הרמת מסך סוכנות נסיעות

פסק דין 1. המשיבה מס' 3 (שצורפה כמשיבה פורמלית בלבד), הייתה בעלת סוכנות נסיעות ותיירות. במסגרת עסקיה, במהלך החודשים יוני - אוגוסט 99', היא הזמינה אצל המערערת חדרים בבית מלון, עבור אורחים שביצעו הזמנות דרכה. החוב שהצטבר עבור ההזמנות האמורות, בשיעור של 91,981 ש"ח ליום 16.10.99, לא שולם. לפיכך, הוגשה תובענה אל בית-משפט קמא וביום 23.5.00 ניתן פסק-דין, המחייב את המשיבה מס' 3 לשאת במלוא סכום החוב, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. 2. בתובענה נדרשו גם המשיבים 1 ו2- (להלן: "המשיבים"), לשאת בחובה של המשיבה מס' 3, שהפכה לחדלת פירעון למן יום 1.11.99, לאחר שיום קודם לכן הופסק לה האשראי על-ידי הבנק. העילות כלפי המשיבים התמקדו בהרמת מסך, אשר לטענת המערערת חלה כלפיהם בחיוב אישי, מכוח דיני הנזיקין והפרת חובות כנושאי משרה בחברה. במועדים הרלוונטיים לתובענה, שימשו המשיבים כמנהלים ובעלי מניות במשיבה מס' 3. 3. בפסק-דין מנומק ומפורט היטב דחה בית-משפט קמא, אחת לאחת, את טענות המערערת כלפי המשיבים. בנסיבות אלו נדחתה התובענה כלפיהם והמערערת חויבה לשאת בהוצאותיהם ובשכר-טרחת עורך-דין בסך של 2,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. 4. על פסק הדין האמור הוגש הערעור דנן, במסגרתו גם עותרת המערערת להרשות לה לצרף ראיות נוספות בשלב הערעור (בש"א 3837/00). 5. משנקבע בפסק הדין ממצא, לפיו רק בסביבות חודש אוקטובר 99' ידעו המשיבים, כי המשיבה מס' 3 לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המערערת, ומועד זה הנו מאוחר לזמן גיבוש החיוב - נשמטות למעשה עיקר טענות המערערת. בקביעה העובדתית האמורה, כמו גם בכל יתר הנושאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, לא מצאנו פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. כידוע, התערבות כאמור בממצאים עובדתיים תיעשה רק בהתקיים תנאים מיוחדים, "שבהם השופט לא הפיק את התועלת מראיית העדים ומשמיעתם, ואי מהימנותם של העדים בולטת לעין" (ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201, 207 מול ד'-ה'; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית - 1995) בעריכת ש' לוין, 856 ואילך; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול ג'-ד'). 6. המערערת התמקדה בטענותיה, בהימנעותו של המשיב מס' 1 מלהעיד במהלך המשפט, באשר רק המשיב מס' 2 העיד בנושא. כמו-כן הוסיפה וטענה, כי הוכח שעובר להתקשרות בין המשיבה מס' 3 לבין המערערת, היה מצבה הפיננסי של החברה קשה ביותר. בטענות האמורות אין כדי לשנות ממסקנותיו של בית-משפט קמא. בכתב התביעה לא מצאנו התייחסות עובדתית ספציפית כלפי המשיב מס' 1, אשר חייבה אותו להעיד בנוסף למשיב מס' 2. כל המיוחס למנהלים, משותף לשניהם יחדיו. פשיטא, שהמשיב מס' 1 היה רשאי להסתפק בראיות המובאות על-ידי חברו, ולא התחייבה התייצבות אישית מצדו. גם אם בתצהירו של המשיב מס' 2 נרשם, כי עדותו ניתנת בשמו ובשם המשיבה מס' 3 בלבד, אין בכך כדי לשנות מהפן העובדתי, המשמש