האם מכר כפוף לדיני מכרזים ?

פסק דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 22.12.99 בתיק פשיטת רגל 241/89 בש"א 54453/99 ובש"א 53977/99, בה החליט בית המשפט להעדיף את הצעת המשיב 2 (להלן: המשיב) לרכוש את הנכס הידוע כגוש 15442 (חלקה 21) (להלן: הנכס) על פני הצעת המערערים שעוגנה בהסכם לרכישת הנכס שנכרת בינם לבין משיב 1 (להלן: הנאמן), ואיפשר למשיב לבוא בנעלי המערערים לענין הסכם זה, בכפוף להגדלת סכום התמורה לצורך הרכישה. הרקע 2. הרי עיקרי העובדות הנדרשות לרקע הענין: הנאמן, עו"ד ברכה, אחראי לניהול הליכי פשיטת הרגל של החייב יצחק בילו ובמסגרת זו ביקש למכור את נכס המקרקעין נשוא הליך זה. לצורך כך פרסם ביום 24.9.98 מודעה בעתון ובה הזמנה לציבור להציע הצעות לרכישת הנכס וזאת עד ליום 15.10.98, ומנה בהצעה את התנאים להגשת ההצעות. באותה מודעה הודיע הנאמן כי הוא שומר לעצמו את הזכות שלא לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל הצעה שהיא, וכן כי הוא שומר לעצמו את הזכות לזמן מי מבין המציעים לניהול משא ומתן בנפרד או לקיים תחרות בין המציעים וכי "המכר אינו כפוף לדיני המיכרזים". כן הוסיף, כי כל הסכם או הסדר עם הנאמן מותנה באישור בית המשפט המחוזי בתל-אביב. עד לתאריך האחרון שפורט במודעה להגשת ההצעות, הוגשו לנאמן 5 הצעות רכש, והצעת המערערים היתה הגבוהה ביותר, אף שהיתה נמוכה מהערכת הנכס על פי חוות דעת שמאי שהוגשה לנאמן. בתאריך 9.11.98 קיים הנאמן התמחרות בין המציעים ובסופה שוב היתה הצעת המערערים הגבוהה ביותר, אף שעדיין היתה נמוכה מהערכת השמאי. הנאמן לא הסתפק בסכום שהוצע בהתמחרות, ובתאריך 14.1.99 קיים התמחרות נוספת ובסופה שוב היתה הצעת המערערים ההצעה הגבוהה ביותר, והפעם תאמה את הערכת השמאי. בשלב זה הכריז הנאמן על המערערים כזוכים, החזיר ליתר המשתתפים את הערבויות הכספיות שהפקידו, ובתאריך 10.6.99 חתמו המערערים והנאמן על הסכם מכר (להלן: ההסכם). על פי ההסכם, התמורה שעל המערערים לשלם עבור הנכס עומדת על 210,000 דולר, בתוספת היטל השבחה. המשיב לא היה שותף בשום שלב להליכים בפני הנאמן שקדמו לחתימת ההסכם ולא היה מעורב בכך בשום צורה ובכל הקשר. הוא לא הגיש הצעה מטעמו, ולא השתתף בהליכי ההתמחרות. עם זאת, ביום 16.6.99, כשבוע ימים לאחר חתימת ההסכם, הוא שלח לנאמן הצעת רכש שעמדה על סכום של 225,000 דולר בלא שהיה ברור אם הוא לוקח על עצמו גם את תשלום המיסים והיטל ההשבחה. הנאמן, אשר ראה עצמו מחוייב להתקשרותו החוזית עם המערערים, דחה את הצעת המשיב, וביום 14.7.99 פנה לבית המשפט המחוזי וביקש את אישורו להסכם שנחתם בינו לבין המערערים. במקביל לכך, פנה המשיב לבית המשפט וביקש כי הצעתו תידון במסגרת ההצעות שתיבחנה בהליך בפני בית המשפט. החלטת בית המשפט המחוזי 3. ביום 22.12.99 נתקיים דיון בבית המשפט המחוזי בשתי הבקשות. בית המשפט הורה באותו דיון על ביצוע התמחרות בין כתלי בית המשפט לצורך קביעת התמורה הסופית שתשולם עבור הנכס וזהות הזוכה ברכישת הנכס. הוא נימק את דעתו בכך כי ההסכם עם המערערים כפוף לאישורו, וכי סמכותו לענין זה הינה סמכות מהותית הכרוכה בבדיקת ההסכם, בבחינת הליכי המיכרז ובהתאמת המחיר שישולם להערכת השמאי. על פי אותה החלטה, עניינו של בית המשפט הוא, בין היתר, "שלא יפגע כיס הנושים שעה שניתן לשפר את מצבם. במצב הנוכחי אמנם הסתיימו הליכים בפני הנאמן, אך כאשר בא בית המשפט, לבקשת הנאמן, לאשר את ההסכם ובינתיים באה בדרך כזו או אחרת הצעה נוספת בסכום הגבוה בכמעט 10% מהצעתו של המציע הראשון "המקורי", אין ספק שבית המשפט יכול לערוך התמחרות בין שני המציעים והדברים נעשים בבית המשפט חדשות לבקרים. אני יכולה להעיד לפחות על כך שכאן באולם הזה לא אחת נערכו התמחרויות מסוג זה וקופת הנושים זכתה בסכום גדול וניכר נוסף". בית המשפט ניהל, איפוא, התמחרות באולמו ובמסגרתה העלה המשיב את הצעתו ל230,000- דולר ובנוסף לכך תשלום היטל השבחה, ואילו המערערים עמדו על הצעתם המקורית בסך 210,000 דולר וכן תשלום היטל כאמור. בסופו של הדיון נקבע, כי המשיב זכאי לרכוש את הנכס בסכום שהציע ולבוא בנעלי המערערים בהסכם שנחתם עם הנאמן, תוך שינוי סכום התמורה עבור הרכישה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 4. המערערים קובלים על ביטול הסכם המכר שנקשר בינם לבין הנאמן והחלפתם במשיב, תוך העלאת תמורת המכר ב20,000- דולר. אלה עיקר טענותיהם: החלטת בית המשפט לפתוח את הליכי המכר מחדש באולם בית המשפט בנסיבות ובאופן שבו הדבר נעשה פוגעת באמון הציבור בהליכי המכר לצורך מימוש נכסים המתבצעים על ידי נושאי תפקידים מטעם בית המשפט ובפיקוחו. הנזק הצפוי מהפרקטיקה האמורה הוא רב במובן זה שהיא עלולה להרחיק מציעים פוטנציאליים מזירת המכר, לערער את הבטחון המשפטי של המתמודדים ולפגוע ביסודות תום הלב וההגינות המתבקשים בהליכים אלה. בטווח הארוך עלולה שיטה זו להזיק הן לעניינו של החייב והן לעניינם של הנושים, בכך שהיא עתידה