פסק דין השופטת ר' רוזנפלד 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שדחה תביעתו של המערער לקיצבת זקנה, מן הטעם שבתקופה הרלוונטית לתביעה לא היה התובע תושב ישראל (השופטת סלע, בל 001248/98). בפסק דינו מושא הערעור אישר בית הדין את החלטת המשיב (להלן המוסד) לפיה על המערער להחזיר כספים שקיבל בגין קצבת זקנה בתקופה שמ - 1.7.94 עד 28.4.96. ההליך בפני בית הדין האזורי ופסק הדין 2. אלו הן העובדות כפי שקבע אותן בית הדין בפסק דינו: א. התובע, יליד 5/7/29, עלה לארץ בשנת 1950, ומאז ועד לשנת 1985 עבד, ברציפות, בעבודות שונות; ב. במשך כל התקופה משנת 1950 עד 1985 שילם התובע מיסים כחוק לרבות תשלומי ביטוח לאומי; ג. לאחר שפוטר התובע מעבודתו בשנת 1985 נסע הוא לארה"ב שם מתגוררת בתו יחד עם בני משפחתה; ד. מאז שנת 1985 שהה התובע בארה"ב. בהתאם לאישור משטרת הגבולות ולעדותו בביה"ד, הגיע לארץ מדי פעם לביקורים קצרים של כחודש ימים. ה. משנת 1985 עד 93' או 94' שהה גם בנו של התובע בארה"ב לצרכי לימודים. הבן למד שם מכתה ט' עד סיום התיכון, ועוד 4 שנים בקולג'. סה"כ 7 שנים. עם סיום לימודיו חזר הבן ארצה על מנת לשרת בצה"ל, והוכר ע"י שלטונות צה"ל, כחייל בודד, שכן הוריו נשארו בארה"ב. הסיבה שהם לא חזרו עמו, לפי דברי התובע: "היה לי מניע שכן, הבן שלי רצה שאשאר בארה"ב כדי שהוא יהיה חייל בודד." ו. במהלך כל השנים משנת 1985, הדירה בישראל שבבעלות התובע ואשתו היתה בחזקתם ובשימושם הבלעדי, כאשר גם בנם התגורר בדירה לפרקים; ז. התובע מעולם לא החזיק בדירה בארה"ב והתגורר כל התקופות בביתה של בתו, שבו יש אגף מיוחד לאורחים; ח. לתובע חנות בישראל אותה השכיר משנת 1987. מי שגבה עבורו את שכר הדירה היה גיסו, שלו יפוי כח לטפל בענייניו של התובע. ט. סך כל התקופה שבה שהה התובע בארץ בשנים1996 - 1985 היה כ-9 חודשים. יצוין כי אין חולק על זכאותו של המערער לקצבת זקנה החל מחודש מאי 96 (תקופה זו לא עמדה לבירור בין הצדדים). 3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי התובע לא הצליח להוכיח שמקום מושבו הקבוע הוא בישראל כי אם ההיפך. התובע בילה את מרבית זמנו בשנים 1996 - 1985 בארצות הברית, שם היה מקום המגורים הקבוע שלו ושל אשתו. בהסתמכו על ההלכה הפסוקה לענין קביעת מעמדו של אדם כ"תושב" קבע כי בתקופה הרלוונטית לא היה התובע תושב ישראל, ובדין קבע המוסד כי התובע לא היה זכאי לקיצבת זקנה בתקופה הרלוונטית. 4. אלו הם, בתמצית, נימוקי המערער בערעורו בפנינו: א. בית הדין טעה במסקנתו המשפטית המתייחסת לעובדות כפי שנתבררו בפניו. יישום משפטי נכון של עובדות המקרה מביא למסקנה כי בתקופה הרלוונטית היה המערער תושב. נכונה העובדה כי מבחינה כרונולוגית בילה המערער את מרבית זמנו שבין השנים 1996-1985 בארה"ב, אלא שמסקנת בית הדין מתעלמת מן ההסבר שנתן המערער לתקופות ההעדרות, ומכך שהוא המשיך לראות את מקום מגוריו בישראל. המערער