פסק דין השופט י' טירקל: הרקע 1. המחלוקת בין בעלי הדין ענינה זכויותיהם של מתפללי בית כנסת על שם הרמב"ם (להלן - "בית הכנסת"), במבנה שבו הוא נמצא. דברים אמורים במבנה על מגרש בשכונת אבו תור בירושלים (המגרש והמבנה שעליו יכונו להלן - "הנכס"), שהוחזק על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים עד שנת 1959, שאז שוחרר והוחזר לבעליו, גב' הלנה תיאודורידס (להלן - "גב' תיאודורידס"). בשנת 1994 נמכר הנכס למשיב. 2. המידע על תולדות בית הכנסת לוקה בחסר. ככל הנראה התחילו המתפללים להתפלל בנכס בשנת 1950 או סמוך לאחר מכן, בהסכמת רשות הפיתוח, בתקופה שהנכס הוחזק עדיין על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ובטרם הוחזר לגב' תיאודורידס. בשנת 1957 נכלל בית הכנסת ברשימת בתי כנסת שלגביהם הוסכם בין רשות הפיתוח לבין משרד הדתות כי יופטרו מתשלום דמי שכירות לתקופה שנקבעה, תמורת סכום גלובלי ששילם משרד הדתות לרשות הפיתוח. ראוי לציין כי בהליכים בענין בית הכנסת, שעליהם נעמוד להלן, אין ממצא לפיו נכרת חוזה שכירות בין המתפללים לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים או רשות הפיתוח; מאידך גיסא, משתמע מן ההליכים שהיו ומן המגעים בין המתפללים לבין בעלי הנכס לדורותיהם - האפוטרופוס לנכסי נפקדים, רשות הפיתוח, גב' תיאודורידס והמשיב - כי בעלי הנכס ראו את מתפללי בית הכנסת, או חלק מהם, כדיירים לפי חוק ("דיירים מוגנים") - מכוח הוראות סעיף 15 לחוק הגנת הדייר תשט"ו1955- (היום סעיף 19 (א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן - "החוק")) - בנכס. 3. בשנת 1960 הגישה גב' תיאודורידס, בבית משפט השלום בירושלים, תביעת פינוי נגד מתפללי בית הכנסת בעילה של אי תשלום דמי שכירות. בתביעה צוינו כנתבעים: "1. חנניה אוחיון בשם מתפללי בית כנסת הרמב"ם, אבו טור 18/16 ירושלים. 2. מתפללי בית הכנסת "הרמב"ם" אבו טור 18/16 ירושלים" (השיבושים במקור - י' ט'). בית משפט השלום (כב' השופט דר' י' בזק), בפסק דינו מיום ה' אדר א' תשכ"ב (שהיה 9.2.62) (להלן - "פסק הדין הקודם"), קבע כי המתפללים לא שילמו דמי שכירות מיום 1.4.60 - שבו פג הפטור מדמי השכירות לפי ההסכם בין רשות הפיתוח לבין משרד הדתות - ואילך ולפיכך נתקיימה עילת פינוי. אף על פי כן העניק להם סעד מן הצדק, מן הטעמים שפרט בפסק דינו, ודחה את התביעה. התובענה הנדונה 4. בשנת 1997 הגיש המשיב בבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר נגד "ועד מתפללי בית הכנסת רמב"ם לספרדים מרחוב עמינדב 12 ירושלים" - שהמבקשת מס' 1 היא חליפתו - וכן נגד המבקשים מס' 2 - 6, בעילה של הסגת גבול. בתביעה נתבקש בית המשפט "להורות על סילוק ידם מהמגרש לאלתר ולחייבם בשכר ראוי בסך של 1500 דולר לחודש". לפי בקשתם של המבקשים ניתנה להם רשות להתגונן ולאחר מכן גם הגישו כתב הגנה. המשיב הגיש כתב תשובה. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ענבר), בפסק דינו מיום 16.8.98, ציווה על המבקשים "ועל כל מי מטעמם או הבא מכוחם לסלק את ידם מהמגרש נשוא התביעה" ודחה את התביעה לדמי שכירות ראויים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' חשין, ע' קמא וי' עדיאל), בפסק דינו מיום 21.3.99, דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד שהגישו בעלי הדין, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "תקנות סדר הדין"). המבקשים ביקשו להרשות להם לערער. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. פסק דינו של בית משפט השלום וההשגות עליו 5. בפסק דינו של בית משפט השלום - שלפי תקנה 460 (ג) לתקנות סדר הדין רואים אותו כחלק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי - הוצגו שתי שאלות: "א. האם הנתבעים [המבקשים - י' ט'] או מי מהם דיירים מוגנים. ב. האם הנתבעים בני רשות על פי רשות שאינה ניתנת לביטול". לענין השאלה הראשונה קבע בית המשפט כי "ועד המתפללים" או "ציבור המתפללים" אינם אישיות משפטית ולפיכך לא יכלו להיות "שוכר מוגן על פי חוק הגנת הדייר". כמו כן לא ביקשו המבקשים להעביר את השכירות לציבור המתפללים כמוסד במועד שנקבע לכך לפי חוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), תשכ"ד - 1964 (להלן - "חוק מוסדות ציבור"), ומכאן שרק למתפללים מסוימים - אך לא ל"חבר בני אדם" - היתה "זכות דיירות מוגנת". עוד קבע כי "אין למעשה מחלוקת, כי כל מי ששמו נזכר במסמכים הנושנים שאותרו בתיקו של עו"ד מזרחי [שהיה בא כוחה של גב' תיאודורידס - י' ט'], אשר ניתן היה לסבור שהיה בשעתו דייר מוגן על פי מה שסוכם באופן ספציפי עם בעל הבית, הלך לבית עולמו". התוצאה היא שהמבקשים "לא היו ואינם דיירים מוגנים בנכס". לענין השאלה השניה קבע כי המבקשים השתמשו בנכס "כבני רשות מכוח זכותם של השוכרים המקוריים. עם לכתו של אחרון השוכרים המקוריים לבית עולמו פקעה מאליה גם זכותם של הנתבעים [המבקשים - י' ט'] והיה עליהם לפנות את הנכס". לחלופין הוסיף כי אפילו המשיכו המבקשים לשהות במקום ברשותו של בעל הנכס, "הרי ברי כי מדובר ברשות שניתן היה לבטלה בכל עת". משבוטלה הרשות - על ידי דרישותיו של המשיב או על ידי הגשת התביעה - היה על המבקשים לפנות את הנכס "והמשך שהייתם בו הינו ללא זכות שבדין". 6. תמצית השגותיו של בא כוח המבקשים היא כי שגה בית המשפט השלום - ובעקבותיו בית המשפט המחוזי - בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות. לדעתו, הכיר פסק הדין הקודם בזכותם של הנתבעים שעמדו לפניו בדין - לאמור, "חנניה אוחיון בשם מתפללי בית הכנסת הרמב"ם---" וכן "מתפללי בית הכנסת הרמב"ם---" - כדיירים מוגנים בנכס. ציבור מתפללים זה הוא בגדר "אישיות משפטית". אפילו אין זה כך, הרי שפסק הדין הקודם מהווה "מעשה בי"ד לכל דבר וענין כלפי כולי עלמא" ולפיו אותם נתבעים הם דיירים מוגנים. עוד טען כי לפי עדויותיהם של המבקשים מס' 5 ו - 6 הם מתפללים בבית הכנסת מאז ראשית שנות ה - 50 "ובודאי שהם נכללו בגדר 'מתפללי בית הכנסת' בעת הגשת התביעה [הקודמת - י' ט'] ומתן פסק הדין--- ובודאי שהם עצמם זכאים להנות מזכות השכירות המוגנת במקום". הדיון בהשגות 7. בפתח הדיון