פסק דין השופט רבינוביץ 1. בית הדין האזורי בתל אביב (השופט נחתומי; תב"ע מט/ 0-665), דחה את תביעת המערער להכיר כ"תאונת עבודה" באירוע שארע לו בעבודתו ביום 12.6.1988, ואשר גרם לו לטענתו להתפרצות מחלת נפש. לחילופין טען המערער לפגיעה נפשית על רקע מיקרוטראומות. 2. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שהן עולות מתיק בית הדין האזורי, הן אלה: א. המערער הועסק באגן כימיקלים בין השנים 1968-1989 כמנהל עבודה בנמל אשדוד. ב. החל בשנת 1978 התרחשו, לטענתו של המערער, מספר שינויים בסביבת עבודתו של המערער, שעיקרם שינוי מעמדו של המערער, כרסום בסמכויותיו ושלילת ההערכה לה היה ראוי. ג. בשנת 1982 אובחנה אצל המערער מחלה מאנית דיפרסיבית (Bipolar Affective Disorder), והוא החל להיות מטופל במרפאת המבוגרים בבית החולים "שלוותה". בכלל זה שהה המערער במהלך שנת 1986, באשפוז קצר במחלקת היום של בית החולים. ד. לגירסתו של המערער, ביום 12.6.1988 הטילו עליו הפעלה של מתקן נוסף, מתקן 26, וזאת מבלי להיוועץ עימו ומבלי לשתפו בכך. לטענת המערער, הלחץ הכרוך בניהול המתקן הנוסף, והפגיעה שלוותה בדרך קבלת ההחלטה בעניין, הביאו להתפרצות חריפה של מחלתו הנפשית, התפרצות שבעקבותיה נאלץ לפרוש מעבודתו. המשיב (להלן - המוסד) מנגד, חלק הן על עצם קרות האירוע הנטען באותו יום, והן על חריגותו. ה. המערער שהה בחופשת מחלה מיום 13.6.1988 ועד יום 28.2.1989, מועד סיום עבודתו. בין לבין התייצב המערער ביום 25.1.1989 בפני הוועדה הרפואית של קרן "נתיב" וזו אישרה לו נכות מלאה לצמיתות על רקע מחלתו הנפשית. ו. תביעה לדמי פגיעה שהוגשה ע"י המערער נדחתה על ידי המוסד במכתב מיום 30.3.1989. בהודעת הדחיה מטעם המוסד נאמר, בין היתר: "בבדיקה שערכנו, לא ארעה לך תאונה בעבודה או מחלת מקצוע כמשמעותן בסע' 35 לחוק הביטוח הלאומי". 3. א. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי ביום 18.4.1989, ולאחריה הגיש כתב תביעה מתוקן ביום 16.11.1989. בכתב תביעתו ביקש המערער לקבוע, כי שורת האירועים שחווה במהלך עבודתו גרמו למחלתו הנפשית, ומהווים לפיכך "תאונת עבודה", לפי תורת המיקרוטראומה. לחילופין ביקש המערער מבית הדין לקבוע כי האירוע שארע, לטענתו, ביום 12.6.1988, היווה לכשעצמו "תאונת עבודה". ב. לאחר שהגיש כתב הגנה, ביקש המוסד לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף לו טענת שיהוי, המוסבת על האירועים שקדמו לאירוע הנטען משנת 1988, ואשר חלו שנים רבות קודם לכן, וזאת מכח סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח - 1968 (הוא הנוסח שחל בעת הדיון בתיק בבית הדין האזורי). בית הדין האזורי קיבל את הבקשה לתיקון כתב ההגנה ביום 4.4.1990. ג. במסגרת הדיון המוקדם הגיש המערער תצהיר לעניין טענת השיהוי. כן נערכו שתי ישיבות הוכחות בהן נחקר המערער בחקירה נגדית על תצהירו, והוגשו סיכומים מטעם הצדדים לעניין טענת השיהוי. ביום 26.8.1992 קיבל בית הדין האזורי את טענת השיהוי, וקבע: "אין מנוס מלקבוע כעמדת ב"כ נתבע כי 'לא היתה כל הצדקה להגשת התביעה באיחור. התובע פשוט נמנע מלעשות כן עד אשר סיים את עבודתו באוקטובר 88'. בירור התביעה יימשך בכל הנוגע לנטען כגירסתה (של ב"כ המערער - ע.