חיוב בעל רוב מניות בחברה בחוב החברה

פסק דין 1. התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי תיירות ורכישת כרטיסי טיסה לחו"ל. חברה זו סיפקה את שירותיה לחב' ילונט מערכות תקשורת בע"מ (להלן - החברה), בתקופה שמחודש נובמבר 98' ועד ינואר 99'. בסיומה של תקופה זו נותרה החברה ביתרת חובה, בעבור השירותים שסיפקה לה התובעת, בסכום של 17,973.50 דולר ארה"ב. בחודש פברואר או מרץ 99', העבירה החברה לחשבון הבנק של התובעת סכום של 10,000.- דולר. עוד קודם לכן, בתחילת ינואר 99' מסרה החברה לתובעת שייק ע"ס 58,166,80.- ש"ח, לתאריך פרעון 16.1.99. שייק זה לא כובד, מחוסר כיסוי מספיק בחשבון הבנק של החברה. כל נסיונות התובעת לגבות את סכום השייק הנ"ל (ת3/) בהליכי הוצל"פ עלו בתוהו. גם הגשת תביעה כספית על יתרת החוב, מעבר לסכום השייק הנ"ל, בסכום של 14,624.- ש"ח, ליום 8.4.99, כנגד החברה, לא הביאה לכיסוי החוב, על אף קבלת פסק דין בהעדר הגנה. בנסיבות אלו, בחרה התובעת להגיש תביעה אישית כנגד הנתבע, כבעל רוב מניותיה של החברה. 2. על פי מירשם רשם החברות, נרשמה החברה הנ"ל ביום 22.2.96, כשמטרתה עיסוק ב"פינסים כלכליים וסחר". בעלי המניות היו הנתבע, המחזיק ב - 51 מניות רגילות ואדם בשם גוברמן אמיל, המחזיק ב - 49 מניות רגילות. גוברמן זה העביר את מניותיו לאדם בשם קנקי איליה, שכתובתו אינה ידועה. האיש הפעיל במשרדי החברה, ואף זה שהזמין את כרטיסי הטיסה עבור החברה אצל התובעת, היה הנתבע, בעצמו או באמצעות הפקידה שעבדה עימו במשרדי החברה. בחודש מאי 99', כשהגיעו פקידי הוצל"פ לבצע הוצאת מעוקלים במשרדי החברה ברמת גן, הרי על פי הרישומים על העתק טופס ביצוע הליך העיקול, במשרדי החברה כבר ישב גורם אחר, וכך גם בנסיון עיקול נוסף מחודש נובמבר 99'. (ראה נספח ז' ו - ט' לתצהיר מנהל התובעת, ת1/). הנתבע עצמו לא הגיש כל תצהיר חקירה ראשית, על אף הוראת בית המשפט, ואף לא טרח להתצייב לדיון הקבוע לשמיעת ההוכחות. 3. עילת התביעה בתובענה זו, לחיוב בעל רוב המניות בחברה בחוב החברה לתובעת, הינה, כמפורט בסיכומי ב"כ התובעת, מכוח עקרון הרמת מסך ההתאגדות, בהתאם להוראות סע' 6 לחוק החברות, תשנ"ט1999-. אולם תחולת חוק החברות הינה רק מיום 1.2.00, בעוד שהאירועים נשוא התובענה הינם מסוף שנת 98' ותחילת 99'. אולם, כידוע, הוראות סע' 6 הנ"ל הינם, בעיקרן, קודיפיקציה של הלכות הפסיקה הקודמת. כך או כך, כאשר שני בעלי הדין, מפי באי כוחם, בחרו להתייחס להוראות סע' 6 כחוק החל בעניננו, הרי לנוחיות כולם, יתייחס אף בית המשפט ל - סע' 6 הנ"ל כחוק החל על עובדות פרשה זו. הוראות החוק הנוגעות למקרה הנידון הינם אלו: "6(ב)..... רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות....... אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן או אם התקיימו התנאים הקבועים בסע"ק(ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה, רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היו לטובת החברה. וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה." (הדגשות שלי - ד.מ.). ב"כ התובעת טוען כי בפרשתנו הוכח כי מעשי הנתבע היה בהם כדי להונות או לקפח את התובעת, ומכל מקום - הן רכישת שירותי התובעת והן משיכת השייק ת3/ ומסירתו לתובעת, נעשו בידיעת הנתבע כי בכך הוא נוטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את התחיבויותיה אלו. מנגד, טוען ב"כ הנתבע כי התובעת כלל לא עמדה בנטל הוכחת טענות אלו. 4. מטעם התובעת העידו מנהלה וכן פקידת הבנק הבינ"ל הראשון, בסניף בו התנהל חשבון החברה. מנהל, העד אביגדור מנקר, חסר את המידע שעשוי לשפוך אור על מצבה הכלכלי של החברה, בזמנים הרלוונטיים, דהיינו, מועד הזמנת כרטיסי הטיסה אצל התובעת, ומועד משיכת השיק ת3/ ותאריך פרעונו. מעדות העד מנקר ניתן רק ללמוד על מעורבתו האישית של הנתבע בניהול החברה ובמסגרת זו - גם בהזמנת כרטיסי הטיסה ומכאן - יצירת התחייבות החברה לפרעון מחיר הטיסות (ראה עדותו בעמ' 6 ו - 7 לפרוטוקול). על פי ריכוז החשבוניות הפתוחות להזמנת כרטיסי הטיסה, נספח ב' לת1/, מדובר בטיסות בימים 13,7 ו- 23 לדצמבר 98' וכן 9,7 ו - 25 לינואר 99'. ההזמנות בוצעו בסוף נובמבר ודצמבר 98' ובינואר 99'. מהעתק דפי חשבון הבנק של החברה, (ת2/) ניתן ללמוד כי בסוף נובמבר 98', הייתה החברה ביתרות חובה של 73,181.- ש"ח, ובתחילת דצמבר, בחובה של 160,841.07.- ש"ח, שאף הלכה ותפחה. בתקופה זו משכה החברה לפחות 10 שייקים שלא כובדו, והחשבון חוייב בסכום השייקים ומיד זוכה באותו סכום (ראה תנועה לימים 3/12 עד 23/12). יתרת החובה הולכת ומצטמצמת, ובסוף דצמבר, (29/12) החשבון שוב ביתרת זכות של 16,996.86.- ש"ח. בתחילת ינואר, החשבון עדיין בזכות בסך של 9,474.69.- ש"ח (1.1.99). המשך התנועות מלמדות על יתרות זכות וחובה לסרוגין בעשרות אלפי שקלים, אולם באמצע החודש, החשבון שוב ביתרת חובה של 5,073.53.- ש"ח. בתאריך 17.1.99 מופקד השייק ת3/, אך כמובן שהשייק אינו מכובד והוא מסורב. לאחר שהשייק חזר, ממירה החברה מט"ח, ושוב יתרת הזכות מגיעה ל 32,164.71.- ש"ח, אך מהר מאוד חוזר החשבון ליתרות חובה של אלף אלפיים ש"ח. לאחר החזרי המע"מ בסוף החודש, היתרה הינה שוב בזכות, בסך של 20,906.84.- ש"ח. ביום 5.3.99 היתרה הינה בזכות בסך של 3,101.54.- ש"ח בלבד. על פי עדות פקידת הבנק, בתיה יצקן, הרי סביר כי לאחר ש - 10 שייקים מסורבים, החשבון יוגבל. בפועל, היא לומדת מהחשבון כי ההגבלה הינה רק מיום 7.4.99. ואכן, על פי הוראות סע' 2 לחוק שייקים ללא כיסוי, תשמ"א1981-, מוגבל לקוח לאחר שסורבו 10 שייקים. השייקים שסורבו הינם עוד מחודש דצמבר 98'. 5. ב"כ התובעת טוען כי במועד בו התחייבה החברה, וזאת בהזמנת כרטיסי החברה, היה מצב חשבונה ביתרות חובה של כ- 180,000.- ש"ח ויותר. בתקופה זו כבר סורבו לחברה מספר שייקים. אין לחברה כל מסגרת אשראי מאושרת לכיסוי התנועות בחשבון. גם בשלב בו נמשך השייק ת3/, החשבון מצוי או ביתרות חובה או ביתרת זכות הנמוכה ממשית מסכום השייק. מכאן שהיה ברור לנתבע כי הבנק לא יכבד שייק זה, וממילא, אין לחברה כל כיסוי כספי בחשבונה בבנק להתחיבויותיה כלפי התובעת. בנוסף, כאשר נמשך השייק ת3/, כבר סורבו למעלה מ - 10 שייקים והיה על הנתבע לצפות כי החשבון יוגבל, ושוב - החברה לא תוכל לעמוד בכיבוד השייק. במצב דברים זה, הרי עניננו במעשה תרמית של בעל השליטה בחברה, תוך שהוא יודע כי החברה לא תעמוד בהתחיבויותיה, ולמרות זאת הוא ממשיך לפעול ורוכש טובות הנאה לחברה, תוך שהוא עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. ב"כ הנתבע טוען כי על מנת להוכיח את עילת התרמית, כבסיס לבקשה להרמת מסך ההתאגדות, על התובעת להראות כי בעל המניות פעל לטובת האינטרס האישי שלו, ובניגד לאינטרסים של הנושים. טענה זו אינה נכונה. הרי על פי האמור בסע' 6 הנ"ל, די כי בעל המניות ינהל את החברה תוך לקיחת סיכון בלתי סביר לגבי האפשרות לפגיעה בנושי החברה. מוסיף ב"כ הנתבע וטען כי על התובעת היה להציג חומר ראייתי ממשי, ממנו ניתן ללמוד על שיעור ההשקעות האישיות של הנתבע בחברה, או על ההון העצמי של החברה, ובהעדר חומר שכזה, לא הונחה התשתית הראייתית לטענה בדבר ניהול עסקים תוך לקיחת סיכון בלתי סביר. לא אוכל להסכים גם לטיעון זה. מדובר בנושאים המצויים, בלעדית, בידיעתה של החברה ושל הנתבע. לאחר שהתובעת הציגה כראיה את דפי חשבון הבנק, וניתן ללמוד באופן ישיר וברור על המצב הכספי המעורער של החברה, עובר עתה נטל הבאת הראיות אל הנתבע, להראות כי לאור ההון העצמי או מקורות כספיים אחרים שעמדו לחברה, המסקנה הנלמדת מדפי החשבון - מוטעית. אולם הנתבע, כזכור, בחר שלא להביא כל ראיות, ועל כן נותרת המסקנה שלחובתו על כנה. ודוק: טענת הנתבע כי בראיות שהביאה התובעת אין די על מנת לבסס ממצא פוזיטיבי של ניהול עסקים בסיכון בלתי סביר, אין בה כדי להועיל לנתבע. הראיות שהובאו, ובעיקר - דפי חשבון הבנק, די בהם על מנת שנטל הבאת הראיות יעבור לנתבע, להראות כי על אף הראיות שהובאו ע"י התובעת, מצבה הכספי של החברה היה טוב דיו על מנת להתחייב באותן התחיבויות כלפי התובעת, נשוא תובענה זו. משלא עשה כן, רשאי בית המשפט לקבוע ממצא על פי אותן ראיות שהובאו, על אף הייקפן החלקי, לענין מצבה של החברה. כאשר מוכח בפני בית המשפט כי בעל השליטה בחברה ממשיך ונוטל התחיבויות נוספות על החברה, כבהזמנת סחורה או שירותים, בהם עושה החברה שימוש למטרותיה או למטרות בעלי השליטה בה, כאשר על פני הדברים, אין לחברה כל דרך לעמוד בהתחיבויות אלו, הרי מכך ברור שהאפשרות כי התובעת תקופח - ברורה. וכך גם באשר לשייק הנ"ל, בסכום נכבד, שנמשך לאחר שחשבון הבנק נמצא בסיכון להגבלה, ובתאריכים הרלוונטיים אין כיסוי מספיק בחשבון החברה לכיבוד השייק, הרי ענינו בסיכון של ממש לפגיעה בנושי החברה. מנגד, נמנע הנתבע להציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור מסקנה זו. מכאן שעל בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בהתחיבויות החברה. 6. חוב החברה לתובעת הינו סכום השייק ת3/ וכן סכום התביעה שבת.א. 37850/99, בית המשפט שלום ת"א (נספח י' לת1/), התביעה כנגד החברה בגין יתרת החוב בעבור הזמנת כרטיסי טיסה, בו ניתן פסק דין כנגד החברה, בהעדר כתב הגנה. נראה לי כי התובעת אינה זכאית לתבוע בתביעתה שמכוח עקרון הרמת המסך, גם את ההוצאות שנגרמו לתובעת בגין ניהול הליכי הוצל"פ כנגד החברה, בנסיון לאכיפת תשלום השייק ת3/, או הוצאות משפט בתובענה הנ"ל כנגד החברה. חיובים אלו הינם כנגד החברה בלבד, ומועד צמיחתם הינו כבר לאחר שהחברה חדלה לפעול ואין מדובר יותר בהתנהגותו של הנתבע. 7. לאור כל זאת, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 58,166.80.- ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחחוק, מאז יום 16.1.99 ועד לתשלום בפועל. ב. סך של 14,624.- ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאז יום הגשת התביעה בת.א. 37850/99 הנ"ל, יום 8.4.99, ועד לתשלום בפועל. ג. הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000.- ש"ח + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל. דיני חברותחובות חברהמניותחוב