החלטה הונחה בפני בקשה שנשואה סופיות החלטת מנהל מיוחד לענין עובד, הגדרת עובד לפי חוק המל"ל. בקשתם של מר איזדורפר חיים ומר מוריס דוד (להלן: "המבקשים") כי אורה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), לכבד קביעת המנהל המיוחד של חברת כתיבה טכנית והדרכה בע"מ (להלן: החברה), שהכיר בהם כעובדי החברה ואישר להם סכומים בתור הוכחות חוב עבור עבודתם בחברה. המל"ל סרב להכיר בתביעות החוב, בטענה כי אין מדובר בעובדים, וכי פסיקת המנהל המיוחד אינה מחייבת אותו. לאחר שהונחה בפני הבקשה, תגובות המנהל המיוחד, כונס הנכסים הרשמי והמל"ל, וכן תגובת המבקשים לתגובת המל"ל, נחה דעתי כי ניתן וראוי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וליתן החלטתי שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה 1. ביום 15.10.98 ניתן צו פירוק כנגד החברה. 2. המבקשים עבדו בחברה ככתבים טכניים. עבודתם הופסקה, והחברה נותרה חייבת להם סכומי כסף ניכרים עבור עבודתם. 3. ביום 25.11.99 אישר המנהל המיוחד מטעם בית המשפט את תביעות החוב שהגישו המבקשים כעובדי החברה. למבקש 1 אושר סכום של כ 54,000 ש"ח, ולמבקש 2 סכום של כ 98,886 ש"ח. 4. במשך קרוב לשנה וחצי, עד לפתיחת הליך זה בבית המשפט, לא ענה המל"ל לפניותיהם הרבות של העובדים. גם לאחר פתיחת ההליך, לא מיהר המל"ל לתת את תגובתו, למרות החלטות ביהמ"ש אשר חייבו לתת תגובתו בהקדם. זו התקבלה אך ורק ביום 23.5.01, באיחור של חודש מהמועד אשר נקצב לו בהחלטת ביהמ"ש. 5. תגובת המל"ל היתה פיסקה לקונית, שלא הכילה אלא את שני אלו: א. המל"ל מכחיש כוללנית את כל הנאמר בבקשת העובדים, למעט העובדה כי המנהל המיוחד אכן אישר להם סכומי כסף כנטען. ב. המל"ל טען, בלא לנמק, כי אין מדובר בעובדים של החברה. 6. רק ביום 24.6.01, לאחר שהוזהר בידי בית המשפט כי יוטלו עליו הוצאות לדוגמא, טרח המל"ל לתת תגובה מפורטת ומנומקת, בה פרט ונימק את טענותיו. טענות המל"ל 7. המל"ל טוען, ראשית, כי בשל הוראות סעיף 189(ב) וסעיף 289 לחוק הביטוח הלאומי, ההחלטה הסופית והמוחלטת (!) בדבר תשלום גמלה הינה בידיו, וזאת אף עם מנהל מיוחד או מפרק קבעו אחרת. 8. לגופו של עניין, טוען המל"ל את הטענות העיקריות הבאות לעניין שלילת יחסי-עובד מעביד. א. המבקשים היו רשומים כעצמאיים במערכת המס ובמל"ל, והשתמשו בחשבוניות מס משל עצמם. חלק מחשבוניות אלו אף הונפקו לגורמים אחרים מאשר החברה. ב. די ברישום כעצמאי כדי להכשיל הן את הפן החיובי והן את הפן השלילי של "מבחן ההשתלבות", ולקבוע כי אין מדובר בעובדים אלא בבעלי עסק עצמאי. ג. כמו כן, טוען המל"ל כי המבקשים, על אף כי אכן רשמו שעות עבודה ונוכחות (דבר המאמת את טענתם כי החזיקו בכרטיסי עובד), לא עבדו שעות קבועות ביום, והיו ימים בהם נעדרו לחלוטין. ד. המל"ל טוען כי המבקשים, בניגוד לעובדים אחרים, לא היו מבוטחים בקופות גמל. ה. המל"ל טוען כי תביעות החוב של המבקשים גבוהות באופן חריג מתביעות חוב של עובדים אחרים. 9. באופן כללי, טוען המל"ל כי נטל ההוכחה הינו על המבקשים, להוכיח כי הם עובדים, והם לא הצליחו להרימו. 