מעולם לא התכוון לעזוב את ישראל. בהיותו אדם שאינו עובד, והוא פנסיונר שעיתותיו בידו, ובתו ונכדיו מתגוררים בארה"ב, ואף בנו נסע למספר שנים ללמוד בארה"ב. הוא אכן ביקר ביקורים ממושכים בביתה של בתו. העובדות כפי שנתבררו, תומכות בכך שהמערער ראה עצמו כל העת תושב ישראל. כך העובדה שנותרה לתובע בישראל דירת מגורים, והוא אף התגורר בה כשהגיע לארץ, העובדה ששילם מיסים בכל אותה תקופה, והעובדה שלא רכש ולא השכיר דירה בארה"ב. ב. יש לבדוק את התקופה הרלוונטית לתיק זה על רקע מכלול חייו של המערער. המערער נסע לחו"ל כתוצאה מנסיבות זמניות. לאחר מכן שב להתגורר בישראל. בית הדין טעה בכך שבודד תקופה מסוימת והוציאה מהקשר חיים שלם. ג. לחילופין - אפילו יקבע כי המערער לא היה בגדר תושב ישראל אין בכך כדי לשלול את זכאותו לקיצבת זקנה, וזאת מכוח המהפכה החוקתית שלאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. יש ליתן להוראות החוק פרשנות המתישבת עם עקרונות חוקתיים ולפיה זכאי המערער בתקופה הרלוונטית לקיצבת זקנה. ד. שלילת הזכות לקיצבת זקנה מאדם שהתגורר כל חייו בישראל ושילם את מיסי הביטוח הלאומי, בשל העובדה שבערוב ימיו נסע לחו"ל, הינה פגיעה בקנין כמשמעותה בס' 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. בשלילת הזכות לגימלה יש גם פגיעה בזכות המוגנת לפי ס' 6(א) לחוק היסוד שלפיה כל אדם חופשי לצאת מישראל. הפגיעה בזכות אינה מקיימת תכלית ראויה והיא "במידה העולה על הנדרש". אם ימצא בית הדין כי לפי פרשנות החוק הקיימת אין המערער זכאי לקיצבת זקנה הרי שהוראת החוק המונעת ממנו את הקיצבה בטלה, בהיותה עומדת בניגוד לפיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 6 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הוראתו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 מאוחרת לחקיקתם של חוקי היסוד ואינה נופלת להוראת השריון הקבועה בסעיף 10 לחוק היסוד. 5. טענות המוסד: א. העובדות כפי שנתבררו, לפיהן התגורר התובע בשנים 96-85 יחד עם בני משפחתו בארה"ב מצביעות על כך שבאותה תקופה היה מרכז חייו של המערער בארה"ב. אפילו יש לאדם כוונה לחזור לארץ לאחר תקופת העדרות ארוכה עדיין צריך לבדוק את התקופה בה נעדר מן הארץ לצורך קביעת תושבותו. ב. אין מקום לבחון את חוקתיותו של חוק הביטוח הלאומי כיוון שחוק הביטוח הלאומי קדם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ג. גימלה המשתלמת על ידי המוסד איננה בגדר זכות קניינית, ועל כן אין בהוראות חוק הביטוח הלאומי לענין הזכאות לגימלה, הקמה רק למי שהוא תושב, כדי לפגוע בזכות לפי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. המסגרת המשפטית העומדת לדיון 6. הוראות החוק הרלוונטיות לענין שבפנינו הן הוראות סעיפים 240 ו-244 מתוך פרק יא' (ביטוח זקנה וביטוח שאירים) בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, שכך נקבע בהן: "240(א) בכפוף להוראת סעיף קטן (ב) תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה." "244(א) מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה ישלם לו המוסד בכפוף להוראות סימן זה קצבה חודשית (ההדגשות לא במקור ר.