החלטה ערב כניסתה להליכי פירוק וכינוס, העבירה חברת לבידי אשקלון כספים לקופות גמל וקופות פיצויים ע"ש עובדיה. אין מחלוקת, כי על הכספים דנן, בסכום אשר מגיע לעובדים, חל חוק פיצויי פיטורין, אשר ס' 26 בו "משריין" סכומים אלו, מוציאם מכלל נכסי החברה והופך אותם לבלתי ניתנים לשעבוד. לכן, אין חולק כי הכספים המגיעים לעובדים לפי דין, ואשר הופרשו לקופות דנן, יועברו לעובדים. גם המבקש, כונס הנכסים, אינו חולק על כך. אולם, מעבר לנקודה זו, מתעוררת סדרה של קשיים: 1. לאחר חלוקת הכספים המגיעים לעובדים על-פי דין, תיוותר ככל הנראה יתרה בקופות הגמל, אשר הינה סכומים עודפים שהועברו ע"י החברה ואינם מגיעים לעובדים. לעניין זה, נפלה מחלוקת בין הצדדים, האם דין סכומים אלו לעבור לקופת הכינוס או לקופת הפירוק (להלן: המחלוקת המהותית). בכך תלוי, בין היתר, גם שיעור שכר-טרחתם של הכונס מחד גיסא ושל המנהל המיוחד מאידך גיסא. 2. לטענת העובדים, קיימת מחלוקת עובדתית לעניין אופן חישוב הכספים בגין פיצויי הפיטורין (כמתואר בס' 7 לתגובתם (להלן: המחלוקת העובדתית). מגיב הכונס וטוען לעניין זה, כי העובדים עצמם הם שביצעו את החישוב הראשון, עליו הם קובלים עתה, זאת בין היתר, במסגרת טפסי הצהרה לרשויות המס שמלאו - ומטעם זה הם מנועים מלערער עליו כעת (ס' 22-19 לתגובת הכונס לעמדת המשיבים). 3. כמו כן, נוהל הליך בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בשאלת הכספים שבמחלוקת, זאת בין המנהל המיוחד, העובדים והכנ"ר בב"ש. בדיון זה, אליו לא זומן הכונס ולא היה צד לו, הוחלט בהחלטה קצרה ולקונית בהעדר הצדדים להעתר "כמבוקש" לבקשת המנהל המיוחד לפיה יועברו הכספים לקופת הפירוק - וממנו ישולם, בין היתר, גם שכ"ט המנהל המיוחד. אי לכך, טוענים המשיבים למעשה בית-דין. כמו כן, טוען המנהל המיוחד, לא היתה מוטלת עליו כל חובה לזמן את הכונס לדיון, מאחר ולא היה צד לבקשה, ואין לו כל מעמד בנוגע לכספים בקופות, שהרי אין הם חלק מנכסי החברה, זאת, לשיטת המנהל המיוחד, כולל יתרת הכספים שישארו לאחר ביצוע החלוקה לעובדים. לעניין זה, עונה הכונס כי לא קם מעשה בית-דין, מאחר וזכויות קופת הכינוס כלל לא עמדו בפני ביהמ"ש המחוזי בב"ש - זאת גם לאור העובדה כי עליו, כפקיד ביהמ"ש, לפנות בבקשה למתן הוראות בנושאים כנושא דנן ראשית כל לביהמ"ש של פירוק אשר מינה אותו. כמו כן, טוען הכונס, המנהל המיוחד היה מודע לקיום כינוס הנכסים, והיה עליו להזמינו כצד לדיון, לאור העובדה כי קופת הכינוס עלולה להפגע כתוצאה מהחלטת ביהמ"ש בב"ש (להלן: המחלוקת הפרוצדורלית). אתייחס להלן לכל אחת מהמחלוקות; 4. המחלוקת הפרוצדורלית כדי להכריע במחלוקת הפרוצדורלית, יש להכריע בשתי השאלות הבאות: א. האם היה על המנהל המיוחד לזמן את הכונס לדיון שנערך בבאר-שבע? ב. בהנחה כי היה על המנהל המיוחד לזמן את הכונס - מה נפקותו של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד? עד כמה הוא מחייב את הכונס ואת בית משפט זה? הנימוק העיקרי עליו מסתמך המנהל המיוחד בטענתו כי מאחר והכספים כולם, כולל יתרתם אשר אינה מגיעה לעובדים, אינם כלל ועיקר חלק מנכסי החברה, וכמו כן לכונס אין נגיעה אליהם, לא היה כל צורך לזמנו לדין. כלומר - משום, שלדעתו כיוון, שהצדק עמו במחלוקת המהותית, לא היה כל מקום לזמן את הכונס להשמיע את עמדתו, כך לשיטת המנהל המיוחד. אינני יכולה להסכים עם גישה זו, זאת במיוחד כאשר עסקינן בפקיד בית המשפט, אשר לגביו קבוע סטנדרט גבוה של חובת הגינות, תום-לב וזהירות. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על קביעתי בפש"ר 371/94, בש"א 22158/00 (פרשת אליקולייט), כי כאשר מצויה סוגיה זו או אחרת במחלוקת משפטית, הרי שחובת הזהירות מחייבת את פקיד ביהמ"ש להתייעץ או לפחות לעדכן את הצד שכנגד, גם אם הוא עצמו דוגל בפרשנות לפיה אין לאותו צד מעמד בהליך. מקל וחומר כאשר יש לאותו פקיד ביהמ"ש אינטרס אישי בעניין. דברים אלו היו יפים הן לאותה פרשה, שעסקה בתשלום חוב ע"י מפרק לגורם היכול לעלות כנגדו טענת עכבון, והן למקרה דנן, העוסק בשאלת זימונו של כונס נכסים לדיון משפטי, בו אם תאומץ פרשנותו המשפטית של המנהל המיוחד, עשויה קופת הכינוס להפגע. חובות הזהירות הראויות לבעל תפקיד מסוגו, חייבה את המנהל המיוחד לזמן את הכונס לדיון - גם אם חשב בתום-לב כי אין לכונס ולו שמץ של סיכוי להכניס את הכספים, בסופו של יום, לקופת הכינוס. העובדה כי למנהל המיוחד אינטרס אישי בכספים דנן, מהם עשוי להיות מושפע שכר טרחתו, אך מוסיפה ומדגישה את החובה שהוטלה עליו לעדכן את הכונס, לקיומו אין חולק כי היה מודע, מוסיפה חומרה למעשה. 5. משהוכרעה שאלה זו, עולה שאלת נפקות פסק הדין אשר ניתן בדרך זו. בעניין זה, נראות לי טענות הכונס, כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע כלל לא עסק בקופת הכינוס, אלא אך ורק ביחסים שבין הכנ"ר, המנהל המיוחד והעובדים, אשר לא היו ביניהם מחלוקות רבות בנוגע לכספים - ודרך מתן פסק הדין, בצורה הלקונית בה ניתן בהעדר הצדדים, תוכיח. יוצא מכך, כי פסק דינו של המחוזי בבאר-שבע לא הכריע אלא במערכת היחסים שבין הצדדים שהתדיינו בפניו, וקביעתו כי יתרת הכספים תועבר לקופת הפירוק לא היתה קביעה שנועדה כנגד כולי עלמא, אלא לעניינם של העובדים בלבד. אכן, ביהמ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על ביהמ"ש המחוזי בב"ש. אולם, כביהמ"ש אשר מינה את כונס הנכסים ואחראי על מתן הוראות לכונס, אין מניעה כי ידון באספקט אחר הנוגע לאותם כספים שבמחלוקת, אשר לא עלה ולא נידון בפסק דינו של ביהמ"ש בב"ש. מסיבה זו, אין כל מעשה בית-דין או סוגיה פרוצדורלית אחרת המונעת מבית משפט זה מלהכנס ולפסוק במחלוקת המהותית. בנסיבות אלו, אין צורך לדון בשאלה הנכבדה שעלתה מדברי הכונס, על נפקותו של פסק-דין המחייב אותו בלא שניתן לו יומו בבית המשפט, והיא תשאר בצריך עיון. 6. המחלוקת המהותית לטענת המנהל המיוחד והעובדים, הסכומים העודפים שיוותרו בקופות הפיצויים אינם כלל ועיקר חלק מנכסי החברה - זאת בשל הוראתו המפורשת של ס' 26 לחוק פיצויי פיטורין. "26. סכומים משוריינים (תיקון: תשל"ג, תשנ"ח) (א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהוא ניתן להחזרה או להעברה; (2) אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו. (ב) הוראות סעיף זה יחולו גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה שנוספו על סכומים כאמור." נראה כי הן לשון החוק, הן תכליתו והן הגיונו עומדים לטובת הכונס. מטרת החוק הינה לשריין כספים המגיעים לעובדים כפיצויי פיטורים ולהוציא אותם לחלוטין מהישג ידם של נושים אחרים במקרה של פשיטת רגל או פירוק - אולם אין דבר בחוק הקובע תוצאה כזו לגבי כספים ביתרה, אשר אין חולק כי אינם