בהשגות אעיר כי יש להבחין היטב בין זכויותיו הדיוניות של חֶבֶר אנשים שלא נתאגדו לבין זכויותיו המהותיות. אשר להיבט הדיוני, חֶבֶר אנשים שלא נתאגדו, כשם שאינו רשאי לתבוע, כך גם אינו יכול להיתבע לדין (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 126 והאסמכתאות שם. להלן - "זוסמן"). הדרך הנאותה ללכת בה במקרה של תביעה נגד חבר אנשים כזה היא להגיש את התביעה בהתאם לתקנה 29 לתקנות סדר הדין, לפיה יכולים מקצתם של המעונינים - בין אם הם תובעים ובין אם הם נתבעים - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים, בתנאים שיקבעו (ראו: ע"א (חי') 90/52 חלקה 32 בגוש 10865 בע"מ ואח' נ' ארגון בני עקיבא בארץ ישראל פ"מ ח' 405, שבו נדונו סעיף 1645 למג'לה ותקנה 56 לתקנות הדיון בבתי משפט השלום 1940, שקדמו לתקנה 29 לתקנות סדר הדין ובוטלו בינתיים, וכן זוסמן, עמ' 123 והאסמכתאות שם). אולם, אין בין זכותו של חֶבֶר אנשים שלא נתאגדו לעמוד בדין ובין זכויותיו המהותיות של אותו חֶבֶר אנשים כחֶבֶר - להבדיל מן היחידים המהווים אותו - ולא כלום. נחזור לענין זה בהמשך. 8. התובענה הקודמת הוגשה נגד הנתבעים שהוזכרו לעיל וככל הידוע לא פעלה גב' תיאודורידס, שהיתה התובעת שם, לפי תקנה 56 לתקנות הדיון בבתי משפט השלום 1940, שכאמור לעיל קדמה לתקנה 29 לתקנות סדר הדין ועומדת על אותו בסיס רעיוני. גם המשפט התנהל, ככל הנראה, על בסיס ההנחה שאלה הם הנתבעים האמיתיים וגם בית המשפט העניק להם בפסק הדין הקודם סעד מן הצדק ודחה את התביעה נגדם בלי לעמוד על היבט דיוני זה. האם יש בעובדות אלה - כי התביעה הקודמת הוגשה נגד "חנניה אוחיון, בשם מתפללי בית הכנסת הרמב"ם" ונגד "מתפללי בית הכנסת "הרמב"ם"" וכי פסק הדין הקודם ניתן לזכותם - כדי ללמד על זכויותיהם המהותיות; לאמור, זכויותיהם בנכס כדיירים לפי החוק ("דיירים מוגנים")? לדעתי יש להשיב על השאלה בחיוב. כפי שאמרנו למעלה, אין ממצא לפיו נכרת בזמן מן הזמנים חוזה שכירות בין המתפללים לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים או רשות הפיתוח; מאידך גיסא, מן התביעה הקודמת, מפסק הדין הקודם ואף ממגעים נוספים בין האפוטרופוס, הרשות וגב' תיאודורידס לבין המתפללים - כמו דרישות לדמי שכירות - עולה כי אלה ראו את מתפללי בית הכנסת, או חלק מהם, כדיירים לפי החוק בנכס. גם בפסק הדין הנדון נאמר כי "בא כוחו המלומד של התובע לא חולק על כך שבשלב מסוים היתה למתפללים מסוימים בבית הכנסת זכות שכירות מוגנת, אך טענתו היא שלא הוכח כי הנתבעים דווקא או מי מהם היו השוכרים המוגנים" (ההדגשה שלי - י' ט') (ראה בסעיפים 17 ו - 20ד' לסיכומיו של בא כוח התובע בבית משפט השלום וכן בעמוד 12 לפרוטוקול הישיבה בבית משפט השלום מיום 13.7.98). אכן, נוטה אנכי להשערה כי בזמן מן הזמנים נכרת חוזה שכירות לגבי הנכס בין אותו חנניה אוחיון, "בשם מתפללי בית כנסת הרמב"ם", וכי לאחר שתמה תקופת השכירות, היו מתפללי בית הכנסת באותו זמן לדיירים לפי החוק, אולם, אין צורך להכריע בענין זה. סבורני, כי על ידי ניהול התביעה הקודמת נגד "מתפללי בית הכנסת", כחֶבֶר אנשים בלתי מאוגד, ועל ידי כך שפסק הדין הקודם ניתן לזכותם של אלה - בלי שהיו עוררים על כך, אף לא בשנים שלאחר מכן - נוצרה הסכמה כי "מתפללי בית הכנסת" באותו זמן הם דיירים לפי החוק בנכס. דבריו של בא כוח המשיב מחזקים מסקנה זו. למצער, נוצר כאן השתק החוסם את המשיב מלטעון להיפוכו של דבר. 9. האם יש לראות את "מתפללי בית הכנסת" -אף שהם חבר אנשים בלתי מאוגד - כאישיות משפטית נפרדת מחבריה? על כך יש להשיב בשלילה. אישיות משפטית היא תופעה בעולם המשפט אשר הדין מעניק לה, במפורש או במשתמע, כשרות לזכויות ולחובות (רע"א 46/94 אברמוב ואח' נ' הממונה על מרשם המקרקעין פ"ד נ(2) 202, 205-206; ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ ואח' פ"ד לו(2) 21, 27). במפורש, כאשר קיימת הוראת חוק לפיה התופעה הנדונה היא אישיות משפטית (ראו לדוגמא סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, המורה כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד"); במשתמע, כאשר ניתוח מכלול ההוראות החקוקות הנוגעות לאותה תופעה מוביל למסקנה שיש לה כשרות משפטית (ע"א 272/81 בר"ע 97/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עירית רמלה פ"ד לו(3) 670, 675). אין הוראת חוק המעניקה ל"מתפללי בית הכנסת", במפורש או במשתמע, כשרות לזכויות ולחובות, כאישיות משפטית נפרדת מחבריה. ראוי לציין כי מתפללי בית הכנסת החמיצו את השעה להעביר את זכות השכירות מיחידי המתפללים לתאגיד. לפי חוק מוסדות ציבור ניתן להעביר שכירות של נכס מדייר המחזיק בו לחֶבֶר בני אדם שהיה מאוגד, או שנתאגד לצורך זה, אם מטרתו של אותו חבר בני אדם היא, בין היתר, קיום בית תפילה. סייג להעברה הוא שהבקשה להעביר את השכירות הוגשה תוך שנתיים מיום תחילתו של חוק מוסדות ציבור; דהיינו, לא יאוחר מיום 27.1.66. המבקשים לא עשו זאת (יצוין כי המבקשת מס' 1 התאגדה רק בשנת 1997). אגב אורחא ייאמר כי חקיקתו של חוק מוסדות ציבור, כשלעצמה, מלמדת כי ציבור מתפללים כזה אינו אישיות משפטית נפרדת מחבריה (עיינו בדברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח תשכ"ג עמ' 267). 10. ראינו כי הדיירים לפי החוק בנכס הם "מתפללי בית הכנסת" מכח ההסכמה שנוצרה בינם לבין מי שהיו בעלי הנכס, או מכח השתק החוסם את המשיב, כפי שהוסבר בסעיף 8 סיפא דלעיל. מכאן ש"מתפללי בית הכנסת" שזכו בהגנת החוק הם מי שהיו בגדר מתפללים בו בזמן שניתן פסק הדין הקודם, לאמור ביום ה' אדר א' תשכ"ב - 9.2.62. מי הם מתפללים אלה? בית משפט השלום בפסק דינו שלפנינו קבע ש"כל מי ששמו נזכר במסמכים הנושנים שאותרו--- אשר ניתן היה לסבור שהיה בשעתו דייר מוגן הלך לבית עולמו". עוד אמר כי המבקש מס' 5 העיד לפניו שהוא מתפלל בבית הכנסת משנת 1955 והמבקש מס' 6 העיד לפניו שהוא מתפלל שם משנת 1953, אך לא השתית על כך ממצא כלשהו. בית המשפט לא התייחס כלל בפסק דינו למבקשים מס' 2, 3 ו - 4 שתוארו בכתב התביעה שהגיש המשיב כ"נמנים על המתפללים". לאור המסקנה שאליה הגענו, קביעתו של בית משפט השלום, לפיה רק מי ששמו נזכר "במסמכים הנושנים" היה דייר מוגן, אינה יכולה לעמוד. אוסיף כי מתקבל על הדעת שהמתפללים ששמותיהם נזכרו באותם "מסמכים נושנים" - שלא היו חוזי שכירות - היו, כנהוג וכמקובל, מי שהיו פעילים בענייני בית הכנסת יותר מאחרים; אולם, בהעדר ראיות אחרות אין ללמוד מאותם מסמכים שרק אלה נמנו על מתפללי בית הכנסת או שהיתה כוונה לייחד את זכויות השכירות רק להם. כידוע לכל מי שדרכו לבוא בשערי בית כנסת אין יחידי ציבור המתפללים רשומים תמיד עלי ספר. מכל מקום, לא הובאה ראיה, וממילא לא נקבע ממצא, כי נוהלו בבית הכנסת רשומות של המתפללים. מותר, אפוא, להניח - ודומה שאין על כך מחלוקת - כי בבית הכנסת התפללו בשנים שקדמו לפסק הדין הקודם גם מתפללים נוספים מלבד אלה שנזכרו "במסמכים הנושנים". בכך תומכות גם עדויותיהם של המבקשים מס' 5 ו6-, אשר, כאמור לעיל, בית משפט השלום לא השתית עליהן ממצא כלשהו. 11. מכיוון שכך אין לפנינו ממצא עובדתי של בית משפט השלום לגבי השאלה מי מ"מתפללי בית כנסת הרמב"ם" היום נמנָה על "מתפללי בית כנסת הרמב"ם" ביום 9.2.62; וזאת, בין ששמו של אותו אדם נזכר במסמכים כלשהם ובין שאינו נזכר. כמו כן אין ממצא כזה לגבי המבקשים מס' 5 ו6- שנמנו, לכאורה, על המתפללים דאז, ואף לא לגבי המבקשים מס' 2, 3 ו - 4, שהמשיב הודה שהם נמנים על המתפללים. המסקנה העולה מכך היא, אפוא, שאם יימצא שנותרו מתפללים שהתפללו בבית הכנסת ביום 9.2.62 הרי שזכות הדיירות לפי החוק תעמוד להם גם היום. אין צריך לומר כי כל עוד ימשיכו אלה להיות בגדר "מתפללי בית כנסת הרמב"ם" יהיו מתפללים אחרים, שנוספו מאז או שיתוספו בעתיד, רשאים להתפלל בנכס גם הם, אך אלה הנוספים לא יזכו, כמובן, בזכויות דיירות לפי החוק. 12. לפיכך אני מציע כי פסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי יבוטלו. הדיון יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את הממצאים הנדרשים לפי האמור בסעיף 11 דלעיל ומן הממצאים יסיק את מסקנותיו. לאור התוצאה שאליה הגעתי אין צורך לדון ביתר השאלות שהעלו בעלי הדין. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: 1. לדעתי דין הערעור להידחות. 2. אני מסכים עם חברי הנכבד השופט י' טירקל כי ציבור מתפללים ככזה אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת מחבריה; עוד סבור אני שהתוצאה הנגזרת מן הקביעה האמורה היא כי לציבור המתפללים ככזה אין זכויות לא בתחום המהותי ולא בתחום הדיוני. המקור האפשרי היחיד לרכישת זכויות של דיירות מוגנת במושכר הוא פסק הדין הקודם, שבו הנתבעים היו "חנניה אוחיון בשם מתפללי בית הכנסת הרמב"ם ..." ו"מתפללי בית הכנסת הרמב"ם...". בפסק הדין הקודם ציין בית משפט השלום כי הנתבעים "הם חלק ממתפללי בית הכנסת". מן המסמכים שהוצגו בבית משפט השלום יוצא שמדובר בשלושה מתפללים: ה' חנניה אוחיון ז"ל שהלך לעולמו לפני זמן רב, מר מרציאנו שאין יודעים היכן הוא ויתכן שהלך לעולמו ומר ידיד יוסף שאין יודעים את מוצאותיו. לדידי פרשנותו הנכונה של פסק הדין הקודם היא שלכל היותר הוכרו בו זכויותיהם של שלושה אלה כדיירים מוגנים; אף אחד מאלה אינו נתבע בתובענה הנוכחית ו"ועד מתפללי בית הכנסת רמב"ם לספרדים" שנכלל תחילה כאחד הנתבעים בתובענה הומר, לפי בקשת הנתבעים, בעמותה הנתבעת מס' 1, שהוקמה רק לפני שנים אחדות ואין לה כל זכויות בנכס; ואין זה ברור בכלל על יסוד מה היא "התופסת, המחזיקה, המשתמשת והמקיימת במבנה נשוא הדיון שבפנינו, בית כנסת, כפי שהיה מימים ימימה" (ראה בקשת המערערים להמרת הנתבע מס' 1 בעמותה). אכן, אם זכויותיהם של מתפללים כלשהם, במידה שהיו כאלה, הועברו לעמותה שלא על דעת המשיב. מה זכותם של הראשונים להמשיך ולהחזיק בנכס? אך גם אם תמצי לומר שפסק הדין הקודם התייחס לציבור מתפללי בית הכנסת כולו - עובדה שאינה מקובלת עלי - אין לפסק הדין שניתן נגד מי שאינו תאגיד משמעות משפטית, לא של השתק ולא אחרת. כך, למשל, נקבע בע"א 207/74 פ"ד כט(1) 836, בעמ' 839 כי: "תנאי-בלעדיו-אין לניהול תקין של הליך משפטי הוא, שיעמדו זה מול זה שני בעלי הדין שבריבם נדרש בית המשפט לפסוק. מקום שאין לך תובע (ובמקרה שלפנינו נתבע - ש.ל.) אין לך תובענה, ומקום שאין לך תובענה, אין בית המשפט רשאי לפסוק, ואם פסק, לא קם מעשה בית דין. (ההדגשה שלי - ש.ל.) לפיכך חייב בית המשפט להפסיק הליך ואף לבטלו, אם נוכח לדעת, שאין לפניו תובע או נתבע כגון, שחבר בני אדם שתבע או נתבע, חסר ישות משפטית ועל כן אין החוק מכיר בקיומו...". והשווה: רע"א 842/97 תקדין על. כרך 97(2), תשנ"ז/תשנ"ח, עמ' 888. 3. במקרה שלפנינו הוגשה התובענה לא רק כנגד העמותה אלא גם נגד המערערים 2-6; לדידי לא יצר פסק הדין השתק לטובת אף אחד מהמערערים, גם אם המערערים מס' 5 ו6- התפללו בבית הכנסת עת ניתן פסק הדין הקודם; אכן למקרא תצהירו של מר מיכאל הופמן, נציגו של המשיב, ברור הוא שהמערערים אף לא טענו לפניו כי הם דיירים מוגנים "והיה ברור להם כי אין להם כל זכויות במגרש" (סעיף 3 לתצהיר). צא וראה: כבר שנים רבות מצויים המערערים בנכס ללא כל זכות ובלי לשלם דמי שכירות וזכותו של המשיב היא לסלק את ידם של המערערים מהנכס. בנסיבות אלה מקובל עלי פסק דינו של בית משפט השלום, שעמו הסכים גם בית המשפט המחוזי, על נימוקיו. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד 10,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: חברי השופט י' טירקל הצביע בפסק דינו על חסר בעובדות הצריכות להכרעה במחלוקת. הוא מציע להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי להשלים את החסר. נראה לי כי לא יהא בכך תועלת משום שכל שניתן לברר כבר נתברר וכל שלא נתברר - גם לא ניתן לבררו. על פי העובדות העומדות ביסוד פסק דינו של בית משפט השלום - היה מקום לדחות התובענה. אשר על כן גם אני סבור כי דין הערעור להידחות. הייתי מחייב את המערערים לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין כמוצע על ידי המשנה לנשיא. ש ו פ ט לפיכך נדחה הערעור ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא, וכנגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל. דייר מוגן (הגנת הדייר)