ר). הנה כי כן הזכאות לקצבת זקנה קמה "למבוטח" שהגיע לגיל קצבת זקנה, והוא "תושב ישראל". לענין דרישת התושבות נקבע כי תנאי התושבות בישראל בענף ביטוח זקנה ושאירים נובע מלשונו המפורשת של המחוקק, וכן משיטת הביטוח הלאומי (ראה דב"ע 391/97-0 מיכאל חלמיש נ. המוסד לביטוח לאומי, פורסם בעבודה ארצי כרך לא (1), 345). בדיון בעתירה שהגיש חלמיש לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד פסק הדין שנתן בית הדין בעניינו, חזר בית המשפט הגבוה לצדק והפנה אל שורה ארוכה של פסקי דין בהם נקבע, הן על ידי בתי המשפט והן על ידי בתי הדין, כי יש לקרוא את הגדרת "מבוטח" שבס' 240 אל תוך ס' 244 לחוק, ועל כן הזכות לקבל קיצבת זקנה נתונה רק למי שהם תושבי הארץ בעת תביעת הקיצבה. פירוש זה נראה היה לבית המשפט הגבוה לצדק כעולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק בכלל ושל פרק יא' לחוק הביטוח הלאומי, בפרט. פירוש זה מקיים את תכלית החוק שהיא הבטחת בטחון סוציאלי לתושבי ישראל הנזקקים לגמלאות, בין היתר מחמת שהגיעו לגיל זקנה (ראה בג"צ 830/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', ניתן ביום 17.9.00, להלן בג"צ חלמיש). 7. על הטעם שבדרישת התושבות עמד בית הדין לא אחת. וכך קבע בית הדין לעניין זה בפסק דינו המנחה בענין סנוקה - המוסד (דב"ע מה/ 73-04, פד"ע יז, 79): "תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח הלאומי מושתת, בין השאר על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מן הזמניות או מהארעיות והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הבטחון הסוציאלי" (ראה בענין שם בעמ' 83, וכן ראה דבע נד/233-0 חשימה עבד רדואן פד"ע כח' עמ' 103 בעמ' 112 - 113). 8. המונח "תושב" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי. היותו של אדם "תושב ישראל" הוא בגדר שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות ונקבעת על פי ההלכות שנפסקו בענין, הן בבית המשפט העליון, והן בפסיקתו של בית הדין. בענין סנוקה התיחס בית הדין להגדרת המושג ולמשמעותו באלו המילים: ".... אין בחוק הגדרה של המושג.... אף באמנות עבודה בין לאומיות לא הוגדר המושג "תושב" אבל מצוי בהן "סימן" אשר יקל על הפירוש. בעוד בחוקים בישראל.... הנדרשים למושג "תושב" הסתפקו בתיבה ולא הוסיפו, באות אמנות עבודה בין לאומיות, ואומרות כי "תושב" משמעו אדם שמושבו הוא "בדרך כלל" בשטח המדינה REIDENT MEANS A PERSON ORDINARILY RESIDENT IN THE TERRITORY (אמנת עבודה בין לאומית מס' 102 בדבר נורמות מינימליות לבטחון סוציאלי, סעיף 1). בכך הוציאו מנסחי