ר.) בסעיף 9 לכתב התביעה (התרחשות מ-12.6.88)...". ד. בעקבות קביעה זו של בית הדין האזורי, הגיש התובע תצהיר מפורט לגבי האירוע מיום 12.6.1988, ובחקירה נגדית בעניין, העיד: "באותו יום באתי בבוקר לעבודה, התלבשתי בבגדי עבודה, ירדתי כדי לבדוק ולקחת את הדו"חות ובחור אחד, דני ברבי, מנהל משמרת, אמר לי, הרמן, אנחנו קיבלנו גם 26. עד התאריך עבדתי לחוץ בכל מיני עבודות, במקסימום העבודות שבן אדם יכול לעשות וכשקיבלתי מתקן שהוא, תסלח לי על המילה, ממש מבורדק, ללא ספירת מלאי, עם חומרים סוג ג', קיבלתי קריזה, כמו שאומרים, והמחלה התפרצה בכל כוחה. הלכתי לרופא וסיפרתי לו הכל. הלכתי לרופא משפחה שלי ואמרתי לו מה שקרה. ש. אמרת שקיבלת קריזה. מה המשמעות של הביטוי הזה, מה עשית? ת. אני לא לוקח חומרי הרגעה. תוך 3-4 שעות הלכתי כל הזמן לעשות פיפי. נכנסתי ללחץ לא נורמלי, רעדתי בכל גופי. השתדלתי להחזיק מעמד עד 3 בלי לתפקד. נסעתי הביתה, לא ישנתי כל הלילה. למחרת בבוקר הלכתי לרופא משפחתי ואמר שזה לא חשוב, תשב בבית שבוע-שבועיים וכשתוכל לחזור לעבודה תבוא אלי ואני אתן לך פתק. ש. זו היתה הפעם הראשונה שהיתה לך קריזה כזו, אף פעם לא היה לך דבר כזה בעבר? ת. לא, לא היה לי כזה דבר... עד אותו יום לא היה דבר כזה, קודם היו לי קריזות אבל אחרות, יותר קטנות". ה. ביום 14.9.1995 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת, בה העיד ונחקר על תצהירו עד המערער, דניאל ברבי, אחד מאנשי צוותו. מר ברבי אמר בתצהירו לגבי "מתקן 26" את הדברים הבאים: "זכור לי שבמועד כלשהו שאיני יכול לזכור מתי, החזירו לנו את מתקן 26. ידוע לי שהרמן הפסיק לעבוד באגן ויצא לפנסיה מוקדמת. אינני זוכר באילו נסיבות עזב... אין ספק שכשצירפו את "מתקן 26" זה יצר לנו לחץ". גם בחקירתו הנגדית, הסתפק העד באמירות כלליות בעניין קיום מתחים בין אישיים בצוותו, מבלי שהוסיף פרטים בעניין תאריך העברת האחריות על מתקן 26 לצוות המערער או בעניין השפעות המהלך על המערער. ו. כאמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער. בית הדין האזורי קבע, כי עילת המיקרוטראומה הנפשית, שהופיעה בכתב התביעה המקורי, דינה להדחות, באשר - "מתח נפשי ממושך אין לראותו כצירוף של אירועים מצטברים, ולכן אין בו כדי לשוות למחלה איצטלה של תאונת עבודה, כאשר ההתפתחות ההדרגתית של מחלה, ודאי מחלת נפש, מהווה שיקול לשלילת האופי התאונתי שלה". באשר לדחיית התביעה להכיר באירוע הנטען מיום 12.6.1988 כ"תאונת עבודה," נימק בית הדין האזורי את החלטתו בכך, שהמסמכים הרפואיים שהמציא המערער אמנם קושרים בין מחלתו ובין תנאי עבודתו, ואולם מסמכים אלה (מכתבו של ד"ר ניסל מבית החולים "שלוותה" מיום 4.10.1989 ומכתבו של ד"ר סירוטה מיום 18.8.1988), הגם שנכתבו בסמוך לאירוע הנטען, אין בהם התייחסות ספציפית לאירוע זה. לאור זאת, קבע בית הדין כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, וכי לא הוכיח שאירע אירוע מיוחד במהלך עבודתו ביום הנטען. בהמשך פסק הדין נאמר, כי: "גם אם אירע אירוע כלשהו באותו יום לא היה זה אירוע יוצא דופן בחריגותו ביחס לחיי היומיום של התובע בעבודתו, כפי שהם מתוארים ומאופיינים במסמכים הרפואיים כמו גם בדיווח שלו כמצוטט לעיל...". 