10. המל"ל קובל גם על העובדה כי המנהל המיוחד חייב את המל"ל אף בריבית על שכר העובדים, דבר שאינו נהוג בחוק המל"ל, כך לטענת המשיב. 11. לחלופין, טוען המל"ל, כי שכר המבקשים צריך להיות מחושב עד לכניסת החברה להליכי פירוק, כולל הקפאת הליכים, ולא מעבר לכך. בפועל, אישר המנהל המיוחד לעובדים אך ורק סכומים שנגעו לתקופה שלפני הפירוק, כך ששאלה זו כלל אינה מתעוררת במקרה דנן. אלו העובדות ולהלן החלטתי: הבקשה מעלה שתי נקודות חשובות ביותר: 12. מעמדו של המל"ל כלפי החלטת מנהל מיוחד בדבר מעמד עובדים. 13. מבחני הפסיקה בדבר יחסי עובד-מעביד וישומם בנסיבות המקרה דנן. כוחה של החלטת מנהל מיוחד בדבר קיום יחסי עובד-מעביד 14. חזיון נפרץ בפירוק חברות, כי ביהמ"ש ממנה, בהמלצת כונס הנכסים הרשמי, מנהל מיוחד שתפקידו לבדוק את תביעות החוב של עובדי החברה, אשר לא קיבלו את שכרם, ולהכריע בהן. הסוגיה העיקרית, הראשונה והעקרונית בה על מנהל מיוחד כזה להכריע, הינה שאלת קיומם, או אי-קיומם, של יחסי עובד-מעביד. אין חולק, כי המנהל המיוחד הינו פקיד בית המשפט והכרעתו הינה הכרעה שיפוטית. ככזו, קבע הדין זכות ערעור על החלטתו, תוך 45 יום מקבלתה, בפני בית המשפט אשר מינה את המנהל המיוחד. זאת להבדיל מפעולות אחרות של מפרקים ומנהלים מיוחדים, הדורשים אישור של בית המשפט בדרך של בקשה למתן הוראות בטרם הן מקבלות נפקות כלשהי. 15. הסעיפים בחוק הביטוח הלאומי עליהם מסתמך המל"ל הינם כדלקמן: "189. העברת תביעה לגמלה (127סא) (תיקון: תשנ"ט) ^20^ (א) הזכאי לגמלה לפי פרק זה יגיש תביעתו למוסד באמצעות הנאמן בפשיטת רגל, מפרק החברה, האגודה העותמאנית או האגודה השיתופית, או מפרק השותפות, כונס נכסיה או מנהל עסקיה (לכל אחד מאלה ייקרא להלן - המפרק), הכל לפי הענין כאמור בסעיף 182. (ב) הגמלה לפי פרק זה תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורים או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו, ולענין גמלה לפי סעיף 185 - רק למי שהמפרק אישר שהוא חבר אגודה שיתופית כהגדרתו בסעיף 185(א) והכל בכפוף להחלטת פקיד התביעות לפי הוראות סעיף 298. "298. החלטת המוסד בתביעות (130) (א) כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן - פקיד תביעות), והוא יחליט אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן. (ב) המוסד יקבע בהוראות לעובדיו באילו ענינים יחליט פקיד תביעות על דעת עצמו ובאילו יזדקק לאישור הממונים עליו." 16. על פי לשון סעיפים אלה, כך לפי טענת המל"ל, מוקנה לו זכות מוחלטת להפוך את החלטות המנהל המיוחד, כאילו לא היו מעולם, ועל המבקשים מוטל, מחדש, נטל הראיה לסתור בפני בית המשפט את קביעות המל"ל. לפי קו טיעון זה של המל"ל, יוצא כי החלטות המנהל המיוחד אינן אלא בגדר חוות-דעת בלתי מחייבת, או המלצה, הא ותו-לא. זאת ועוד; כפי שעולה מהתנהגות המל"ל במקרה זה ומטיעוניו, אין על המל"ל אף כל מגבלת זמן שהיא: ברצונו, יאשר את התביעה, וברצונו ינקוט ב"שב ואל תעשה" למשך שנה וחצי (כפי שעשה במקרה זה), ואז יהפוך את החלטות המנהל המיוחד. 