה קומה אינו רב). ובכן מה נשתנה? כל שקרה הוא שלאחותה של המערערת הוצעה עבודה במשרה מלאה שקבלתה גורמת לכך שבהיעדר משגיחה על ילדיה המערערת היתה נאלצת להפסיק את עבודתה בשעות אחר הצהרים בגן הילדים.
אמת, נכון הדבר שאילו אחות המערערת היתה לוקחת מטפלת שאינה בת משפחה להשגיח על ילדיה הרי שבנסיבות הקבועות בחוק סביר להניח שהיו נוצרים יחסי עובד-מעביד ביניהן. דא עקא, שהאחיות העדיפו להגיע להסדר ביניהן שבו קיבלה המערערת פיצוי כלשהו שהקטין את הנזק שנגרם לה כתוצאה מההכרח להפסיק את עבודתה בגן הילדים ומאידך פטר את אחותה מהצורך למצוא מטפלת חיצונית שעלותה היתה עלולה להיות גבוהה יותר מהתוספת למשכורת. למעשה לו נאלצה האחות להעסיק מטפלת חיצונית בתנאי שכר המקובלים ולהוסיף עליהם את התנאים הסוציאליים לפי החוק, קרוב לודאי ששכרה היה יוצא בהפסדה. העובדה שהמערערת גרה בסמוך ומוכנה להסתפק בשכר ירוד, לוותר על תנאים סוציאליים, לעבוד בשעת הצורך בימי שישי ובשעות נוספות ללא תמורה וכיוצא באלה, מרכיבים המציינים יחסי עובד-מעביד, היא הנותנת.
המשיב פרט את כל הגורמים החריגים (אחד עשר במספר) שאפיינו את עבודת המערערת שלדעתי די בחלק מהן כדי לשלול מהמערערת את מעמדה כעובדת.
יתכן שהמערערת יצאה מגדרה של "אחות" העושה טובה לאחותה אך לכלל מעמד כעובדת לא הגיעה שכן מעמד ניתן ליצור רק במסגרת החוקית הנכונה. אני מצטרף לכן לדעתו של כבוד הנשיא באשר לצורך לבדוק את היחסים במקרה זה בקפידת יתר תוך העברת נטל ההוכחה הנובע מכך.
העובדה שההסדר בין האחיות היה אמיתי ולא פיקציה אין בה כדי ליצור סטטוס המוגדר בחוק – סעיף 1 בחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995) כך:
"עובד – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד-מעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד".
גם אם נתעלם מהשאלה באיזו מידה ניתן לכנות את בית האחות ולשמירה על אחייניתה כ"מפעל" הרי שדינו של הערעור להידחות בגלל החלק השני של הסיפא שבסעיף. אין ספק שעבודתה של המערערת היתה סדירה (ואף למעלה מכך) אך התנאי המצטבר השני: ש"אילולא עשתה אותה היא היתה נעשית בידי עובד" לא נתקיים.
ברור לי שאילולא היתה המערערת מסכימה לעבוד בתנאים שסוכמו ביניהן לא היתה אחותה מוצאת (אלא אולי קרוב משפחה אחר) עובד/ת שהיה מסכים לעבוד בתנאים אלה.
יתר על כן, אני בטוח שבמקרים רבים שומר בן משפחה על ילדי קרובו גם בתשלום נמוך יותר ואולי אפילו ללא שכר כלל ובמיוחד כאשר ממילא הוא פנוי לכך כפי שהיתה אחותה של המערערת כתוצאה מהחלטת אחותה להגדיל את היקף משרתה, דבר שסיים את ההסכם של "שמור לי ואשמור לך" שהיה קיים קודם לכן.
מחויבות המוסד לבטוח לאומי למערערת היא סטטוטורית ולכן אינו רואה כל משקל לעובדה שהמערערת פנתה למוסד קודם לביצוע ההסדר עם אחותה, מילאה טפסים ושלמה דמי בטוח. כל שעובדי הבטוח הלאומי יכלו לומר למערערת באותו זמן הוא ציטוטו של סעיף 1 הנ"ל אינה יוצרת העתק, ולדעתי בכל הכבוד הראוי איני מצטרף לביקורתה של סגנית הנשיא על ניהול הדיון מצד המוסד, אני מצטרף בכך לדעת כבוד הנשיא וכבוד בית הדין קמא.
התוצאה המשפטית במקרה זה תלויה בפרשנות חוק וזו תלויה במידה רבה בכוונת המחוקק. ככל שכוונה זו חמקמקה איני יכול להעלות על דעתי שכוונתו היתה לכלול מקרה כמו זה שבפנינו במסגרת יחסי עובד-מעביד. בהכנסת המערערת בנסיבות הערעור שבפנינו למערכת של יחסי עובד-מעביד על כל המשתמע מכך, אנו עולים על מדרון חלקלק של חקיקה שיפוטית שבתוצאותיה אין הצבור יכול לעמוד.
סוף דבר, מהנימוקים שפורטו לעיל הייתי דוחה את הערעור ובנסיבות המקרה אין מקום להטלת הוצאות על המערערת.


סיכומו של דבר -

1. הערעור מתקבל ברוב דעות, כאמור בפסקי דינם של הנשיא וסגניתו, כך שאנו מצהירים, כי המערערת היתה עובדת של אחותה בתקופה הרלוונטית לצורך ביטוח אבטלה.


