ביטול הענקה - סעיף 96 פקודת פשיטת הרגל


פסק דין

השופטת א' פרוקצ'יה:


1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כב' השופטת ו. אלשיך) מיום 7.7.99 בבש"א 107978/98 (פש"ר 310/97), בה קבלה את בקשתו של המשיב 1, הנאמן בפשיטת הרגל (להלן - "הנאמן") של מר אלון לוין (להלן - "החייב") להכריז על ביטולה של הענקה שביצע החייב למערערת, שהיתה אשתו במועד הרלבנטי, וזאת במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם1980-. במסגרת החלטה זו, חוייבה המערערת לשלם לנאמן סך של 468,562 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. היא עותרת בפנינו לבטל את החלטת בית משפט קמא ואת חיובה האמור בטענה כי ההענקה תקפה ולא נתקיימו התנאים הנדרשים לביטולה.

הרקע

2. החייב הינו סוכן ביטוח במקצועו. במשך כעשרים שנה הפעיל סוכנות ביטוח ביחד עם אביו, אליק לוין ואחיו גדעון לוין. החייב, אביו ואחיו ערבו באופן אישי לחובות סוכנות הביטוח לצדדים שלישיים. המערערת והחייב נישאו ביום 13.2.75 והיו בעלים משותפים של נכס מקרקעין ברעננה ברח' ציפמן 83 (גוש 6580 חלקה 559/1) (להלן - "הבית ברעננה"). נישואיהם של בני הזוג נתקלו בקשיים, וביום 6.12.93 הגישה המערערת תביעת מזונות ומדור כנגד בעלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 23.12.93 הוטל עיקול על חלקו של החייב בבית ברעננה. ביום 12.3.94 חתם החייב על התחייבות כלפי אשתו לפיה הוא מוותר על חלקו בבית ברעננה לטובתה (להלן - "הסכם הויתור").

ביום 16.3.94, 4 ימים לאחר החתימה על כתב הויתור, מכרו בני הזוג את הבית ברעננה תמורת הסך 315,000 דולר. כל התמורה הועברה לידי המערערת. במהלך שנת 1994 עברו המערערת והחייב להתגורר בדירה בכפר סבא אשר נרכשה על ידי המערערת והערת אזהרה בדבר זכויותיה בדירה נרשמה לטובתה. (להלן - "הדירה בכפר סבא"). בשנת 1995 רכשה המערערת זכויות בנכס מקרקעין נוסף בכפר סבא, ובנובמבר 1995 נרשמה הערת אזהרה לטובתה על נכס זה. (להלן - "הבית בכפר סבא"). ביום 3.11.96 חתמו החייב והמערערת על הסכם יחסי ממון שקיבל תוקף של פסק דין ביום 27.1.97 בבית משפט לעניני משפחה. (להלן - "הסכם הממון"). ביום 17.3.97 נמכר הבית בכפר סבא וביום 6.4.97 נמכרה הדירה בכפר סבא. תקבולי התמורה ממכירות אלה נתקבלו אצל המערערת בלבד ולא הגיעו לידי החייב.
ביום 2.6.97 הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס נכסים כנגד החייב, כאשר מעשי פשיטת הרגל המיוחסים לו הם העברות נכסים במרמה וביניהם העברת זכויותיו לתמורה ממכירת הבית ברעננה לידי המערערת. ביום 2.7.98 הוכרז החייב פושט רגל. יש לציין, כי ביוני 1996 הוחל בהליכי פשיטת רגל גם נגד האב ובינואר 1997 החלו הליכים דומים בעניינו של האח. ביום 13.1.98 אישר בית משפט לעניני משפחה הסכם גירושין בין החייב למערערת.


3. ביום 16.9.98 פנה הנאמן בפשיטת הרגל של החייב לבית המשפט בבקשה לביטול הענקה והעדפת מרמה שביצע החייב. בבקשתו, עתר להצהיר כי העברת חלקו של החייב בתמורת הבית ברעננה לידי אשתו מהווה הענקה בטלה, וביקש להורות למערערת להעביר לידיו סך של 157,000 דולר כערכם בשקלים, המהווה מחצית מהתמורה הכוללת שנתקבלה עבור מכירת הבית. הנאמן מיקד את מעשה פשיטת הרגל בין החודשים מרץ-אפריל 1994, שהוא מועד מכירת הבית ברעננה ורכישת הדירה האחרת בכפר סבא על שם המערערת בלבד. הוא הסתמך בבקשתו על הוראת סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, הדנה בביטול הענקות, ולחלופין, על סעיף 98 לפקודה העוסק בביטול העדפות.


החלטת בית המשפט המחוזי

4. בהחלטתו, מתמקד בית המשפט המחוזי בהוראה בדבר ביטול הענקות ואינו עוסק כלל בתחולת ההוראה בדבר ביטול העדפות. הוא בוחן את יסודות סעיף 96 לפקודה בהשלכתם על עובדות המקרה וקובע כי התמורה שהועברה לידי המערערת ממכירת הבית ברעננה מקיימת את התנאי בדבר "נכס של החייב" ורואה בויתורו עליה לטובת אשתו הענקה במשמעות החוק. אשר למועד ההענקה, נקבע כי יש להתייחס למכלול הפעולות שנעשו בתמורה כסדרה אחת בעלת תכלית משותפת - לטשטש את בעלות החייב ברכוש המשותף ולהסתיר את זרימת הכספים שמקורם במכירת רכוש זה, למהול את תמורת מכר הבית ברעננה בהלוואה שנטלה המערערת, ולערבבה עם התמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים שנרשמו על שמה בלבד. אומר בית המשפט:


"תכלית זו קושרת קשר הדוק בין העיסקה בה נמכר הבית בבעלות משותפת ברעננה לבין הפעולות בהן נרכשו נכסים אשר נרשמו על שמה של זיוה בלבד, ולבין מכירת החיסול של אותם נכסים במקביל לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד בעלי הסוכנות".


מכאן, פונה בית המשפט לבחינת החריג לביטול הענקות על פי סעיף 96(ג) לפקודה ומסיק כי החריג לפיו ההענקה ניתנה ל"טובת קונה... בתום לב ובתמורה בת-ערך" לא נתקיים כאן, ולפיכך ההענקה אכן בטלה. הוא קובע לענין זה כי במשך כל התקופה הרלבנטית ניהלו בני הזוג חיים משותפים תחת קורת גג אחת ובמהלך חייהם המשותפים הושקעו כספים משותפים בסוכנות הביטוח אך גם הונבו פירות מהסוכנות לקופתם המשותפת. לא הוכח כי המערערת נתנה לחייב כספים למטרת העסק ממקורותיה האישיים. מכאן, שאין אחיזה לטענה כי יש לראותה כ"קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת הבית ברעננה, ואין קושי בעקיבה אחר חלקו של החייב בתמורה שנתקבלה ממכר הבית הזה. בית המשפט קובע עוד כי מעשיהם של החייב והמערערת לא התאפיינו בנקיון כפיים ותום לב, ולאור זאת הגיע למסקנה כי הענקת החייב למערערת בטלה, ועליה לשלם לנאמן את מחצית התמורה שנתקבלה ממכירת הבית, המייצגת את חלקו של החייב, כאמור.


טענות הצדדים

טענות המערערת

5. טיעוני המערערת בפנינו נחלקים לטיעונים בעלי אופי דיוני, עובדתי ומהותי. במישור הדיוני נטען: הליך מתן הוראות, כפי שננקט כאן, אינו מתאים לדיון בסוגיות העולות, ואינו מאפשר, בשל טיבו המקוצר בירור מעמיק של המחלוקות והטענות העובדתיות. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא כאשר סירב להתיר חקירה נגדית של הנאמן על תצהיר שביקש להגיש בתמיכה לבקשתו לבטל את ההענקה ונמנע מלחייבו לצרף לבקשתו נתונים חשבוניים מסוימים. טענה דיונית שלישית הופנתה כנגד סירוב בית המשפט להתיר למערערת להזמין את יועצת הנישואין שטפלה בבני הזוג בשנים 95-96 להעיד לאחר סיום שלב ההוכחות. עדות זו נדרשה, על פי הטענה, להבהרת הרקע למגורים המשותפים של בני הזוג ומהות הויתור שעשה החייב כלפי המערערת. בשלילת עדות זו היה, על פי הטענה, כדי לפגוע באורח מהותי בהגנתה של המערערת.


אשר למישור העובדתי, טוענת המערערת כי במהלך חייה המשותפים עם החייב הוא הטעה אותה ביחס למעמדו בעסק ולהכנסותיו, ולקח ממנה כספים, ובכלל זה כספים שלוותה מאחרים, כדי לשלבם בעסק. לדבריה, בעלה, הוא עצמו, היה קרבן למרמה ולהטעייה על ידי אחיו ואביו, ורק ב1996- נוכח בכך והתפטר מהעסק. אז לא ראתה מנוס אלא להיפרד ממנו, ופתחה בהליכים לצורך כך, והחלה בהתחשבנות עמו ביחס לכספים המוצאים מהקופה המשותפת. לדבריה, הסכם הויתור לא היה פרי קנוניה משותפת אלא הושג לאחר מיקוח נוקב בין בני הזוג בו שוכנע החייב כי השתמש בכספי הרכוש המשותף לצרכי הזרמתם לעסק ומיצה בכך את חלקו בנכסים המשותפים. היא מייחסת משקל למוסכם במסמך הויתור ובהסכם הממון, לפיהם, לאחר הויתור על מחצית מתמורת הבית ברעננה, כל הכספים שיגיעו לחייב מהסוכנות וממקורות אחרים יהיו שלו בלבד. מכאן מתבקשת המסקנה כי החייב היה בטוח שמצבו הכספי יציב, דבר המפריך יסוד לחשד כי בני הזוג תכננו מראש מסכת עסקאות שמטרתה העלמת נכסים מהנושים במקרה של פשיטת רגל.


