פסק דין השופטת ר' רוזנפלד 1. ביום 27.9.93 הותקף המערער על ידי גורמים שזהותם לא נתבררה, ונחבל קשות. כתוצאה מן התקיפה איבד את עינו הימנית, ונפצע בחלקי גוף שונים. תביעתו של התובע להכיר באירוע כתאונה בעבודה נדחתה על ידי בית הדין האזורי בחיפה (בל/ 0-676 סגן השופט הראשי ש' גוטמכר, ונציגי הציבור אוסמו ויגר). על כך הערעור שבפנינו. בתביעתו בפני בית הדין האזורי טען בשעתו המערער כי ביום 27.9.93 בהיותו בעבודה אצל מעבידו מר באסם עבדל האדי, ביקש לעשות את צרכיו, והופנה על ידי מעבידו להתרחק למבנה המצוי בבניה, במרחק של כ- 60 מ' ממקום העבודה. באותו מבנה אליו הופנה, הותקף ונחבל קשות. משם פונה באמבולנס לבית חולים, שם אושפז למשך שבועיים ימים. המשיב (להלן -המוסד), לא הכחיש את קרות אירוע התקיפה. לטענת המוסד, המדובר בתקיפה על רקע אישי שאינה קשורה כלל לעבודה. כך לאור העובדה שהמערער עצמו אמר כי הוא חושד בחבורה שארבה לו, בשל סכסוך מסוים שנפל בינו לבין אחד אחמד ספורי, עימו הסתכסך זמן מה קודם לאותה התקיפה. ואמנם, המערער לא הסתיר חשדותיו בדבר זהות תוקפיו, והמניע העומד ביסוד התקיפה. 2. בפסק דינו מושא הערעור סוקר בית הדין האזורי גרסאות שונות שמסר בשעתו המערער בדבר פרטי הארוע, ולסיכום נקבע כך בפסק הדין: "לאחר שחזרנו ועיינו שוב בקפידה בכל חומר הראיות ובסיכומים בכתב של הצדדים הצטערנו שב"כ התובע לא הגיב לסיכומים בכתב של הנתבע, שחזר על כך שאין לארוע התאונתי כל קשר לעבודה. האמת היא נצחית, ואינה ניתנת לחלוקה, ולאור ריבוי הגרסאות של התובע התוצאה היא שעדותו אינה אמינה עלינו, וכיוון שכך דין התביעה להדחות". 3. יצוין, כי בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המערער, של העד מר עבדול באסם וכן נשמעה עדות קצרה של העד מר אחמד ספורי, שעליו הצביע המערער בנקודות זמן שונות כחשוד בתקיפתו על רקע סכסוך אישי שהיה קיים ביניהם. לתיק בית הדין הוגש תיק המשטרה ובו חומר חקירה שנאסף על ידי המשטרה בהתייחס לתקיפה (נ1/). כמו כן הוגשו הודעות שנגבו על ידי חוקרי המוסד. 4. אלו הן העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מן התיק: א. מר באסם אלהדי נשכר על ידי מר יהושע ויינברג לבצע עבודות גינון בחצר ביתו של משה ויינברג (שהוא אביו של יהושע ויינברג - ראה הודעת יהושע ויינברג, שנגבתה על ידי חוקר המוסד, וכן עדות משה ויינברג, מוצג מס' 12 בתיק המוצגים). אלהדי הציע למערער להצטרף אליו בעבודה. בבית הדין האזורי כפר אלהאדי בקיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין המערער, ובית הדין אף נדרש בשלב מסוים להכרעה בשאלה זו. בהליך שבפנינו לא עולה בין הצדדים שאלה בדבר מעמדו של המערער כעובדו של אלהדי במועד קרות התאונה, ואין על כך מחלוקת בין הצדדים. ב. ביום 27.9.93, שהיה היום הרביעי לעבודתו של המערער, יצא המערער ממקום העבודה למבנה בשלבי בנין, הנמצא במרחק של כ- 60 מ'. מבצע העבודות באותו מבנה הינו יהושע ויינברג. לטענת המערער הוא הופנה לאותו מקום על ידי מעסיקו, באסם אלהדי על מנת שיתפנה שם לצרכיו. יצוין כי גרסה זו של המערער הושמעה על ידו בכל ההזדמנויות בהן נדרש לאירוע התקיפה. המעסיק מצידו אישר כי "כל הפועלים הלכו לשירותים בבניין השני" וכך גם הוא עצמו (עמ' 6, ש' 9, וכן הודעת המעסיק שנמסרה לחוקר המוסד ביום 11.12.94). בהיותו באותו מבנה, המרוחק כאמור כ- 60 מ' מן האתר שבו עבד, הותקף המערער ונחבל קשות. מן התיק עולה כי התקיפה כללה הפלתו מקומה גבוהה בה שהה בבניין, אל תוך פיר המעלית של המבנה. ג. המערער נמצא על ידי מעסיקו, באסם אלהדי, כשהוא חבול ומוכה, ופונה לבית החולים רמב"ם, שם היה מאושפז כשבועיים. מן התיק לא ברור האם נמצא המערער כשהוא בתחתית פיר המעלית כפי שעולה מהודעות שונות שמסר או שמא נמצא במגרש חניה סמוך, אליו הושלך על ידי תוקפיו לאחר שהוציאוהו מפיר המעלית (ראה לעניין זה למשל בדו"ח פעולה מיום 17.11.93 שבתיק המשטרה וכן הודעת נוספות שנמסרו במשטרה). ד. בחקירתו במשטרה ציין המערער כי הוא חושד באדם בשם אחמד ספורי, עימו הסתכסך זמן מה קודם לאירוע התקיפה. השניים הסתכסכו על רקע הערה שהעיר ספורי אודות אחותו של המערער. בתגובה תקף אותו המערער, וספורי, מנגד, הבטיח למערער בשעתו, כי ישיב לו כגמולו על אותה התקיפה. ה. תיק פ.א. 11694/93 חיפה, שעסק בחקירת אירוע התקיפה נסגר ביום 18.7.94 מסיבת: "עבריין לא נודע". 5. אלו הם עיקרי טענות המערער בערעורו שבפנינו: א. בית הדין קמא התעלם לחלוטין מראיות ברורות שהוצגו בפניו בדבר הפגיעה בה נפגע המערער. ב. בית הדין התעלם מכך ששלוש עדויותיו הראשונות של המערער נגבו ממנו בבית החולים. ג. בית הדין טעה כשייחס למערער חמש גרסאות של הארוע. ד. בית הדין התעלם מכללי הצדק. יצא אדם בבוקר לעבודה ובתוך שעות ספורות חרב עליו עולמו. אין הוא יכול לתבוע את תוקפיו ובשל ריבוי גרסאותיו אינו מוכר כנפגע. ה. בית הדין לא התייחס לסיכומי המערער, וכלל לא התייחס לטענותיו שהתבססו על הוראת ס' 80 (3) לחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב} התשנ"ה - 1995. ו. המבנה בו הותקף המערער הינו אתר בניה שבאחריות יהושע ויינברג, שהינו בנו של משה ויינברג, שבחצרו עבד התובע. עבודת הכנסת האדמה בה הועסק המערער אצל משה ויינברג מהווה המשך ישיר לעבודה אצל שוקי ויינברג. יש על כן לראות את בתיהם של משה ושוקי ויינברג כמתחם אחד של עבודה. ז. המערער הוכה בקרשים שנמצאו במבנה של יהושע ויינברג. המערער הושלך לפיר המעלית במבנה של שוקי ויינברג, ושם נפל על פסולת בניין השייכת לאתר. לפיכך, נתקיימו בו הדרישות שבס' 80(3) לחוק, דהיינו - התאונה נגרמה בידי אדם אחר (התוקף), תוך כדי עבודתו של המערער, בכלי או בחפץ שנמצאו במקום העבודה. ח. הליכתו של התובע לבניין הסמוך היתה אך על מנת שיתפנה לצרכיו, ובכך נתקיים בו התנאי שהתאונה ארעה "תוך כדי העבודה". העובדה שהמערער נפל ממקום גבוה למקום נמוך היא הגורם המכריע בבחינת שאלת הקשר עם העבודה ("עקב העבודה"). מה שגרם לפציעה החמורה היו החפצים המצויים במקום דרך קבע והפרש הגבהים שבין הקומה העליונה לרצפת החניה אליה נזרק בידי תוקפיו. 6. טענות המוסד לביטוח לאומי א. למעט הקרבה המשפחתית שבין בעלי שני הבניינים בהם מדובר, שהם אב ובן, אין כל קשר בין הבניינים. אתרי העבודה שונים, מהות העבודה שונה וביום הארוע לא בוצעה כל עבודה במבנה בו נפגע התובע. על כן אין לראות באותו מבנה ובגינת הבית בה עבד התובע כמתחם עבודה אחד. ב. המערער לא נתן הסבר משכנע להליכתו לאותו הבניין שעה שבמקום העבודה שלו היו שירותים עם גישה נוחה. אפילו הלך למבנה השני שהוא בן שש קומות, לא ברור מדוע היה צריך להתפנות בקומות העליונות דווקא. אי הסבירות בפעולותיו מעלה סברה שהמערער הלך לבניין השני מסיבה שאיננה ידועה. ג. תקיפת המערער היתה על רקע אישי. מעדות המערער והודעות שמסר בהזדמנויות שונות עולה כי זיהה בוודאות את תוקפיו ואת רכבם, ואף תיאר אותם באוזני חוקרי המשטרה. ד. אי אמינותו של המערער עולה מסתירות נוספות לאלו שפרט בית הדין קמא בפסק דינו. ה. באשר לטענות המערער המתייחסות לסעיף 80(3) לחוק - במקרה דנן לא נפגע התובע במקום עבודתו כי אם במקום אחר. אין לראות בשני הבניינים מתחם עבודה אחד. כמו כן אין לראות בהליכתו של המערער לאותו מבנה לעשיית צרכיו כפעולה הקשורה לעבודתו הואיל ובמקום העבודה היו שירותים זמינים לפועלים. אף אין גרסה אחידה למערער לתאור הארוע. כמו כן, החפצים עליהם הצביע המערער ככאלו ששימשו את תוקפו אינם נמצאים במקום עבודתו ולא בסביבתו הקרובה. אין הם לצרכי העבודה בגננות ואף אינם נמצאים בבית משה ויינברג דרך קבע. בנוסף, משהתקיפה היתה על רקע אישי, יש לראות במערער שותף לגרימתה וגם מטעם זה אין להחיל את הוראת ס' 80(3) לחוק. עד כאן עיקרי טענות הצדדים. באשר לעמדתנו: 7. ראשית יש לומר כי יש ממש בטענת המערער בדבר טעות שנפלה בפסק דינו של בית הדין קמא שלא התייחס לטענות בדבר תחולת ס' 80(3) לחוק על נסיבות הארוע מושא דיוננו. בסעיף 80 לחוק פרט המחוקק שורה של עניינים בהם תחשב תאונה כתאונת עבודה. ההוראה הרלוונטית לענין מושא דיוננו היא כאמור הוראת ס' 80 ס"ק(3) שכך נקבע בו: "80. חזקת תאונת עבודה. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) ................ (2)............... (3) ארעה תוך כדי עבודתו של המבוטח עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה בידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצרכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה". על מטרתה של הוראה זו שבחוק ניתן ללמוד על מדברי ההסבר להצעת החוק בה הוספה הוראת ס' 36(2)(א) בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 