4. בערעורו, טען המערער את הטענות העיקריות הבאות: א. בית הדין האזורי שגה בקובעו, כי היה שיהוי בהגשת התביעה, באשר הגשת התביעה ע"י המערער נעשתה רק במועד בו נתגלה לו הנזק שנגרם לו במלוא חומרתו. כן נטען, כי יש למדוד את מעשיו של המערער, ובכלל זה אי הגשת התביעה במשך שנים, באמות המידה ובדפוסי החשיבה של אדם הלוקה בדיכאון. ב. בית הדין האזורי שגה, בכך שלא בחן את האירוע מיום 12.6.1988 באמת מידה סובייקטיבית של המערער כמי שנתון במחלת נפש, ולפיכך לא ראה בו אירוע חריג וטראומתי. כן טעה בית הדין, לטענת ב"כ המערער, בכך שלא התחשב בעובדה, שהמערער התמוטט במקום העבודה בשל גורם חיצוני נראה לעין, דהיינו תוספת מתקן 26, ולא הביא בחשבון את חזקת הסיבתיות. ג. בית הדין האזורי שגה, בכך שלא ראה בלחצים החוזרים והנשנים בעבודת המערער מיקרוטראומה, למרות קיומו של קשר סיבתי וקיומן של פגיעות חוזרות ונשנות. 5. המוסד טען, לעומת זאת, לגבי טענת השיהוי, כי מדובר בשיהוי בן למעלה מ-10 שנים, וכי ההחלטה בעניין מהווה פסק דין חלוט, שאין לערער עליו במסגרת הערעור הנוכחי. לגופו של עניין נטען, כי המערער סבל ממחלה דכאונית כרונית עם עליות וירידות עוד הרבה לפני האירוע הנטען ביום 12.6.1988, וכי מחומר הראיות עולה שלא הוכח כל אירוע מיוחד ביום זה. כן נטען, כי המתח המתמיד, ממנו סבל המערער, לטענתו, אינו יכול לבסס את עילת המיקרוטראומה, לאור הכללים שפותחו בפסיקה. 6. אנו סוברים, כי יש לדחות את ערעור המערער, בעיקרו של דבר מטעמיו של בית הדין האזורי כפי שנפרט להלן: א. קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה לא עמד המערער בנטל ההוכחה, ולא הצליח לבסס את טענתו לפיה התרחש אירוע חריג כלשהו ביום 12.6.1988 מעוגנת היטב בחומר הראיות. פרט לעדותו של המערער לא נמצא מי שיוכל לחזק את טענתו, לפיה אירע באותו יום האירוע הנטען או שאירוע זה השפיע באופן הנטען על המערער. כאמור, עדותו של מר דניאל ברבי והמסמכים הרפואיים שהוזכרו בפסק דינו של בית הדין האזורי אינם מאזכרים כל אירוע מיוחד ביום זה ואינם יכולים להסביר השפעה כה דרסטית עקב הטענה להפעלת מתקן נוסף שגם בעבר פעל. לכך ניתן לצרף את העובדה שבתיקו הרפואי של המערער בקופת החולים מצויים רישומים לתאריכים בסמוך למקרה המזכירים תלונות על רקע אורולוגי, ללא כל אזכור של התפרצות נפשית חריפה, וללא ציון של אירוע כלשהו בעבודה. האישור הרפואי הראשון והיחידי שהביא המערער, המאזכר קיומו של אירוע חריג ביוני 1988, נכתב רק בשנת 1996 (חוות הדעת של ד"ר ניסל מיום 14.7.1996), כלומר שמונה שנים לאחר התרחשות האירוע הנטען, ולאחר הגשת הסיכומים לבית