לצמצם את מספר המציעים שיהיו נכונים להסתכן בניהול משא ומתן והתקשרויות בחוזי מכר אם לאחר מכן הם צפויים לביטולם אך בשל כך שמציע חדש, שלא לקח חלק במהלכים המקוריים של הצעות הרכש, יציע באיחור הצעה גבוהה במעט ויזכה. מוסיפים המערערים וטוענים, כי כאשר נאמן מפרסם הזמנה לציבור להציע הצעות רכש של נכס הוא מקבל עליו, מיכללא, חובות מתחום דיני המיכרזים, לפחות באשר לעקרונות המהותיים שבהם. פירוש הדבר, כי עליו לשמור על כללי השוויון בין המציעים, על ניהול תקין והוגן של הליכי המכר ועל סופיותם, בכפוף להתערבות בית המשפט כאשר נמצא פסול בתנאי ההתקשרות. העלאת הצעה נוספת באיחור רב שלא נכללה בין ההצעות המקוריות ולא התחרתה עמן, אינה צריכה לשמש עילה שלא לאשר התקשרות מקורית, מה גם שכאן מדובר על הפרש תמורה קטן יחסית בין שתי ההצעות. במקרה זה נטען עוד, כי המשיב נהג בחוסר תום לב בכך שהמתין מנגד כדי להיווכח כיצד המערערים מנהלים את המשא ומתן ומגבשים את תנאי ההסכם עם הנאמן, ורק לאחר מכן, ובידיעת כל הנתונים, העלה את הצעתו, תוך ניצול יתרון בלתי הוגן כלפי המערערים. לאור כל אלה נטען, כי יש לבטל את זכאות המשיב לרכישת הנכס ולהורות כי ההסכם המקורי בין הנאמן למערערים יאושר. לחילופין נטען, כי אם לא תתקבל הבקשה הראשונה, מציעים המערערים להשוות את הצעתם למחיר הרכישה שהוצע על ידי המשיב ולהעמידו על 230,000 דולר, ועל בסיס זה לאשר את זכייתם. עמדת המשיב היא בעיקרה זו: בית משפט של פשיטת רגל רשאי להתערב בהליכי התמחרות מתוך ראיית טובת הנושים כמטרה עיקרית ומכרעת. תכלית הליכי פשיטת הרגל היא להגדיל את המסה העומדת לחלוקה בין הנושים, ולשם קידום מטרה זו נהג בית המשפט המחוזי כפי שנהג, ויש לאמץ את גישתו. הוא הוסיף, כי אין מדובר כאן בהליך הכפוף לדיני המכרזים, שכן הנאמן ציין מפורשות בהודעתו לציבור כי המכר אינו כפוף לדיני המיכרזים ודי בכך כדי להשמיט את הקרקע מטענות המערערים בדבר פגיעה בשוויון, בסופיות ובעקרונות תום הלב. הליכי המכירה מסתיימים באישורו של בית המשפט ועד לאישור זה חופשי מציע נוסף להציע את הצעתו ולהעלות את תמורת הרכישה, שאם לא כן הופך פיקוח בית המשפט על עיסקת המכר להיות פורמלי גרידא. פער בין שתי הצעות המתקרב ל10%- מצדיק את העדפת הצעת המשיב על פני זו של המערערים, ולא הובאה כל תשתית ראייתית המבססת טענה לפיה המשיב נהג בחוסר תום לב בהגישו את ההצעה האמורה. המשיב מתנגד לקבלת הצעתם החילופית של המערערים להעלות את התמורה שסוכמה בינם לנאמן ולהשוותה לתמורה שהוצעה על ידו, בטענה כי אין הליך הערעור יכול לשמש "מיקצה שיפורים" לענין זה. בטיעוניו בפנינו נקט הנאמן עמדה שונה מזו שהחזיק בה עובר לבקשתו מבית משפט קמא לאשר את הסכם המכר. שלא כעמדתו המקורית, הוא רואה עתה להצדיק את הגישה לפיה ניתן לפתוח הסכם מכר שנקשר אם מדובר בהשבחת ההצעה בהתמחרות מחודשת באולם בית המשפט. הוא מסכים כי לעקרון הסופיות ישנו משקל, אולם חשיבותו הינה יחסית אל מול האפשרות והסיכוי להעלאת סכום התמורה כאמור. עמדת הכונס הרשמי תומכת בגישת המשיב לפיה אין לגזור גזירה שווה מתחום דיני המכרזים לשיטת ההתמחרות. הליך ההתמחרות מתאפיין בכך שההצעות מוצגות בצורה גלויה וניתנות לשינוי על אתר והמכר אינו סופי כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט ואין מניעה לקבל הצעות נוספות. מבחינת המערערים, חובת קבלת אישור להסכם בבחינת תנאי מתלה היתה ידועה להם ואין הם יכולים לטעון כיום כי הסתמכו על קיום ההסכם ושינו את מצבם לרעה בעקבות ביטולו. ההכרעה 5. הענין שלפנינו מעלה שאלה מהן אמות המידה החלות על התנהגות נאמן בפשיטת רגל בהליכי מימוש נכסי החייב לצורך פרעון חובותיו לנושים, ומהן סמכויות בית המשפט וגבולות שיקול דעתו בהליכי אישור הסכמי מכר במסגרת מימוש כזה. ייאמר כבר עתה: פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם1980-, אינה קובעת הסדר סטטוטורי בשאלה זו והוא הדין בתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985-, שהוצאו על פיה. יש להסיק, איפוא, על טיבן של אמות המידה האמורות מהקשרו של הענין, קרי: מהמטרות והתכליות שלשמן מתבצע מימוש הנכסים על רקע אופיים של הליכי פשיטת הרגל, אופי חובותיו ומעמדו של הנאמן בפשיטת רגל, מקומו של בית המשפט כמפקח על הליך פשיטת הרגל, ומעקרונות-יסוד משפטיים הנוגעים להתקשרויות חוזיות שמקורן במשא ומתן עם מציע אינדיבידואלי או כאלה שמקורן בהזמנת הצעות מהציבור הרחב וחובות תום לב והגינות המשתמעות מהם. 6. העדרו של הסדר סטטוטורי בדיני פשיטת הרגל באשר לאופן ניהול הליך מימוש נכסים לצורך מכירה מציב בפני הנאמן מספר אפשרויות: מכירה באמצעות מיכרז, המכפיף את ההליך לדיני המכרזים על פרטיהם; מימוש בדרך של מכירה פומבית, או במינוח אחר - "התמחרות". שתי הדרכים האמורות כרוכות בדרך כלל בפנייה לציבור לקבלת הצעות. דרך שלישית היא מכירה באמצעות משא ומתן אינדיבידואלי עם מציע ספציפי בלא שנתבקשו הצעות מאחרים. הנאמן אינו