הגנה גם למשיב האחר, שהרי אם בעת ההתקשרות בין המערערת לבין המשיבה מס' 3 טרם הייתה האחרונה במצב של חוסר סולבנטיות, אזי מצב זה חל גם לגבי המנהל האחר. גם בטענה בנוגע למצבה הקשה של המשיבה מס' 3, אין כדי לשלול את ממצאי בית-משפט קמא, כפי המפורט לעיל. לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים. בנסיבות אלו, מובנת הקביעה בפסיקה לפיה "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק, כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחותיו את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר את מצבו עוד יותר" (ע"פ 223/88 לארי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 11, 19 מול ה'; וראו גם: ע"פ 130/88 גרוסמן נ' מ"י, פ"ד מג(4) 599, 602 מול ז'). לא כן הם פני הדברים, כאשר כבר קיימת ידיעה ברורה ומפורשת, כי ההתחייבות לא תקוים, או בנסיבות שבהן האורגן עוסק בגלגול אין סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי (ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, דינים עליון, כרך לו, 437). בענייננו לא הוכח, כי פעולת האורגנים סטתה מהתנהגות סבירה בניסיון להיטיב את מצב החברה. באותה תקופה זכתה המשיבה מס' 3 בכמה מכרזים גדולים. בנסיבות אלו נראה, כי מצבה אז לא היה של חדלות פירעון. במקביל חיפשו המשיבים משקיע, על-מנת לייצבה ולהבטיח ברמת סבירות גבוהה יותר את פעילותה התקינה. ואכן, גם מבחן הרמת המסך המרחיב, לפי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט1999-, אינו מסתפק בנטילת הסיכון העסקי, בכדי לגרום להרמת מסך ההתאגדות וליצור חיוב אישי. הסעיף מונה שני תנאים מצטברים: האחד, שבניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשני, שניהול עסקי החברה כאמור "לא היה לטובת החברה". הנה-כי-כן, אין די בקיומו של התנאי לפיו האורגנים פועלים תוך כדי נטילת סיכון לגבי יכולת הפירעון, אלא קיימת דרישה לתנאי נוסף, שפעילותם אינה לטובת החברה. כבית-משפט קמא, כן גם אנו לא התרשמנו, כי בענייננו התמלאו תנאים אלה. כל שכן לפי המבחנים שקדמו לחוק, אשר חייבו הוכחה של פעילות המגיעה עד לכדי מרמה של ממש (למשל: מעשי מרמה והונאה, תוך תכנון קלוקל מראש, שלא בתום לב ולשם הפקת רווחים אישיים - כפי שהדבר נדון בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705). 7. גם ביישום מבחני הרמת המסך בפסק הדין, תוך מתן הדגש להפרדה הפורמלית בין התאגיד לבין בעלי המניות ונושאי המשרה, לא מצאנו כל פגם. ברגיל, הרמת מסך ההתאגדות מתייחסת לניצול לרעה של ההפרדה המשפטית בין התאגיד לבין בעלי המניות. מאז שהוכרו האחריות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מצד אחד; והגבלת אחריות המשקיע, מצד שני - מתקיים מתח מתמיד בין ההפרדה האמורה (מסך ההתאגדות) לבין ניצולה לרעה לשם מטרות שונות ומגוונות, כאשר התאגיד משמש אך כמסווה לפעילות קלוקלת (למשל: מרמה והונאה, התחמקות מביצוע התחייבות חוזית או נורמה חוקית, הברחת רכוש מנושים, עירוב נכסים ועוד). בענייננו לא הוכח, כי פעולות