הדין קמא. בנסיבות אלה, אין לייחס למסמך זה משקל ראייתי של ממש. ב. אכן, אירוע חריג צריך להיבדק בקנה מידה סובייקטיבי, כפי שטען בצדק המערער, (ראה לעניין זה: דב"ע לא/ 0-17 המוסד לביטוח לאומי - ישראל הרשקוביץ, פד"ע ב' 177, 180), ואולם עובר לבחינה סובייקטיבית זאת, שומה על התובע להוכיח, אובייקטיבית, שאכן אירע אירוע ביום הנטען, ושהנזק שנגרם לו קשור לאירוע. כאמור, המערער לא הצליח להוכיח את עצם קיומו של האירוע שבבסיס תביעתו. ג. לא למותר לציין, כי לפי החומר הרפואי, התגלו אצל המערער תופעות דכאוניות עוד בשנות ה-80 הראשונות, שאותן קשר בצורה זו או אחרת לאירועים מתמשכים בעבודה. מכאן אתה למד שבמתח מתמשך מדובר. ד. המערער אכן ביקש לבסס את תביעתו גם על עילה חילופית על פי תורת המיקרוטראומה. על פי תורה זו, על המבוטח להצביע על שורה של פגיעות זעירות שבהצטברותן נגרם הנזק (דב"ע לה/ 61-0 המוסד לביטוח לאומי - יעקב לוי, פד"ע ז' 345, 350-352). בית דין זה ובית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לא הכירו במחלה נפשית כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה, בין השאר,משום שבאותם מקרים לא הוכחו אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אלא מתח נפשי מתמשך (ראה: דב"ע מז/98-0 מאיר אוחנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט' 413; דב"ע מט/ 97-0 המוסד לביטוח לאומי - ראובן מלאך, פד"ע כא' 102). בג"צ 4690/97 - המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נג(2) 529, 544א. 549 א-ג; Stephen Adler and Rivka Schochet, Workers Compensation and Psychiatric Injury Definition, International Journal of Law and Psychiatry. Vol 22 pp 603) ד. המקרה דנא אינו שונה מן המקרים שנדונו עד כה בפסיקה, שכן מטיעון המערער עצמו עולה, כי היה שרוי במתחים בעבודה, החל משנת 1978. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא רק שלא הוכח קיומם של אירועים מבודדים ומאותרים בזמן, אלא שמרבית האירועים, להם טען המערער הינם מתמשכים ולא פתאומיים. כאלה הם הטענות ל"זלזול", ל"יחס של עבדות", ל"יצירת מערכת נסיבות לפיה הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". לאי שיתוף פעולה בהחלטות, חוסר כבוד וכיו"ב. סגנית הנשיא אלישבע ברק אני מצרפת את דעתי לדעתו של השופט ע' רבינוביץ באשר מחומר הראיות לא עולה שהוכח ארוע חריג או שהוכחה מיקרוטראומה, על כן אין לי צורך להתייחס לשאלה אם יש להכיר במיקרוטראומה במקרה של מחלת נפש. 7. מסקנת הדברים היא שגם דין טענתו החילופית של המערער להידחות. לאור מסקנה זו איננו נזקקים לקביעה ביחס לשיהוי, משום שלא הוכח שאת רצף האירועים משנת 1978 ואילך, ניתן לסווג כ"פגיעות זעירות מצטברות", ויותר מתקבל הרושם שמדובר במצבי לחץ ומתח מתמשכים. 8. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור וכך אנו פוסקים. 9. אין צו להוצאות. התחום הנפשיחולי נפשרפואההכרה בתאונת עבודההכרה במחלה כתאונת עבודהתאונת עבודהביטוח לאומי