הפרת חוזה שכירות פיצויים מוסכמים


פסק דין

רקע כללי

1. המערער מס' 1 (להלן: "המערער) והמשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") ייסדו באמצע שנת 96', את חברת "אלי פשה ויהודה חקק בע"מ" והחזיקו במניותיה בחלקים שווים, כל אחד ב50- מניות רגילות. החברה יוסדה לשם פעילות עסקית לשיווק סיטונאי של פירות, ירקות ומוצרים אחרים. פעילותה של החברה הייתה מחנות המצויה בביתן מס' 6, ברח' השוק הסיטונאי, שכונת גבעת שאול בירושלים. החנות רשומה על שם חברת "השוק הסיטונאי לתוצרת חקלאית בירושלים בע"מ", וזכויות ההחזקה והשימוש בה מוקנות מכוח בעלות במניה אחת בחברה הנ"ל, המשקפת למעשה את הזכויות בחנות. בעלי המניה האמורה הם המערערת מס' 2 (היא אמו של המערער מס' 1. להלן: "המערערת") והמשיב, בחלקים שווים.

2. לא חלף זמן רב ובין המערער והמשיב נתגלעו חילוקי דעות, בנושאי ניהול החברה והעסק. משראו זאת, גמרו אומר בדעתם לפרק את החברה ולהיפרד בדרכם. בד בבד עם ההסכמה על פירוק החברה מרצון הוסכם גם בין הצדדים, שהמשיב ישכור את החנות מהמערערת לפרק זמן של 9 חודשים, כנגד תשלום דמי שכירות חודשיים בשיעור של 2,500.-$ ארה"ב. כך היה וביום 27.3.97 נחתמו חוזה השכירות (נ6/) וחוזה הפירוק של החברה (ת3/). ברי, כי לאור זכויות הצדדים, התקשר המשיב בחוזה הפירוק עם המערער ובחוזה השכירות עם המערערת. אף אם הדבר לא נרשם מפורשות בחוזה השכירות, אך מובן הוא כי תחולתו הנה לגבי חלקה של המערערת בזכויות בחנות בלבד, לאמור: מחצית מזכויות ההחזקה והשימוש בה. הטעם לכך הנו, שהמשיב רשום כבעלים משותף ושווה זכויות במניה. בכך מוקנות לו בחנות זכויות דומות לאלו של המערערת. עוד יצוין, כי למרות הזהות השונה של המתקשרים, קיים מתאם בין שני החוזים: בסעיף 2 לחוזה הפירוק נקבע, כי חוזה השכירות יכנס לתוקף רק אם המשיב ימלא אחר כל התחייבויותיו הכלולות בו, ובסעיף הרביעי למבוא של חוזה השכירות נרשמה במקביל הצהרה דומה. ברי אפוא, כי הסדר זה היה מקובל גם על המערערת, כפי שאף נטען על-ידה בכתב התביעה.


התובענה בבית-משפט השלום

3. התובענה לפני בית המשפט קמא התייחסה לטענות המערערים על הפרת שני ההסכמים. מכיון שלגרסתם חוזה הפירוק הופר כליל, הם דרשו את פינוי החנות. בנוסף לכך טענו גם להפרת חוזה השכירות, בשל אי ביצוע תשלומי דמי השכירות במלואם ובמועדם. כמפורט בסעיפים 3.1.9-3.1.4 לכתב התביעה, המדובר באיחור של ארבעה מהתשלומים, בהיקף הנע בין יומיים לשישה עשר יום. על הפרות נטענות אלו ולגבי תקופת שכירות בת 9 חודשים בלבד, כללה התביעה חיוב כספי בשיעור של לא פחות ולא יותר מאשר 165,000.-$, השווים ליום 27.5.98 סך של 613,800.- ש"ח. נשאלת השאלה, הכיצד הגיעו המערערים לסכום כה גבוה. מתברר, כי התביעה בנושא זה מורכבת מארבעה רכיבים: מלוא חיוב דמי השכירות ושלושה סוגי פיצויים מוסכמים, שנדרשו במצטבר.

זהו פירוט מרכיבי הפיצויים: הראשון, מלוא תשלום דמי השכירות לכל תקופת השכירות. בהתאם לסעיף 5(ו) לחוזה השכירות, יעמיד איחור העולה על 10 ימים בתשלום כלשהו, את מלוא דמי השכירות לפירעון מידי. המדובר אם-כן בהאצת התשלומים בנסיבות של הפרה. מאחר שלפי טענת המערערים חלה בפועל הפרה העולה על פרק הזמן האמור, נדרשו המשיבים לשלם סך של 25,000.-$ לכל התקופה. מסכום התביעה - אף בהנחה שהטענה נכונה לגופה - לא הופחתו משום מה התשלומים ששולמו בפועל. כן חושב הסכום ביחס לעשרה חודשים, בה בשעה שהשכירות עמדה על תשעה חודשים בלבד; השני, דמי שימוש ראויים בשיעור של 500.-$ ליום, בהתאם לסעיף 18 לחוזה השכירות. סעיף זה קובע, כי לאחר תום תקופת השכירות תהא המשיבה זכאית לדמי שימוש בשיעור האמור, אם המערער ימנע מלקיים במדויק ובמלואן את הוראות סעיף 17 לחוזה, שלפיו בתום תקופת השכירות יהיו המשיבה או כל מי מטעמה רשאים להיכנס לחנות ולתפוס בה החזקה בלעדית. מטעמי אגרת בית המשפט נדרש חיוב עבור שלושה חודשים בלבד, בשיעור כולל של 45,000.-$; השלישי, פיצויים מוסכמים על הפרת החוזה בשיעור של 35,000.-$, מכוח סעיף 22 לחוזה, שלפיו כל הפרה תזכה את הנפגע בסכום הפיצויים המוסכמים הנ"ל; הרביעי, פיצויים מוסכמים בסך של 60,000.-$, לפי סעיף 23 לחוזה, הקובע סכום זה כפיצוי מוסכם על הפרת הוראה יסודית מהוראות חוזה השכירות.


4. הנה-כי-כן, חוזה שכירות לתקופה בת תשעה חודשים מוליד תובענה, המגיעה לסכום כולל העולה על פי 7 משיעור דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות. אין צריך לומר, שעל פני הדברים התביעה כוללת נזקים על נזקים, שכן אם מתקיימת הפרה יסודית, לא ניתן לתבוע בגינה גם את הפיצויים על הפרה שאיננה יסודית. לא מובן על-כן, מדוע המערערים נמנעו לבחור את התרופה המוסכמת המועדפת על-ידם ודרשו במצטבר שני סוגי הפיצויים המוסכמים, זאת בנוסף לתביעה על דמי השכירות עבור אותה התקופה. אכן, קשה ביותר לקבל כפל ושילוש סעדים אלה, זאת אף בטרם נבוא לבחון את עצם קיומה של זכות המערערים לתרופה כלשהי, בעטיה של ההפרה הנטענת.
פסק הדין בבית-משפט השלום

5. בפסק-דין מפורט ומנומק היטב עמד בית-משפט קמא, אחת לאחת, על כל טענות המערערים. בסופו של יום הגיע למסקנה, כי יש לדחות את התובענה ולחייב את המערערים בהוצאות משפט בסך של 40,000.- ש"ח, בצירוף מע"מ. בראשיתם של דברים עמד בית המשפט על התרתי דסתרי שבתובענה, כאשר מצד אחד המערערים טוענים לכך שחוזה השכירות כלל לא נכנס לתוקף, בשל הפרות חוזה הפירוק, אולם מן הצד השני הם עותרים לתרופות ולסעדים מכוחו. מכל מקום, המסקנה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת הייתה, כי בנסיבות העניין לא חלה הפרה של חוזה השכירות, על-כן אין מתקיימת זכות של המערערים לפיצויים כלשהם. אכן, המשיב לא הקפיד ביותר בתשלום דמי השכירות במלואם וכסדרם ומידי פעם חלו עיכובים ופיצול בתשלומם, אולם, טענתו בנוגע לכך הייתה כי עורך הדין אשד, אשר ייצג את המערערים וגבה את התשלומים, הסכים, על דעת המערערת, ליתן ארכה לכל אחד מהאיחורים הקצרים בתשלום דמי השכירות. גרסתו זו לא נסתרה בראיות שמנגד. בנסיבות אלו מצא בית-משפט קמא, שלא התקיימה הפרה של חוזה השכירות.


6. מעבר לכך התייחס בית המשפט בפסק הדין לחוסר הפרופורציה הבולט והזועק לשמים, בין הסכומים הנתבעים - אפילו רק לפי אחד מארבעת רכיבי התביעה - ובין ההפרות הנטענות וטיבן, כאשר המדובר בפיגורים קצרים. כל שכן למקרא התביעה בכללותה, על כל סכומיה המצטברים. יצוין, כי ההפרות הנטענות בכל הנוגע לחוזה הפירוק אינן נוגעות לסכומי התובענה הכספית דנן, אשר כל כולה מעוגנת בחוזה השכירות בלבד (זולת הנאמר לעיל, בנוגע לתנאי המתלה את כניסתו של חוזה השכירות לתוקף והדרישה לפינוי ולסילוק יד). המערערים טענו, כי למרות קיומו של התנאי המתלה, חוזה השכירות חל ונכנס לתוקף מכוח התנהגות הצדדים. גם אם אלה הם פני הדברים, עדיין אין בטענות האמורות כדי לשנות מן התוצאה, משנקבע שלא חלה הפרה ותוקפו לא הוארך לאחר תום תקופת 9 החודשים הראשונים. יוטעם, כי במהלך עדותה הבהירה המערערת שכל רצונה היה רק לזכות בהפרש של 500.-$, החל ביום 1.1.98, כדי להתאים את שיעור דמי השכירות ששולמו לשווי הראוי שלאחר סיום ההתקשרות (ראו בעדותה, עמ' 28 ש' 29-28). בעוד שדמי השכירות עמדו, כאמור, על סך של 2,500.-$ לחודש, הציע המשיב לשלם דמי שימוש בשיעור 2,000.-$ לחודש בלבד. על ההפרש האמור שנכפה עליה, בא עיקר הלנת המערערת בעדותה. פשיטא, שאף היא עצמה לא חפצה בתשלומי הפיצויים המוסכמים ויתר הסנקציות האחרות. בעדותה זו יש גם סממן של הודאת בעל דין בנושא.


7. עוד הוסיף בית המשפט קמא וקבע, כי לאחר תקופת תשעה החודשים לא מומשה האופציה להארכת השכירות ועל-כן היא פקעה. עם זאת, מכיון שהמשיב הנו בעל זכויות משל עצמו להחזקה במקום, מתוקף היותו מחזיק במחצית המניה, לא חלה עליו החובה לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות. חוזה השכירות מתייחס אפוא לאפשרות שאינה תואמת את המצב המשפטי לאשורו, כפי השורר בין הצדדים. בנסיבות אלו נקבע בפסק הדין, כי המדובר בחוזה למראית עין (סימולציה יחסית), על-כן העובדה שהמשיב המשיך להחזיק בחנות גם לאחר תום תקופת השכירות, אינה מפעילה את הסנקציה של דמי השימוש היומיים, בבחינת הסכום המוסכם בשיעור של 500.-$ ליום, שהרי החוזה פקע כדין. ודוק: המשך ההחזקה של המשיב בחנות נובע מזכויות הקניין שלו, מכוח בעלותו במחצית המניה. הגם שהמערערת זכאית אף היא להחזיק בחנות, היא לא דרשה לקבל זכויות של החזקה משותפת. לפיכך, היא זכאית לדמי שימוש ראויים עבור חלקה בזכויות במושכר בלבד. בפועל הציע המשיב למערערת תשלום של 2,000.-$ לחודש, אולם מכיון שהיא לא תבעה שכר ראוי במסגרת התביעה ואף לא הוכיחה שהסכום המוצע על-ידי המשיב, נופל מהשיעור הראוי - לא ראה בית המשפט להיעתר לתביעתה גם בנושא זה.


8. בנוסף לכך התייחס בית-משפט קמא גם לתביעה לפינוי ולסילוק יד מהחנות, אף אם לדעתו נושא זה לא נכלל במסגרת הסעדים הנדרשים במפורש בכתב התביעה ולא שולמה בגינו אגרת בית המשפט. מסקנתו היא, שלאור טיבן של זכויות הצדדים בנכס, אזי בכל מקרה אין מקום להיעתר לדרישה זו.
הערעור