האמנה את התיבה "תושב" מגדר המונח המשפטי הפורמלי והביאוהו למסגרת של מצב עובדתי..... נראה לנו שהדיבור "בדרך כלל" לציון ה"תושבות" עדיף על הדיבור "קבע" ויכול לסייע כדי לרדת לדעתו של המחוקק. לפירוש הנכון אפשר להגיע גם בדרך ההשמטה (אלימנציה) ולומר כי תושב הוא אדם המצוי בישראל שלא כתייר ולא ארעית....". בית הדין מוסיף עוד בהמשך וקובע: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות. כעולה מכל האמור לעיל נדגיש רק זאת, שבחשבון הסופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל כמקום "שבו הוא חי שזה ביתו" (ראה בענין סנוקה שם בע' 84, וכן ראה עבל 221/97 זהבה ניסן ואח - המוסד, ניתן ביום 8.4.99, לא פורסם, דב"ע 0-391/97, מיכאל חלמיש ומלכה חלמיש - המוסד, ניתן ביום 25.11.98, לא פורסם, דב"ע נז/14-0 רות ילוז - המוסד, ניתן ביום 16.7.97, וכן דב"ע שנ/209-0 יפה נסימיה - המוסד, פד"ע כב 299, וכן ראה ההפניות בפסקי הדין השונים). 9. עוד נקבע בפסיקה כי מגורים מחוץ לישראל לתקופה ממושכת, מסיבות אישיות, שוללים את המעמד של תושבות בישראל. מכאן, שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום (ראה דב"ע נא/140-0 מוסא טהא - המוסד פד"ע כד', 362, 384 - 385, דב"ע נא/ 43-0 פאוזי ואח' - המוסד, פד"ע כג 36, 42, ופסק דינו של בית הדין בענין ילוז, שם בפסקה 8). 10. בענין חלוואני מלכה עלי, הדומה במידה רבה לנסיבותיו של הענין שבפנינו (דבע נ"ה/132-0 המוסד לביטוח לאומי - חלוואני מלכה עלי, פד"ע כ"ט 179), קבע בית הדין, בהתאמה למבחנים השונים לענין קביעת התושבות, כי אין לראות כתושב ישראל את מי שהתגורר יחד עם אשתו, בחו"ל, אצל ילדיו, במשך תקופה של כ10- שנים, ומדי שנה הגיע לביקור בארץ אצל ילדיו האחרים, למשך תקופה של כחודש או חודשיים. בית הדין קבע כך, אף שהיתה בבעלותו של חלוואני דירה בארץ, שבה התגוררו בתקופת העדרותו בני משפחתו. בענין אחר דובר במי שבילה את מרבית זמנו בחו"ל בשנים האחרונות לפני פטירתו. בית הדין קבע שם כי אין לראותו כתושב הארץ במועדים שבסמוך לפני פטירתו, וזאת אף שהיה בעלים של דירה בארץ, וזו לא הושכרה במועדים בהם לא שהה בארץ (עבל 218/98 אסתר רז - המוסד. ניתן ביום 30.7.00). 11. ב"כ המערער הפנתה אותנו לשני מקרים בהם הכיר בית הדין בתושבותם של תובעים אף שנעדרו מן הארץ. בהחלטות בית הדין באותם הענינים, יש, לדעתה, כדי לבסס טענה בדבר היותו של המערער תושב. בפסק הדין בענין כמילא חורי, אליו הופנינו ע"י ב"כ המערערת (דב"ע מא/65-0. חורי - המוסד, פד"ע יב' 304), מדובר במי שעבד בחו"ל במשך כשנתיים, ונהרג בתאונת דרכים. בית הדין קבע שם כי המנוח נסע כדי לעבוד בחו"ל, להרויח ולחסוך כסף. באותו ענין בני משפחתו של המנוח (אשתו ובנו) נשארו בארץ, כשהוא מקיים איתם קשר הדוק ורצוף. בהשוואה לנסיבות המקרה שבפנינו, אך נזכיר כי המערער שהה 11 שנים בחו"ל, יחד עם כל בני משפחתו, כולל בנו שהיה