2. באשר לטענת המניעות-ההשתק כנגד המוסד – הוכרע ברוב דיעות כאמור בפסק דינו של הנשיא.
3. המוסד ישלם למערערת הוצאות ערעור זה בסכום של 5000 ₪ כאמור בדעתה של סגנית הנשיא השופטת א' ברק.


בית הדין מתנצל על האיחור במתן פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק דמי אבטלה

  2. סירוב עבודה

  3. דמי אבטלה שכיר

  4. חוק ביטוח אבטלה

  5. דמי אבטלה תנאים

  6. צבעי - דמי אבטלה

  7. דמי אבטלה ערעור

  8. דמי אבטלה מטפלת

  9. דמי אבטלה קורס

  10. דמי אבטלה מזכירה

  11. מובטל ביטוח לאומי

  12. דמי אבטלה מינימרקט

  13. רישום סירוב בלשכה

  14. סירוב לחתום בלשכה

  15. דמי אבטלה עובד יומי

  16. מכתב דחיה דמי אבטלה

  17. ימי אכשרה לדמי אבטלה

  18. דמי אבטלה - צבירת ימים

  19. תקופת אכשרה לדמי אבטלה

  20. דמי תאונה למובטל

  21. דמי אבטלה - גרושה 2 ילדים

  22. תואר במחשבים - לשכת אבטלה

  23. דמי אבטלה - הכשרה מקצועית

  24. התייצבות חלקית לשכת האבטלה

  25. הגדרת "מובטל" בביטוח לאומי

  26. דמי אבטלה עבודה בתקופת אבטלה

  27. תביעה לתשלום דמי אבטלה

  28. דמי אבטלה - הקמת חברה

  29. טופס ערעור לשכת האבטלה

  30. דמי אבטלה אין יחסי עובד מעביד

  31. דמי אבטלה בזמן הכשרה מקצועית ?

  32. מה צריך בשביל לקבל דמי אבטלה ?

  33. עבודה עסק משפחתי - דמי אבטלה ?

  34. פיטורים עקב צמצומים - דמי אבטלה

  35. אישור מחלה לשכת התעסוקה

  36. דמי אבטלה - ניכוי תגמולי ביטוח

  37. דמי אבטלה - חישוב בסיס השתכרות

  38. סירוב ביחס לעבודה כקופאית שופרסל

  39. רישום פיקטיבי בלשכת האבטלה

  40. נדחתה תביעה לדמי אבטלה - עבד כשכיר

  41. הוכחת עבודה לצורך דמי אבטלה

  42. תקנות הביטוח הלאומי ביטוח אבטלה

  43. דמי אבטלה מופחתים ביטוח לאומי - פיצוי

  44. תביעה לתשלום דמי אבטלה - עובד עצמאי נגר

  45. תשלום דמי אבטלה - לא הושלמה תקופת האכשרה

  46. כמה זמן צריך לעבוד כדי לקבל דמי אבטלה ?

  47. תשלום דמי אבטלה למי שנמצא בהכשרה מקצועית

  48. חובת ההתייצבות של אקדמאים אחת לשבוע בלשכה

  49. תביעה לדמי אבטלה בגין תקופת הכשרה מקצועית

  50. צבירת תקופת אכשרה דמי אבטלה של עובד שכיר

  51. מכתב אישור העסקה - דמי אבטלה ביטוח לאומי

  52. תביעה לביטול חוב בגין קבלת דמי אבטלה

  53. מטפלת של בני משפחה – דמי אבטלה ביטוח לאומי

  54. דמי אבטלה - תובע לא מבוטח בביטוח אבטלה כחוק

  55. זכאות מובטל דמי אבטלה – במהלך הכשרה מקצועית

  56. סעיף 158 וסעיף 160 לחוק הביטוח הלאומי

  57. קורס הכשרה מקצועית של משרד העבודה - דמי אבטלה

  58. אין לשנות את מועדי ההתייצבות - שירות התעסוקה

  59. סרוב לעבוד בניקיון לאחר הפניה של לשכת התעסוקה

  60. הצעת חוק דמי אבטלה בתקופת הכשרה מקצועית

  61. מכתב פיטורים רטרואקטיבי לקבלת דמי אבטלה

  62. סירוב לעבוד - חוסר אפשרות למצוא אדם שיטפל בתינוק

  63. ערעור על ועדת הערר של שירות התעסוקה - הפניה לעבוד

  64. תקופת אכשרה דמי אבטלה - סעיף 161 לחוק ביטוח לאומי

  65. ערעור על החלטת ועדת הערר שליד שירות התעסוקה בהרצליה

  66. ביטוח לאומי דחה את תביעתו של התובע לתשלום דמי אבטלה

  67. תביעת התובע נדחתה בטענה כי אינו בגדר "מבוטח" לצורך דמי אבטלה על פי החוק

  68. דמי אבטלה - תקופת האכשרה הקבועה בסעיף 161(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי

  69. תביעה נגד שירות התעסוקה על אי קבלה לעבודה בגלל רצון לעבוד עבודה זמנית בגלל נסיעה לחו"ל

  70. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון