דחייה של תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה

פסק דין 1. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שארעה לו לטענתו ביום 9/12/98, בכך שהוא נפגע בעת ששה ב"מרכז קנדה" במטולה, במסגרת יום גיבוש חברתי שנערך שם לעובדים במקום עבודתו. במכתבו לתובע מיום 2/2/99, הודיע הנתבע כי הוא דוחה את התביעה. הטעם לכך היה בטענת הנתבע כי פעילותו של התובע בעת הפגיעה לא היתה בשעת ביצוע העבודה ולא בעת ביצוע פעולות נלוות הקשורות לעבודה. כנגד כך הוגשה התובענה שבפנינו. 2. מרביתן המכרעת של עובדות המקרה לא היתה שנויה במחלוקת, והמחלוקת שנותרה בין הצדדים לאחר בירורים שנעשו ביניהם - היתה מזערית. למרות זאת, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה על העובדות, ונאלצנו לשמוע עדות (אם כי - קצרה). צר לנו על כך, מאחר שהדבר הביא לעיכוב במתן פסק דין זה. אלה עובדות המקרה: 3. התובע עובד במחלבות "תנובה" בתל יוסף. 4. "תנובה" נוהגת לארגן לעובדיה, מדי שנה - ימי יציאה לבילוי, הנקראים - "ימי כיף". 5. ימי הכיף הרגילים ימי כיף רגילים נערכים, כאמור, לפחות אחת לשנה. באותם ימים רשאים עובדי המחלבה להביא עמם בני משפחה. עובד אשר משתתף ביום הכיף - נחשב לו יום זה כיום של ניצול חופשתו שנתית. עובדים אשר אינם מעוניינים להשתתף ביום כיף רגיל - נשארים בעבודה ועובדים. מימונם של ימי כיף רגילים נעשה על פי הסכמה בין ועד העובדים לבין הנהלת המחלבה; לעתים ההנהלה מממנת את כל העלות, לעתים המימון נעשה שווה בשווה בין העובדים לבין ההנהלה ולעתים נעשית חלוקה אחרת בין העובדים לבין ההנהלה. הסכום שהעובד משלם - מנוכה משכרו. מקובל לערוך את ימי הכיף הרגילים בתקופת הקיץ. בשנת 1998 נערך יום כיף רגיל של עובדי המחלבה, בחודש אוגוסט 1998, בשפיים. 6. יום הכיף ביום 9/12/98 ליום 9/12/98 - תכננה הנהלת המחלבה לבצע עבודות חשמל במחלבה, עבודות אשר התעתדו להביא לניתוק אספקת החשמל ולהשבתת העבודה במחלבה. לפיכך, סוכם בין ההנהלה לבין ועד העובדים שיום 9/12/98 יהיה גם הוא יום כיף. חודש דצמבר הוא אחד מחודשי העבודה העמוסים במחלבה, ואלמלא התעורר הצורך בעבודות החשמל במחלבה, לא היה נערך יום כיף ביום 9/12/98. בשונה מימי הכיף הרגילים - העובדים לא היו רשאים לצרף לאותו יום כיף את בני משפחותיהם ואף לא היו יכולים להישאר לעבוד במחלבה, שכן - המחלבה היתה אמורה להיות מושבתת באותו יום. לפיכך, נחשב יום 9/12/98 כיום חופשה לכל עובדי המחלבה, בין אם הם השתתפו ביום הכיף ובין אם לאו. יום הכיף נועד להיות במרכז קנדה במטולה. עובדים שהשתתפו באותו יום כיף, השתתפו במימונו באופן סִמְלִי בלבד - בסך 15.- ש"ח. ההנהלה מימנה את שאר העלות לרבות את הסעת העובדים שאורגנה על ידי ההנהלה. זמני הפעילות ביום הכיף האמור היו מתאימים לזמני יום עבודה רגיל במחלבה. בסופו של דבר למעלה ממחצית מעובדי המחלבה השתתפו באותו יום כיף (220-250 מבין כ400-), והתובע היה אחד מהם. 7. במהלך פעילות הנופש והגיבוש של העובדים במרכז קנדה, ביום 9/12/98, נערך גם משחק כדורסל בין העובדים. התובע השתתף במשחק זה ונחבל בכתפו הימנית. תאונה במהלך פעילות נופש כתאונת עבודה 8. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, קובע כי תאונת עבודה לעובד היא תאונה המתרחשת "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו" של העובד "אצל מעבידו או מטעמו". עם זאת, עוד טרם הקמתו של בית הדין לעבודה - פורש החוק כך שגם תאונה המתרחשת במהלך פעילות נלווית לעבודה שהעובד מבצע בעבור מעבידו, יכולה להיחשב כתאונת עבודה, הכל בהתאם למידת הזיקה בין העבודה לבין הפעילות שנעשתה בעת קרות התאונה. 9. נסקור להלן חלק מפסקי הדין שעסקו בנושא. 10. בדב"ע לב0-69/ סימני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 386, נדון עניינה של מבוטחת אשר נחבלה בעת משחק בכדור שנעשה במהלך הפסקת צהריים, מחוץ לחצרי המפעל. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מדובר בתאונת עבודה ואמר: "אין להרבות דברים על כך שפעולות נופש מסויימות ... רואים ורואים בימינו לא רק כמתיישבות עם העבודה, אלא אף כחיוניות לעבודה. נאמר פעולות נופש 'מסויימות', כי ברור שלעולם עומד מבחן הסבירת; פעולת הנופש צריך שתהא סבירה, ופרט ליוצאים מהכלל - אין דין התעמלות או משחק ספורטיבי כדין הג'ודו, או ההתאגרפות." (שם, 390). ראוי לזכור שכאשר בית הדין הארצי לעבודה אמר אז "בימינו", נאמרו הדברים בשנת 1972. 11. במהלך השנים, התרחב תחום הפעילות הנלווית לעבודה, שעיסוק בה היה יכול להיחשב כנתון עדיין במסגרת "תוך כדי" ו"עקב" העבודה. ההלכה הפסוקה מכירה בכך שפעילות משותפת של עובדי מפעל במסגרת בילוי או נופש, יש בה משום תרומה לגיבוש החברתי, ובכך - תרומה גם למפעל. 12. בדב"ע לו0-281/ ליבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 85, נפסק, בין השאר, כך: "השאלה, אם ובאילו נסיבות יש לראות תאונה אגב פעילות ספורטיבית כ'תאונת עבודה' לעניין חוק הביטוח הלאומי, עומדת עקרונית באותו מישור שבו עומדת השאלה, אם ובאילו נסיבות יש לראות כ'תאונת עבודה', תאונה שאירעה בעת ארוחה, בשעת הפסקה או עת עושה העובד לנוחותו. באלה ובאלה אין המדובר בפעולה שבה מקיים העובד חובתו כלפי מעבידו, או בפעולה המביאה 'למעבידו תועלת מוחשית'; באלה ובאלה קשורה התשובה בכך, אם אשר עשה העובד בעת התאונה קשור לעבודה ... או לא ... התשובה לשאלה, מן ההכרח שתשתנה עם הזמן: היא תשתנה עם השינוי בראיית 'המפעל' על-ידי החברה, והיא תשתנה עם השינוי ביחס של החברה לשיקולים סביבתיים בחיי העבודה ... הפעילות הספורטיבית, שבה מדובר, התאפשרה על-ידי משא-ומתן בין ועד העובדים והמעביד והיוותה חלק מ'תנאי העבודה' במשמעות הרחבה ביותר: הפעילות הספורטיבית התקיימה בשעות עבודה הרגילות, ובמסגרת ארגונית המוגבלת לעובדי המפעל ומפעלים אחרים; כיסוי ההוצאות הוא משני מקורות - המפעל וועד העובדים; הפעילות לא חרגה מהמסגרת של פעילות ספורטיבית בליגה של מקומות עבודה ולא היתה לשם שיאים ספורטיביים ... מפירוט העובדות הנ"ל אין