מחוייב למכירה על דרך המיכרז, אולם אם הוא מחליט לנקוט בשיטה זו, עולה השאלה אלו דינים יחולו על המיכרז: האם יש לסווג את המיכרז המוצא על ידי הנאמן כענין שכולו בתחום המשפט הפרטי וכנשלט, על כן, על ידי כללי המשפט הפרטי בלבד, בבחינת "מיכרז פרטי", או שמא, גם אם מושא פשיטת הרגל הינו גורם פרטי, יש לראות את הנאמן כזרוע ארוכה של בית המשפט וככזה כגורם בעל מעמד מעין ציבורי המחוייב לעיקרי דיני המיכרזים כמשמעותם במשפט הציבורי. בענין ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב (פד"י מג(1) 441) הוכרע ברוב דעות כי מכרז של גוף פרטי כורך עמו דינים של המשפט הפרטי בלבד ואינו מייבא אל תוכו את עקרונות המיכרז מתחום המשפט הציבורי. עם זאת, ענין זה לא עסק במיכרז אשר הוצא ונוהל על ידי נושא תפקיד מטעם בית המשפט, גם אם נועד מיכרז זה לשרת גורם פרטי, כפי שהדבר בענייננו. מצב זה מצוי, אפוא, בתחום "אפור" שבין מיכרז רשות ציבורית לבין מיכרז פרטי, ועשוי להימצא קו מקשר בינו לבין סוגיית תחולת דיני המיכרזים הציבוריים על גופים דו-מהותיים. אני נוטה לדעה כי נאמן, כממלא תפקיד מטעם המערכת השיפוטית וכמי שנתון לפיקוחה ולהוראותיה, כפוף לעקרונות הבסיסיים החלים בדין המיכרזים הציבוריים, אם ובמידה שבחר לנקוט בשיטת המיכרז במסגרת פעולתו. גישה זו מונחית מטיב תפקידו של הנאמן, שמתלווה לו אופי מעין ציבורי, מהמגמה הגוברת להרחיב את תחולת עקרונות המשפט הציבורי על גופים הפועלים בתחום המשפט הפרטי, ומקיומן של זכויות יסוד מוגנות מכח חוקי היסוד, המשפיעות על החדרתם של עקרונות התנהגות כלליים על גורמים פרטיים הפועלים במסגרת המשפט הפרטי. (ע"א 731/86 מיקרודף נ' חב' החשמל, פד"י מא(2) 449; ע"א 294/91 חב' קדישא גחשא "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פד"י מו(2) 464). מגמה זו משתלבת במציאות ההולכת ומשתרשת של טשטוש האבחנה בין עקרונות המשפט הפרטי והמשפט הציבורי ככל שהדבר נוגע לתחולתם של ערכי יסוד. בענין אחד נתן בית משפט זה את דעתו לשאלת תחולת דיני המכרזים הציבוריים בהליכי פירוק או פשיטת רגל, וראה להחיל את עקרונות המיכרז הציבורי על מכרזים המוצאים על ידי נושאי תפקידים כמפרקים, כונסי נכסים ונאמנים בפשיטת רגל. בר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין, עבודות פיתוח בע"מ נ' המפרקים של ככר לוינסקי (פד"י מא(3) 449) נדונה שאלת חלותם של דיני המכרז הציבורי על כונסי נכסים ומפרקים בהליכי פירוק. אמר בענין זה השופט בייסקי (עמ' 461): "מקובל עלי כי ככל שמדובר בהליך מכרז בתור שכזה החובה לקיימו על פי כל הכללים והדקדוקים אינה צריכה להיות שונה בהליכי פירוק או פשיטת רגל לעומת כל מיכרז ציבורי, כפי שאלה נתגבשו בפסיקה הענפה, הן מבחינת הסודיות, מתן הזדמנות שוה לכל המשתתפים, העדר יתרון לאחד מהם והן מבחינת יתר הכללים שאין צורך להתעכב בהם כאן. וגם ענין הסופיות, וכי במכרז שנערך כדין יזכה מי שבשלב המתאים הגיש את הצעה הטובה ביותר בהתחשב בתנאי המכרז הוא עיקרון חשוב מבחינה ציבורית; גם במכרז כגון דא, הטעון אישור בית המשפט, לא בנקל יסטה בית המשפט מעיקרון חשוב זה..." (ראה גם גישה דומה של המשנה לנשיא בן פורת באותו ענין). כפיפות לעקרונות היסוד של דיני המיכרז הציבורי, פירושה כפיפות לתחולה המשולבת של כללי המשפט הציבורי ודיני המשפט הפרטי הנוגעים לחובות תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. (בג"צ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פד"י לו(4) 85, 90-91; ע"א 4605/99 אלישרא, מערכות אלקטרוניות בע"מ נ' רשות שדות התעופה, דינים עליון נז, 297). וכך, עשוי הנאמן להיות מחוייב לעקרון השוויון בין המציעים הן בצורה והן במהות (בג"צ 691/82 חסם מערכות הגנה נ' משטרת ישראל, פד"י לז(1) 473, 475); לעקרון סודיות ההצעות שנועד להבטיח תחרות חפשית והוגנת בין המשתתפים במכרז, ולבחינת ההצעות על פי תנאיהן המקוריים לצורך מתן הזדמנות שווה לכל מציע (בג"צ 700/89 חב' חשמל נ' מליבו פד"י מז(1) 667, 683). כן מתחייב בדרך כלל איסור משא ומתן עם המציעים עד להחלטה הסופית (פרשת מיגדה שם, עמ' 93-95; פרשת חב' החשמל נ' מליבו, שם). אולם גם אם נאמר כי הליך מכרז הננקט על ידי נאמן מחיל עליו את כללי המיכרז הפרטי השאובים כולם מתחום המשפט הפרטי, גם אז הוא כפוף לעקרונות תום הלב והדרך המקובלת בהליך הטרום חוזי וחלה עליו חובת קיום תחרות הוגנת בין המשתתפים, גם אם לא בהכרח על דרך יישום עקרון השוויון. (דברי המשנה לנשיא אלון בפרשת בית יולס, שם, עמ' 477, כמי שביטא את דעת הרוב באותו ענין). בין אם חלים על הנאמן כללי המכרז הציבורי, השאובים במשולב מהמשפט הציבורי והפרטי, ובין אם חלים עליו כללי המכרז הפרטי, השאובים בעיקרם מן המשפט הפרטי, לא יכול להיות ספק כי הנאמן מחוייב בעמידה בחובות תום הלב, ההגינות והדרך המקובלת הנשאבים מכל אחד מהמקורות האמורים. 