המשיבים נעשו או נבעו מתוך כוונה להפיק רווחים אישיים על חשבון הנושים או מתוך ניצול לרעה של המסך המשפטי. לפיכך, הטענות כלפי המשיבים מתמקדות במעמדם כאורגנים ולא כבעלי מניות (זולת העילה הנוספת של מימון דק, אליה נתייחס להלן). ברגיל, בעלי המניות ככאלה אינם אחראיים לניהול כושל של התאגיד. פשיטא, שגם לגבי בעלי מניות המשמשים כמנהלים בחברה, יש להבחין בטיבה של עילת הרמת המסך: האם היא נוגעת לניצול ההפרדה המשפטית במעמדם כמשקיעים, או לפעילותם כאורגנים. יוטעם, כי ככלל, הרמת מסך כלפי האורגנים בחברה מצומצמת יותר (ודוק: סעיף 54(ב) לחוק מאמץ כלפי נושאי המשרה, רק חלק מעילות הרמת המסך, לפי סעיף 6). זו גם הייתה הגישה בפסיקה עובר לחקיקת החוק, שכן ברגיל ניתן להטיל אחריות על אלה גם מבלי להסיר את מסך ההתאגדות, זאת בעקבות פעולתם המזיקה או הפרת חובה מצדם (א' פלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (כרך א' - תשנ"ד) בעריכת ה' בר-מור, 120-118; י' גרוס חוק החברות החדש (תש"ס) 49). אלה הם פני הדברים לגבי מצב של יצירת מצג כוזב, ניהול משא ומתן שלא בתום לב וכיוצאים באלה (השוו: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713; ע"א 1569/93 מאיה הנ"ל, פ"ד מח(5) 705; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 793-790). 8. העובדה שהמשיבה מס' 3 הייתה מצויה במצב כלכלי מורכב, אינה מעידה על רצונם של האורגנים לסבך את הנושים, מתוך כוונת זדון או מרמה. בית-משפט קמא שוכנע שהדברים נעשו מתוך רצון לשפר את תפקודה של החברה ולא מצאנו פגם במסקנתו זו. גם הזמנת החדרים אצל המערערת, היא ההתקשרות נושא התובענה, אינה באה אל גדר פעילות חריגה ובלתי מקובלת אצל התאגיד, לשם שיפור המצב ההוני בטרם הקריסה המוחלטת (כמו רכישת טובין ונכסים), אלא בהזמנות הקשורות לפעילות העסקית הרגילה והשוטפת של המשיבה מס' 3. זאת ועוד, ככל שהמדובר בחיוב אישי של האורגנים בנזיקין, חובה הייתה על המערערת להוכיח בנוסף למעשה עצמו, גם את הזיקה האישית של כל אחד מהם לעניין, בבחינת העילה כלפי המעוול הקונקרטי. דא-עקא, שבתובענה לא נעשה כזאת. הכל הועלה בבליל אחד כלפי שניהם יחדיו - הן כמנהלים והן כבעלי מניות. כל אימת שאין המדובר בהרמת המסך הפורמלית, אי די בטיעון בדרך זו. 9. באשר לטענות הרמת המסך בשל מימון דק - זו טרם תפסה לה שבת בפסיקה הישראלית. גם חוק החברות החדש לא אימצה כעילה סטטוטורית. מכל מקום, לא הוכחה הזיקה הישירה בין מצבה של המשיבה מס' 3 לבין המימון הדק הנטען. ככל שחולף זמן בין מועד ייסוד החברה לבין קריסת עסקיה, כך מיטשטשת ולעתים אף מתנתקת הזיקה בין התוצאה הנטענת לבין הגורם. לאור מחזור העסקים בתקופת פעולתו של התאגיד, העליות והמורדות, הרווחים וההפסדים על-פני שנים - מוקהית השפעת המימון הדק על תוצאת העסקים השלילית. בדומה אמורים הדברים גם לגבי יחס המינוף הרדיקלי, שלגביו מתייחסות למעשה טענות המערערת (כללית על עילת מימון דק ובכלל זאת יחס המינוף הרדיקלי, ראו: א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל (תשמ"ט) 52 ואילך). 