ללמוד, כי צריך שכולן תתקיימנה במצטבר כדי שיראו את הפעילות כ'קשורה בעבודה' ... כשם שלא נאמר שדי באחת העובדות. הכל תלוי במכלול הנסיבות. ... ההכרה בפעילות ספורטיבית כחלק מהפעילות הקשורה במפעל, אינה באה בעקבות קשיים מיוחדים ... אלא לאיזון כללי של פעילות הקשורה בעבודה על-ידי פעילות ספורטיבית. אף גורם "\'התועלת המוחשית' למעביד אין לו משקל, כשם שאין לו משקל עת דנים בשאלה אם תאונה בעת הארוחה היתה תאונת עבודה. במקום להתייחס במקרה מכגון זה העומד לדיון ל'תועלת מוחשית', יש להתייחס, לעניין 'הקשר לעבודה', ל'עניין' ... אשר למעביד בפעילות ספורטיבית; עניין ריאלי, ולא עניין כללי אשר לאזרח בפעילות ספורטיבית במדינה. במקרה שלנו הוכח ה'עניין' על-ידי כך שהמעביד סייע בארגון (הסעה), השתתף במימון וזקף את הזמן לחשבון יציאות עבודה." (שם, 88, 90, 91). מכאן - שכבר עם מתן פסק הדין בדב"ע לו0-281/ הנ"ל, לא היה צורך להראות שיש למעביד תועלת מהפעילות שבה עסק המבוטח בעת שנפגע, אלא די היה להראות שלמעביד היה ענין באותה פעילות (ענין שבא לידי ביטוי, בין השאר, במימון וארגון). 13. לעומת זאת, בדב"ע מא0-199/ גינזבורסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 364, ייחס בית הדין הארצי לעבודה משקל מכריע לכך שפעילות ספורטיווית נערכה מחוץ לשעות העבודה, ושלל את ההכרה בפגיעה שארעה במהלכה כבתאונת עבודה, למרות שקבע במפורש שלמעביד (אשר ארגן את הפעילות ומימן אותה) - היה ענין באותה פעילות. 14. במקרים אחרים, ניתן משקל משמעותי לשאלה אם ההשתתפות בפעילות היתה וולנטרית, והמעביד לא כפה על העובד שנפגע - להשתתף באותה פעילות. כך למשל, בדב"ע מה0-17/ כהן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם בפד"ע, פורסם בלקט פסקי דין המוצא לאור על ידי המוסד לביטוח לאומי, 44.15), נדון עניינו של מבוטח אשר נפגע במהלך מסיבה שאורגנה על ידי החברה בה עבד, מסיבה לעובדים שנועדה לגיבושם החברתי, כשהמימון העיקרי נעשה על ידי החברה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מאחר שהעובדים לא חוייבו להשתתף באותה מסיבה - הקשר לעבודה הוא רופף מדי. 15. בדב"ע מו0-85/ המוסד לביטוח לאומי - זילברמן, פד"ע יח 281, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של הנתבע על כך שנפסק שמבוטח שנפגע במהלך פעילות נופש שאורגנה ומומנה בעיקרה על ידי המעביד ואשר ההשתתפות בה היתה חובה, היתה תאונת עבודה, בשים לב לכך שפעילות זו הִתְפָּרְשָׂה על פני למעלה מיממה (מיום ששי עד מוצאי שבת, במשך כ30- שעות). כך, בין השאר, פסק בית הדין הארצי לעבודה באותו ערעור. "הכרה בתאונתו של המשיב כתאונת עבודה, פירושו שהמשיב היה 'תוך כדי עבודה' במשך 30 שעות רצופות (בערך) בהן שהה (או אמור היה לשהות) עם בני משפחתו במלון ... יוצא, שהמשיב, המבוטח כל ימות השנה בביטוח נפגעי עבודה במשך יום עבודה של 8 שעות, מצא את עצמו מבוטח 30 שעות רצופות לא במקום העבודה ולא בשעות העבודה ולא בעבודה עצמה, כי אם תוך אירוע חברתי שהתקיים ביום