7. בהעדר הסדר סטטוטורי מחייב, רשאי הנאמן לנקוט מלבד בשיטת המיכרז גם בשיטות אחרות שיביאו למימוש אופטימלי של הנכס. בשיטות כאלה עשויים להשתלב, במינונים שונים, עקרונות כאלה ואחרים מתחום המכרזים ומתחום דיני החוזים והנזיקין בהתאם לענין. כך, למשל, הנאמן רשאי לפנות לציבור בהזמנה להגיש הצעות ולבחור מתוכן את ההצעה הטובה ביותר. אם לא הוגשה הצעה טובה דיה, הוא רשאי לקיים התמחרות בין המציעים כדי לשפר את ההצעות. שיטת ה"מכירה הפומבית" או ההתמחרות שונה משיטת המיכרז, בכך שיסוד הסודיות נפקד ממנה ופומביות ההליך מוציאה אפשרות של כשל-שוק העלול להתרחש כתוצאה מפערי מידע בין מציעים שונים (ע' דקל "מהו מיכרז אופטימלי: המכרז כמשחק", משפטים ל', תש"ס, 637, 643, 646). מכירה פומבית נבדלת ממיכרז רגיל גם בגמישות ובדינמיות שלה בהתבססה על שינוי מתמיד של הצעות מחיר עד לשלב נעילת המכירה. בשיטה זו, עיקרון הסופיות מקבל ביטוי שונה מהמכרז הרגיל, אף כי הוא קיים גם כאן, גם אם לא במשמעותו הדווקנית המוכרת במשפט המיכרזים. הבדלים נוספים עשויים לנבוע מן העובדה כי בעניננו מדובר במכירה כפוייה. עם זאת, גם בשיטות מעין אלה וחרף מאפיינים מסויימים השונים משיטת המיכרז, נדרש הנאמן להקפיד על כללי הגינות בסיסיים המאפיינים את דיני המיכרזים, ובהם - ניהול התמחרות בלא מתן יתרון בלתי הוגן למציע אחד על חשבון חבריו, וכיבוד ציפייה סבירה לסופיות המשא ומתן ולמימוש התקשרות חוזית שהושגה, אלא אם נפל פגם מהותי בתוכנה של ההתקשרות או בהליך שקדם לה, או אם התרחשו נסיבות יוצאות דופן אחרות המצדיקות הימנעות מאישורה. בצד שיטת המכירה הפומבית, עשויה להיבחר על ידי הנאמן שיטה אחרת המושתתת כולה על משא ומתן עם מציע אחד בלא הזמנת הצעות מהציבור וזאת בנסיבות בהן התקשרות כזו מבטיחה השגת תמורה ראויה עבור המימכר. שיטה זו מתאפיינת בכך כי על הצדדים חלים כללי התנהגות השאובים כל כולם מהמשפט הפרטי, המתייחסים לשלב הטרום חוזי והחוזי והמחייבים מכח עצמם בחובות תום לב והגינות במשא ומתן בהתקשרות החוזית ובביצוע החוזה (סעיפים 12, 39 ו61-(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). האלמנט "המיכרזי" אינו ניכר בשיטה זו. וכך, תיתכנה שיטות פעולה שונות למימוש נכסים, העשויות למזג בתוכן כללי התנהגות שונים שמקורם בין בתחום המיכרזים ובין בתחום המשפט הפרטי, ביחס כזה או אחר, לפי הענין. מניתוח הדברים עולה המסקנה הבאה: מימוש נכס לצורך מכירתו בהליך פשיטת רגל נועד להשיג מטרה אחת שלה שתי פנים: השגת התמורה הגבוהה ביותר האפשרית לצורך פרעון חובו של החייב לנושים. בכך משמשת המכירה פעולה המיטיבה הן עם הנושים והן עם החייב, וזוהי תכליתה המרכזית. עם זאת, הצורך בהגשמת תכלית זו אינו מכשיר כל אמצעי שהוא הננקט להשגתה, והנאמן חייב לקיים חובות הגינות ותום לב - בין מתחום משפט המיכרזים ובין מתחום המשפט הפרטי - בניהול הליכי פשיטת הרגל ומימוש הנכסים בכלל זה. 8. החובה לפעול בהגינות ובתום לב המוטלת על הנאמן בתהליך מימוש הנכסים בכל שיטה שיבחר לנקוט בה, נובעת גם מתפקידו כזרועו הארוכה של בית המשפט בבחינת "פקיד בית המשפט" אשר מונה לצורך ריכוז נכסי החייב וחלוקתם בצורה שוויונית ויעילה בין נושיו (רע"א 7945/99 עו"ד שילר נ' לוין, פ"ד נד(2) 524, 527). עם הכרזת חייב כפושט רגל, מוקנים נכסיו לנאמן לצורך חלוקתם בין הנושים, כאמור בסעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל. יחד עם זאת, העשרת קופת הנושים אינה חזות הכל ואינה תכלית שלשמה ניתן לפעול בכל דרך. הנאמן חב חובת הגינות כללית מכוח תפקידו, ועליו להשיג את התכליות לשמן מונה בדרך הוגנת ובתום לב. כאמור בספרם של לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, 2000, עמוד 294: "שומה על הנאמן, כמי שנתמנה על ידי בית המשפט, לנהוג ביושר ובהגינות, ורשאי בית המשפט לכפותו לנהוג כך. גבולות העיקרון האמור אינם ניתנים להגדרה מדויקת". (השווה לעניין מפרק חברה - צ' כהן, פירוק חברות, 2000, 311-310). וכך, תכלית העשרת קופת הפירוק או פשיטת הרגל אינה מעניקה לנושים ולנאמן כמייצגם זכות לקבל טובות הנאה שלא כדין, כדברי הנשיא שמגר בע"א 1656/90 זילברמן נ' נאמן בפשיטת רגל, פ"ד מו(3) 854, 861, 863: "בקשת הנאמן להורות כי מפירות החוזה ייהנה רק צד אחד - היא קופת הנאמנות - באופן שהנושה יחוייב בהשבה חד-צדדית, גם איננה עולה בקנה אחד עם חובתו של הנאמן לנהוג ביושר ובהגינות ... ואף לא עם דרישת תום הלב, כפי שבאה לידי ביטוי במשפט הישראלי ... ביסוד ההלכות הנ"ל מונחת הנחה בסיסית שגם הליכי פשיטת רגל כפופים לעיקרון כללי של חובת ההגינות ומניעת התעשרות שלא כדין". לעניין חובת נאמנות של נאמן על נכסי פושט רגל להימנע מלהעשיר את קופת פשיטת הרגל שלא כדין, ראה: Fletcher, The Law of Insolvency, 2nd ed, 1996, p. 207-208. Re Clark (a bankrupt) (1975) 1 ALL.E.R., P. 453. Re Wyvern Development Ltd (1974) 2 ALL.E.R. 535, 543-4. חובתו של הנאמן לקדם את תכלית תפקידו לכנס את נכסי החייב ולמצות מתוכם את מירב התמורה לצורך חלוקתה השוויונית בין הנושים מן הצד האחד, וחובתו לבצע את תפקידו בדרך הוגנת ובתום לב מן הצד האחר, מחייבות, לא אחת, עריכת איזונים ראויים בין אינטרסים שונים הראויים להגנה, העשויים להתנגש ביניהם. כך, יתכנו אינטרסים נוגדים בין הנושים בינם לבין עצמם, או ניגוד בינם לבין החייב, וכן אינטרס נוגד בין תכלית העשרת קופת פשיטת הרגל לבין ציפייה לגיטימית של צד שלישי לכיבוד קשר משפטי שנוצר בינו לנאמן. וכך, עשוי להיות כי מגמת העשרת קופת החייב תתנגש עם חובת תום הלב כלפי צד שלישי עמו התנהל משא ומתן חוזי ונקשרה עיסקה, ויתכן הצורך להידרש לעריכת איזונים ראויים בין עניינם של החייב והנושים מהצד האחד לבין עניינו של הצד השלישי בקיום חובות תום הלב כלפיו. בהעדר הסדר מפורט לענין זה בחקיקה, נתון הדבר לשיקול דעתו של ממלא התפקיד מטעם בית המשפט, על פי מבחני סבירות, הגינות ושכל ישר. 9. לא למותר להזכיר בהקשר זה את קיומו של מנגנון סטטוטורי למימוש נכסים הקיים בתחום ההוצאה לפועל, שהוא אנלוגי במידה מסויימת לענייננו, וניתן לשאוב מהוראותיו, ובעיקר מרוחו, עקרונות פעולה גם לתחום מימוש נכסי פושט רגל. בתחום המיטלטלין, מכירות תקנות ההוצאה לפועל, התש"ם1979-, שתי שיטות מכירה: המכירה הפומבית והמיכרז. המכירה הפומבית נעשית באמצעות פירסום מוקדם לציבור (תקנה 54). לפני מועד המכירה, נערכת שומה של ערך המיטלטלין, ובמעמד המכירה מכריז מנהל המכירות על מחיר המיטלטלין לפי השומה והם נמכרים למרבה במחיר, ובלבד שהמחיר המוצע לא יפחת ממחיר השומה (תקנה 55). אם היתה ההצעה הגבוהה ביותר נמוכה ממחיר השומה, תועבר ההצעה לאישור ראש ההוצאה לפועל. עד שלא אישר ראש ההוצאה לפועל את המכירה לפי ההצעה האמורה, אם נמצא מי שהצעתו עולה על אותה הצעה, יתן המציע ערבון, ומנהל המכירות יזמין את שני המציעים לצורך תחרות ביניהם (תקנה 56). הקונה במכירה פומבית מקבל ממנהל המכירות אישור על מכירת המיטלטלין (תקנה 60). אם המיטלטלין הם נכסים שערכם קבוע בשוק, רשאי ראש ההוצאה לפועל במקום המכירה הפומבית להורות על מכירתם לפי ערכם בשוק (תקנה 57). אשר לשיטת מכירת מיטלטלין במיכרז, קובעות תקנות ההוצאה לפועל את הכללים הבאים: מופצת בציבור חוברת מיכרזים ובה פירוט המיטלטלין העומדים למכירה. הצעות מוגשות במעטפות סגורות ובסודיות (תקנה 61ה). נערכת שמאות לגבי כל פריט והשומה נשמרת בסודיות. במועד שנקבע נפתחת תיבת המכרזים, ההצעות נבדקות מבחינת התאמתן לשומה ובעל ההצעה הגבוהה ביותר מוכרז קונה של אותו פריט, ובלבד שהצעתו אינה נופלת מהערכת השומה. אם היתה ההצעה הגבוהה ביותר פחותה מסכום השומה, מוצאים המיטלטלין למכירה חוזרת עד למקסימום של שלוש מכירות, אך ניתן גם לאשר מכירה של הצעה נמוכה מהשומה. כאשר שילם קונה את כל הסכום המגיע ממנו, נמסרים לו המיטלטלין וניתן לו אישור מכירה (תקנה 61ה). גם לגבי מקרקעין, קובעות תקנות ההוצאה לפועל הסדר מפורט למימושם לצורך פרעון חוב: ראשית, נערכת שומה של המקרקעין (תקנה 65) ולאחר הכנתה מתפרסמת הודעה ברבים על המכירה. הצעות לקניית המקרקעין מוגשות על ידי מציעים תוך פרק זמן שנקבע. המציעים מוזמנים למכירה פומבית, ולאחריה מועבר דין וחשבון לראש ההוצאה לפועל והוא מחליט בדבר הכרזת הקונה ונותן אישור על כך (תקנה 68). תקנה 69 קובעת, כי אם הוכרז מציע כקונה ושילם את יתרת המחיר, יינתן אישור על כך חתום על ידי ראש ההוצל"פ והאישור ישמש אסמכתא להעברת המקרקעין על שמו בפנקס המקרקעין. מקרקעין ממושכנים ממומשים כדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים (תקנה 101). הפסיקה דנה בשאלת משמעותה של "הכרזת הקונה" על ידי ראש ההוצל"פ מבחינת סופיותה ועמידותה כנגד הצעה מאוחרת גבוהה ממנה, ובשל הקירבה בין תחומי ההוצאה לפועל ופשיטת הרגל, חשוב לייחד על כך דברים. בע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ (פ"ד כו(1) 793, 797), קבע השופט י' כהן (כתוארו אז) כי החלטת ראש ההוצאה לפועל להכריז על קונה היא סופית ואינה ניתנת לפתיחה לצורך דיון בהצעה מאוחרת, אף שמוקנה לו שיקול דעת רחב שלא לאשר מכירה בטרם הכריז הכרזה כאמור. וכך נאמר שם (עמוד 800): "טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת שמציעים רבים ישתתפו במכירה כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. דבר זה לא יושג אלא אם המציע ידע שתוך זמן קצר יוברר אם הוא זכה בנכס והוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה שהמכירה תבוטל. אם ניקח לדוגמא את המקרה שבפנינו, הרי קבלת טענות המערערת תגרום עוול למשיב כי ברור שכעת הוא לא יוכל לרכוש בכספי מקרקעין לפי המחירים שהיו קיימים בעת המכירה הפומבית בפברואר 1971. המשיב לא עשה דבר שיצדיק גרימת עוול כזה ומאידך למערערת היתה הזדמנות להזדרז במאמציה לרכישת הנכס ולהשיג את הכספים הנחוצים לכך לפני שהתקיימה המכירה הפומבית או לפני שניתנה ההחלטה על הכרזת המשיב כקונה. על כן, הן מבחינת המדיניות הכללית והן מבחינת נסיבות מקרה זה, אין אני סבור שייעשה צדק אם נקבל את טענות המערער". השופט י' כהן אף הרחיק לכת בגישתו המגוננת על הקונה בנוקטו בדעה כי בהליכי הוצאה לפועל, אם חייב פורע חוב לנושה בכל עת שהיא עד להעברת רישום הנכס על שם הקונה, הרי גם אז, לאחר מתן הכרזת הקונה, לא יהיה בכך כדי לבטל את מכירת הנכס לו. הוא מנמק זאת בכך כי הדבר עלול להסב נזקים כבדים לקונה שלא באשמתו, ופירוש אחר עלול להביא לידי כך כי "כל אדם השומר נפשו יתרחק מהשתתפות במכירות בהוצאה לפועל, ובסופו של דבר יסבלו מכך החייבים שנכסיהם יימכרו במחירים ירודים, בהעדר חוג קונים מתאים" (שם, עמוד 800). עם זאת, ראה דעת מיעוט אחרת באותו ענין. דעת הרוב הוחלה גם בע"א 569/71 סודאי נ' עודה (פ"ד כו(2) 281) לגבי מימוש נכס בהליכי הוצאה לפועל. גישה דומה ננקטת בהליך מימוש נכסים על ידי כונסי נכסים בחברות. ראה לעניין זה וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות, תשנ"ב, עמוד 161; כך הוא גם בארצות הברית בהליך פשיטת רגל. ראה לענין זה Cowans, Bankruptcy Law and Practice, 6th ed., Vol 2, P. 601-2. 10. התייחסות זו של החקיקה והפסיקה לענין דרכי מימוש נכסים בהוצאה לפועל מדגימה את עיקרי אמות המידה הצריכות להדריך גם את הנאמן בפשיטת רגל וכן ממלאי תפקידי אחרים מטעם בית המשפט הנזקקים למימוש נכסים בתחום תפקידם. לגבי אלה, אין מדובר בקיום כללים טכניים הנובעים מהסדר סטטוטורי (החסר לגביהם), אלא בשמירה על עקרונות בסיסיים של הגינות, תום לב ותקינות הליכים המחייבים לשקול לא רק את התכלית הישירה שלשמה מתבצע מימוש הנכס - העשרת קופת הכינוס - אלא גם להתחשב בגורמים אחרים המעורבים בתהליך, ובכלל זה בצדדים שלישיים המציעים הצעות ומתקשרים בהסכמים ורוכשים בכך זכויות הראויות להגנה. על ממלא התפקיד לדאוג לאיזון ראוי בין כל הערכים הרלבנטיים ובין כל הגורמים המעורבים בענין. פיקוח בית המשפט על הנאמן 11. בהליכי פשיטת רגל, כמו גם בהליכי פירוק חברות, הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים בידי בעלי תפקיד שמונו לכך על ידי בית המשפט, ולצורך כך הוקנו להם כוחות וסמכויות נרחבים בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידם. בהליכים אלה ניתנה לבית המשפט סמכות פיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידם של נושאי תפקיד אלה, ובתוך כך סמכות לאשר או לדחות הסכמים שנקשרו על ידם עם צדדים שלישיים. בית המשפט אינו מעורב באופן ישיר בביצועו של התפקיד, אלא עניינו בבחינת תקינותן וסבירותן של הפעולות המתבצעות על ידי נושא התפקיד (השווה סעיף 150 לפקודה הנותן בידי פושט רגל, נושה או אדם אחר זכות לפנות לבית המשפט כדי לקבל סעד מקום שנפגע ממעשה או החלטה של הנאמן; ראה גם וולובסקי, שם, עמוד 202). מהיות בית המשפט של פשיטת רגל גורם המפקח על פעולות הנאמן, נובעים הכללים הבאים: דרך כלל, לא יחליף בית המשפט את שיקול הנאמן בשיקולו הוא, ולא ימהר להתערב באופן בו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא אם כן מצא כי שיקול דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי. הוא עשוי להתערב מקום שמצא כי הנאמן סטה באופן קיצוני מחובתו למצות את התמורה הראויה ממימוש נכסי פושט הרגל. הוא יתערב גם מקום שהשתכנע כי הנאמן הפר את חובות תום הלב וההגינות שהוא חב בהן, בין כלפי הגורמים הישירים המעורבים בהליך פשיטת הרגל, ובין כלפי צדדים שלישיים (ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין, עבודות ופיתוח בע"מ נ' המפרקים של ככר לוינסקי בע"מ בפירוק, שם, עמ' 456; צ' כהן שם, עמוד 307). מכאן ניתן להבין את מידת האיפוק בה נוקט בית המשפט בדרך כלל בהתערבותו בתוצאות הליך התמחרות (ראה ע"א 380/58 ישראל נ' כהנוב, פ"ד יג 1306, 1309-10). באותו ענין נקבע, כי בית המשפט יכבד בדרך כלל את תוצאות המיכרז ולא יאשר הצעות קנייה לאחר המועד שנקבע לכך, ובמיוחד כך לאחר שתוצאות המיכרז נודעו ברבים. שאם לא כן, ינתן יתרון בלתי הוגן למציע החדש. עם זאת, קיימות נסיבות מיוחדות בהן עשוי בית המשפט לפתוח את המכירה מחדש, תוך מתן הזדמנות למציע הקודם להתחרות עם המציע החדש. וכך נאמר באותו ענין: "מובן, שלא על נקלה יסטה בית המשפט מדרך המיכרז ובמיוחד אחרי שהמפרק כבר הודיע למציע מסוים במיכרז שהצעתו נתקבלה. אמנם, יש לפרש הודעה זו ככפופה לסמכות בית המשפט לאשר את ההצעה הסופית או למנוע את אישורו ממנה ... אבל רק טעמים רציניים של טובת הצדדים המעונינים בתוצאות הפירוק יכולים להניע את בית המשפט שלא לתת את אישורו להצעת הזוכה במיכרז שהצעתו נתקבלה על ידי המפרק, כפי שקרה כאן לגבי הצעת המשיב השני". דברים אלה קבלו מישנה תוקף בפרשת חפציבה, שם. באותו ענין נבחנה נכונות החלטת בית המשפט המחוזי להעדיף הצעה חדשה ומאוחרת שהובאה בפניו במהלך הדיון בבקשת אישור הסכם מכר של נכס מקרקעין מנכסי חברה בפירוק. בית המשפט העליון קבע כי אין לקבל הצעה חדשה כזו גם כאשר היא עולה ב25%- על ההצעה המקורית וכי סמכות בית המשפט מוגבלת לפיקוח על פעילות המפרקים, ורק במקרים יוצאי דופן ישתמש בסמכות ההתערבות בפעולות המפרק או הנאמן. בית המשפט עמד על הסיכון בפתיחת מכרזים על ידי היענות לקונה חדש המופיע לראשונה בזמן הדיון באומרו (עמוד 459): "אין להעלות על הדעת קביעת עיקרון לפיו די בהופעת קונה בעת הדיון באישורו של חוזה עם זוכה במיכרז המציע מעט יותר, כדי לפתוח את המכרז מחדש. עקרון כזה נוגד את טובת הציבור, המעונין לעודד השתתפות במכרזים ולא לעשותם פלסתר על נקלה. ערעור אימונו של הציבור בסופיותם של מכרזים על ידי מפרקים עשוי לגרום נזק רב לנושים של חברות בפירוק בכך שהוא מרתיע משתתפים בכח להשקיע עמל ומשאבים כאשר אין בטחון סביר שזכייתם אכן זכייה היא". דברים אלה יפים לא רק להליכי מימוש המבוססים על כללי מכרז דווקניים, אלא גם לאלה שאינם בנויים כך באורח דווקני ועדיין חלים עליהם כללי ההגינות ותום הלב השאובים ממקורות שונים של המשפט. התערבותו של בית המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, הינה נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת התערבות זו, על בית המשפט לשקול זה כנגד זה את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים, וכן את הענין הקיים בבטחון ההליכים של פשיטת הרגל, ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כן עליו לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות וההשלכה של כל אלה על תקינות ויעילות הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. על יסוד כל אלה ניתן לומר, כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן מודע, אמנם, לכך כי ההסכם עמו טעון עדיין אישור בית המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה. אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת אמות המידה שפורטו לעיל, וכי בית המשפט יתן את דעתו בשיקוליו לכל הצדדים המעורבים במימוש הנכסים, וצדדים שלישיים בכלל זה. על היקף הפיקוח השיפוטי בכגון דא אומר בית המשפט בענין ע"א 640/77 הקולג' האמריקאי בירושלים נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם): "החלטתו של המפרק טעונה אישור בית המשפט המחוזי. בית המשפט אמנם יכבד בדרך כלל את תוצאותיו של מיכרז שנערך על ידי מפרק, אך זאת כמובן בכפיפות לכך שהוא השתכנע כי ההליכים נערכו כדין וכי לא דבק בהם פגם של מעשה מרמה או פסול הנובע מפגיעה בכללי הצדק הטבעי. עיקרו של דבר, פיקוחו של בית המשפט על מעשיו ומחדליו של מפרק אינו פיקוח פורמלי אלא מהותי, והאישור שניתן על ידי בית המשפט למעשיו של המפרק צריך להיות בו כדי להצביע על כך שבית המשפט נתן דעתו לפרטי הענין, שיווה לנגד עיניו את כל הטענות והמענות שהועלו בפניו, ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו". מן הכלל אל הפרט אלה המסקנות המתבקשות בענייננו: שיקול דעת הנאמן: 12. מסגרת הכללים לצורך מכירת הנכס הוגדרה על ידי הנאמן בהזמנה להציע הצעות. הזמנה זו פורסמה בעיתון והופנתה לציבור הרחב, ונקבע בה מועד אחרון להגשת הצעות. הנאמן הותיר בידו במפורש סמכות רחבה לבדוק את ההצעות, לדחותן או לקבל הצעה כזו או אחרת, כמו גם זכות לנהל משא ומתן נפרד או לקיים תחרות בין המציעים, וציין במפורש כי המכר אינו כפוף לדיני המיכרזים ומותנה בכל מקרה באישור בית המשפט. מתכונת זו הותירה בידי הנאמן מרחב פעולה וגמישות רבה לפעול לאיתור ההצעה הטובה ביותר, בין בדרך של משא ומתן אינדיבידואלי עם אחד המציעים או חלק מהם, ובין בדרך של התמחרות במגמה להשיג את התמורה המירבית. ואמנם, לאחר שתי התמחרויות בהן השתתפו המערערים, הועלתה הצעתם והועמדה על תמורה סבירה אשר עלתה בקנה אחד עם הערכת השמאי לגבי הקרקע, ואיש לא טען בשום שלב כי המחיר שהוצע על ידם בסך 210,000 דולר אינו סביר. בנסיבות אלה, התקשרות הנאמן עם המערערים בהסכם מכר במחיר האמור עמדה באמות מידה של סבירות עסקית. הופעתו של המשיב בתורת מציע חדש לאחר שההסכם עם המערערים נקשר גררה אחריה, ולא בכדי, דחיית הצעתו על ידי הנאמן. ראשית, הוא לא הגיש את הצעתו על פי לוח הזמנים שנקבע בהזמנה להגיש הצעות. ממילא, הוא לא לקח חלק במשאים ובמתנים שהתנהלו בין המציעים לנאמן ולא השתתף בהתמחרויות שנוהלו. הוא המתין מנגד עד אשר ההסכם בין הנאמן למערערים גובש ונחתם, ורק כשבוע לאחר מכן העמיד הצעה משלו בפני הנאמן, ביודעו את כל הנתונים הצריכים לענין. יתירה מזו: גובהה של ההצעה (225,000 דולר, בלא נקיטת עמדה ביחס לענין המיסים) לא נתן יתרון להצעה זו על פני הצעת המערערים שעמדה על 210,000 דולר בתוספת תשלום המיסים והיטל ההשבחה (ראה הסברו של הנאמן בסעיף 4 לסיכומי טענותיו). אף שהזמנת הנאמן לציבור לא נשאה אופי של מיכרז במשמעותו הדווקנית, העובדה כי נתבקשו הצעות מהציבור ונקבע מועד סופי להגשתן ייבאה אל תוך ההסדר חובה בעלת אופי "מיכרזי" ליתן משמעות ללוח הזמנים שנקבע ולהימנע ממתן יתרון בלתי הוגן למציע מאוחר אשר לא קיים אחר המועדים שנקבעו. אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות חריגות ביותר יתכן והיה מקום להיזקק אף להצעה מאוחרת אילו ניתן הסבר מניח את הדעת לאיחור, ובהינתן משמעות כלכלית מיוחדת להצעה החדשה, ובכפוף לכך שהיתה ניתנת למציעים אחרים הזדמנות להשוות הצעותיהם, ומקום שלא היה בכך משום פגיעה מהותית בציפייה לגיטימית של צד שלישי שהספיק בינתיים להתקשר עם הנאמן בחוזה מכר. אולם תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו. משכך, הנאמן נהג כהלכה כאשר סירב להצעת המשיב ופנה לבית המשפט בבקשת אישור להסכם שנקשר עם המערערים. הדברים עולים בקנה אחד עם הגישה שננקטה בפרשת הקולג' האמריקאי בירושלים, שם, בה נדונה החלטת מפרק חברה למכור נכס מקרקעין של חברה בפירוק. החייבים בקשו לעכב את העברת הנכס לידי הזוכה בשל קיומה של הצעת רכש מאוחרת במחיר גבוה יותר. השופט (כתוארו אז) שמגר קבע: "... גם לו היה מדובר במכירה פומבית שבה מתחרים המציעים השונים באופן גלוי ובמעמד אחד, לא ניתן היה להעלות הצעות בדבר מחיר גבוה יותר אחרי שנסתיימו הליכי המכירה הפומבית. אין ללמוד מן הדברים המובאים לעיל כאילו יש לראות את מכירתו של הנכס על ידי המפרק לעולם בגדר סוף פסוק שאין אחריו ולא כלום. יש נסיבות בהן יהיה בית המשפט נכון להתערב כדי לפתוח את המכירה מחדש וכבר התייחסנו לשאלה זו... אולם כדי שבית המשפט יונע לעשות כן, חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות. הרצון להשיג תמורה כספית גבוהה ככל האפשר עבור הנכס הנמכר על ידי המפרק אינו יכול, כשלעצמו, לשמש עילה מספקת לדחיקתם הצידה של כל הכללים המבטיחים ניהול הוגן של הליכי מכרז או של מכירה פומבית ורק טעמים מהותיים ורציניים של טובת הצדדים המעונינים בתוצאות הפירוק, יכולים להניע את בית המשפט להחזיר את הגלגל אחורה. מכל מקום, חייב להיות ברור שבית המשפט לא יוכל להחליט על קבלתה על אתר של הצעתו הגבוהה יותר של מציע המתייצב בשלב כה מאוחר, אלא עליו להחזיר את הענין לשם עריכתו של מכרז חדש בו יוכלו כל המעונינים בכך להתחרות בתנאים שווים" (הדגשה שלי - א.פ.). פיקוח בית המשפט 13. הצעת המשיב, כפי שעמדה בפני הנאמן בטרם הליכי בית המשפט לא התמודדה כלל, על פי גובהה, עם הצעת המערערים. לכך נוספו הנתונים כי חל איחור רב בהעלאת ההצעה, לאחר שהליכי המכר מבחינת הנאמן והמציעים כבר נסתיימו, להוציא הדרישה לאישור בית המשפט. חרף זאת, הורשה המשיב, במסגרת ההליך השיפוטי, להעלות את הצעתו בדרך של התמחרות בין כתלי בית המשפט ולהעמידה על סכום הגבוה בקרוב ל10%- מתמורת המכר על פי ההסכם בין הנאמן למערערים. בנסיבות הענין לא היה מקום לניהול התמחרות בבית המשפט, אשר תוצאתה ביטול הסכם מכר עם המערערים והוראה על זכיית המשיב. ההסכם עם המערערים שהוגש לאישור היה סביר מבחינת התמורה שנקבעה בו ומבחינת יתר תנאיו. ההליכים שקדמו להתקשרות בו היו תקינים והוגנים. מנגד - ההצעה המאוחרת של המשיב הוגשה תוך סטייה בולטת מלוח זמנים שנקבע ותוך הקניית יתרון בלתי הוגן למציע שנתאחר בלא הסבר סביר לכך. התמורה שהוצעה על ידו בסופו של התהליך לא נשאה עמה יתרון כלכלי בולט ומכריע שהיה בו כדי להטות את הכף, בבחינת נסיבה מיוחדת וחריגה, לטובת השיקול הזה לעומת השיקולים החשובים של שמירה על הגינות הליכי מימוש הנכסים והגנה על אמון הציבור בהם, וכיבוד הציפייה הסבירה של הזוכה המקורי כי הסכם תקין וראוי שנקשר עמו אכן יאושר. חשוב בהקשר זה גם לציין, כי חובות החייב מגיעים למליוני שקלים, ועדיפות הצעת המשיב על פני התמורה המוסכמת עם המערערים מסתכמת ב20,000- דולר בלבד. ברור, איפוא, כי מדובר בסכום שהוא כ"טיפה בים" ביחס לכלל החובות ולא היה בו כדי להשפיע באופן משמעותי על היקפה של קופת פושט הרגל העתידה לעמוד לחלוקה בין הנושים. לאור כל אלה, מכלול הנסיבות לא הצדיק הימנעות מאישור ההסכם, עריכת התמחרות מחודשת באולם בית המשפט, והעדפת ההצעה המאוחרת של המשיב, והנזק הכולל מקבלתה של הצעה זו עולה על התועלת הנקודתית העשויה להיות מופקת ממנה. היתרון הכספי השולי לקופת החייב אינו שקול כנגד הפגיעה במערערים, הנובעת מביטול הסכם עימם העומד באמות מידה של סבירות והגינות, ולנזק העלול להיגרם בטווח הארוך לביטחון המשפטי ולאמון הציבור בהליך מימוש נכסים בפשיטת רגל. 14. לאור האמור, אציע לקבל את הערעור באופן שהחלטת בית משפט קמא תבוטל, זכיית המשיב ברכישת הנכס תבוטל וההסכם שנקשר בין הנאמן לבין המערערים יאושר על פי תנאיו המקוריים. באם בינתיים בוצע ההסכם בין הנאמן למשיב, יש להחיל על מצב זה את דיני החוזים והקניין ככל המתחייב. נוכח קביעה זו, ממילא אין צורך לקבל את הצעתם החילופית של המערערים להוסיף לתמורת הרכישה של הנכס סכום נוסף כדי להשוותה להצעת המשיב, ואין להתנות את קבלת הערעור בתוספת כזו. המשיב ישלם למערערים את הוצאותיהם בשתי הערכאות בסכום של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. שאלות משפטיותמכרז