מגיעים לעובדים ואינם נכנסים לגדר פיצויי פיטורין. אין ראיה טובה מכך מאשר פסק-דינו של המחוזי בב"ש, אשר לא הורה לחלק סכומים אלו לעובדים, אלא שילח אותם חזרה, כלעומת שבאו, בואך קופת הפירוק - כיצד ניתן לישב פסיקה זו עם טענת המנהל המיוחד, כי סכומים אלו אינם חלק מנכסי החברה? נראה כי טענת המנהל המיוחד הינה כדלקמן - מרגע שסכום כסף כלשהו מצא את דרכו לקופת הפיצויים, הרי הוא יוצא באופן תמידי ובלתי הפיך ממסת נכסי החברה/המעביד, ואין נפקא מינא אם הוא דרוש לעובדים ומגיע להם אם לאו. ומה הדין לאחר מכן? סתם המנהל המיוחד ולא פרש. האם העובדים, אשר אינם זכאים לכספים, הם שיחליטו למי ינתנו? האם גורל הכספים הינו מושא להחלטה שרירותית, לפי נסיבות המקרה והצדדים התובעים אותם? טענה זו לא רק שהינה שגויה מיסודה, בלתי הגיונית ואינה מעוגנת כלל ועיקר בלשון החוק ותכליתו, הרי היא דרך מצויינת מאין-כמוה לעקוף את דיני הקדימה ולהבריח נכסים באין-מפריע, זאת בעיקר במקרה בו לחברה פלונית אין, למשל, נושים בלתי מובטחים אלא אך ורק נושה מובטח בשעבוד צף. מה ימנע מחברה, ערב פירוקה, להבריח את כל כספיה דרך קופות הפיצויים, תוך תקווה להעלימם בדרך זו מעיני הנושה המובטח בשעבוד צף - כאשר המטרה הברורה היא כי כספים אלו יועברו סתם-כך לקופת הפירוק ולא לקופת הכינוס, ובהעדר להם דורש, יחזרו בסופו של דבר לכיסם של משתתפי החברה, למרות שאין אלו זכאים להם כלל? התוצאה היא כי מוטב היו לטענות אלו של המנהל המיוחד אלמלא היו מועלות כלל ועיקר. המסקנה מכל זאת כי דין יתרת הכספים בקופות לחזור אל מסת נכסי החברה, ולהתחלק לפי סדרי הקדימה שבדין: במקרה דנן, לעבור אל קופת הכינוס. 7. המחלוקת העובדתית לאחר הכרעת המחלוקת המהותית, לא נותרה אלא טענת העובדים כי נפלה טעות בדרך בה חושבו פיצויי הפיטורין שלהם, ובסופו של דבר, עליהם לקבל יותר מהסכום אשר מודה הכונס כי שייך להם. כנגד טענה זו מעלה הכונס טענה חריפה של מניעות והשתק, אולם דומה, כי בשל ריבוי העניינים שעמדו על הפרק בפרשה זו, היו טענות שני הצדדים לקוניות וחסרות בנקודה זו, כך שאין אפשרות להכריע בה כעת. לכן, אני מגיעה למסקנה הבאה: א. הכספים לגביהם אין מחלוקת כי שייכים הם לעובדים יועברו לעובדים לאלתר. ב. יתרת הכספים תופקד בנאמנות לעת-עתה. אם עומדים העובדים על הטענה כי נפלה טעות בחישוב, ואין קמה נגדם מניעות למרות טענות הכונס בעניין זה, יתכבדו ויגישו תוך 90 יום בקשה חדשה ומסודרת בעניין זה לביהמ"ש. אי הגשת תביעה בעניין תחשב כהסתלקות של העובדים מטענותיהם העובדתיות דנן, ואזי הכספים יועברו לאלתר לקופת הכינוס. ג. הבקשה, אם וכאשר תגיע, תועבר לתגובתם של המנהל המיוחד והכנ"ר, ואזי ידרש לה ביהמ"ש ויכריע להיכן מועדות פניה. ד. אם יעמדו הצדדים על טענותיהם בענין החישובים טוב יעשו אם ישקלו גם את השאלה אם בית משפט של פירוק הוא הפורום המתאים, או שמא ביה"ד לעבודה. 8. נתתי דעתי לענין ההוצאות, במיוחד על התנהגות המנהל המיוחד ובנסיבות הענין והגעתי למסקנה כי יש מקום לחייבו, אישית, בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת קופת הכינוס בסך 3,500 ש"ח בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד לתשלום בפועל. אין מניעה כי הצדדים יגיעו להסכמה כי סכום זה ינוכה משכר טרחת המנהל המיוחד לכשישתלם לו ויועבר אז לקופת הכינוס. פיצוייםשעבודקופות גמל