בן 14 כשיצא לחו"ל. נזכיר עוד כי כשהתגייס אותו הבן לצבא, הוסיפו המערער ואשתו להתגורר בחו"ל. גם בפסק הדין בעניין פלדמן איליה, עליו מסתמכת ב"כ המערער אין כדי לבסס טענה בדבר היותו של המערער תושב ישראל (עב"ל 3/99 פלדמן איליה - המוסד, ניתן ביום 12.9.00 וטרם פורסם). באותו ענין דובר בשתי תקופות העדרות קצרות בנות כ-שלושה חודשים כל אחת, שבהן שהה המערער ברוסיה למטרות מוגדרות - מסירת דירתו שברוסיה לבנו, ומכירת רכושו בחו"ל, לצורך מימון חזרתו לארץ, והקמת מצבה לקברה של אשתו המנוחה. בעובדות אלו, כך קבע בית הדין, יש כדי להצביע על כך שזיקתו לרוסיה בתקופה הרלוונטית לתביעה אך הלכה ונחלשה עד לניתוקה הכמעט מוחלט. לכן קבע בית הדין כי אין בתקופות העדרות אלו כדי להצביע על ניתוק זיקתו לישראל. נסיבותיו של מקרה זה אינן דומות כלל ועיקר לאלו שבפנינו. 12. בהתיחס לטענת המערער בדבר פגיעת הוראות החוק בזכות הקניין נפנה לדב"ע שן/22-0 המוסד - גליק (פדע כב', 161), שם דן בית הדין בעקרונות העומדים ביסוד שיטת הביטוח הלאומי בישראל. וכך קבע שם בית הדין: "דמי הביטוח המשולמים על פי חוק הביטוח אינם בגדר דמי ביטוח הנזכרים בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, המשולמים באופן וולונטרי על ידי מי שעורך ביטוח מסחרי, ואין בהכרח קשר ישיר בכל המקרים בין דמי הביטוח לבין הגמלה לה זכאי המבוטח. הביטוח על פי חוק הביטוח הלאומי הוא ביטוח חובה שהיקפו נקבע בחוק, ושיעור דמי הביטוח נקבע אף הוא בחוק או על פיו. אמנם, במספר ענפי ביטוח מחושבת הגמלה על בסיס הכנסתו של המבוטח שלפיה שולמו דמי הביטוח אולם הוראה זו היא אחת מני כמה מאפיינים היכולה אף לשמש כאחד האמצעים בפירוש החוק, כפי שהדבר נעשה בדב"ע מט/28-0 הנ"ל. בענפי ביטוח אחרים נעשה מימון הביטוח על פי תשלום דמי ביטוח שאין קשר ביניהם לבין הגמלה שאותה יקבל המבוטח. כך לדוגמא בענף ביטוח דמי זקנה ושאירים, שיעור גמלת הזקנה הבסיסית הוא אחיד (סעיף 11(א) לחוק), בעוד דמי הביטוח משולמים על פי גובה הכנסתו של המבוטח. יש ומבוטח משלם או משתלמים בעדו דמי ביטוח בענף שבו לא יקבל גמלה לדוגמא תשלום דמי ביטוח על ידי עובד בענף ביטוח אימהות, או תשלום דמי ביטוח שירות מילואים על ידי מי שפטור משירות במילואים. לעומת זאת, יש ומבוטח יהיה זכאי לגמלה גם אם לא שילם דמי ביטוח כלל, וגמלתו תמומן למעשה בידי כלל המבוטחים המשלמים דמי ביטוח.... כללו של דבר: שיטת הביטוח הלאומי בישראל על פי חוק הביטוח הלאומי אינה מצמידה בהכרח בכל המקרים את גובה דמי הביטוח ששילם המבוטח לשיעור הגמלה שיקבל, או אף לעצם קבלת גמלה מסוימת. דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור לדור" (ראה שם בעמ' 167. ההדגשה שלי ר.