2) התשכ"ט - 1969. וכך נקבע בדברי ההסבר לתיקון החוק: "עצם המושג תאונת עבודה, כפי שהוא מוגדר כיום בחוק (תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו), אינו כולל מקרה שהוא מצוי למדי, שעובד נפגע תוך כדי עבודתו בידי אדם אחר לרוב אחד מחבריו לעבודה - ובמכשירים או בחומרים שבאותו מקום, בלא שהוא עצמו נטל חלק במריבה או בתעלולים שבהם נפגע. החוק המוצע מורה שאף אדם כזה יש לראות כנפגע בעבודה לכל דבר" (ראה ה"ח תשכ"ט עמ' 60). בפסק הדין דב"ע שן/ 3-208 אילן כהן - המוסד (פד"ע כב', 438), מונה בית הדין את התנאים להקמתה של החזקה בדבר תאונת עבודה שרק בהתמלא כולם תוכר התאונה כתאונה בעבודה. ואלו הם התנאים: "א)התאונה ארעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, והיא אינה תוצאה מהעבודה; ב)התאונה נגרמה על ידי אדם אחר, והנפגע עצמו אף לא היה שותף לגרימת הפגיעה; ג)התאונה נגרמה בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה. ד)הכלי או החפץ האמורים נמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר דרך קבע שלא לצרכי העבודה" (ראה שם בעמ' 441). הנה כי כן על מנת שתוכר תאונה כתאונה בעבודה לפי ס' 80(3) לחוק נדרש קיומם של מספר תנאים מצטברים, שעל התקיימותם של רובם חלוקים ביניהם הצדדים שבפנינו. נבחן איפוא עד כמה ניתן לקבוע כי אמנם נתקיים בארוע, הנדרש על פי הוראת הסעיף, על מנת שיוכר כתאונה בעבודה. 8. לימוד החומר שבתיק בית הדין האזורי, כולל תיק המשטרה שצורף, מעלה, כי רב הסתום בתיק זה על הנגלה. כבר ציינו כי לא נתבררה זהותם של תוקפי המערער, וחקירת המשטרה הגיעה בסופו של יום למבוי סתום, עד כדי סגירת התיק מסיבת "עבריין לא נודע". אלא, שבנוסף לשאלת זהותם של התוקפים שאיננה מענייננו בהליך זה, מתעוררות שאלות רבות בנוגע לנסיבות אירוע התקיפה, שנותרו ללא התייחסות או מענה. כך למשל השאלה לאיזו קומה עלה המערער במבנה הסמוך, ומדוע עלה לקומה גבוהה; היכן בעצם נסתיים אירוע התקיפה; עד כמה מסוגל היה התובע לזכור את פרטי האירוע (וזאת לאור ריבוי גירסאותיו), ועוד כהנה וכהנה שאלות שלא נתבררו בהליך שבפני בית הדין האזורי. מכל מקום, לעניין שבפנינו, הגענו לכלל המסקנה כי לא הוכח בנסיבות העניין קיומו של תנאי מהותי לפי הוראת ס' 80(3) בדבר גרימת הפגיעה בכלי או בחפץ אחר כנדרש בהוראת הסעיף. משכך, אין לנו צורך לדרוש ולהכריע בקיומן של יתר הדרישות. בהקשר זה אין לנו אלא להפנות לכמה וכמה גרסאות שהיו למערער בנוגע לנסיבות תקיפתו. בתצהיר עדות ראשית שלו שהוגש לבית הדין קמא, אין המערער מזכיר כל חפץ שבאמצעותו הותקף. על פי המתואר בתצהיר המערער, פלוני דחף אותו בחוזקה, ואז נפל לתוך פיר המעלית (ראה ס' 4 לתצהיר. קביעת בית הדין האזורי כאילו מוסר התובע בתצהירו גרסה אחרת, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהיר). גם בחקירתו הנגדית אין המערער מזכיר