המנוחה שבועית. ... התפתחות המחשבה הסוציאלית והלכות הפסיקה הביאו להגמשה רבה במושג 'תוך כדי עבודה'. פעילויות של ספורט ונופש הוכרו כפעולות אינצידנטליות לעבודה, המתבצעות במסגרת העבודה, ואין מדקדקים לחומרה אם הפעילות התקיימה אחרי שעות העבודה או שלא במקום העבודה. בענייננו נפרצו כל המסגרות: העיתוי, משך הזמן, המקום, ואף הפליגו הרחק מעבר למגמה ליצור או לחזק 'רוח של צוות' בין עובדים המהווים קבוצת ספורט, וכדו'. מדובר במפגש כלל-ארצי של ציבור עובדים על משפחותיהם באתר נופש בסוף-שבוע למען 'הגיבוש החברתי', מושג נאה אשר פנים רבות לו." (שם, 284). 16. כפי הנראה, המקום שבו נפגע התובע בתובענה שבפנינו (מרכז קנדה, במטולה), הינו אתר פופולרי לביצוע פעילות נופש למקומות עבודה, שכן בשנות ה90- של המאה הקודמת ניתנו מספר פסקי דין בעניינם של עובדים שנפגעו בפעילויות שבוצעו שם. נביא כאן שניים ממקרים אלה, אחד שבו הוכרה התאונה כתאונת עבודה, והשני - בו לא הוכרה. בדב"ע נד0-290/ המוסד לביטוח לאומי - זינתי (לא פורסם), נדון עניינה של מבוטחת אשר השתתפה בפעילות נופש שאורגנה על ידי מַעֲבִידָהּ, ונמשכה 3 ימים. המימון לפעילות בא מ"קופת תשר" בתוספת השתתפות מסויימת של העובדים והשתתפות גדולה יותר של המעביד. בני המשפחה של העובדים היו זכאים להשתתף באותו נופש (ועליהם היה לממן זאת באופן מלא). לא היתה חובה להשתתף באותה פעילות, והימים של הנופש נזקפו על חשבון ימי החופשה השנתית. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי פגיעתה של המשיבה באותו פסק דין - במהלך החלקתה על משטח ההחלקה באותו מקום - איננה בבחינת תאונת עבודה, וזאת, בשל הטעמים המצוטטים להלן: "לא ניתן להכיר בפגיעה בה נפגעה המשיבה בתאונה בעבודה. מדובר בטיול שמומן בחלקו, על ידי העובדים, ההשתתפות בו לא היתה חובה והימים בהם נערך הטיול נזקפו על חשבון החופשה השנתית של כל עובד. בעניננו - אין די ב'ענין' שהיה למעביד בגיבוש חברתי ... החשוב והקובע הוא שהטיול התקיים 'מחוץ לשעות העבודה' קרי על חשבון החופשה השנתית, לא היתה כל חובת השתתפות בו ... והעובדים נשאו בחלק נכבד מעלותו של הטיול.". כלומר - שוב ניתן המשקל המכריע ביותר לענין שאלת ה"תוך כדי", לעובדה שהפעילות היתה "מחוץ לשעות העבודה", על חשבון החופשה השנתית. לעומת זאת, בדב"ע נה0-137/ יוסף - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 596, הכיר בית הדין הארצי לעבודה בתאונה שארעה למבוטח שנפל באותו משטח החלקה. בית הדין הארצי הסביר בפסק דינו את ההבדלים בין מקרה זה לבין המקרה של גב' זינתי שנדון בדב"ע נד0-290/ הנ"ל, באופן הבא: "א. במקרה של זינתי העובדים השתתפו במימון הטיול, ואילו במקרה שלפנינו הטיול מומן כולו על-ידי המעביד; ב. במקרה של זינתי ניתן היה לצרף בני משפחה, ואילו הטיול במקרה דנן היה רק לעובדים; ג. במקרה של זינתי לא היתה חובה להשתתף בטיול והעובד שלא השתתף היה יכול לעבוד, ואילו במקרה שלפנינו מנהל כוח אדם ציפה מעובד במעמד בכיר במחלקה, כפי המערער, להשתתף