ר). באשר להתערבות בית המשפט בהסדרים כלכליים נוהגים, בהסתמך על חקיקת היסוד בתחום הקנין, כבר נקבע לענין מגמתה של חקיקת היסוד בתחום הקנין כי: "אין מגמתה של החקיקה החוקתית בתחום הקניין לכך שבית המשפט יהפוך לרביזור העליון של סדרי הכלכלה והמשק ויבחן תבונתה של מדיניות כלכלית. אין כוונה לכך שבמסגרת הפיקוח החוקתי יארגן בית המשפט מחדש את ההסדרים הכלכליים בצורה הנראית לו צודקת או נבונה יותר" (ראה עא 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי פד" מט (4) 221 בעמ' 332). מכל מקום, הטענה בדבר תחולת הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כבר הועלתה ונדונה בבית הדין, בהתייחס לשאלת הזכאות לקצבת זקנה בנסיבות דומות לאלו שבפנינו (ראה דב"ע 0-391/97 מיכאל חלמיש ומלכה חלמיש - המוסד, לא פורסם, וכן, עב"ל 221/97 זהבה ניסן ושלמה ניסן - המוסד, לא פורסם). בהחלטותיו קבע בית הדין כי חלה בעניין הוראת ס' 10 לחוק היסוד, באשר ההוראות הרלוונטיות שבחוק הביטוח הלאומי נחקקו קודם לחקיקת חוק היסוד (ראה גם ההפניה שם ל' דב"ע נו/303-3 לשכת המסחר תל אביב - יפו - י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ, פדע ל עמ' 249, בעמ' 280, 281). בית הדין הוסיף והדגיש בהחלטותיו כי ככל שחל או יחול שינוי במערכת העובדות, ועל פיה יתמלאו במערערים תנאי התושבות בישראל, הם יהיו זכאים לקיצבת הזקנה מעת תחילתו של השינוי. יצוין כי ביהמ"ש הגבוה לצדק לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית הדין בסוגיה זו (ראה בג"צ חלמיש). לאור כל אלו לא נותר אלא לדחות את טענת המערער כאילו לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין ליתן נפקות לדרישת התושבות לפי החוק. עד כאן באשר להסדר המשפטי הנוהג - הוראות החוק והפסיקה הרלוונטית כפי שפרשה אותו. 13. ההסדר המשפטי הנוהג, עומד לאחרונה לבחינה ולמחשבה אצל גורמים שונים, ובמסגרות משפטיות שונות. תחילתו של התהליך במסגרת העתירה שהגיש מיכאל חלמיש בבית המשפט הגבוה לצדק כנגד החלטת בית הדין בעניינו (בג"צ חלמיש). במסגרת הדיון בעתירה עמד הבג"צ על הצורך בשינוי ההסדרים המשפטיים הנוהגים, כך שיורחב מעגל הזכאים לקצבה. זאת לאור מציאות החיים המשתנה, הבאה לידי ביטוי בהזדקנות האוכלוסיה ובהגברת ניידות המבוטחים בין המדינות, ולנוכח המגמה להכיר בבטחון הסוציאלי כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם. במסגרת הדיון בבג"צ חלמיש הודיע בשעתו המוסד לבית המשפט הגבוה לצדק, כי נבדקת על ידו האפשרות להרחבת מעגל הזכאים בדרך שתענה על צרכי המבוטחים שאינם תושבי הארץ בעת תביעת הקצבה, והעונים על דרישת האכשרה. המוסד נתבקש בשעתו למסור לבג"צ הודעתו לענין התקנת חקיקת משנה בדרך שתאפשר הרחבת מעגל הזכאים כאמור. בדיון שקוים בפנינו בערעור זה נמסר לנו כי המוסד לביטוח לאומי טרם השלים המלאכה, וכי בחר ללכת בדרך של תיקון חקיקה שאמנם תרחיב את מעגל הזכאים לקצבה, לפי נוסחה מסוימת שטרם נתגבשה. 