במישור המהותי טוענת המערערת כי, אם בכלל, חלה על ענין זה החלופה שבסעיף 96(ב) לפקודה, המדברת בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים מתחילת פשיטת הרגל ותנאיה לא הוכחו. אחד התנאים המחייבים הוכחה לצורך ביטול הענקה על פי סעיף 96(ב) הוא חדלות פרעון של החייב בעת ביצוע ההענקה, וזאת לא הוכח, שכן במועד הסכם הויתור, שהוא מועד ההענקה, לא היו לו חובות, למעט חוב מזונות ומשכנתא, וכנגד זאת היו לו יתרות זכות בחשבונו בסוכנות. עוד נטען כי מתקיים במערערת החריג שבסעיף 96(ג)(2) ויש לראותה בבחינת "קונה בתום לב בתמורה בת-ערך" של חלקו של החייב בתמורת המכר של הבית ברעננה בשל נשיאתה באופן עצמאי בחובות הסוכנות ממקורותיה העצמיים. לפיכך, היא קנתה לעצמה זכות בחלקו של הבעל, שנועדה לפצותה על כספים שהיא עצמה השקיעה. מעבר לכך נטען, כי גם אם ביטול ההענקה יאושר, יש להפחית מהסכום בו חוייבה המערערת את עלות פרעון המשכנתא על הנכס, אותה שילמה, לטענתה, מכיסה, וכן הוצאות אחרות אותן הוציאה לצורך ביצוע מכר הבית ברעננה.


טענות המשיבים

6. טוען הנאמן, וכונס הנכסים הרשמי מצטרף אליו, כי ויתור החייב על חלקו בתמורת מכירת הבית מהווה הענקה בטלה, וכי במועד ההענקה היה החייב בעל חובות למספר נושים ומצבו הכלכלי היה כבר אז בהידרדרות עד להכרזתו פושט רגל. לגרסתו, לענין מועד ההענקה ייתכנו שני מועדים חילופיים: האחד - אישור הסכם הממון בבית המשפט לעניני משפחה ביום 27.1.97 . על פי חלופה זו נטען כי מעשי פשיטת הרגל המאוחרים של החייב הם מכירת הבית והדירה בכפר סבא שארעו במרץ ואפריל 1997. על פי זה, ממועד ההענקה בינואר 97 ועד מועד מעשי פשיטת הרגל במרץ ואפריל 97 בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודה, טרם חלפו שנתיים, ולכן ההענקה בטלה כלפי הנאמן על פי סעיף 96(א) לפקודה. לחילופין: מועד ההענקה הוא הסכם הויתור ומכירת הבית ברעננה במרץ 94; לפי סעיף 96(ב) לפקודה, ההענקה בוצעה מעבר לשנתיים, ובטרם חלוף 10 שנים ממעשה פשיטת הרגל הראשון שבגינו ניתן צו הכינוס. כן מתקיים כאן התנאי הנדרש לקיומה של הענקה ולא נתקיים החריג בסעיף 96(ג)(2) בדבר ביצוע עיסקה עם קונה בתום לב ובתמורה. לענין זה נטען כי המערערת לא הציגה ראיות לתמיכה בטענתה כי הזרימה כספים ממקורותיה היא לסוכנות וגם אם היו כספיה, חלה כאן הילכת השיתוף בין בני זוג בזכויות ובחובות כאחד. אין להתערב, איפוא, בקביעת בית משפט קמא כי לא ניתנה כאן תמורה בת-ערך עבור חלקו של החייב בתקבולי מכירת הבית ברעננה.


הכרעה

המישור הדיוני

7. נפתח בהתייחסות לטיעוניה של המערערת במישור הדיוני. טענה ראשונה מתייחסת לאופי ההליך כבקשה "למתן הוראות", ונטען לענין זה כי אין מתכונת זו הולמת בירור סוגיה כגון זו שלפנינו, וכי זכויותיה הדיוניות של המערערת נפגעו עקב היזקקות בית המשפט להליך זה. טענה זו אינה נראית לי. סמכותו של הנאמן בפשיטת רגל לבקש מבית המשפט הוראות לגבי כל ענין המתעורר אגב פשיטת הרגל מעוגנת בסעיף 148 לפקודה. מסגרת זו נועדה לשמש אמצעי יעיל ומהיר שבאמצעותו מסייע בית המשפט לנאמן במילוי תפקידו באורח שוטף. מתכונת זו מקובלת לגבי נושאי תפקידים שונים מטעם בית המשפט הנזקקים להוראות בית המשפט במסגרת פיקוחו עליהם. בדרך כלל, משמש הליך מתן הוראות מסגרת דיונית מתאימה לענינים המצריכים פתרון נקודתי או לצורך גיבוש קו פעולה לעתיד, והוא לא נועד לשמש אמצעי דיוני לפתרון מחלוקות מהותיות, המצריכות דיונים מורכבים ומעמיקים במסכת עובדתית. עם זאת, בענין רע"א 259/99, 261/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב (טרם פורסם), הובהרו השיקולים הכלליים להתרת הכרעה במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לבין צד המעורב בהליך במסגרת בקשה למתן הוראות והם - כאשר הסוגייה במחלוקת היא נקודתית ובירורה חיוני לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו של המבקש; הכרעה במחלוקת ניתנת להיעשות ביעילות, ואינה כרוכה בבירור עובדתי מורכב; ניהול ההליך בדרך מקוצרת אינו עלול לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל דין. בית משפט של ערעור רק לעיתים נדירות יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לנהל את ההליך בדרך של "מתן הוראות" וזאת, באם יתברר כי הדיון במתכונת זו גרם לקיפוח זכויותיו של בעל-דין (ע"א 37/66 גלחא 1966 בע"מ נ' מתכות (בפירוק), פד"י כ(3) 144; ע"א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' מפרק שילב, פד"י מב(4) 495; רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי, פד"י נא(5) 355).


לא מצאתי כי המתכונת הדיונית שהוחלה כאן בדרך של בקשה להוראות בהקשר לביטול הענקה בפשיטת רגל היתה בלתי מתאימה והסבה אי צדק דיוני למערערת. שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל, המתנהלים, דרך כלל, באמצעות בקשות למתן הוראות מבית המשפט. יתר על כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים. בנסיבות הענין, ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה היתה עלולה להימשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים מהמאסה הקיימת של החייב. בנסיבות אלה, אין למצוא דופי באופי ההליך כפי שנוהל בבית משפט קמא, ולמערערת ניתן יומה בבית המשפט.


8. עוד טענה המערערת כי שגה בית המשפט כאשר סירב להתיר את חקירת הנאמן על תצהירו. בית המשפט קובע בענין זה:


"בודאי שאין מקום להתיר חקירה של נאמן בפשיטת רגל. הלכה היא כי נאמן, מפרק, וכונס נכסים אינם נחקרים אלא בנסיבות מיוחדות... הנאמן וכל נושא משרה אחרים בתיקים מסוג זה הם ידו הארוכה של בית המשפט. מתן אפשרות לחקור בנסיבות שגרתיות לחלוטין נאמן בפשיטת רגל משמע כאילו הותרה חקירת בית המשפט בענין זה."



במקרה זה הסיק בית המשפט כי לא נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את חקירת הנאמן.
נושאי תפקיד מטעם בית המשפט ככונסי נכסים, מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל ומנהלי עזבון פועלים במסגרת תפקידם תחת פיקוחו של בית המשפט. בהליכים שהם יוזמים לקבלת הוראות, ההנחה היא כי הם מביאים בפני בית המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעיתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספת בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל תחת חסותו של בית המשפט. יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי קיימים מצבים בהם נדרש נושא תפקיד לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות עובדות שהוא טוען להן, ונדרשת גם בחינה של טיעונים עובדתיים כאמור. בנסיבות בהן הדבר נדרש מהבחינה העניינית, עשוי בעל תפקיד להידרש לחקירה נגדית וכאשר חקירה כזו דרושה לתכלית דיונית ראויה, זכותו של בעל דין לעמוד עליה. השיקולים שבגללם נדירה הזמנת ממלאי תפקידים שיפוטיים או מעין שיפוטיים כגון שופטים ובוררים לחקירה שונים מאלה הפועלים בענייננו. (ראה הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 88). עם זאת, בענייננו נראה כי לא נגרם עיוות דין למערערת בסירוב בית המשפט לבקשתה לחקור את הנאמן. העובדות המצויינות בתצהירו אינן שנויות במחלוקת בעיקרן, והיא לא הבהירה בערעורה מהם אותם ענינים שבהם חקירת הנאמן על תצהירו היתה עשויה לתרום תרומה מהותית להארת הנושא. משכך, לא הוכח כי חקירת הנאמן נדרשה לתכלית דיונית ראויה, ודין טענה זו להידחות.


9. איני מוצאת ממש גם בטענה הנוספת שהעלתה המערערת לענין סירוב בית המשפט להזמין לעדות את יועצת הנשואין. הבקשה הוגשה באיחור, לאחר תום שמיעת הראיות, ואלא אם כן היה בה משום חשיבות מהותית מיוחדת, לא היתה הצדקה לקבלתה. בית המשפט קיבל בהסכמת הנאמן את מכתבה של היועצת (מוצג ח' לסיכומי המערערת) ונראה כי תוכנו מדבר בעד עצמו. מעבר לכך, בהליך בפני בית משפט קמא נשמעו עדויות בני הזוג עצמם על מערכת יחסיהם ועל הרקע לארועים על פי נקודת ראותם, כך שלחקירתה של היועצת בשלב המאוחר בו נתבקשה, לא היה מקום בנסיבות הענין. לאור דברים אלה, יש לדחות את טיעוני המערערת במישור הדיוני.


המישור המהותי

10. בבקשתו המקורית של הנאמן לביטול הענקה מסתמך הוא על שתי עילות חלופיות: האחת - ביטול הענקות על פי סעיף 96 לפקודה והשניה - ביטול העדפות בניגוד לסעיף 98 לפקודה. החלטת בית משפט קמא נשענת, כאמור, על החלופה של ביטול הענקות בלבד והדיון בערעור נסב על עילה זו בלבד. ולפיכך נתמקד בה גם אנו.
סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע:


"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.


(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.


(ג) "הענקה" לענין סעיף זה- - לרבות כל העברה אך למעט הענקה -



(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב

ובתמורה בת ערך.
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

לצורך בירור תחולתן של הוראות סעיף 96 על ענייננו, ראוי לבחון את השאלות הבאות כסדרן:


הרקע והתכלית בביטול הענקות

11. מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל, בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר יכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל, הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפרעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים, בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש. לוין א. גרוניס, פשיטת רגל, 2000, מהד' 2, עמ' 309 ואילך). ביטול ההענקה יתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך, (סעיף 439 לחוק העונשין התשל"ז1977-). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק מעשי חקיקה ספציפיים אשר איפשרו ביטולן של הענקות נכסים במרמה, לאו דוקא בהקשר למעשי פשיטת רגל. ראשון היה ה- Fraudulent Conveyances Act, 1571 המכונה גם "הסטטוט של אליזבט" ומאז הוחלף במספר חיקוקים אחרים שהאחרון בהם הוא סעיף 423 ל- Insolvency Act, 1986..
ההענקה בה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים, או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשויים להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (Fletcher, The Law of Insolvency, 2nd ed., 1996, p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים.(ראה Freeman V. Pope, (1870)5 Ch. App. 538, 540, כמובא בספרם של לוין-גרוניס, שם). על הטעם האמור לביטול הענקות עומד בית המשפט בענין ע"א 367/70 עו"ד הוכברג נ' שלגי, פד"י כה(2) עמ' 149, 159-160 באומרו, (מפי השופט זוסמן):


"ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן משתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל (כיום סעיף 84 בנוסח החדש) לאמור, כל נכס שהיה לפושט הרגל ביום תחילת פשיטת הרגל או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא, וממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן."



ביטול העדפות

12. סעיף 98 לפקודה, הדן בביטול העדפות, שונה מביטול הענקות בכך שעניינו עוסק במצב בו חייב, שאינו יכול לפרוע את חובו, עושה עיסקה ברכושו זמן מוגדר לפני הכרזתו כפושט רגל במגמה לתת עדיפות לנושה פלוני על פני נושים אחרים. לענין זה, אין די בעצם קיומה של העדפה במישור האובייקטיבי אלא צריך שההעברה תלווה בכוונה להעדיף נושה מסוים. (לוין גרוניס, שם, עמ' 333 והפסיקה המובאת שם). הוכחה העדפה כזו, רואים את מעשה ההעברה כמעשה מירמה וניתן לבטל את העיסקה כהעדפה פסולה. וכך, לכוונה לתת עדיפות לנושה נקשרת חזקה סטטוטורית של מרמה. המושג מירמה פורש בהקשר זה בהרחבה באופן שדי בקיום העדפה גם בלא מירמה כהגדרתה המקובלת, כדי שתהא ניתנת לפסילה על פי סעיף 98. עם זאת, להוכחת כוונת ההעדפה נדרשת רמת הוכחה גבוהה, וזו צריכה להיות המטרה הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה. (לוין גרוניס, שם, עמ' 333, 335-9; ע"א 2659/96 הנרי רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד, (טרם פורסם), פסקה 18). בע"א 471/68 יעקובי נ' מפרקים של מקוף בע"מ בפירוק, פד"י כג(1) 65, 71 הובהר על ידי השופט זוסמן:


"עניינו של הסעיף הנ"ל הוא ביטול פרעון חוב שהחייב היה חב, שעצם תשלומו לא רק אינו פסול אלא אפילו רצוי. אף על פי כן, ניתנת העיסקה לביטול אך לא משום שלא היה חוב, אלא הואיל ופרעון לנושה שהחייב חפץ ביקרו מערער את עקרון השוויון בין הנושים בו נוהגים בפשיטת הרגל."



הביטוי "העדפה במרמה" מופיע גם בהגדרת "מעשה פשיטת רגל" בסעיף 5(1)(ב) לפקודה, והוא מפנה להוראת סעיף 98(א) לפקודה המכריזה על פעולות משפטיות מסוימות כמעשי מרמה הבטלים כלפי הנאמן. (פרשת הנרי רוזן, (שם, סעיף 8)).


יוצא, איפוא, כי בעוד סעיף 96, העוסק בביטול הענקות, מדבר בהעברת נכס לאו דוקא במטרה להעדיף נושה, ואפילו לא בהכרח במטרה להבריחו מפני נושים, דן סעיף 98 בהעברת נכס לנושה במטרה להעדיפו על פני נושים אחרים.


התנאים הנדרשים לביטול הענקה

13. סעיף 96 קובע כי הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד - אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה (להלן - "התקופה הקצרה"). השני - אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם כן במצב אחרון זה הוכיחו התובעים מכח ההענקה את שני אלה: כי בזמן ההענקה היה המעניק בר-פרעון של כל חובותיו גם בלא היזקק לנכס הכלול בהענקה, וכן, כי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (להלן - "התקופה הארוכה"). לגבי שני המצבים כאמור, לא תיחשב הענקה כבטלה גם אם נתקיימו התנאים הנקובים בהם וזאת, אם נתמלא אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג) שהרלבנטי לענייננו הוא החריג השני, המדבר בהענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך.


כדי לבחון איזה מן המצבים חל על ענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:


(א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב, שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;



(ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.
התשובות לשאלות אלה תבהרנה האם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, והאם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לענין התנאים הנדרשים לביטולה.


מועד תחילתה של פשיטת הרגל

14. עם הכרזת החייב פושט רגל, מוקנים נכסיו לנאמן (סעיף 42 לפקודה). הנכסים המוקנים כך הם נכסי החייב שהיו שייכים לו בתחילת פשיטת הרגל או שנרכשו או הוקנו לו לפני הפטרו. "פשיטת רגל" לענין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן בו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס ואם עשה החייב כמה מעשי פשיטת רגל יראו את תחילת פשיטת הרגל בעת שנעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון בשלושת החודשים שקדמו ליום בו הוגשה הבקשה לפשיטת רגל. הדבר נובע מלשונו של סעיף 84 לפקודה כדלקמן:


"תחילתה של פשיטת הרגל



(א) יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.


(ב) עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל, יראו את חלותה ותחילתה בעת שעשה את המעשה הראשון בשלושת החודשים שקדמו ליום שבו הוגשה בקשת פשיטת הרגל."



יוצא, כי מכח הוראות החוק, משתרעת זכותו של הנאמן על נכסי החייב בפרישה אחורנית למעשה פשיטת הרגל. זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור" (“relation back”). בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלם בתנאים מסוימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות. אכן, הגיונו של הסדר ביטול ההענקות ניזון מן התפיסה כי חדלות הפרעון של אדם אינה מתחילה עם פתיחת ההליכים הפורמליים בעניינו ופעולות שעשה בנכסיו המרחיקות אותם מאחיזתם של נושיו, אינן יכולות להיחשב תקפות כלפי הנאמן אלא בהתקיים חריגים מסוימים. (ראה פרופ' א. פרוקצ'יה, דיני פשיטת הרגל והחקיקה האזרחית בישראל, תשמ"ד 110-111; ד"ר ד. האן, על העדפת נושים בחדלות פרעון, מחקרי משפט טז, תשס"א, 197, 200; ספרו של פלטשר, שם, עמ' 221).
לצורך בירור מועד תחילת פשיטת הרגל יש לבחון, איפוא, מהו מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס. מועדו של מעשה זה יהווה נקודת ציון מבחינת הזמן שממנה ולאחור יהיה צורך לבדוק האם ארעה הענקה, ומהו מועדה.