17. טענות כגון אלו נידונו ונדחו על פניהן בפסק דינה של כב' השופטת שידלובסקי-אור, בעניין בר-מימון (פש"ר 85/93, המ' 2303/98), וזאת בעיקר מהנימוק כי הסעיפים עליהם מסתמך המל"ל אינם אלא דין כללי, אשר נסוג מפני הדין המיוחד של דיני הפירוק - שם אין העובד מגיש את התביעה בעצמו, אלא הדבר עובר דרך פקיד בית משפט מיוחד שמונה לצורך זה. מטעם זה, קבעה השופטת המלומדת כי המל"ל חייב לקבל את קביעת פקיד בית המשפט, אלא אם היא נגועה במרמה או חוסר תום-לב. לא זאת אלא אף זאת; פסק הדין בנושא בר-מימון קובע כי המל"ל מנוע מלערער על קביעות המפרק. אני מצטרפת לדעתה, אולם בסייג שאביא להלן. 18. לכשעצמי, דומני שאין צורך להרחיק לכת עד כדי-כך. גם שיקול דעתו של פקיד בית המשפט אינו נעלה מספק (כמו שקול דעתו של שופט הכפוף לערעור), ויכולות ליפול בו טעויות, לעיתים טעויות יסודיות. מטעם זה בדיוק הקנה המחוקק לעובד, שתביעתו אינה מאושרת, זכות ערעור לבית המשפט שמינה את המנהל המיוחד. יתר על כן, אין חולק כי המל"ל אינו צד ג' זר לעניין, אלא צד מעוניין, שכן הוא זה אשר עליו מוטלת חובת התשלום בסופו של יום, כאשר בתמורה אין הוא מקבל אלא זכות נשיה כלפי החברה, אשר לעיתים קרובות היא ריקה מכל תוכן, באשר אין לחברה נכסים כלשהם, אף לא בכדי לפרוע מקצת מהחובות בדין קדימה. 19. אולם, זוהי הסתייגותי היחידה. מכאן ועד אימוץ עמדתו של המל"ל רב הדרך. אין כל סיבה לפרש את החוק כאילו הוא הופך את המל"ל לערכאת ערעור מטעם עצמו על החלטות המפרק - מה גם שככל הנראה, כפי שמלמדות (למרבה הצער) נסיבות המקרה דנן, מדובר ב"ערכאת ערעור" בלא סדרי דין, שאינה כפופה ללוח זמנים ולעקרונות של צדק טבעי, שאינה רואה עצמה מחוייבת אף למינימום של נימוק עמדותיה ופסיקותיה בפני העובדים. זאת ועוד; קבלת המל"ל תציב אותו בעמדה עדיפה עשרת מונים על ערכאת ערעור, שכן הוא רשאי, לשיטתו, להתערב כאוות נפשו בקביעות עובדתיות של פקיד בית המשפט - וכל זאת כאשר אין חולק כי הוא צד מעוניין במחלוקת, שכן הוא זה המשלם בסופו של יום את שכרו של העובד ואינו מקבל בדרך-כלל תמורה מהחברה. יוצא מכך, כי קבלת טענתו של המל"ל הינה בבחינת בל-ימצא, ודין טענה זו, המקנה לו זכות להפוך החלטות מנהל מיוחד, להדחות על פניה. המל"ל אינו ערכאת ערעור על המנהל המיוחד, ונראה כי התנהגותו בנסיבות המקרה דנן, על השיהוי הבלתי נסבל בו נקט, שיטת ה"לך ושוב" שסיגל לעצמו ביחסיו עם המבקשים, והעובדה כי הואיל לתת תגובתו רק לאחר שתי החלטות בית משפט, כאשר "חרב" ההוצאות לדוגמא כבר תלויה מעל ראשו, מבהירה אולי מדוע לא מצא המחוקק לנכון לתת סמכויות אלו בידו. אין מנוס מלקבוע כי סעיפים 189 ו298- של חוק הביטוח הלאומי, ככל שיש להם נפקות כלפי מנהל מיוחד, נדחים מפני הדין הספציפי של פקודת החברות, הקובע את נהלי עבודתו של מנהל מיוחד ואת אופן הערעור על החלטותיו. 20. יוצא, כי איזון השיקולים הנוגדים מביא למסקנה הבאה: המל"ל, כצד מעוניין, אינו מושתק מלטעון טענותיו, אם נראה לו כי קביעתו של מנהל מיוחד לעניין יחסי עובד מעביד או שיעור השכר המגיע לעובד שגויה משפטית או עובדתית, ולא רק במקרים הקיצוניים של חוסר תום לב או מרמה מצד פקיד בית המשפט. אולם, הדרך האחת והיחידה הפתוחה בפני המל"ל לתקוף את החלטת המנהל המיוחד, הינה לערער עליה כדין, בפני בית המשפט אשר מינה את אותו בעל תפקיד. בעשותו כן, חלים עליו כל הדינים אשר חלים על צד אשר מערער על החלטה שיפוטית, לרבות ובעיקר שני אלו: א. נטל ההוכחה בכל הנוגע לתקיפת החלטת המנהל המיוחד מוטלים על המל"ל, כרגיל במקרה של ערעור על החלטה שיפוטית. יתרה מזאת; בית המשפט יטה לכבד הכרעות עובדתיות של המנהל המיוחד, ולא בנקל יהפוך אותן. ב. המל"ל כפוף למועדי הערעור המופיעים בחוק. אם השתהה ולא ערער במועד, החלטת המנהל המיוחד הופכת לחלוטה, ואין המל"ל יכול להשמע ולטעון כנגדה. 21. במקרה דנן, השתהה המל"ל יותר משנה וחצי, בטרם העביר התנגדותו לבית המשפט, ואף זאת, כאמור, לאחר שניתנו נגדו שתי החלטות שיפוטיות. במקרה דנן, די בשיהוי עצום זה, אשר לא מצאתי לו כל הצדקה, כדי לדחות את טענות המל"ל על פניהן ולהכריע בבקשה. לעניין זה אעיר, טענת המל"ל, כי מחדלו להגיב נעוץ בכך כי עורכת הדין אשר מטפלת בפניות אלו נפגעה בתאונת דרכים, מוטב היה לה אלמלא נטענה. מבלי לגרוע מאיחולי רפואה שלמה לפרקליטה, אין זה מתקבל על הדעת שגוף כמו המל"ל "ישבות ממלאכתו" שנה וחצי בשל מחלה או פגיעה של עובד. כלום לא יכול היה, למצער, לענות לפניותיהם הרבות של המבקשים ולעדכן אותם, לפחות, בקשייו? לא נותר לבית המשפט אלא להצר על התנהגות זו, שאינה עולה בקנה אחד עם החובות הבסיסיות ביותר של מוסד ממלכתי. 22. בכל האמור לעיל יש די והותר בכדי להכריע את הבקשה, בלא להכנס לשאלות המהותיות המתעוררות בעניין יחסי עובד-מעביד. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן יאמרו דברים אחדים לעניין זה, תוך התייחסות לטענות הצדדים. 23. סקירת ההלכה הפסוקה בדבר יחסי עובד-מעביד מראה על מגמה בולטת של הרחבת והגמשת ההגדרות לעניין זה, תוך שעולות ממנה הנקודות הברורות הבאות: א. מעבר ממבחנים צרים ומדוייקים לכיוון של מבחנים כלליים וגמישים יותר, אשר התבטאה ממעבר ממבחן המרות והפיקוח למבחן ההשתלבות, וממנו למבחן המעורב, אשר מהותו שקלול כל הגורמים הרלוונטיים, תוך מתן דגש למבחן ההשתלבות. ב. הרחבה הולכת וגוברת, לגופו של עניין של קטגוריית העובד: הפסיקה המודרנית נטתה לכלול יותר ויותר סוגי אנשים, שלא נכללו במבחנים המסורתיים, בגדר "עובד". ב.1 כך למשל, בדנג"צ 4601/95 סרוסי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, נקבע כי נבחר ציבור עשוי, בתנאים מסויימים, להחשב לעובד, למרות העדר קשר חוזי כלשהו בינו לבין "מעבידו". ב.2 בדב"ע נד3-193/, שבי שומרון נ' דוד אלבז, נקבע כי רכז בטחון שוטף צבאי המועסק בשכר על מנת לארגן שמירה בישוב, נחש כעובד. ב.3 בבג"צ 170/90 מכנס נ' שר העבודה, נקבע כי אף שחקן כדורגל, שחתם חוזה עם קבוצתו הינו "עובד". ב.4 כך, נקבעו קביעות דומות לאמן שעבד עבור אמרגן וקיבל כסף לפי מספר עבודותיו החודשיות, לסוכן ספורטוטו שפעל עבור מפעל הפייס בשעות משתנות תוך שימוש ברכבו הפרטי, ואפילו לעוסקת בזנות אשר "השתלבה" במפעל בו הועסקה (דב"ע נו3-180/, אלי בן-עמי נ' רחל גלינצנסקי). ג. הכרה כי השאלה אם אדם הינו עובד או לא עשויה להשתנות מחוק לחוק, וזאת לפי פרשנות תכליתית של מושג העובד אל מול החוק ומטרתו (דנג"צ סרוסי). 24. המגמה העומדת מאחורי דיני הפירוק, ככל שהינם נוגעים לשכרם של עובדי החברה שבפירוק הינה מגמה סוציאלית מובהקת, שמטרתה לייחד את העובדים מנושים אחרים ולהבטיח כי בשום מקרה, לא יצאו וידיהם על ראשם. ראשית, מתבטאים הדברים בדין הקדימה הראשון במעלה אשר לעובדים בחלוקת דיבידנד מנכסי החברה שבפירוק. מעבר לכך, במצבים בהם אין די בדין הקדימה, וזאת כאשר לחברה בפירוק אין כל נכסים או שכולם נבלעו בידי נושה מובטח בעל שעבוד ספציפי, קבע הדין כי עובדים יקבלו את שכרם, עד תקרה מסויימת מהביטוח הלאומי, אשר יקח את מקומם כנושה בדין קדימה של החברה בפירוק. מהו, אם-כן, הרציונל שעומד מאחורי הדין, אשר עליו להכתיב את הגדרת ה"עובד" ואת אופן השימוש במבחנים לבדיקת יחסי עובד-מעביד באספלקריה של דיני הפירוק? דומה, כי המבחן הנכון העומד בבסיסו של הדין הינו מבחן שניתן לכנותו "מבחן התלות המהותית" או "מבחן הסיכון הכלכלי": א. עובד מקיים בהכרח תלות מהותית במעבידו. אין מדובר על "מרות ופיקוח" במובן הצר, אלא על תלות במובן הרחב של המילה - הן במובן הכלכלי המיידי של תשלום שכרו, והן במובן זה שאם יפטר המעביד את העובד, יוותר זה מחוסר עבודה, במובן זה שהפקת פרסנתו תפגע קשות והוא יאלץ לחפש במהירות עבודה אחרת. זאת, להבדיל מעצמאי, אשר פרנסתו באה לו מקשרים עסקיים עם חוג לקוחות. בנפול אחד מהם, נותרים לעצמאי האחרים, כך שאין הוא נותר מחוסר פרנסה, והפגיעה בו היא קשה הרבה פחות. אין נפקא מינא, לעניין זה, אם בשעת העבודה אצל אחד מאותם לקוחות מקיים הלקוח מרות ופיקוח על אותו אדם המועסק אצלו. ב. עובד, להבדיל מעצמאי, אינו מתעמת במישרין עם כוחות השוק, במובן זה שאין הוא טורד עצמו בניווט ופיתוח של עסק, על היתרונות והחסרונות שבכך. אין זה מתפקידו לעצב את מדיניות לקיחת הסיכונים של עסק ולפתחו. הדברים דומים מאד לפן השלילי של מבחן ההשתלבות - העדר קיומו של עסק עצמאי. העובד מותיר את מאזן הסיכויים והסיכונים בידי המעביד, ולכל היותר מתמקח איתו על שכרו, לאור מצבו הנוכחי של העסק ומידת תרומתו כלפיו. עובד, להבדיל מעצמאי, סובל מהחסרון כי אינו מסוגל לקבוע את שכרו לעצמו ולהעלותו על דעת עצמו אם רווחיו של העסק זינקו לפתע. במובנם של דיני הפירוק יאמר, כי לעובד אין השפעה ישירה על הסיכון כי העסק יקרוס ומטה לחמו ישבר עמו. אי לכך, אך מן הצדק, כי יסבול מכך פחות מאשר העצמאי, אשר נטל על עצמו את אותו סיכון. מבחן הסיכון הכלכלי, נודע בעיקרו להבחין בין עובדים לבין מנהלים ו"משתתפים בפועל", אשר מנסים, לעיתים, להסוות עצמם כעובדים של החברה למען השגת מטרות כאלו ואחרות. מדובר, למעשה, במבחן נספח ומשלים של מבחן התלות המהותית, שהינו המבחן הראשי. 25. אין במבחנים דנן, כמובן, בכדי לסטות מהמבחן המעורב, שהוא המבחן הנהוג כיום בהלכה הפסוקה. אין אלו אלא הדגשות מהותיות, אשר בוחנות את תכלית הפרשנות ומשפיעות על איזון הערכים ושקילות העובדות והסממנים הסותרים באותם "מקרים קשים" בהם רכיביו השונים של "המבחן המעורב" מראים כל אחד בכיוון שונה, וזאת בכל הנוגע לאספקלריית דיני הפירוק. זאת, כדי לקבוע איזה מועסק ראוי כי יזכה להגנת דין הקדימה ו"תחלופת החוב" עם המל"ל, ומי יאלץ להסתפק במעמדו הלא מזהיר של נושה לא-מובטח. 26. במקרה דנן, מדובר בכתבים טכניים, אשר הועסקו בחברה שבפירוק. אין מדובר במקרה מובהק, לכאן או לכאן, שכן מבחנים שונים מתחום דיני העבודה מושכים כל אחד לכיוון אחרת, כדלהלן. א. המבקשים היו בעלי כרטיס עובד, והחתימו שעון נוכחות. מאידך, שעות וימי עבודתם לא היו סדירים. ב. המבקשים היו רשומים במל"ל כעצמאים, ונהגו לעבוד ולהוציא חשבוניות מס. חלק מחשבוניות המס הוצאו על שם גורמים אחרים - אולם מעובדות המקרה עולה כי חלק הארי של החשבוניות הוצאו על שם החברה, קרי, חלקה העיקרי של עבודתם היה, בלא ספק, בשירות החברה. ג. המבקשים, לפי טענתם שלא נסתרה, עבדו בחצרי החברה, בכלים של החברה, ותחת מרות ופיקוח של מנהלי החברה. ד. המבקשים קיבלו, כמו עובדים אחרים, החזרי נסיעות, ארוחות במפעל ותנאים נלווים אחרים. מאידך, לא שילמה החברה לקופת גמל עבורם, בניגוד להתנהגותה כלפי עובדים אחרים. 27. באת כוחו המלומדת של המל"ל הכבירה מילים בתגובתה על כל אחד מהסממנים שאינם מסתדרים עם יחסי עובד-מעביד, אשר הוזכרו להלן. אולם נראה, כי אף אחד מהם אינו מסוגל, בפני עצמו לשלול את קיומם של יחסי עובד-מעביד. א. לעניין עבודה עבור חשבוניות מס ורישום כעצמאי במל"ל - ההלכה הפסוקה קבעה, במפורש, בדב"ע נב3-254/ פריץ חיים נ' מפעל הפייס, כי אין מדובר בסממן המונע בהכרח קיומם של יחסי עובד מעביד. הרציונל הינו כי "עובד" הינו סטטוס מהותי הנקבע לפי מכלול הנסיבות, ולא אך ורק לפי אופן תשלום המיסים, רישום או שם פורמלי זה או אחר שבחרו הצדדים לתת לקשר ביניהם, בין עם בינם לבין עצמם ובין עם במערכת יחסיהם עם צד ג'. ב. העדר הפרשה לקופות גמל אינו אלא העדרו של תנאי עבודה פלוני. אכן, מדובר בגורם העשוי להשפיע לכיוון שלילת יחסי עובד-מעביד, אלא שמשקלו רחוק מלהיות מכריע. ג. העובדה כי המבקשים לא עבדו בשעות עבודה סדירות ואף לא כל יום: אין חולק, כי העידן המודרני בתחום דיני העבודה, על הרבגוניות הרבה שלו, הביא בכנפיו צורות שונות ומשונות של התקשרות, מסוגים שלא נודעו בעבר. כיום, קיימים עובדים שעובדים מביתם. קיימים עובדים המועסקים בשעות לא סדירות ולא קונוונציונליות - אך אין בכך, בהכרח, בכדי לשלול את מעמדם כעובדים. בע"ע 300111/98 שלום ברגיג נ' עופר לוי, לדוגמא, נקבע כי אומן העובד עבור אמרגן ומקבל תשלום חודשי בהתאם למספר ההופעות שלו נחשב לעובד של האמרגן - אף כי אין חולק כי עבודתו של אומן כזה אינה יכולה להעשות בשעות עבודה