10. מן הטעמים האמורים, לא מצאנו כי בפסק הדין נפלה שגיאה בקביעת העובדות ובהסקת המסקנות המשפטיות הנובעות מהן. לפיכך, דין הערעור על יסוד העובדות שהובאו לפני בית משפט קמא - להידחות. נותר אם-כן לבחון את שאלת הראיות הנוספות, אותן מבקשת המערערת להגיש בשלב הערעור. 11. בבקשה האמורה טוענת המערערת, כי בחודש נובמבר 99', לאחר שהמשיבה מס' 3 הייתה כבר חדלת פירעון, בוצעו פעולות המחאת זכויות לטובת חלק מהנושים (הבנקים). בנסיבות אלו, כך סבורה היא, ביכולתה לבסס את עילת הרמת המסך בנוגע להברחת רכוש מנושים, אם תתקבלנה הראיות ותוכח טענתה הנ"ל. אין בידינו להיעתר לבקשה האמורה. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שכותרתה "ראיות נוספות בערעור", קובעת לאמור: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". התקנה פותחת אפוא בהעדר קיומה של זכות להביא ראיות נוספות. לא בא הדבר אלא ללמדנו, כי קבלת ראיות בשלב הערעור מהווה את החריג והיוצא מן הכלל. ואכן, הפסיקה קובעת שרק במקרים נדירים תותר קבלת ראיות בשלב זה של הדיון (י' זוסמן, שם, 847 ואילך; א' הרנון דיני הראיות חלק ראשון, 136-133). לא נטען בענייננו, כי המדובר בראיה שהערכאה הקודמת סירבה לקבלה. בנסיבות אלו, עסקינן בחלופה השנייה, דהיינו: קבלת ראיה בשל חשיבותה המיוחדת, כדי לאפשר הכרעה ראויה בנושא. לעניין זה מבחינה ההלכה בין ראיה להוכחת עובדה שארעה לפני מועד מתן פסק הדין, לבין ראיה להוכחת עובדה חדשה, שארעה אחרי מועד מתן פסק הדין. המבחן לחלופה הראשונה הנו, מטבע הדברים, מחמיר יותר, שכן על הטוען לשכנע גם בסיבה שמנעה ממנו להציג את הראיה לפני הערכאה הדיונית (י' זוסמן, שם, 849-848). רק כאשר המבקש לא ידע כלל על קיומה של הראיה ואף לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה, למרות שנהג בתום לב, ניתן לשקול לקבלה בשלב המאוחר (ע"א 810/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 מול ב'-ג'). לבד מכך, נדרשת סיבתיות בין הראיה החדשה לבין הפלוגתאות הצריכות הכרעה במחלוקת שבין הצדדים. על כך נפסק: "תנאי בל יעבור הוא, כי המבקש יראה גם שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו, שאם לא כן, שוב אין טעם להתיר הבאתה" (י' זוסמן, שם, 853; ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 133 מול ג'-ד'). 12. לא ניתן להיעתר לבקשה שלפנינו, גם אם נקבל את טענת המערערת, לפיה לא היה בידיה לדעת את העובדות הנטענות, עובר למתן פסק הדין. אכן, לפי המפורט בבקשה, העובדות נתגלו למערערת רק בעקבות בקשה לעיקול, אותה הגישה כלפי המשיבה מס' 3, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, שננקטו מכוח פסק הדין שניתן ביום 25.3.00. לטענתה, המידע על המחאת הזכויות הגיע לידיה לראשונה ביום 7.6.00, כאשר פסק הדין כלפי המשיבים ניתן כבר ביום 1.6.00. לפיכך, המדובר בעובדות חדשות. עם-זאת, עדיין אין בתוכן העובדות שאותן מבקשים להוכיח באמצעות הראיה הנוספת, כדי לסייע לתוצאה הסופית. לפי הנטען על-ידי המערערת, המדובר בטענות להברחת רכוש מנושים, באופן המצדיק את הרמת המסך כלפי האורגנים, הם המשיבים. המערערת חפצה להוכיח, באמצעות התשתית העובדתית הנוספת, כי אלה פעלו לשם העדפת נושים, דהיינו: במעשיהם העניקו יתרון לחלק מנושי החברה, על-פני האחרים. דא-עקא, שהתרופה כלפי פעולה כגון זו, ככל שהיא אסורה, אמורה להימצא במסגרת אחרת של דיני התאגידים, בנוגע להעדפה פסולה של נושים. כידוע, אין מניעה מתאגיד לשלם לנושה אחד ולהימנע מעשות כן כלפי נושה אחר. ברגיל, העדפת נושים נחשבת כפסולה, אם היא נעשית בתקופת שלושת החודשים שלפני תחילת הליך הפירוק של חברה חדלת פירעון, באופן הפוגם בשוויון ביניהם (ע"א 471/68 יעקובי נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ (בפירוק), פ"ד כג(1) 65, 71 מול ז'; ע"א 6/89 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גרוס, דינים עליון, כרך לח, 230). הברחת רכוש מנושים, כעילה להרמת מסך, עניינה בסיטואציה אחרת לחלוטין. כאן המדובר בניצול מחיצת ההפרדה המשפטית, בין בעלי המניות לבין התאגיד, על-ידי העברת רכוש של בעל המניות על שם התאגיד או על-ידי הברחת רכוש מהתאגיד, שלא לטובת מי מהנושים. כל אימת שפלוני, החייב כספים לנושיו, מבקש להגן על רכושו על-ידי העברתו אל תאגיד שבו יש לו מניות, תוך ניצול המסך המשפטי ומעמדו הנפרד - מתקיימת הצדקה להרמת המסך המהווה חיץ בינו לבין החברה. בנסיבות כאלו, יזהו את זכויות החברה כזכויותיו והנושים יהיו רשאים להיפרע מרכוש זה (פלמן, שם, 127-126). גם הטענה שבהתנהגותם הנ"ל פעלו המשיבים בכדי להציל את עורם, בשל התחייבויות אישיות אשר נטלו על עצמם כלפי הנושים המועדפים (הבנקים), אינה אמורה למצוא פתרונה במסגרת דנן. העובדות האמורות, כמובן אם הן נכונות לגופן, יכולות אולי לבסס בעתיד טענות כלפי המשיבים, אולם לא מכוח העילות המפורטות בכתב התביעה. במקור מתייחסות טענות המרמה רק להזמנת חדרים באשראי, זאת למרות שהאורגנים הנ"ל ידעו את מצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה מס' 3 ואת חוסר יכולתה לשלם את התמורה להזמנה. טענה זו נדחתה. בעובדות החדשות אין כדי להוסיף לכך עיגון או להפריך חלק מטענות ההגנה של המשיבים (כנטען בפתח הבקשה). למירב יהא בהן להצביע על אפשרות קיומה של עילה חדשה (וראו גם את הרשום בסעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-). 13. נובע מכאן, כי קבלת הראיה הנוספת אינה יכולה לסייע למערערת, לפי העילות שנטענו כלפי המשיבים בכתב התביעה. מכיוון שכך, אין גם צורך לדון בטענת המשיבים, לפיה הרמת המסך בשל הברחת רכוש מנושים אינה נכללת בין העילות שבכתב התביעה. ההתייחסות לכך בפסק הדין, נוגעת אך לניתוח המקיף של הפן המשפטי בכללותו, בסוגיית הרמת המסך. 14. לאור האמור, יש לדחות גם את הבקשה להגשת ראיות נוספות בשלב הערעור. 15. על-יסוד כל המפורט לעיל - הערעור נדחה. בשים לב למכלול נסיבות העניין, תישא המערערת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך-דין, בסך של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. נופשסוכני נסיעות (תביעות)הרמת מסך