15. סעיף 5 לפקודה מגדיר מהו מעשה פשיטת רגל ומונה לענין זה מספר חלופות. ההנחה ברקע הליכי פשיטת הרגל הינה כי העובדה שהחייב אינו יכול לשלם את חובותיו אינה מספקת, היא לבדה, כדי לפתוח בהליכים כלפיו. הנושה צריך להצביע על עילה בדמות "מעשה פשיטת רגל" כתנאי לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד החייב. (ע"א 271/82 ברקט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פד"י לז(3) 751, 753-4). ששה מעשי פשיטת רגל, מנויים בסעיף 5 לפקודה.


בענייננו, הוגשה בקשת נושה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל נגד החייב ביום 2.6.97 כאשר מעשי פשיטת הרגל מתייחסים לחלופות שבסעיף 5(1)(א) ו-(ב) לפקודה - קרי - העברות מרמה של נכסים. בגוף הבקשה (מוצג א' לסיכומי הנאמן) מתייחס הנושה המבקש למכירת הבית ברעננה, ויתור החייב על חלקו בתמורה, שימוש בכספי תמורה אלה לרכישת דירה בכפר סבא על שם האשה בלבד, רכישה לאחר מכן של בית בכפר סבא שגם הוא נרשם על שם האשה בלבד, ומאוחר יותר - מכירת הדירה והבית בכפר סבא במרץ ואפריל 97, תוך שכל כספי התמורה הוחזקו על ידי האשה. הנושה טען כי החייב פעל בצוותא עם אשתו החל מ1994- במטרה להעביר את חלקו בבית ברעננה כדי להתחמק מנושיו, ופעולות אלה מהוות מעשי פשיטת רגל, בבחינת העברות מרמה כמשמעותן בפקודת פשיטת הרגל.
ביום 2.7.98 דן בית המשפט המחוזי בבקשה להכריז על החייב פושט רגל ונענה למתן צו לכינוס נכסיו והכרזתו פושט רגל. מהחלטתו עולה כי העילה למתן צו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל אינה נופלת, לכאורה, בגדר העילות המוכרות של "מעשי פשיטת הרגל" שפורטו בבקשת הנושה אלא עניינן בנימוק לפיו אין מחלוקת על כך שנגד החייב ניתנו פסקי דין לתשלום חובות שהוא אינו מקיימם. וכך אומר בית המשפט:


"צודק המנהל המיוחד כי אין מחלוקת שהחייב חייב על פי פסקי דין ואיננו פורעם. די בכך כדי להכריזו פושט רגל. כל יתר הנימוקים הם בבחינת "רכילויות משפחתיות"."



מהחלטה זו עולה, ראשית, כי העילה לצו הכינוס והכרזת פשיטת הרגל אינה נשענת על מעשי פשיטת הרגל שנטען להם בבקשת הנושה המבקש, ובהחלטת בית המשפט לא נקבע כל ממצא ביחס לטענותיו אלה. שנית, העילה עליה מתבססת אכרזת פשיטת הרגל - פסקי דין נגד החייב שהוא אינו פורעם - אינה נכללת באחת מעילות "מעשי פשיטת הרגל" המפורטות בסעיף 5 לעיל, אלא אם כן ניתן בדוחק לראות בהעדר המחלוקת בין הצדדים כי החייב אינו פורע חיובים על פי פסקי דין שניתנו נגדו, מצב השקול לקיומה של עילה כאמור בסעיף 5(5) לפקודה, לפיה החייב "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק או עומד להפסיק לשעה או לצמיתות לשלם את חובו". לצורך בהוכחת "מעשה פשיטת רגל" ולכך כי אין די באי פרעון חוב פסוק לצורך פתיחת הליכי פשיטת רגל, ראה ע"א 2643/99 קרן חברה להשקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם). כך או כך, אין כל נתונים עובדתיים בהחלטת בית משפט קמא לגבי מועדי החובות הפסוקים נגד החייב בהם מדובר, וממילא אין לדעת גם את מועדי אי פרעונם אפילו ניתן היה לראות בהם מעשי פשיטת רגל.


יוצא, אפוא, כי אנו נותרים עם צו כינוס והכרזת פשיטת רגל חלוטים+ כנגד החייב, הנשענים על עילה שאינה נכללת במישרין בין עילות מעשי פשיטת הרגל, ומכל מקום, אין נתון לגבי מועדה הרלבנטי של עילה זו. בהעדר נתונים נדרשים, אין מנוס מלהניח לטובת פושט הרגל כי תחילת פשיטת הרגל בעניינו הינה במועד המאוחר ביותר האפשרי מבחינתו שהוא - מועד הכרזתו כפושט רגל ביום 2.7.98. לפיכך, זו תהא נקודת הזמן הרלבנטית לתחילת פשיטת הרגל לצורך ענייננו, וממנה נבחן את מהותה של ההענקה.


ההענקה - מהותה, תנאיה, ומועדה

16. הנאמן, בבקשתו לבטל הענקה שהעניק החייב, התמקד בויתורו של החייב על חלקו בתמורת המכירה של הבית ברעננה וראה בכך את ההענקה שיש לבטלה. הוא אינו מתייחס בבקשתו המקורית לשרשרת הפעולות הנוספות, שעל פי הטענה, היוו גלגוליה של אותה תמורה במסגרת קניות ומכירות של נכסי מקרקעין נוספים. נראה לי כי גישתו של הנאמן בבקשתו המקורית היא נכונה, ויש לראות בויתור החייב על התמורה המגיעה לו ממכירת הבית ברעננה הענקה בטלה.
אלה הטעמים:
המושג "נכס" מוגדר בצורה רחבה בסעיף 1 לפקודה והוא כולל, בנוסף למקרקעין ומטלטלין, גם "כספים ונשיים... ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, רווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור, או כרוכים בהם"; על הנכסים להיות נכסיו של המעניק וההענקה יכולה לשאת תכנים ואופי מגוון (לוין וגרוניס, שם, עמ' 312-313). שאלה היא, האם לצורך קיומה של "הענקה" וביטולה, נדרשת אפשרות עקיבה אחר נכס בעין שהועבר לידי מקבל ההענקה או שמא ניתן לבטל הענקה גם ביחס לגלגוליו של נכס כזה, כגון תקבולי מכירתו בכסף, או נכס חילופי שנרכש מהם? בענין זה חלה התפתחות בהלכה ובמחשבה המשפטית. לכאורה, הגדרת המושג "נכס" ולשונו של סעיף 96 לפקודה הינם רחבים מספיק על מנת לאפשר ביטול הענקות שיחולו לא רק על נכסים בעין שהועברו למקבל ההענקה אלא גם על גלגוליהם בדמות תקבולים ממכירתם או נכסים חלופיים שנרכשו מהם. הדבר מתיישב לא רק עם הניסוח הלשוני של הוראות הפקודה אלא גם עם התכלית של מוסד זה, שענייננו ביטול הענקה רצונית של נכס של חייב שנעשתה במועד הרלבנטי, אשר הביאה להפחתה של מאסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים וגורמת להם בכך לפגיעה. אלא שבעקבות הלכה פסוקה באנגליה, סייגה הפסיקה במקומנו במספר מקרים את המושג "הענקה" שניתן לבטלה לנכסים שניתן לעקוב אחריהם. וכך, נפסק כי ויתור חייב על זכותו על פי פסק דין שניתן לטובתו כנגד פלוני אינו הענקה שניתן לבטלה, שכן לא נמסרו נכסים בעין שניתן לעקוב אחריהם. בענין ע"א 173/59 טוקטלי נ' נאמן על נכסי וילדנברג, פושט רגל, (פד"י יג, 1700) מסביר בית המשפט כי ויתור פושט הרגל על חוב פסוק המגיע לו אינו רכוש שאפשר לעקוב אחריו ולהחזירו לכלל הנכסים של פושט הרגל (ראה דברי השופטים ויתקון ולנדוי, שם). גישה דומה נקט השופט ח. כהן בע"א 367/70 הוכברג נ' שלגי, פד"י כה(2) 149, בו אמר בעמ' 158:


"צו לפי סעיף 42 מקנה את נכס ההענקה לנאמן בפשיטת רגל, אך אינו מזכה את הנאמן בפשיטת רגל לעקוב אחר "גלגוליו השונים" של הנכס שנתגלגל בטרם נעשה הצו."



אולם באותו ענין עצמו הובעה עמדה אחרת על ידי מ"מ הנשיא (זוסמן) (בעמ' 160):


"על פי עקרונות כלליים, אין ספק בכך שמשלא ניתן בידי הנאמן לשים ידו על הנכס שעבר לקונה בתום לב ובעד ערך, הרשות בידו לגבות את פדיון המכר כאמור. עקב ביטול ההענקה, רואים את הנאמן כמי שנהיה ביום 17.5.67 לבעל הדירה. נמצא, משמכרו את הדירה בשנת 1968... לא דירתם אלא דירת הנאמן מכרו, ולכן חייבים הם במסירת דמי המכר לנאמן... חושבני שתוצאה אחרת לא תוכל להתקבל על הדעת. פקודת פשיטת הרגל דואגת למנוע הברחת נכסי חייב, ואחד האמצעים לכך הוא הזכות שניתנה בידי הנאמן לבטל הענקה ולהחזיר נכס אל הקופה המשותפת ממנה ייפרעו הנושים. לא יתכן שזכותו תיפקע לחלוטין כשרק הזדרז מקבל ההענקה ומצא לו אדם שקנה ממנו את הנכס בתום לב. בדרך כלל, מי שרכש נכס בתום לבו ובעד ערך... הכרזת פשיטת הרגל הבאה לאחר מכן, אף על פי שתוקפה למפרע, אינה גורעת מזכותו. אך אין צידוק לפרוש הגנה זו על עיסקת ביניים שאינה נשענת על מתן ערך בתום לב..."



השאלה הושארה ב"צריך עיון" גם בענין ע"א 353/82, 366 גיטר בפשיטת רגל נ' נאמן מכנס עו"ד, פד"י לט(3) 813, 821.


לגישה הפרשנית המצמצמת את המושג "נכס" בהקשר לביטול הענקה והגבלתו לנכס הניתן לעקיבה קמו מתנגדים גם בספרות המשפטית. לוין וגרוניס (שם, עמ' 314) מותחים בקורת על פרשנות זו, באומרם:


"לדעתנו, אין הלכה זו מוצדקת, אין היא מחוייבת המציאות והיא יוצרת קשיים עיוניים שלא ניתן להתגבר עליהם... בית המשפט בישראל אינו כבול עוד בהלכות אנגליות בענין פשיטת רגל, ואנו סבורים שהגיע הזמן להשתחרר מהמגבלה הצמודה לסעיף 96 והנובעת, ככל הנראה, מהתמונה המשפטית שהדיבור Settlement” " מעורר בלב משפטן אנגלי, דיבור המוכר לו משטחי משפט אחרים;"



בספרו, שם, (עמ' 125-6) מביע פרופ' א. פרוקצ'יה תמיכה בהרחבת היכולת לבטל הענקה גם לגלגוליו של נכס שהועבר כך, וגורס כי אין מקום לאבחנה בין מושא ההענקה המקורי לבין תחלופו. ההנמקה לכך נשאבת מעקרונות משפט כלליים, וביניהם כללי ההשבה והתחלוף הריאלי, המוכרים בחקיקה האזרחית הישראלית. לכל אורכה של חקיקה זו פועל הכלל כי מקום שישנה חובת השבה והיא בלתי אפשרית או בלתי סבירה, יש לשלם את שווייה (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי); סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות); סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט וסעיף 3(א) לחוק הנאמנות). העקרון כי השבה "סובלת" לא רק השבת הנכס בעין אלא גם החזרת שוויו או תמורתו, מתיישב עם היכולת לבטל הענקה, שמשמעותה גם קבלת שוויו של נכס שהועבר, אם השבתו בעין הינה בלתי אפשרית או בלתי סבירה.


גם באנגליה חלה התפתחות בתחום זה, וחרף הלכה פסוקה קודמת ברוח שונה, קובע היום סעיףb) )(1)342 ל- Insolvency Act, 1986 כי זכותו של נאמן לבטל הענקה מתייחסת ל-



"”...any property to be vested, if it represents in any person`s hand the application either of proceeds of sale of property so transferred, or of money so transferred.”





עולה מכך, כי לבית המשפט באנגליה קנויה כיום סמכות להורות על השבה ריאלית של נכס שהוענק, או, לחלופין, לעקוב אחר התקבולים ממכר נכס כזה (פלטשר, שם, עמ' 225).


דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף, כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של סעיף 96 לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לענין זה, הונחתה, כך נראה, על ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בענין זה השתנתה ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס "שווייה" אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת, נותרו חילוקי דעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני, ואכן, בפרשת הוכברג נ' שלגי, שם, הובעו שתי דעות סותרות בענין זה ושופט שלישי במותב לא נקט עמדה לגביו. בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו.


17. בענייננו, השתית הנאמן את בקשתו לביטול הענקה על הסכם הויתור שנחתם על ידי החייב ועל מכירת הבית ברעננה מספר ימים לאחר מכן, ותבע להחזיר אליו את התמורה הכספית שנתקבלה מן המכירה, המשקפת את חלקו של החייב בזכויות בבית. על פי הפרשנות הרחבה המתבקשת לענין סעיף 96, ויתור החייב על זכותו לתמורה המגיעה לו ממכירת הבית מהווה הענקה הניתנת לביטול, והנאמן רשאי לתבוע שווי תמורה זו מידי מקבל ההענקה. מאחר שהנאמן לא התייחס בבקשתו המקורית לגלגוליה של התמורה לצורך רכישת הנכסים האחרים לאחר מכן, לא מתעוררת שאלה של עקיבה אחר השימוש האפשרי שנעשה בתמורה שנתקבלה לצורך רכישת הנכסים הנוספים, או אחר התמורה שנתקבלה ממכירתם מאוחר יותר.


18. אציין במאמר מוסגר, כי אינני מקבלת את גישת הכונס הרשמי לפיה הסכם הממון שנחתם בין הצדדים ואושר בפסק דין הוא המהווה מושא ההענקה, אותה יש לבטל, ולא הסכם הויתור שנקשר שנים קודם לכן. חשיבות טענתו זו, אילו נתקבלה, בכך שהיא מכניסה את מעשה ההענקה למסגרת התקופה הקצרה שבסעיף 96(א) לפקודה לצורך ביטולה, והתנאים להוכחת חלופה זו פחות מכבידים מתנאי החלופה המדברת בתקופה הארוכה, המעוגנת בסעיף 96(ב) לפקודה. טענת הכונס היא כי הסכם הויתור הינו, למעשה, חסר תוקף משפטי מלא שכן הוא מהווה במהותו הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור בית המשפט לכן אינו יכול להוות הענקה תקפה שניתן לבטלה. לדעתו, יש לראות את הסכם הממון שנחתם בנובמבר 96 ואושר בבית המשפט בינואר 97 כהסכם המחייב לענין זה וכהענקה שהתרחשה במועד האישור. עמדה זו אינה נראית לי.


ראשית, הסכם הממון איננו משקף נכונה את המצב העובדתי האמיתי לפיו זכות החייב לחלקו בתמורת הבית ברעננה הועברה למערערת עוד בהסכם הויתור ממרץ 94, קודם למכירת הבית. הסכם הממון, בניגוד להסכם הויתור, מציג מצג כאילו החייב קיבל את תמורת המכירה של הבית כדי להזרים כסף לעסק, ואילו הבתים האחרים בכפר סבא נקנו מהתמורה שהגיעה לאשה בלבד. מצג העובדות כפי שתואר בהסכם הממון אינו תואם איפוא, גם את גרסתם של בני הזוג בבית המשפט. שנית, מעשה ההענקה נבחן על פי משמעותו הכלכלית ולא על פי דקויותיו הפורמליות. מהבחינה הכלכלית, ההענקה של החייב למערערת התרחשה עם מכירת הבית ברעננה במרץ 94 והעברת התמורה בפועל לידי האשה. לפיכך השאלה אם הסכם הויתור מהווה "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק יחסי ממון ואם נדרש אישור בית המשפט לכך אינה תורמת להבהרת הענין ואינה נחוצה. גם אילו לא נקשר הסכם הויתור כלל ובני הזוג היו מוכרים את הבית ומותירים את מלוא התמורה בידי האשה היתה מתרחשת הענקה במועד המכירה.


יתירה מזו: הסכם הויתור הינו הסכם בעל תוקף משפטי ואין לראותו כהסכם ממון המצריך אישור בית המשפט לצורך קבלתו תוקף. לא כל הסדר בין בני זוג לגבי פריט זה או אחר של רכושם מקבל מעמד של הסכם ממון המצריך אישור בית המשפט. הסכם ממון נועד לקביעת יחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או מות אחד מהם, והוא צופה פני העתיד. בנסיבות כאלה, מתחייב אישור בית המשפט, אשר נועד להבטיח כי ההסכם נתקבל ברצונם החופשי של בני הזוג. (ע"א 490/77 נציה נ' נציה פד"י לב(2) 621, 624; ע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי, פד"י לט(3) 776, 781). כדי להוציא נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם רגיל, שאינו מצריך אישור בית המשפט (השווה סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-). כך הגדירה זאת המשנה לנשיא בן פורת בענין שרעבי נ' שרעבי, (שם, בעמ' 781-2):


" המבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא הסכם ממון אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו הסכם ממון, יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם - לאו דוקא בנושאים של דיני משפחה אלא, למשל, דיני חוזים או קנין ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מות - לפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו."



(ראה גם הערת השופט אור בענין ע"א 7388/97 עזבון מנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר), פד"י נג(1) 596, 607-8).


אין לראות, בהסכם הויתור בענייננו משום הסכם ממון הטעון אישור בית המשפט לצורך קבלתו תוקף. הוא אינו צופה פני פקיעת נישואין אלא נועד לתת תשובה לבעיה נקודתית בה נתקלו בני הזוג. ויתור זה מתיישב עם קיום הסכם בכתב בין בני זוג לפיו שוויו של נכס מסוים לא יאוזן ביניהם במשמעות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, והסכם כזה אינו מחייב אישור בית המשפט משאין הוא "הסכם ממון" במשמעותו הפורמלית. ואמנם, פקיעת הנישואין של בני הזוג התרחשה רק ב- 2.12.97 ולאחר הסכם הויתור חיו עוד בני הזוג תחת קורת גג אחת מספר שנים. מכאן, שלהסכם הויתור ממרץ 94 תוקף חוזי מלא, וניתן לראות בו את המקור המשפטי שבאמצעותו הועברה לאשה הזכות לתמורת בעלה ממכירת הבית ברעננה.


19. לסיכום סוגיה זו ייאמר כי לפנינו הענקה של החייב לאשתו, שאלה מועדיה: הזכות החוזית לקבלת ההענקה התגבשה ביום חתימת הסכם הויתור ב- 12.3.94. מימוש הזכות להענקה נעשה ביום ה- 16.3.94, עם ביצוע מכר הבית ברעננה וקבלת התמורה במלואה על ידי המערערת. בהנחה כי תחילת פשיטת הרגל היא במועד הכרזת פשיטת הרגל ביום 2.7.98 (בהעדר נתונים לגבי מועד מעשה פשיטת הרגל) יוצא כי ההענקה במרץ 1994 ארעה למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים ממועד תחילת פשיטת הרגל. פירוש הדבר, כי אנו מצויים בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(ב) לפקודה, ויש עתה לבחון האם שאר התנאים המפורטים בחלופה זו לצורך ביטול ההענקה הוכחו.


התנאים השוללים את ביטול ההענקה על פי סעיף 96(ב) לפקודה

20. התנאים הפוזיטיביים הנדרשים לביטול הענקה על פי החלופה של סעיף 96(ב) הוכחו, כפי שבואר לעיל. עם זאת, על פי הסיפא להוראה זו, ביטול ההענקה נמנע אם יוכחו שני אלה:


(1) בעת ההענקה היה המעניק כשר פרעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה;



(2) זכות המעניק בנכס עברה לנאמן על ההענקה.


יתר על כן, על פי סעיף 96(ג) לפקודה לא יראו העברת נכס בגדר הענקה שניתן לבטלה בהתקיים תנאים מסוימים, שהנוגע לענייננו הוא מצב בו העברת הנכס נעשתה לקונה בתום לב ובתמורה בת-ערך (סעיף 96(ג)(2)). כדי למנוע את ביטולה של ההענקה, די, איפוא, להוכיח כי נתקיימו התנאים המסייגים האמורים בסעיף 96(ב) או התנאי האמור בסעיף 96(ג)(2). יש לבחון, האם ניתן להכשיר את ההענקה בענייננו, בין על ידי הוכחה כי המעניק היה סולבנטי בעת ביצועה, גם בלא להתחשב בנכס נשוא ההענקה, ובין באמצעות הוכחה כי מקבלת ההענקה היתה תמת-לב ונתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה. סייגים אלו עניינם בבחינה האם ההענקה, בעת שניתנה, לא פגעה במאסת הנכסים של החייב העומדת לחלוקה בין הנושים, בין משום שהיה כשר פרעון אותה עת גם בלעדי הנכס המועבר, ובין מאחר שנתקבלה תמורה בת ערך להעברתו, אפילו לא היה כשר פרעון באופן מלא. יצויין, כי לא עלתה מחלוקת בין הצדדים באשר להתקיימותו של התנאי בדבר מעבר זכות המעניק בנכס למקבלת ההענקה.


הנטל הראייתי

21. לענין נטל ההוכחה יש להבחין בין שני התנאים החלופיים שיש להוכיחם כדי להגן על הענקה מפני ביטול. לענין התנאי הראשון, משמיע סעיף 96(ב) עצמו כי הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפרעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה. נטל השכנוע בענין זה רובץ על המערערת המתנגדת לביטול ההענקה (לוין גרוניס, שם, עמ' 315; ע"א 255/69 פיק נ' נאמן לנכסי שמואל פיק, פושט רגל, פד"י כג(2) 803). אשר לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. שאלה זו נדונה בע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, (פד"י מט(2) 459). כאן הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעונין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר ומדובר ביסודות שליליים, שלעיתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראייה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראייה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו. (ראה גם לוין, גרוניס, שם, עמ' 317). על רקע כללים אלה, נבחן את קביעות בית המשפט קמא בהקשר לשאלה האם הוכח אחד מן התנאים החלופיים שיש בהם כדי למנוע את ביטול ההענקה.


כשרות הפרעון של החייב

22. על המערערת הנטל להראות כי בעת מועד ההענקה, קרי: בעת מכירת הבית ברעננה במרץ 1994 וקבלתה את התמורה השייכת לחייב, היה החייב כשר פרעון לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבות בערך זכויותיו בבית האמור. האם עמדה בנטל זה?

אומר בית משפט קמא בסעיף 43 להחלטתו:


"לבית המשפט הוכח כי כבר במועד מכירת הבית ברעננה היה פושט הרגל חדל-פרעון, והיה זקוק לחלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת הבית לפרעון חובותיו."



המערערת לא הביאה כל ראייה פוזיטיבית לכשרות פרעונו של החייב במועד הרלבנטי במרץ 1994. בתצהיר התשובה שהגישה אין היא מתייחסת כלל לשאלה זו והוא הדין בחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 13.6.99). אם בכלל, עולה מתצהירה כי כבר בסוף 1993 נקלעה הסוכנות לחסר של כמליון וחצי ש"ח וכי המעורבים בה, ובכלל זה החייב שהיה ערב לחובותיה, נכנסו לקושי כלכלי רציני (סעיף 4(ה) לתצהיר). גם בתצהירו של החייב עצמו לא נכללה הצהרה לפיה במועד הרלבנטי למכירת הבית ברעננה היה בעל יכולת לשלם את כל חובותיו גם בלא התחשבות בזכויותיו בבית. הוא אומר (סעיף 3ב' לתצהירו):


"באותו זמן (זמן מכירת בית המגורים - א.פ.) חובותי היחידים היו התחייבויותי למזונות ילדינו (אותם למעשה לא שילמתי במשך שנים) ומשיכות יתר בערכים קטנים בבנקים, ולא יכולתי לצפות גם בחלומות הבלהה שלי כי בפרק זמן של כשלוש שנים נוספות יסתבכו עסקיו של אבי-אליק לוין - בלא פחות משישה מליון ש"ח נוספים. ואכן, מהוכחות החוב שהוגשו נגדי עולה בעליל שהחובות של הנתבעים נוצרו לאחר מכן. בתאריך ההסכם ומכירת בית המגורים לא היו לי כל חובות משמעותיים). (הדגשה שלי - א.פ.).


בסעיף 3(ו) לתצהירו מצהיר החייב כי כשנה לאחר מכירת המכונית - כלומר בסוף 1993,



"דיווח לי אבי כי העסק נקלע לקשיים פיננסיים זמניים ושכל בני המשפחה חייבים להירתם ולסייע. לפי דיווחו של אבי נוצר בעסק חסר במזומנים של כמיליון וחמש מאות אלף ש"ח לערך, והוסכם בינינו שכל אחד מהם ישקיע בעסק לפי יכולתו."



מדברים אלה לא רק שאין עולה תמונה של כשרות פרעון של החייב (גם בלא הזכויות בבית ברעננה), אלא ניכר כי במועד הרלבנטי להענקה כבר היה שקוע העסק בחובות ניכרים, בעוד החייב ערב לחובות אלה בערבות אישית, וכן היו לו גרעונות בחשבונותיו האישיים בבנק, והוא עשה מאמצים לגייס כספים כדי להזרימם לסוכנות בתקוה לשקמה אך הדבר לא הועיל.


יש לציין, כי המערערת טענה שעל פי דף חשבונו של החייב בסוכנות הביטוח עמדה לזכותו יתרה שם בשיעור 290,000 ש"ח בסוף חודש נובמבר 1993. גם אם יש ממש בנתון זה, אין הוא אומר דבר לגבי כשרות פרעונו של החייב במרץ 1994, כאשר בוצעה ההענקה בהינתן החוב הגדול של הסוכנות אותה עת. יתר על כן, הן המערערת והן החייב בעדותם בבית המשפט תארו את מערכת ניהול החשבונות בסוכנות ככושלת ובלתי אמינה (עמ' 27 ו30- לפרוטוקול מ- 13.6.99) מעבר לכך, על פי תצהירה של המערערת (סעיף 4)ה)) בחודש נובמבר 93 היתה הסוכנות כבר שרויה בחובות כבדים של כמליון וחצי ש"ח, מהם לא התאוששה.


מכל אלה עולה כי לא הוכח שהחייב היה כשר פרעון במועד הרלבנטי להענקה ובודאי כך, אם נמנעים מלהתחשב בזכויותיו לגבי הבית. מכאן, שהסייג הראשון לבטלותה של ההענקה לא הוכח.


הענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך

23. הנטל הראשוני מוטל על הנאמן לשלול אפשרות כי ההענקה נעשתה לטובת המערערת בתורת "קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך", ואם יצא ידי חובתו הראשונית, עובר הנטל המישני למערערת להוכיח כי אכן קיימה תנאים אלה.


מאחר שמטרת סעיף 96 הינה למנוע הענקת נכסים של החייב באופן שיפחית את המאסה העומדת לחלוקה בין הנושים, הנטייה היא לפרש את יסודותיו בהקשר כלכלי-מסחרי, ולכן גם המושג "קונה" בהקשר שלפנינו מתפרש בצורה רחבה וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק, ולאו דוקא מי שקנה נכס בשוק במובן המקובל. מכאן, שגם העברת נכס על ידי חייב לבת או בן-זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר "קונים" לצורך הענין (לוין גרוניס, שם, עמ' 318, והפסיקה המובאת שם). אין מניעה, איפוא, לראות במערערת, בקבלתה את חלקו של החייב בתמורת הבית, בגדר "קונה" לצורך הענין, ויש לבחון האם היתה תמת-לב והאם נתנה תמורה בת-ערך.


תום לב

24. קיום תום לב לצורך ענייננו מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים ולכן לא יכול היה לצפות כי ההענקה תפחית מרכוש החייב העשוי לעמוד לחלוקה בין הנושים (ע"א 283/67 נאמנים לנכסי רפיח, פושט רגל נ' מדינת ישראל, פד"י כב(1) 124, 140). אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק, ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים, נשלל תום לבו. הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. "ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב". וכך, כאשר מקבלת ההענקה היא אשת פושט הרגל, נוצרת חזקה בדבר ידיעתה את מצבו הכלכלי עובר להענקה, והדבר אוצל באופן טבעי על תום ליבה בעת קבלת ההענקה (פרשת נדב נ' סרגובי, שם, עמ' 478, 480).
בענייננו קבע בית משפט קמא קביעות ברורות בשאלת תום לבה של המערערת בעת ההענקה. הוא מצא כי העיסקה בה נמכר הבית ברעננה והעסקאות שבאו בעקבותיו כוונו להסתיר את נכסי פושט הרגל מעיני נושי החייב וכי המערערת היתה שותפה מלאה למהלכים אלה, וכי התנהגותם של בני הזוג בהקשר זה היתה נגועה בחוסר תום לב. אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדות מסוג זה אלא במקרים חריגים, ואין סיבה לנהוג כך במקרה זה (ע"א 5779/92 בנק הפועלים, סניף נס ציונה נ' אירון, חברה לניהול ואחזקות, דינים עליון לז, 410).


המערערת הצהירה בתצהירה (סעיף 4(ה)) כי כבר בנובמבר 93 היתה הסוכנות בקשיים רציניים ובני המשפחה, לרבות היא עצמה, נחלצו לגייס כספים להצלתה. הדבר גרר גם מישכון בית המגורים של בני הזוג להבטחת אשראים שלקח החייב לצורך העסק. עולה מכך כי במרץ 94, מועד ההענקה, ידעה האשה בבירור על הקשיים הכספיים בהם שרוי החייב, ולא הופרכה ההנחה המסתברת מכך כי ויתור החייב על זכותו לתמורת הבית היה, אכן, מכוון לטשטש את עקבות הנכס הזה כדי לבודדו מאחיזת הנושים.


יתר על כן, ממקרא הסכם הויתור ממרץ 94 והשוואתו להסכם הממון מנובמבר 1996 ניתן להסיק בבירור על קיום קשר הדוק בין ההענקה לקשיים הכספיים שליוו את המשפחה. בהסכם הויתור מציין החייב כי בנובמבר 93 קיבל מהמערערת 115,200 ש"ח אותם הילווה לעסק, וכי לקח הלוואת גישור מבנק איגוד בסך 160,000 ש"ח, שגם אותם הזרים לעסק, ובני הזוג מישכנו את הבית להבטחתה. כן צויין כי נתן לעסק 76,000 ש"ח ממכירת מכונית. לאור אלה, הוא התחייב שלא לתבוע מאשתו כל סכום נוסף כשימכר הבית ואם וכאשר יקבל בחזרה את כספי ההלוואות שנתן לעסק, הם ישארו בידיו. לעומת זאת, הסכם הממון מתאר מצב דברים אחר, לפיו האשה נאלצה להסכים למכירת הבית ברעננה כדי לתת לבעל את חלקו ברכוש המשותף, שהושקע מיד בעסק הסוכנות וכי בחלקה בתמורת המכירה רכשה דירה בכפר סבא שנרשמה על שמה, ולאחר מכן רכשה בית בכפר סבא. בסעיף 2 לאותו הסכם ממון הצהיר החייב כי נטל את מלוא חלקו מכספי התמורה של הבית ברעננה ובכך מימש את זכויותיו במוסד הנישואין וברכוש המשפחתי לצורך הזרמת כספים לעסק של אביו. בסעיף 3 נאמר כי הזכויות בדירה ובבית בכפר סבא הן של האשה בלבד ולחייב לא תהיינה כל זכויות בהם.


הסתירות הבולטות בין שני המסמכים הללו מעידים, על פניהם, על חוסר תום הלב במצגים שהציגו בני הזוג ביחס להענקת התמורה ממכירת הבית ברעננה. הן משקפות מצב בו ההסדר הפנימי של הויתור ביניהם נועד לא רק לפתור את בעיותיהם הזוגיות אלא להציג מצגים - שלא תמיד התיישבו זה עם זה - לציבור הנושים הפוטנציאלי. התנהגות זו נגועה בחוסר תום לב, והמערערת שותפת לכך עם החייב. הנאמן יצא, איפוא, ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו להוכיח כי המערערת לא היתה תמת-לב בקבלת ההענקה.


תמורה בת-ערך

25. בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות - למנוע פגיעה בזכויות הנושים - הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" בענייננו הינה תמורה מסחרית בעלת-ערך, בין בעין ובין בכסף. (ע"א 283/67 נאמנים לנכסי רפיח ובורקין, פושטי רגל נ' מדינת ישראל, שם עמ' 124). אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך בעד ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות הענין. שאלת סבירות התמורה היא בעיקרה ענין שבעובדה שאין בית משפט של ערעור נוטה להתערב בה. (פרשת בנק הפועלים (סניף נס ציונה) נ' אירון, חברה לניהול והחזקות בע"מ, שם, סעיף 9)



בענייננו נטען על ידי המערערת כי ניתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה בשני מובנים: ראשית, החייב השקיע מכספיהם המשותפים בסוכנות ובכך מיצה את חלקו ברכוש המשותף, ומכאן שויתורו על זכויותיו בתמורת הבית היווה החזר כספים שהוצאו מהקופה המשותפת. כן היא טוענת שסיפקה כספים ממקורותיה הפרטיים לצורך סיוע לסוכנות, וגם זאת יש לראות כתמורה בת-ערך.


לענין האחרון, בית משפט קמא קבע כענין שבעובדה כי לא הוכח שהמערערת סיפקה לסוכנות כספים ממקורותיה האישיים. היא נמנעה מלהציג חשבונות אישיים ולא סיפקה ראיות חיצוניות כלשהן הסותרות את חזקת השיתוף בכל הכספים. אין מקום להתערב בקביעות אלה, ולא מצאתי, גם לאחר עיון נוסף בחומר בתיק, אישוש לטענות המערערת כי הזרימה לסוכנות כספים ממקורותיה שלה. לשאלת הנאמן בחקירתה הנגדית אם יש לה אסמכתא שהכסף בא ממקורותיה - היא השיבה:


"יש לי אסמכתאות לכל דבר, ואם אתה שואל למה לא צרפתי אותם, אין לי תשובה".
(עמ' 26 לפרוטוקול מישיבת יום 13.6.99).


אשר לענין הראשון, דחה בית המשפט את הטענה העובדתית שהעלו החייב והמערערת לפיה בתקופה הרלבנטית נמנעו מלמשוך כספים מקופת הסוכנות ומימנו את הוצאותיהם ממשכורתה של המערערת בלבד, וזאת על בסיס העתק חשבונו של פושט הרגל בסוכנות, שעמד ביתרת חובה בגין הלוואות שנטל לעצמו מכספי הסוכנות. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אין ספק שהכספים שנלקחו מקופת הסוכנות עשו דרכם לקופתם המשותפת של בני הזוג. מהנתונים שהוצגו התקבל הרושם כי בני הזוג נהנו במשק ביתם המשותף מפירות הסוכנות כל עוד תיפקדה בצורה תקינה ומשנכנסה לקשיים נרתמו למאמץ משותף לסייע לה להשתקם בתקוה כי יוכלו בעתיד להמשיך וליהנות מפירותיה. על יסוד אלה, לא הוכח כי החייב השתמש בכספים של המערערת לצורך הצלת העסק, דבר שעשוי היה להוות תמורה בת-ערך לויתור על חלקו בתמורת הבית לטובתה. משכך, אין צורך להיכנס לשאלה הסבוכה האם ובאלו נסיבות יש לראות את האשה כחבה ביחד עם בעלה בנטל חובות שנוצרו בעסק (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פד"י מט(3) 5, 17). לאור כל אלה, קשה למצוא ביסוס לטיעוני המערערת לפיהם נתנה תמורה בת ערך עבור ההענקה שקיבלה מהחייב.


26. לסיכום היבט זה: המושג "קונה בתום לב ובתמורה בת ערך" נתון לפרשנות שתכליתה לקדם את המטרה שלשמה נחקק הסדר ביטול ההענקות. עיקרה של תכלית זו בשמירה על עניינם הלגיטימי של הנושים להגן על היקף מאסת הנכסים של החייב. מכאן, שהמשמעות הניתנת למושג האמור אינה טכנית-פורמלית אלא כזו המכוונת להשיג את המטרה העיקרית האמורה. עם זאת, עשויים להיות מצבים מיוחדים בהם, בצד המגמה להגן על הנושים, ינתן משקל-שכנגד לאינטרס הציבורי הפורש דאגתו גם על עניינם הצודק של בני משפחת החייב, והוא - כאשר הסדר הענקה בין החייב לבן משפחתו נעשה בתום לב וכאשר מתלווה לו תמורה אמיתית בלבוש כזה או אחר, גם אם זו אינה ניתנת לכימות מדויק, אך כל עוד יש לה ערך כלכלי. בענין In re Abbott (a bankrupt) ex parte the Trustee of the Property of the Bankrupt v. Abbott (1982) 3 ALL.E.R 181 הוכרה אשה כ"קונה בתום לב ובתמורה בת ערך" כאשר עשתה הסדר גירושין עם בעלה, לימים פושט רגל, כי תוותר על תביעותיה הרכושיות כלפיו תמורת קבלת זכותו לתקבולים ממכירת בית בני-הזוג שהועברה אליה. הכרתו של בית המשפט בהסדר זה והימנעותו מלבטלו התבססה בעיקרה על תום לבה של האשה וחוסר ידיעתה על קשייו הכספיים של בעלה עובר להשגת ההסדר, וויתורה על תביעותיה כלפי בעלה נחזו כמתן תמורה בעלת ערך מספיק לצורך הענין. באיזון העדין בין עניינם של הנושים מחד, לעניינה של בת הזוג תמת-הלב מנגד, העדיף בית המשפט, בראיית האינטרס הציבורי הכולל, את האחרונה.


בענייננו שונה הדבר. בני הזוג אכן התמודדו באופן אמיתי עם קשיים בנישואיהם עובר לעריכת הויתור, ואלו בשלו, לאחר שנים, לגירושין. הסכם הויתור נקשר, בין היתר, גם על רקע תביעת מזונות ומדור שהגישה האשה זמן קצר קודם לכן, אולם הוא נעשה ללא ספק גם בצל הקשיים הכספיים שהחייב נקלע אליהם על רקע חובות הסוכנות, והמערערת היתה מעורבת במהלכים שנגעו למצוקה כלכלית זו באופן מלא. בתנאים אלה, לא נתקיים יסוד תום הלב הנדרש מן המערערת כדי לעשותה "קונה בתום לב", וזאת, גם אם בקשו בני הזוג, בין היתר, "לעשות צדק" ביניהם, ביחסיהם הפנימיים. שהרי בד בבד עם כך, הביאה ההענקה להרחקתו של נכס החייב מידי נושיו, בלא שהאשה תרמה מצידה תמורה בת-ערך לנכסי החייב. בנסיבות אלה, באיזון שבין עניינם של הנושים לבין עניינה של בת הזוג של החייב, גובר עניינם של הראשונים. על כן, יש לדחות את טענת המערערת לפיה ראוי לקיים את ההענקה בשל היותה קונה בתום לב ובתמורה בת-ערך.


לאור כל האמור, יש לאמץ את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה יש לבטל את ההענקה, משהוכחו התנאים לכך בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודה.


הפחתת הוצאות משכנתא והוצאות אחרות

27. המערערת טוענת כי גם אם ייקבע כי הסכם הויתור הינו בגדר הענקה בטלה, יש להפחית מהסכום אותו חוייבה להשיב לנאמן את עלות פרעון המשכנתא על הנכס והוצאות אחרות שהוציאה. לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענות אלה, לא נקבעו לגביהן ממצאים בבית משפט קמא, ואין דרך לבררן בשלב זה של ההליך.


ראיות נוספות בערעור

28. המערערת בקשה להביא ראיות נוספות בערעור. בקשה זו דינה להידחות. היא הוגשה באיחור רב, רק בשלב הסיכומים בערעור, וגם לגופה אין בה ממש. עיקרה של הבקשה בנסיון להשלים את החסר בראיות שהוגשו בערכאה הדיונית, כאשר ניתנה לה בשעתו הזדמנות מלאה להציג את עמדתה. ככזו, אין הבקשה עונה לאמות המידה המקובלות לקבלת ראיות בשלב ערעור, אשר נועדו למקרים חריגים ביותר. מקרה זה אינו נופל בגידרם.


29. לאור האמור, אציע לקיים את החלטת בית משפט קמא ולדחות את הערעור, ולחייב את המערערת לשלם הוצאות לנאמן בסך 12,000 ש"ח ולכונס הנכסים הרשמי בסך 8,000 ש"ח.


ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק:


אני מסכים.


ה נ ש י א

השופט י' זמיר:


אני מסכים.


ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעשה פשיטת רגל

  2. קופת פשיטת הרגל

  3. חקירת כונס רשמי

  4. הענקה אסורה

  5. פשיטת רגל בני זוג

  6. תקנות פשיטת הרגל

  7. בקשה לפשיטת רגל

  8. התראת פשיטת רגל

  9. דחיית הוכחת חוב

  10. הענקה ללא תמורה - ביטול

  11. קיזוז בפשיטת רגל

  12. עיריית בת ים פשיטת הרגל

  13. הכרזה על פשיטת רגל

  14. בקשה לביטול הענקה

  15. התיישנות תקופת פשיטת רגל

  16. הליכי פשיטת רגל חייב בנק

  17. התנגדות להתראת פשיטת רגל

  18. פשיטת רגל - תום לב

  19. שוכר דירה בפשיטת רגל

  20. תקנה 241 לתקנות פשיטת הרגל

  21. טופס התראת פשיטת רגל

  22. תקנות פשיטת הרגל אגרות

  23. בקשה לביטול פשיטת הרגל

  24. פושט רגל - רשות לנהל חשבון ?

  25. פשיטת רגל אם חד הורית

  26. מזונות ביטוח לאומי פשיטת רגל

  27. פשיטת רגל - בית המשפט המחוזי

  28. פשיטת רגל הרשעה בפלילים

  29. טופס צו הכרזת פשיטת רגל

  30. ערעור על פתיחה הליכי פשיטת רגל

  31. תביעה כספית של פושט רגל שהופטר

  32. סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל

  33. סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל

  34. סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל

  35. בקשת חייב להכרזה על פשיטת רגל

  36. הפטר בהליך פשיטת רגל בחו"ל

  37. עיכוב פינוי בית מגורים פשיטת רגל

  38. סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל

  39. טופס שחרור נאמן בפשיטת רגל

  40. סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל

  41. הסתבכות כלכלית של בני זוג

  42. חוזה למראית עין להבריח נכסי החייב

  43. טופס כתב הסמכה לעריכת חקירה

  44. תוקף הסכם נאמנות בפשיטת רגל

  45. פשיטת רגל בגלל התמכרות לסמים

  46. פשיטת רגל הלוואות בשוק האפור

  47. פשיטת רגל של אב לילדים קטנים

  48. טופס התנגדות להתראת פשיטת רגל

  49. בקשה שנייה להכרזה על פשיטת רגל

  50. נושה נדחה - סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל

  51. חובת ההנמקה של נאמן בפשיטת רגל

  52. פשיטת רגל של אדם שאף פעם לא עבד

  53. העברת בעלות על שם הבעל - הברחת נכסים ?

  54. ביטול הענקה - סעיף 96 פקודת פשיטת הרגל

  55. איחור בהגשת תביעת חוב - פשיטת רגל

  56. ביטול אישור הוכחת חוב בפשיטת רגל

  57. חוסר תום לב של החייב בהליכי פשיטת הרגל

  58. פשיטת רגל לאדם שנפגע בתאונת עבודה

  59. האם פשרה בפשיטת רגל פוטרת ערבים ?

  60. ביטול חתימה על ההתנגדות להתראת פשיטת רגל

  61. ביטול הענקה דירה מההורים פשיטת רגל

  62. טופס הצעת פשרה לפי פקודת פשיטת הרגל

  63. טופס בקשה להמצאה של התראת פשיטת רגל

  64. ניצול לרעה של הליכי בית המשפט – פשיטת רגל

  65. פקודת פשיטת הרגל נוסח חדש תש''ם-1980

  66. טופס הודעות על ביטול הכרזות פשיטת רגל

  67. קונה בעל זכות שביושר או נאמן המוכר פושט רגל

  68. פשיטת רגל של קבלן - מימוש ערבות רוכשי דירות ?

  69. הכרזה על פשיטת רגל תוך הגדלת צו תשלומים

  70. ביקורת שיפוטית על החלטות נאמן בפשיטת רגל

  71. ליקויי בניה - תביעת חוב לנאמן בפשיטת רגל

  72. בקשת החייב למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל

  73. הגשת תביעה ללא אישור בית המשפט של פשיטת רגל

  74. טופס בקשת נושה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל

  75. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון