העברת סכסוך קביעת שווי מניות להכרעתו של בורר

החלטה 1. המשיבים (להלן - "התובעים") הגישו לבית משפט זה את התובענה שבתיק אזרחי 827/00 ובה עתרו, בסדר דין מקוצר, לחייב את המבקשת (להלן - "הנתבעת") לשלם להם סך של 1,677,015.80 ₪. בבקשה שלפני עותרת הנתבעת להורות על עיכוב ההליכים בתובענה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - "החוק"). 2. התביעה א. התובעים טענו בתביעתם כי הם ילדיהם של המנוחים ברנרדו וגלוריה ברנגולה ז"ל (להלן - "המנוח" ו"המנוחה", לפי העניין). הנתבעת הינה אגודה שיתופית בע"מ הרשומה אצל רשם האגודות השיתופיות אשר עיסקה העיקרי והיחיד הינו החזקה, ניהול ותפעול של תחנת דלק בכרמיאל "שהינה אחת מתחנות הדלק הגדולות בישראל מבחינת היקף הכנסותיה". המנוחה, כך נטען, היתה חברה בנתבעת והחזיקה, עד למועד פטירתה, בשתיים מתוך 13 המניות המונפקות והמוצאות של הנתבעת. המנוחה נפטרה ביום 3.1.97 ויורשה היחיד בהתאם לצו ירושה שהוצא על ידי בית משפט זה ביום 28.3.97, הוא המנוח. המנוח עצמו נפטר ביום 13.4.97. התובעים טענו כי הינם יורשיו היחידים של המנוח על פי צו קיום צוואה שהוצא על ידי בית משפט זה. לטענתם, "משכך, התובעים הם היורשים והבעלים היחידים של שתי מניות של הנתבעת". ב. התובעים טענו כי הואיל ואינם חברים באגודה הנתבעת, בקשו מן הנתבעת לקבל את התובעת מס' 2 כחברה בנתבעת וכמחזיקה במניותיה של המנוחה. בקשתם של התובעים נדחתה "ובהתאם הכירה הנתבעת בזכותם של התובעים לקבל את דמי הפדיון של שתי המניות של הגברת ברנגולה ז"ל". ג. התובעים טענו כי על פי תקנון הנתבעת (נספח א' לכתב התביעה) פוקעת חברותו של חבר באגודה עם מותו וכי במקרה כזה תפדה האגודה את מניותיו ותשלם את שוויין ליורשיו. על שום כך פנו התובעים לנתבעת בדרישה לשלם להם את דמי פדיון שתי המניות, והנתבעת הודתה בחבותה לשלמם לתובעים. ד. התובעים טענו כי הדין הוא כי על ברית פיקוח, המשמשת כרואה החשבון של הנתבעת, לקבוע את שווי המניות תוך חודשיים ממועד פקיעת החברות וכי על הנתבעת לשם את דמי פדיון המניות "לכל המאוחר בתוך שנתיים ממועד פקיעת החברות באגודה" [תקנות 9 ו-14 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973]. ה. התובעים הוסיפו וטענו כי - "5.2 לאחר שהנתבעת לא פעלה כמתחייב מהוראות הדין במועדים הקבועים בו, פנו הצדדים, בהסכמה ובהתאם לסעיף 1 בחלק ו' (עמ' 12) בתקנון הנתבעת (...) להכרעה במחלוקות שביניהם באמצעות בוררות במרכז הקואופרציה. 5.3 הדיון במרכז הקואופרציה נערך ביום 10.3.98. (צ"ל 10.2.98. נראה שנפלה טעות קולמוס בכתב התביעה. ע.ג.) באותה ישיבה נקבע בהסכמת הצדדים ועורכי דינם שנכחו בישיבה - מנגנון לקביעת שווי המניות. העתק סיכום הישיבה מיום 10.2.98 רצ"ב כנספח ד' לכתב תביעה זה. 5.4 ההחלטה לעניין מנגנון קביעת שווי המניות, שדינו הן כדין פסק בוררות והן כדין הסכם, קבעה את ההוראות הבאות: 5.4.1 ימונה שמאי על ידי ברית פיקוח (רואה החשבון של האגודה הנתבעת) "אשר יעריך ויקבע את שווי המניה באגודה" (ראה סעיף 1 בנספח ד'). 5.4.2 שמורה לתובעים הזכות "להתנגד לתוצאות השמאות ולהציג שמאות נגדית", וכן נקבע כי יינתנו לתובעים המסמכים שיידרשו להם (ראה סעיף 2 בנספח ד'). 5.4.3 "אם לא יהיו הסכמות יפגשו השמאים וינסו להסדיר ביניהם המחלוקות". 5.5 תקנון הנתבעת מאפשר להגיש ערעור לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות על ההכרעה בבוררות במרכז הקואופרציה, ואולם אף לא אחד מן הצדדים הגיש ערעור על ההכרעה - נספח ד' - שכן זו נעשתה בהסכמת הצדדים, ומשכך הפך הפסק לסופי". (ההדגשות במקור). ו. התובעים טענו בתביעתם כי "הכרעת מרכז הקואופרציה בבוררות" לא גרמה לנתבעת לפעול באופן המתחייב מהדין "ועד למועד הגשת התביעה, מסרבת הנתבעת לקיים את פסק הבוררות שניתן בהסכמה במרכז הקואופרציה": ברית פיקוח מינתה כשמאי את מר ירוחם פרמינגר, וזה נתן את חוות דעתו ביום 27.11.98 (נספח ה' לכתב התביעה). להערכתו של מר פרמינגר, שווי סך כל נכסי הנתבעת, נטו, הוא 4,313,117 ₪, שהם, ליום הקובע, כ-1,327,000$ ארה"ב. התובעים הודיעו על התנגדותם לשומתו של מר פרמינגר ומינו את מר עודד האושנר כשמאי מטעמם. הנתבעת נמנעה מלהעביר לתובעים את כל המסמכים שבקשו לקבל לצורך הכנת השומה מטעמם ו"בלית ברירה" נאלצו להורות למר האושנר להכין את שומתו בהתאם למסמכים שהיו בידיו, מבלי שיהיו בידיו מסמכים נוספים שהנתבעת נמנעה מלהעבירם לידיהם. ביום 31.5.99 השלים מר האושנר את השומה שהכין (נספח ו' לכתב התביעה). שווי נכסי הנתבעת, על פי הערכתו של מר האושנר, הינו כמעט כפול מזה שהוערך על ידי מר פרמינגר. התובעים טענו כי למרות האמור בסעיף 3 "בהכרעת מרכז הקואופרציה", כי במקרה של חילוקי דעות בין השמאים, יפגשו השמאים וינסו להסדיר את המחלוקות שביניהם, סרב מר פרמינגר לקיים את הפגישה כמתחייב. התובעים דרשו מן הנתבעת כי תדרוש ממר פרמינגר להפגש עם השמאי האושנר וכי תשלם להם את שווי המניות על פי חוות דעתו של מר האושנר או את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. ברם הנתבעת לא טרחה לדרוש ממר פרמינגר להפגש עם מר האושנר ולא שילמה לתובעים כל סכום שהוא. ז. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת טענה כי היא מוכנה לשלם את שווי המניות לפי הערכת רו"ח גרוס מברית פיקוח, אך הציבה תנאי מוקדם, היינו, קבלת אישור מאת שלטונות המס ביחס לגובה ניכוי המס שעליה לנכות מן התשלום. לטענת התובעים הם המציאו לנתבעת אישור כאמור למרות שלא היה כל יסוד בדין לדרישתה של הנתבעת. אך לטענתם חיפשה הנתבעת ומצאה תנאי נוסף והוא חתימת התובעים על כתב ויתור והסתלקות מתביעות. התובעים טענו כי ניסיונה של הנתבעת להכריחם לוותר על זכויותיהם ללא כל תמורה, ביודעה על המחלוקת בין הצדדים בדבר הסכום המגיע להם כפדיון המניות והצבת תנאים שונים בכל פעם מחדש "מעידה כי כל ענייניה של הנתבעת הינה אך ורק עיכוב תשלום כספים המגיעים לתובעים בתרמית ובחוסר תום לב". ח. על שום כך קמו התובעים והגישו את התביעה שבת.א. 827/00 ובה עתרו לחייב את הנתבעת לשלם להם את "מלוא הסכום לתשלום כדמי פדיון המניות לפי שומתו של השמאי האושנר בסך של 1,677,015.80 ש"ח" בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.96 ועד לתשלום המלא בפועל. 3. הבקשה לעיכוב הליכים א. בקשתה של הנתבעת נתמכה בתצהיריהם של מר שמעון רודיק, אשר לדבריו משמש "אחראי על סניף חיפה והצפון של מרכז הקואופרציה ליצרנות תחבורה ושירותים אגודה שיתופית מכרזית בע"מ (להלן - "מרכז הקואופרציה")", ושל מר משה שגב, החבר באגודה הנתבעת. ב. מר רודיק הצהיר כי בתחילת שנת 1998 נתבקש על ידי הנתבעת לסייע במציאת דרך לקביעת שווי המניות שהיו למנוחה בנתבעת. בעקבות כך קיים במשרדו, ביום 10.2.98, פגישה שבה השתתפו עו"ד הלר, שניים מחברי הנתבעת, אחד מן היורשים ועורכת הדין כרמית דורון מטעם התובעים. לדבריו הוא שימש יו"ר הישיבה אשר במהלכה ניסה "(...) להביא את הצדדים להבנה בכל הנוגע לדרך בה יקבע השווי של המניות הנ"ל". מר רודיק הצהיר כי - "בסופה של אותה פגישה הסכימו הצדדים על דרך מסויימת ואנוכי הוצאתי סיכום בכתב של הישיבה הנ"ל ואת אשר הצדדים סיכמו בה". ג. בהתייחסו לטענת התובעים כאילו הישיבה הנ"ל היתה הליך של בוררות הצהיר מר רודיק לאמור: "(...) אנוכי מודיע בזה באופן הברור ביותר, כי הישיבה הנ"ל לא היתה במסגרת בוררות וכי לא קויימה כל בוררות בין הצדדים ואנוכי ו/או עו"ד הלר ו/או אחרים שהשתתפו בישיבה לא היינו בוררים בין הצדדים. ושוב: לא אנוכי ולא עו"ד הלר מונינו להיות בוררים בין הצדדים, לא בכתב ולא בע"פ, איש לא הזכיר בפגישה הנ"ל שזו בוררות, וזו אכן לא היתה בוררות. כל מה שנעשה בפגישה הנ"ל היה מו"מ ובעקבותיו הסכמה מסויימת בין הצדדים בניסיון להגיע להבנה ביחס לדרך קביעת שוויה המניות של המנוחה". ד. מר רודיק הוסיף והצהיר כי תקנונה של הנתבעת מכיל סעיף בוררות בפני משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה. על פי תקנון משפט החברים הסכסוכים נדונים בפני שלושה שופטים-בוררים מבין רשימה של שופטים-בוררים שנבחרו לתפקידם על ידי המועצה וכי מינהל השופטים הוא שממנה את השופטים-בוררים לדין בסכסוך מסויים. מר רודיק הצהיר כי לא הוא ולא עו"ד הלר נמנים על רשימת השופטים-בוררים שנבחרו על ידי המועצה ואיש מהם לא מונה על ידי מינהל השופטים של מרכז הקואופרציה לדון בסכסוך שבין הצדדים. ה. מר שגב הצהיר כי - "מאז ומתמיד הסכימה אגודתנו להביא את המחלוקת שהיתה ושיש לנו עם היורשים לבוררות לפני משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה. גם כיום מסכימה שירותי כרמיאל לעשות את כל הנדרש לקיום הבוררות הזו ולהמשכה". ו. לדברי מר שגב, אין זה נכון ש"קוימה כבר בוררות בנושא זה או בכל נושא אחר בין הקואופרטיב ובין היורשים, כפי שמנסה לטעון עוה"ד של היורשים. שירותי כרמיאל לא מינתה את מר שמעון רודיק להיות בורר בסכסוך הנ"ל וגם לא מינתה מישהו אחר, ולא נחתם ע"י הקואופרטיב כל הסכם בוררות בעניין זה". 4. תשובת התובעים לבקשה א. התובעים הגישו תגובה לבקשה ואותה תמכו בשני תצהירים: האחד, תצהירו של מר נתן ברנגולה (התובע מס' 1), והשני, תצהירה של עו"ד גב' כרמית דורון. ב. מר ברנגולה הצהיר כי בעקבות פניית באי כוחו אל הנתבעת, בדרישה לפדות את מניות התובעים, השיבה הנתבעת במכתב הנספח ג' לתגובת המשיבים שבו כתבה לאמור: "(...) הריני להודיעך כי ברית פיקוח לקואופרציה ביצרנות, תחבורה ושירותים אגודה שיתופית בע"מ הם המייצגים את אגודתנו, לכן נבקשך לפנות למשרדי ברית פיקוח, סניף חיפה, רח' (...), למר רודיק שמעון". ג. מר ברנגולה הצהיר כי הישיבה שהתקיימה במשרדו של מר רודיק, ביום 10.2.98 "נערכה למטרה אחת: קביעת מנגנון לקביעת שווי המניות נשוא התביעה, על מנת למנוע הליכים משפטיים ותביעות מצד התובעים". לדברי המצהיר - "9. אחת הסיבות שהסכמנו לישיבה עם ברית פיקוח/מרכז הקואופרציה, היא שהנחנו שמה שהוסכם בחסותם, יקויים על ידי הנתבעת מבלי צורך לפנות לבית המשפט, ולו מהסיבה שלברית פיקוח/מרכז הקואופרציה יהיה מספיק כבוד לסיכומים שנחתמו בחסותם. (...). 10. לא ברורה לי טענת מר רודיק בתצהירו כי יש לפנות עתה לבוררות. והרי ידוע לו היטב, כי כל מטרת הסיכום במשרדו, היתה אחת בלבד: לקבוע מנגנון הכרעה, עצמאי, מחייב, וסופי, בסכסוך בין הצדדים בקשר לאופן הערכת שווי המניה ופדיונה, מנגנון שיהיה משוחרר מהשפעה של גופים אינטרסנטיים שעבר זמנם, כמו ברית פיקוח ומרכז הקואופרציה, וימנע השפעתם של אותם גופים לטובת האגודה הנתבעת שהינה לקוחה שלהם וקשורה בהם (...). 11. (...) 12. כל הכוונה באותה ישיבה היתה למנוע עיכובים נוספים, ועכשיו מוגשת בקשה נוספת שמטרתה רק ליצור עיכובים נוספים וסגירת עניינים בפורומים שעומדים באופן ברור לצד האגודה הנתבעת ונגדנו ה"אאוטסיידרים" (...)". ד. המצהירה עוה"ד גב' דורון ציינה כי היא ועו"ד עודד מצקין פנו לנתבעת בשם התובעים בעניין תשלום דמי פדיון המניות וכי בתשובה הופנו למר שמעון רודיק בברית פיקוח. לדברי עו"ד דורון בתצהירה - "6. יצויין כי במהלך המגעים בינינו לבין הנתבעת ייצגו הן ברית פיקוח והן מרכז הקואופרציה את הנתבעת, ולא אדע כיצד יוכל גוף המייצג את הנתבעת לכהן כבורר או למנות בוררים לדון בסכסוכים בהם היא קשורה. בוררות כזו עלולה - בסבירות גבוהה ביותר - למנוע משפט צדק מהתובעים. 7. אם יש לסיכום הישיבה במשרדו של מר רודיק תוקף של פסק בוררות, וזאת שאלה משפטית שבניגוד לאחרים אותיר את ההכרעה בה לבית המשפט ככל שזה יזקק לה, הרי שתוקף זה יכול לעלות באופן ישיר מהסכמת שני הצדדים לדון במחלוקת בפני מר רודיק והסכמתם באותה ישיבה לגבי מה שהוסכם בה. 8. אני מאשרת את טענתו של מר רודיק כי הישיבה במשרדו נערכה למטרה אחת: קביעת מנגנון לקביעת שווי המניות נשוא התביעה, על מנת למנוע הליכים משפטיים ותביעות מצד התובעים. 9. עלי להוסיף, כי מבחינתי כמייצגת התובעים, הסכמתנו לפנות למר רודיק נעשתה בהסתמך על ההנחה שסיכום שיושג על ידי או אצל מרכז הקואופרציה ו/או ברית פיקוח, יאפשר את אכיפתו על ידי ברית פיקוח ומרכז הקואופרציה. 13. אני מאשרת כי הסיכום בחתימת מר רודיק (...) משקף את עיקר ההסכמה בין הצדדים באותה ישיבה בין אם תקרא לסיכום האמור פסק בורר ובין אם תכנה אותו בכל שם או תואר אחר. החשוב הוא מה שהוסכם והתוקף שנתנו ונותנים הצדדים לעצם ההסכמה גם היום. 14. מה שאיני יכולה להבין הוא, כיצד טוען מר רודיק כי יש לפנות עתה לבוררות והרי כל מטרת אותו סיכום במשרדו היתה לקבוע מנגנון הכרעה עצמאי בסכסוך בין הצדדים, הבא לסיים את הסכסוך הן ברמה הפרוצדורלית והן בכלל. 15. בהתאם, אין כל ספק בלבי כי ככל שישנה עוד מחלוקת של ממש בין הצדדים, ואם וככל שיש תניית בוררות בתקנון האגודה, הרי שהמנגנון שנקבע בהסכמה ביום 10.2.98 בא במקומה, והופך אותה למיותרת במקרה זה". 5. דיון א. כל המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. ב. התובעים בקשו לדחות את הבקשה הן לגופה והן לאור הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שלפני, בכתבי הטענות ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה. ג. חלק ו' לתקנון האגודה הנתבעת מכיל סעיף בוררות כהאי לישנא: "1. יישוב סכסוכים: כל הסכסוכים הנובעים מעיסקי האגודה, אשר יתגלעו בין חבר או חבר לשעבר או אדם המופיע מכוחו מצד אחד ובין האגודה או כל מוסד של האגודה וכל הסכסוכים בין חברי האגודה או חבר או חבר לשעבר או אדם המופיע מכוחו בינם ובין עצמם, הנובעים מעיסקי האגודה, יימסרו להכרעת משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה וכל עוד זה לא יוקם למזכירות מרכז הקואופרציה או מי שיתמנה לכך על ידי מזכירות זאת. על כל פסק דין שיוצא על פי הוראות תקנה זאת רשאי כל צד לערער תוך 15 יום מיום מסירת פסק הדין לידו בפני בית הדין העליון של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בהתאם לתקנות של בית דין עליון זה. בתקנה זאת לשון יחיד כוללת רשון רבים ומין זכר כולל גם מין נקבה". ד. טענתם הראשונה של התובעים היא כי הנתבעת מנועה מלבקש לפנות לבוררות "שכן ככל שהיתה תניית בוררות בתקנון - הצדדים וויתרו עליה". בטענתם זו מתיחסים הצדדים לישיבה שהתקיימה במשרדו של מר שמעון רודיק אשר סוכמה על ידו בנספח ד' לכתב התביעה. אני דוחה טענה זו. אכן, מקובל עלי שמטרת הצדדים, בעת שנפגשו במשרדו של מר רודיק, היתה למצוא מנגנון לקביעת שוויין של המניות, כדי לחסוך התדיינויות מיותרות. ואמנם הצדדים הסכימו על מנגנון כאמור. ברם, בסופו של יום הסתבר כי המנגנון האמור לא הביא לפתרון הסכסוך: הסתבר שכל צד סומך ידיו על הערכת שמאי שמונה על ידו וההפרשים בהערכות הינם הפרשים ניכרים כדי 100% הפרש. עוד הסתבר כי למרות הסכמתם של הצדדים באותה ישיבה במשרדו של מר רודיק, לא נפגשו השמאים כדי לנסות ולהסדיר את המחלוקת שביניהם בעניין ההערכות השונות זו מזו (ואין נפקא מינא מי אחראי לכך שהפגישה לא התקיימה). הואיל וכך, הרי שהסכסוך נותר בעינו: אין עדיין הסכמה באשר לסכום שצריך להשתלם על ידי הנתבעת לתובעים. אינני מוצא בעצם הפגישה שהתקיימה במשרדו של מר רודיק ובסיכום אותה ישיבה (הנספח ד' לכתב התביעה) משום וויתור על הליכי הבוררות. משום כך אינני רואה כל הצדקה לחסום את הנתבעת מלבקש את עיכוב ההליכים כפי שעשתה בבקשה שלפני. ה. התובעים הוסיפו וטענו כי העלאת בקשתה של הנתבעת לעיכוב הליכים נגועה בחוסר תום לב. בהקשר זה הפנו התובעים לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק בבר"ע 305/80 שילה נגד רצ'קובסקי, פד"י לה(3) עמוד 449, וכן לבר"ע 3088/98 (מחוזי י-ם) העמותה להקמת שיכון חב"ד נגד שוורץ (טרם פורסם). אין בידי לקבל טענה זו. איני רואה כל חוסר תום לב בכך שהנתבעת עומדת על זכותה להביא את הסכסוך באשר לקביעת שווי המניות להכרעתו של בורר כקבוע בתקנון האגודה הנתבעת. ו. התובעים הוסיפו וטענו כי משפט החברים, הנזכר בחלק ו' לתקנון האגודה הנתבעת, אינו מוסד בורר אלא "טריבונל משמעתי". בהקשר זה הפנו התובעים, בין היתר לפסק דינו של כבוד השופט אור בע"א 546/91 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נגד שאול צוף, פד"י מט(2) בעמוד 92. עיינתי בפסק דינו האמור של כבוד השופט אור. לא מצאתי שם תימוכין לטענתם של התובעים. באותו עניין הוסמכה אסיפת המורשים של האגודה, בתקנה 30(י) לתקנות האגודה, לקבוע תקנון משמעת, שפיטה וסדרי דין ועונשין, אשר יחייב את חברי האגודה ומוסדותיה. בהסתמך על התקנה האמורה הותקן "תקנון משפט החברים" אשר בסעיף 35 בו הוסמך משפט החברים לדון בעבירות משמעת. אדרבא, בסעיף 5 לפסק הדין כתב כבוד השופט אור לאמור: "אין מחלוקת בין הצדדים שתקנות האגודה מהוות הסכם המחייב את האגודה והחברים (...). אין גם מחלוקת, שבמסגרת התקנות ניתן להסכים על מסירת סכסוכים בין האגודה לחבריה וכן בין חבריה לבין עצמם לבוררות, וכי רוב תקנוניהם של אגודות שיתופיות כוללים הסכם בוררות. ואף זאת מוסכם בין הצדדים, שאין מניעה שתקנות אגודה תכלולנה הוראות המחייבות חבר אגודה להשפט בדיון משמעתי לפני מוסד שיפוטי של האגודה. מקובל הוא בארגונים וולנטריים, לרבות באגודות שיתופיות, לקבוע מוסדות שיפוט כאלה (...)". אכן, הן בעניין שלפנינו והן בעניין שנדון בפרשת אגד נגד צוף מדובר על משפט חברים. ברם, בעוד שבפרשת אגד הנ"ל אין כל ספק שמדובר על משפט חברים שהוסמך לדון בהפרות משמעת, הרי שבעניין שלפני מדובר במשפט חברים שהוסמך לדון כבורר. לפיכך אין כל יסוד לטענת התובעים כי מדובר כאן בטריבונל משמעתי. באי כוחם המלומדים של התובעים, עוה"ד אדם אלבג, ויואב גותי, טענו כי "ראיה מוחצת" לכך שמשפט החברים אינו מוסד לבוררות היא בכך ש"המילה בוררות כלל אינה נזכרת" בתקנה 1 שבחלק ו' לתקנון האגודה שצוטט לעיל. אכן, המילה "בוררות" אינה נזכרת. ואולם, עובדה זו, כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה: הסכם בוררות יהיה הסכם בוררות גם אם לא הוזכרה בו המילה האמורה במפורש, ובלבד שההסכמה לבוררות מובנת מתוך נוסח הדברים: ראו פרופ' סמדר אוטולנגי "בוררות-דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, בעמוד 14, והאסמכתאות המובאות בהערת השוליים 49, שם. 6. א. התובעים הוסיפו וטענו כי תניית הבוררות האמורה אינה חלה עליהם כלל. ב. בא כוחה המלומד של הנתבעת, עו"ד דן אור, טען כי מן הדין לדחות טענה זו. עו"ד אור הסתמך בטענותיו על סעיף 4 לחוק הבוררות, ועל דברי פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל, בעמודים 43-42, 117-116. עו"ד אור טען כי סעיף 4 לחוק הבוררות קובע כי תחולתו של הסכם בוררות משתרעת גם על יורשים. עוד טען עו"ד אור כי בענייננו נקבעה בתקנונה של הנתבעת זכותם של יורשי חבר לקבל פדיון של המניה שהיתה לחבר (סעיף 5 בעמוד 5 לתקנון, נספח א' לכתב התביעה). לכן, לדבריו, "ממילא מובן, כי מי שמסתמך על התקנון לעניין זה (היורשים) חייב גם לקבל את סעיף הבוררות שבתקנון, הקובע כי יורשים מחוייבים על פיו". ג. סבורני כי מן הדין לדחות את הבקשה בדבר עיכוב הליכים בשל כך שהסכם הבוררות הנדון אינו מחייב את התובעים (היורשים), אך זאת לא מן הטעמים שנטענו על ידי התובעים בסיכומיהם (על שום כך גם לא ראיתי מקום לפרט טענות אלה כאן). ד. סעיף 4 לחוק הבוררות קובע לאמור: "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על פי הסכם בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". חוק הבוררות אינו מפרט מי הם "חליפיהם של הצדדים", והמחוקק לא ראה לנכון לכלול את המונח "חליף" בסעיף ההגדרות לחוק (סעיף 1). ה. בוררות הינה הליך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המסוכסכים (פרופ' אוטולנגי, שם, בעמוד 1). מוסד הבוררות יונק את חיותו מהסכמתם של הצדדים. הסכמת הצדדים הינה בבחינת נשמת אפו של הליך הבוררות, ובלעדי הסכמה זו אין לבורר כל סמכות שיפוט על הצדדים המסוכסכים. מאליו מובן, על כן, שלעולם לא ניתן לחייב בעל דין להתדיין בפני בורר אם לא הסכים לכך במפורש. ו. בספרו "דיני בוררות", מהדורה שניה מורחבת, בסעיף 41, כתב כבוד הנשיא יואל זוסמן, לאמור: "41. לפי הילכת המשפט המקובל פג תוקפה של הרשאה עם מות המרשה, והוא הדין לפי סעיף 1527 למג'לה. משום כך היה גם מותו של צד לשטר בוררות מפקיע את סמכות הבורר , עד ששונתה ההלכה באנגליה בחוק החרוט. פקודת הבוררות אינה קובעת אם סמכות הבורר פוקעת עם מותו של צד או אם היא נמשכת והעניין שנוי במחלוקת. אין, בנדון זה, אחידות בין הפוסקים. בבתי המשפט המחוזיים ניתנו פסקי דין הסותרים זה את זה והשאלה טרם עמדה להכרעת בית המשפט העליון. (...)". ופרופ' אוטולנגי כותבת בספרה כי - "עד חוק הבוררות, היו בתי המשפט בארץ חלוקים בדעותיהם אם יש לראות את היורש כפוף להסכם בוררות שנחתם על ידי מורישו, שמא פג תוקף ההסכם עם מות המוריש. במה דברים אמורים? בהסכם שמעצם טיבו ניתן להעברה לאחר. אבל אם ההסכם היה בעל אופי אישי - ונתבע סעד אישי - אפילו סעיף 4 לחוק לא יצליח להחיל את הסכם הבוררות על היורשים". (פרופ' אוטולנגי, שם, בעמוד 44). ז. אדם שנפטר