9. על פסק הדין שדחה את התובענה במלואה הוגש הערעור דנן, שבו חוזרים המערערים אחת לאחת על כל טענותיהם לפני הערכאה הקודמת. מלכתחילה כלל כתב הערעור גם את עורך הדין אשד כמערער מס' 3, לאחר שחש עצמו נפגע מהערות בית המשפט כלפיו בפסק הדין. ואולם לבסוף הסכים הלה למחוק את שמו מכותרת כתב הערעור, באשר זכות הערעור קיימת רק למי שנפגע מסעד שנפסק כלפיו או שלא ניתן לבקשתו, ולא למי שנקבעו כלפיו ממצאים אלה ואחרים (ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול א; ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון-לציון, פ"ד מו(1) 342, 347 מול ב-ד). כל שכן אם המדובר בפרקליט, שכלפיו אף לא נקבעו ממצאים כלשהם, אלא נכללו הערות שונות הנוגעות לדרך טיפולו בעניין. לנוכח האמור, נמחק בזה פורמלית שמו של עורך הדין אשד כמערער מס' 3 מכותרת כתב הערעור. עם זאת ראינו לציין כאן, כי ההערות בפסק הדין בנוגע לפרקליט המלומד לא נדרשו לשם ההכרעה בסוגיה. על-כן אין בהן אלא לבטא אך את מורת רוח בית המשפט הנכבד מהתנהגות עורך הדין. בנסיבות דנן, לא מצאנו לנכון להוסיף ולהיזקק לנושא זה. די יהא אם נציין, כי לפחות בנקודות אחדות אפשר היה לפרש את הדברים גם אחרת, למרות שבית המשפט רשאי בהחלט לסבור, כי פרקליט מסוים לא נהג כיאות.


דיון

10. הפרת חוזה השכירות: די במסקנה לפיה בפועל לא חלה הפרה של חוזה השכירות, כדי לדחות את מרכיבי התביעה בנוגע להאצת תשלום דמי השכירות והחיוב בפיצויים המוסכמים, על שני חלקיהם. בנסיבות אלו אין צורך להיזקק לשאלת כניסתו לתוקף של חוזה השכירות, לאור התנאי המתלה בדבר מילוי אחר מלוא חיובי חוזה הפירוק. בהקשר לכך מצאנו רק להעיר, כי תנאי מתלה מן הסוג האמור יכול להתבטל בהסכמה אחרת בין הצדדים, שנעשתה בעל-פה. הסכמה כזו יכולה להתגבש גם על דרך של התנהגות וביצוע. לא מן הנמנע שאלה היו פני הדברים בענייננו.
לנוכח האמור, גם אין בידינו לקבל את טענת בא-כוחם המלומד של המערערים, כי הבריח התיכון לפסק-דינו של בית-משפט קמא, מצוי בקביעה שלפיה המשיב אינו יודע קרוא וכתוב. קביעה זו - שהוכחה כנכונה אף לפי ממצאי חברת החקירות שנשלחה מטעם המערער (בימ"ש1/) - נועדה במיוחד כדי להמחיש את האבסורד הנובע מתנאי ההתקשרות כמות שהם, שעל חלקם עמדנו לעיל. בעיקר אמורים הדברים בנוגע לנושא הפיצויים המוסכמים. על אחת כמה וכמה עת המשיב לא היה מיוצג. אין צריך לומר, שגם אם סברנו כי חלו הפרות במועדי תשלום שיעור חודשי זה או אחר של דמי השכירות, לא היה מקום, כלל ועיקר, לפסוק סכומים בהיקפים הנטענים ואף לא באלה המתקרבים אליהם. ככלות הכל, נדרש יחס סביר והוגן בין נושא ההתקשרות וההפרה הנטענת לבין הפיצויים שיש לשלם עבור אי קיום תנאי החוזה. בשוותנו לנגד עינינו את ההפרות הנטענות (איחורים בתשלום בני ימים בודדים) אל מול הסכומים הנתבעים, אין לנו אלא להביע תמיהה על האובדן המוחלט של מסגרת הסבירות.


11. דמי שימוש ראויים: אין מחלוקת כי בתום תקופת השכירות, דהיינו: מיום 1.1.98, המשיך המשיב להחזיק בחנות ולא פינה אותה. בעניין זה הוא הסתפק במשלוח המכתב נ7/, שבו הודיע בא-כוחו למערערת, כי מרשו אינו מעוניין בהמשך השכירות, ואף הציע תשלום בשיעור של 2,000.-$ לחודש. עוד הוסיף בא-כוחו וציין שם, כי אם המערערת אינה מעוניינת בהסדר המוצע, היא מתבקשת להציע שוכר אחר בתנאים טובים יותר, על-מנת שהמשיב יוכל לאשר זאת.


התובענה לא התייחסה לשמירת זכויות הקניין של המערערת, הנובעות מבעלותה במניה, והיא לא דרשה החזקה משותפת בחנות, אלא רק את מימוש הפיצויים היומיים המוסכמים, בהתאם להסכם השכירות. בית-משפט קמא דחה את הטענות לגבי הפיצוי האמור, תוך שהוא מיישם את הדין החל על חוזה למראית עין. לפי עמדתו, חוזה השכירות אינו משקף את המציאות העובדתית, שכן הוא מתעלם מזכויותיו של המשיב. בנסיבות אלו סברה הערכאה הקודמת, כי ההסכם הגלוי, בהיותו בלתי אמיתי, בטל לאור הוראותיו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- וכי יש ליתן תוקף להסכם הנסתר, המשקף את הזכויות האמיתיות (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 582 מול א-ב). לפי המצב המשפטי לאשורו, בעת סיום הסכם השכירות שבה הזכות להחזקה משותפת בחנות, ולמערערת אין מוקנות זכויות החזקה ייחודיות, כפי הנובע כביכול מהוראת סעיף 18 לחוזה השכירות. בנסיבות אלו, לא נמצא מקום לחייב את המשיב בתשלום הסנקציה היומית בשל אי פינוי החנות במועד.


אין אנו סבורים כי בענייננו המדובר בחוזה למראית עין. תנאי לבטלות חוזה כאמור הנו בקיומה של אי-התאמה מכוונת ומודעת, בין גיבוש הרצון האמיתי של הצדדים (ההסכמה הסמויה) ובין הביטוי החיצוני שלהם בהסכם הפורמלי (ההסכמה הגלויה). כאשר הביטוי החיצוני משקף ביטוי סמוי שונה, אזי המדובר במראית עין יחסית; כאשר מאחורי הביטוי הגלוי אין ולא כלום, מראית העין היא מוחלטת (ג' שלו דיני חוזים, מהדורה שנייה - תשנ"ה, 170). במחלוקת דנן, לא נטען וגם לא הוכח כי הייתה כוונה כלשהי, מודעת ורצונית, לביטוי חיצוני משותף, השונה מהכוונה האמיתית הסמויה של הצדדים. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע את בטלות התניות השונות בשל סעיף 13 לחוק החוזים.


עם זאת נראה, כי גם בלא להחיל את כללי החוזה למראית עין, ניתן להימנע מלחייב את המשיב לשאת בסכומי הפיצויים היומיים, זאת על יסוד הרשום בחוזה השכירות עצמו. סעיף 18 לחוזה הנ"ל יוצר את חובת תשלום דמי השימוש היומיים, בנסיבות שבהן "השוכר נמנע מלקיים במדויק ובמלואן את הוראות סעיף 17 לעיל". בסעיף 17 הנ"ל נקבע, כי בתום תקופת השכירות או אם היא תפקע קודם לכן, יהיו המשכירה (המערערת) וכל מי מטעמה רשאים להיכנס אל החנות ולתפוס בה החזקה "בלעדית". נסיבות אלו לא התקיימו, שכן כפי שבית-משפט קמא קבע, המערערת כלל לא דרשה לקבל לעצמה את זכויות ההחזקה. לפיכך, אין מתמלאים תנאי סעיף 17, המהווים תנאי מוקדם לתחולתה של הסנקציה לפי סעיף 18. כל אימת שהמדובר בסנקציה דרסטית וקיצונית יותר (וכאן המדובר בפיצויים חודשיים בשיעור של 15,000.-$, חלף דמי שכירות בשיעור של 2,500.-$), כך תגבר הנטייה לדרוש מהמסתמך על התניה, לעמוד על כל תג וסייג מתנאי מימושה. תנאי סעיף 17 לחוזה השכירות לא התמלאו. בנסיבות אלו, אין עוד צורך להיזקק לפרשנות המילה "בלעדית", בשים לב לכך שהמדובר בנכס אשר זכויות ההחזקה בו הן משותפות. מכל מקום נראה לנו, כי פרשנות תכליתית של מסמכי ההתקשרות, תוך בחינתם על רקע המצב המשפטי לאשורו בין הצדדים, מלמדת על כך, שהכוונה היא לחלקה של המערערת בלבד, דהיינו - למחצית הזכויות. לאור המפורט לעיל, נימנע מהרחיב בנושא זה.