בטיול. יתירה מזו, המחלקה בה עבד המערער היתה סגורה ביום הטיול." (שם, 599). בהמשך, הסביר בית הדין הארצי לעבודה כי שיקול חשוב בעניינו של אותו מערער, היה שעניינו של המעביד בהשתתפותו של המערער ביום הנופש, היה רב מהענין הרגיל שיש למעביד בפעילויות רווחה וגיבוש של עובדים, באשר המעביד רצה לסגור את המחלקה לאותו יום, בשל כך שלא היתה מספיק עבודה במפעל. ההכרעה בתובענתו של התובע לאור ההלכות שנסקרו לעיל 17. יישום ההלכות שנסקרו לעיל, על עניינו של התובע, מביא אותנו למסקנה שיש לקבל את התביעה להלן נסביר את טעמינו לכך, לאחר שנבחן את השיקולים לכאן ולכאן. 18. השיקולים הנלמדים מהפסיקה שהיו יכולים להטות את הכף כנגד עמדתו של התובע: א. לא היתה חובה להשתתף ביום הכיף. ב. לא הוכח שמעמדו של התובע במחלבה היה מעמד שבגינו "ציפו" ממנו להשתתף ביום הכיף, כך שלא היה נגרע מאומה מהתובע אילו לא היה משתתף באותה פעילות. ג. היתה השתתפות מסויימת של העובדים במימון הפעילות. ד. הפעילות לא היתה בשעות העבודה מהבחינה הזו שיום הכיף נזקף על חשבון ימי החופשה השנתית. 19. השיקולים הנלמדים מהפסיקה המטים, לדעתנו, את הכף בעד עמדתו של התובע: א. עניינה של "תנובה" בעריכת יום הכיף - היה מעבר לגיבוש חברתי רגיל, לאור העובדה שבאותו יום לא היה ניתן לעבוד במחלבה בשל העבודות במערכת החשמל. ב. אף אם התובע לא היה משתתף ביום הכיף, הוא לא היה יכול לעבוד באותו יום, וממילא יום זה היה נזקף על חשבון ימי חופשתו. ג. השתתפות העובדים במימון הפעילות היתה סִמְלִית בלבד. ד. יום הכיף הנדון היה שונה מימי הכיף הרגילים, גם בכך שלא היה ניתן לצרף בני משפחה. 20. אנו סבורים כי השיקולים המפורטים בסעיף 19 לעיל, גוברים על אלה המפורטים בסעיף 18 לעיל. שלא כפי שנפסק בדב"ע מו0-85/ המוסד לביטוח לאומי - זילברמן, פד"ע יח 281 שצוטט בסעיף 15 לעיל, כאן אין מדובר ב"פריצה של כל המסגרות". לא בענין העיתוי (הכרה בפגיעתו של התובע, לא תביא אותו למצב שיראו אותו כמבוטח במשך 30 שעות המנוחה השבועית), לא בענין משך הזמן (הפעילות ארכה כאורך יום עבודה רגיל), והוכח, כאמור, שעניינה של "תנובה" בקיומו של יום הכיף באותו יום דווקא - היה ענין החורג מפעילות רגילה של רווחה וגיבוש חברתי, בשל אותן עבודות במערכת החשמל, שכן אחרת - יום הכיף לא היה מקויים בחודש דצמבר שבו יש עומס בעבודה. ל ס י כ ו ם 21. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הפעילות שביצע התובע בעת שנפגע, היתה בעלת זיקה הדוקה מספיק לעבודתו, כך שהתאונה שארעה לתובע ביום 9/12/98 - אמורה להיחשב תאונת עבודה. אשר על כן אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי הפגיעה בכתפו הימנית של התובע ביום 9/12/98, היתה פגיעה בתאונת עבודה. 22. על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500.- ש"ח, בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/3/01, אם לא ישולמו קודם לכן. 13. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמי פגיעהתאונת עבודה