14. ביום 15.3.01 פנינו אל המוסד, וביקשנו כי ידווח לבית הדין על פעילותו לקראת תיקון חקיקה, או כל פעילות המתבצעת על ידו בכל מישור אחר, לעניין בחינת האפשרות לשלם את קצבת הזקנה לישראלים המתגוררים בחו"ל. כמו כן נתבקש המוסד לעדכן ולדווח על כל התפתחות, אם היתה כזו, בעניינו של חלמיש, מאז ניתנה החלטת הבג"צ בענינו ביום 17.9.00. בתגובה נתקבלה בבית הדין הודעת המוסד מיום 22.4.01 לפיה שר העבודה והרווחה מינה ביום 28.1.01 ועדת מומחים לבחינת מתן גמלאות המשתלמות לפי חוק הוראות חוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב} התשנ"ה - 1995 לזכאים המתגוררים מחוץ לישראל. עוד נתברר כי במסגרת עתירה חדשה שהגיש חלמיש לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 9405/00) ניתנה ביום 5.2.01 החלטת הבג"צ שלפיה, המצב כיום הוא שאין אפשרות להעתר למבוקשו של העותר. שמיעת העתירה נדחתה על פי החלטת הבג"צ למועד שלאחר שישה חודשים ממועד מתן ההחלטה. 15. לאחר כל אלו ביקשנו לקבל את עמדת הצדדים בערעור שבפנינו בשאלה בדבר עיכוב מתן פסק הדין בערעור עד למתן החלטתו של בית המשפט הגבוה לצדק בעתירתו השניה של חלמיש (בג"צ 1905/00). ב"כ המערער מסרה בתגובה את הודעת המערער לפיה אין היא מסכימה לעיכוב במתן פסק הדין כמוצע. המוסד הודיע על הסכמתו לכך. 16. לאור עמדת המערער, לא נותר לנו איפוא אלא ליתן החלטתנו בערעור זה על סמך הוראות החוק וההלכה הפסוקה כפי שהם בתוקף היום וכפי שפרטנו לעיל, בהרחבה רבה. להזכיר - זכויותיו של המערער כ"תושב" לא נגרעו מהיום שחזר להתגורר בישראל דרך קבע (מאי 96), ומאותו מועד ואילך מקבל המערער את קצבת הזקנה. התקופה מושא דיוננו היא תקופה ארוכה בת כ- 11 שנים, בה התגורר המערער יחד עם בני משפחתו בחו"ל. במשך אותה תקופה שהה המערער בארץ לפרקי זמן קצרים, של חודש-חודשיים, שבסך הכל לא עלו על 9-10 חודשים (דהיינו פרק זמן שהוא קצר מ10%- מכלל התקופה). התובע יצא מן הארץ יחד עם רעייתו ועם בנו בן ה14-, שעשה את לימודיו התיכוניים בארה"ב, והוסיף ולמד שם במסגרת הקולג'. תמוהה בהקשר זה טענת המערער כאילו הוא זה שיצא בעקבות בנו לארה"ב (לדבריו, על מנת שזה לא יתדרדר לסמים). שהרי מקומו של ילד בן 14 כרגיל, אצל הוריו, ולא ההיפך מכך. המערער ורעייתו אף לא שבו לארץ כשבנם שירת כאן בצבא, כך לטענתם, על מנת שבנם יוכר כ"חייל בודד". לאור כל אלו, בהתחשב בעובדות המקרה שבפנינו, בהוראות החוק כפי שהן בתוקף היום ובהלכה הפסוקה, המסקנה המתבקשת היא כי מרכז חייו באותה התקופה היה בארה"ב ולא בישראל. מכל האמור עולה כי בית הדין האזורי יישם נכונה את ההלכות המשפטיות לעניין קביעתו של אדם כ"תושב ישראל" וקביעותיו ביחס למערער, מעוגנות היטב בעובדות המקרה. בשולי הדברים נציין, כי בעת הדיון הועלתה על ידי בית הדין הצעה להסדר שהמוסד היה מוכן לשקול אותה בחיוב, ואילו המערער דחה אותה. מובן הדבר שפסק הדין בערעור אינו מונע מן הצדדים להגיע לכל הסכמה שהיא. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. קצבת זקנהערעור