מוריש ליורשיו זכויות (ובמקרים מסויימים אף חובות, כמפורט לחוק הירושה התשכ"ה1965-). אלא שיורשי הנפטר אינם מחוייבים לפעול, לעניין פתרון סכסוכיהם, דווקא בדרך בה בחר המוריש לפתור את סכסוכיו (על דרך של בוררות, למשל). לפיכך, כפי שהיורשים חופשיים להתקשר בהסכם בוררות עם בעלי דינו של מורישם, גם כאשר המנוח לא היה קשור בהסכם בוררות ואף העדיף התדיינות בבית המשפט על פני התדיינות בפני בורר, כך גם אין לחייב את היורשים להתדיין בפני בורר מקום שהמוריש בחר לפתור את ריבו עם בעל דינו בהתדיינות בפני בורר דווקא. ח. כשלעצמי אני סבור שאין לפרש את המונח "חליף" שבסעיף 4 לחוק על דרך ההרחבה. הואיל ובוררות הינה, לעולם, עניין וולנטרי שאין לכפותו על הצדדים, יש לפרש את סעיף 4 האמור על דרך הצמצום. נראה לי כי יש להחזיק את המחוקק כמי שלא התכוון לכפות על בעלי דין הליך של שפיטה שלא בפני בית משפט, תוך חסימת דרכם להתדיין בפני בית המשפט. על שום כך, דעתי היא כי המונח "חליף" מתייחס למי שנכנסו בנעליו של צד להסכם בוררות בהסכמתם ובידיעתם (למשל, במקרה הנופל במסגרת חוק המחאת חיובים), וכי המונח "חליף" אינו מתייחס ליורשיו של אדם אשר עזבונו "נפל" בחלקם עם פטירתו. ט. סבורני כי במיוחד כאשר עסקינן בהסכם בוררות הכלול בתקנונה של אגודה שיתופית "משפחתית" כמו זו שלפנינו כאן, אגודה שמספר מניותיה המוצאות הן 13 בלבד; אגודה שאף לא היתה מוכנה לקבל את אחת מיורשיה של המנוחה כחברה בה (למרות הסכמת יתר היורשים); כאשר מדובר בהסכם בוררות המצוי בתקנונה של אגודה אשר כזו, הרי שיש לראות הסכם זה כ"הסכם אישי" לאור אופייה של האגודה (יש לזכור כי מדובר באגודה המפעילה תחנת דלק), ועל כן אין לראות את יורשיו של חבר באגודה כזו כמי שסעיף 4 לחוק הבוררות חל עליו. י. הואיל וכך, אני סבור כי התובעים אינם קשורים בהסכם הבוררות הכלול בתקנונה של הנתבעת. לאור מסקנתי זו איני רואה עוד צורך לדון ביתר טענותיהם של באי כח הצדדים. יא. בשולי החלטתי אני מבקש להודות לבאי כוחם המלומדים של הצדדים, עוה"ד דן אור מטעם המבקשת ועוה"ד אדם אלבג ויואב גותי, באי כח המשיבים, על סיכומיהם המפורטים והמלאים. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את הבקשה. ב. המבקשת תשלם למשיבים (התובעים) הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 2,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתנה היום י"ג בטבת תשס"א, 8 בינואר 2001 בנוכחות עו"ד דן אור, בא כח המבקשת ועו"ד אלבג בא כח המשיבים. מותר לפרסום מיום 08/01/2001 עודד גרשון, שופט רשם בית המשפט המחוזי בחיפה REBEKA / h009640002 עו"ד דן אור: אני מבקש להאריך המועד להגשת כתב הגנה שכן בכוונתי להגיש ערעור על החלטת בית המשפט. עו"ד אלבג: אין לי התנגדות. החלטה אני מאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד ל15- יום לאחר שתומצא לעו"ד אור ההחלטה שתנתן במסגרת הערעור שהוא עומד להגיש על החלטתי מהיום. יישוב סכסוכיםדיני חברותבוררמניותסכסוך