סדירות, קל וחומר שלא על בסיס יומי קבוע. ד. העובדה כי המבקשים עבדו גם עבור גורמים אחרים: גם עובדה זו אינה מכריעה בהכרח. לדוגמא עורך דין, המשמש כשכיר (להבדיל משותף) במשרד עורכי דין, בו הוא מעביר את רובה המכריע של עבודתו. אולם, מחוץ לאותן שעות עבודה, נוטל לעצמו אותו עורך-דין גם תיקים פרטיים שלא דרך ועבור המשרד. האם יעלה על הדעת לשלול מאדם כזה את מעמדו כעובד אך ורק בשל כך? השאלה המכרעת, כאשר עולה סוגיה זו היא היחס הכמותי בין העבודה עבור המעביד הנטען, לבין העבודה עבור גורמים אחרים. כל עוד אחוז מכריע מהעבודה נעשית עבור מעביד אחד, הרי הדברים נוטים דווקא לעבר קיום יחסי עובד-מעביד, ולא לשלילתם. ה. טענתו של המל"ל כי העובדה כי אושרו לעובדים דנן סכומי כסף גדולים יותר מאשר לעובדים אחרים, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל ועיקר. גובה השכר, כל עוד אינו מלווה במעמד ניהולי העשוי להעלות את סוגיית מבחן הסיכון הכלכלי אינו אינדיקציה ליחסי עובד-מעביד. בשולי הדברים, יש להוסיף כי המל"ל "מוגן" מפני תביעות מופרזות על-בסיס שכר גבוה במיוחד באמצעות תקרת שכר שנקבעה בחוק. מעבר לכך, אין זה מן הראוי כי ילין על גובה התשלומים אותם הוא נאלץ לשלם - שכן זאת לזכור: המוסד לביטוח לאומי איננו ולא נועד להיות עסק רווחי, אלא רשות מדינית שתפקידה להגן על העובדים, ולא לצאת כנגדם משיקולים כלכליים משל עצמו. לא נותר לבית המשפט אלא להצר על עמדת המל"ל בנושא זה, המעידה על בעליה כי אבחנה חשובה זו נשמטה, ככל הנראה, מזכרונם. 28. נראה, כי שקלול כל הסממנים והמבחנים במקרה דנן מוליכים, לכאורה, לכיוון הקביעה כי המבקשים עונים להגדרת ה"עובד", ככל שהדבר נוגע לתכלית דיני הפירוק. דומה, כי מתקיימים לגביהם הן מבחן המרות והפיקוח, הן מבחן השימוש בכלי המעביד, והן מבחן ההשתלבות. לא הוכח, כי מבחינה מהותית ניהלו המבקשים עסק עצמאי משל עצמם. דווקא חשבוניות השכר, אשר עלו בטענות המל"ל, מוכיחות כי הפן השלילי של מבחן ההשתלבות רחוק מלהתקיים, שכן נראה כי פחות מ5%- מהשתכרותם של המבקשים נובע מעבודה עבור מעבידים אחרים. עובדה זו אינה משתלבת עם קיומו של עסק עצמאי. מעל הדרוש יוער, כי יתכן מצב בו עוסק שהחל את דרכו כעצמאי יתקבע אט-אט בשירות לקוח גדול אחד, עד כי מירב עבודתו תעשה בשביל אותו לקוח. מצב כזה עשוי להוביל, לעיתים, ל"התנוונות" הדרגתית של סממני העסק העצמאי, עד שלא יוותרו מהם אלא שרידים פורמליים, כגון אופן התשלום והרישום בביטוח הלאומי, זאת בעוד מבחן התלות המהותית מורה במפורש על קיום יחסי עובד-מעביד. כמו כן, דומה כי המבקשים נוטים לקיים גם את הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. בין היתר, קיבלו החזרי הוצאות ותנאים נלווים דומים לשל עובדים אחרים, השתמשו בכליו של המעביד ועבדו בחצריו ובפיקוחו. המל"ל לא הצליח להוכיח, אף לא לכאורה, כי המבקשים לא היו, באופן מהותי, חלק ממעגל העבודה האינטגרלי של המפעל. 