תקיפתו באמצעות חפץ (בסיכומים בפני בית הדין האזורי מעלה ב"כ המערער טענה זו לראשונה). בהודעת המערער מיום 29.9.93 שנגבתה במסגרת חקירת המשטרה את האירוע, מתאר המערער כיצד ירד מן המקום בו עשה את צרכיו, עבר ליד חדר המעלית, הסתכל, ופתאום מצא עצמו נופל למטה, לאחר שאחד דחף אותו מאחור. שוב, וגם כאן, אין כל התייחסות לתקיפה במכשיר כזה או אחר. רק בהודעה מאוחרת יותר מיום 8.10.93, שגם היא נגבתה בבית החולים מוסר המערער כי בעברו ליד פיר המעלית שמע קולות של אנשים ופתאום קיבל מכה מאחור על ידי מישהו בחתיכת קרש שפגעה בעינו הימנית. לאחר מכן הוכה על ידי בחור נוסף, גם כן בקרש, ואז נזרק לפיר המעלית ונפל על חתיכות קרשים שהיו במקום. במסמך נושא תאריך 7.11.93 המופנה למוסד וחתום על ידי המערער (נ3/), מתאר המערער כיצד נגרמה החבלה. אין הוא מזכיר בתאור זה תקיפתו באמצעות חפץ (ראה לעיל בפסקה 4(ג) גם על הגרסאות השונות בנוגע לאופן בו נסתיימה התקיפה - האם בפיר המעלית או שמא במגרש חנייה סמוך). הנה כי כן, לעיתים מתייחס המערער להכאתו בקרש ולעיתים הוא מתאר תקיפה או דחיפה חזקה שלו לתוך פיר המעלית, בלא שמוזכר חפץ כלשהו שבו הותקף. 9. בנסיבות אלו, ובמיוחד כשבשלב ההוכחות בבית הדין האזורי לא טען המערער כי הוכה באמצעות חפץ (לראשונה נטען כך בשלב הסיכומים), כי אז אין בפני בית הדין תשתית ראייתית מספקת, שיש בה כדי לבסס טענה זו. יש להוסיף עוד ולומר כי אפילו נחבל המערער בנפילתו מקרשים שהיו מונחים בקרקעית פיר המעלית לא ניתן לומר כי נתקיימה בו הוראת הסעיף בדבר גרימת הפגיעה בידי אחר בכלי או בחפץ. 10. יודגש לעניין זה כי המבקש לטעון לפגיעה במסגרת ס' 80(3) לחוק חייב להוכיח כי היו נסיבות הקשורות בעבודה, הימצאות חפצים במקום העבודה, שהקלו ואפשרו את מעשה החבלה. הוראת החוק מכוונת למקרה של חבלה בידי אחר כשאין כל קשר בינה לבין העבודה, אך המחבל השתמש בחפצים כאמור באותו סעיף, ובכך תרמה העבודה לחבלה (דב"ע לא 0-31 גוטמן - המוסד, פד"ע ב' 292, דבע שן 208 - 0 כהן - המוסד, פד"ע כב' 438, 440). מטבע הדברים משלא נטען על ידי התובע בבית הדין האזורי לתקיפתו באמצעות חפץ, לא נתבררה מהותו של אותו חפץ ואם נתקיימו בו יתר התנאים כנדרש בהוראת הסעיף. 11. למעלה מן הצורך יצוין עוד כי לא מצאנו תשתית ראייתית שיש בה ממש לטענת המערער בדבר היות המבנה בו הותקף והמבנה בו עבד בפועל (הנמצאים במרחק 60 מ' זה מזה), בבחינת אתר בניה אחד. טענה זו לא הועלתה כלל בבית הדין האזורי, לא הובאה כל ראיה לתמוך בה, ובתצהירו לא התייחס המערער לטענה זו, שלכל הדעות היא טענה שבעובדה אותה יש להוכיח. 12. לסיכום אנו קובעים כי המערער לא הוכיח כי נתקיים בו הנדרש להכרה באירוע התקיפה מיום 27.9.93 כתאונה בעבודה. משכך, אנו דוחים את הערעור, ושלא מטעמיו של בית הדין האזורי. אין צו להוצאות. משפט פליליעינייםאלימותתקיפהתאונת עבודהביטוח לאומי