29. החשוב מכל, הינו כי בחינה מפוקחת של המקרה מראה כי מבחן התלות המהותית התקיים גם התקיים במקרה דנן. החברה לא היתה, עבור המבקשים אך ורק לקוח, אחד מחוג לקוחותיו של עוסק עצמאי. מדובר במעביד בהא-הידיעה, בו היו תלויים בתשלום שכרם, וכאשר קרס, נפגעה פרנסתם אנושות ונגרמו להם נזקים כבדים. עצם העובדה, כי 95% משכרו של אדם משולם בידי מעביד אחד, בכדי ליצור חזקה קשה מאד לסתירה כי אותו אדם הוא עובדו של אותו משלם-שכר. כמו כן, לא נטען ולא הוכח בידי המל"ל, כי המבקשים עסקו בתפקיד ניהולי בכיר או היו משתתפים במסווה, אשר עולה החשד כי "נפלו" במבחן "הסיכון הכלכלי". 30. אמנם, התמונה הראייתית במקרה דנן רחוקה מלהיות שלמה. המל"ל לא טרח להגיב על רבות מטענותיהם של המבקשים, ותגובתו הלקונית לא הצליחה ליצור גרסה עובדתית חלופית, אשר תתחרה בתמונה העובדתית השלמה אשר הוצגה בידי המבקשים, ונתמכה תמיכה רבת משקל בהחלטת המנהל המיוחד, אשר הכיר בהם כעובדי החברה. אולם, כפי שהובהר כבר בתחילת דברי, אין כל צורך אמיתי להכריע במחלוקות העובדתיות, שכן די בהתנהגות המל"ל ומחדליו לעניין תקיפה כדין של פסיקת המנהל המיוחד בכדי לדחות את טענותיו ולקבל את הבקשה. ההתייחסות לגופן של טענות לא נועדה אלא להראות, מעל ומעבר לדרוש, כי גם לגופו של עניין, רחוקות היו טענות המל"ל מלשכנע את בית המשפט, וגם אם היה מערער בזמן וכדין על החלטת המנהל המיוחד בטענות אלו, סביר להניח כי ערעורו זה היה נדחה. 31. בשולי הדברים, יוער כי הרישא לתגובתו הראשונה של המל"ל, בה הכחיש הכחשה גורפת וכוללת את כל טענות המבקשים (וממנה לא חזר, לפחות לא במפורש, גם בתגובתו הנוספת, המפורטת יותר), אינה עומדת במצוות סדר הדין האזרחי, אשר תקנה 85 שם שוללת במפורש סוג כזה של טיעון בכתב הגנה, אלא מצווה במפורש כי כל טענה עובדתית שמעלים התובעים או המבקשים תוזכר, תידון ותשלל לגופה, זאת מלבד לדמי נזק. לעיתים, אכן, נוטה בית המשפט שלא להקפיד בעניין זה עם בעלי דין, ביחוד אם מדובר בפרטים לא מנוסים, שאינם מגלים בקיאות יתרה בסדרי דין - וזאת מתוך מגמה שלא להכשיל הגנה (או תביעה), ככל הניתן, בשל סיבות פרוצדורליות. אך לא כך הוא, כאשר מדובר ברשות ממלכתית, בעלת ידע ואמצעים, אל מול שני עובדים. אין לי אלא להצר על מחדלי המל"ל בבקשה זו. 32. מכל האמור לעיל, מסקנתי החד-משמעית הינה כי דין הבקשה להתקבל. לכן, מחוייב המל"ל בזאת לשלם למבקשים את מלוא שכרם, כפי שנפסק בידי המנהל המיוחד, בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית, מחושבת מיום 25.11.99 ועד ליום התשלום בפועל. 33. לענין הוצאות ושכ"ט עוה"ד; אביא בין שיקולי את פרק הזמן הממושך בו היה על העובדים להמתין עד שענינם הוכרע סוף סוף, בגין התנהגות המל"ל וכן את השיהוי הגדול במתן התגובה - שכן בית המשפט, לאור מצב דברים זה, החיש את מתן החלטתו (ואני נותנת אותה ארבעה ימים בלבד אחרי שהגיעה לידי תגובת המל"ל), אני מוצאת לחייב את המל"ל בהוצאות ושכ"ט עו"ד למבקשים בסך 15,000 ש"ח בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד לתשלום בפועל. שאלות משפטיותביטוח לאומיהגדרת עובדהגדרות משפטיות