אכן, דעתנו אינה נוחה מכך, שהמשיב ממשיך להחזיק במושכר באופן שבו הנו כופה עצמו על המערערת ומותיר בידיה, בדלית ברירה אחרת, את הזכות לדמי שימוש ראויים בלבד (סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-). זכותו של שותף להחזקה ייחודית בנכס מותנית בהסכמת יתר השותפים, בין אם לחלוקת השימוש ובין אם הסכימו במפורש או מכללא להחזקתו הבלעדית, מטעמים כלשהם (ע"א 123/80 אוירבוך נ' ברוברניק, פ"ד לו(3) 431, 434 מול ז). בית-משפט קמא ציין בצדק, כי בהחזקת מקרקעין משותפים זכאי כל אחד מהשותפים להחזיק בנכס, ובלבד שלא ישלול זכות דומה משותפו (סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין). ואולם, במה דברים אמורים? בנסיבות שבהן הדבר אפשרי וסביר. כמדומה שבענייננו לא ניתן להחזיק בחנות במשותף, בה בעת, שכן המדובר בעסק אשר הצדדים אינם מעוניינים ואינם יכולים לנהלו יחדיו. השיתוף במקרקעין אינו מקים בהכרח גם שיתוף עסקי, ואף ראינו שהניסיון לקיים מערכת יחסים שכזו בין המשיב לבין בנה של המערערת לא צלח. בנסיבות אלו, פירושה של ההחזקה המשותפת הנו שהצדדים יתחלקו בזמן ההחזקה הייחודית של כל אחד מהם בחנות כולה, או שישכירו אותה במשותף לצד שלישי (ככל שהדבר מותר על-פי הזכויות הגלומות במניה וככל שלא חלה על בעליה הגבלה כלשהי בנושא). יוטעם עוד, כי השכרה במשותף אינה מכוונת לכך, שאחד מהצדדים ייאלץ לאתר את השוכר לבדו, כאשר חברו (המשיב בענייננו) מחזיק בינתיים בפועל בחנות כולה ונהנה ממלוא זכויות ההחזקה בה, כך שכל זמנו בידו. בנסיבות אלו מצאנו טעם לפגם גם בגישתו של המשיב. ביטוי לכך ניתן בבואנו לדון בשאלת ההוצאות.
דא-עקא, בכתב התביעה בחרו המערערים להתבסס על הפרת החוזים ולא על זכויות הקניין מכוח הבעלות במניה. לאור זאת הם לא דרשו במפורש החזקה משותפת (השוו: ע"א 458/82 וילנר נ' גולני, פ"ד מב(1) 49, 57-56). בכך אפשר שהם החטיאו את העיקר מבחינתם, שכן לשם ההגנה על זכויות השימוש וההחזקה, יהיה עליהם לנקוט עתה הליכים נוספים. אין לנו אלא להצר על-כך, אולם זוהי בחירה מובהקת שלהם לאור סכומי הפיצויים המפולפלים שתבעו. מכל מקום הובהר לעיל, כי בדין נדחתה התובענה גם בכל הנוגע לחיוב בדמי שימוש יומיים המוסכמים.


12. פינוי וסילוק יד: בסעיף 2.8.8 לכתב התביעה נרשם, כי המערערים עותרים לצו לפינוי וסילוק ידו של המשיב מהחנות. ואולם בית-משפט קמא לא ניזקק לתובענה זו לגופה, לאור הרשום בפתח כתב התביעה המבהיר שהתובענה היא לפיצויים בלבד, בעוד שלגבי הפינוי וסילוק היד מתבקש צו לפיצול סעדים. כך גם בשולי כתב התביעה, שבו לא פורט דבר לגבי סילוק היד. כפי שהובהר בפסק הדין, גם אגרת בית המשפט לא שולמה לסעד זה. יוטעם, כי לפי המפורט בכתב התביעה, הדרישה לפינוי ולסילוק יד נובעת מחוזה הפירוק, אולם גם לגביו קבע בית המשפט, כי לא הוכחה איזו הפרה של הוראותיו. פשיטא שמכוח ההסכמים - להבדיל מזכויות ההחזקה והשימוש בתוקף הקניין שבבעלות על המניה - אינה משתכללת למערערים הזכות לדרוש את פינוי המשיב מן הנכס. מכיון שהמדובר בעילות שונות, אין גם צורך בצו לפיצול סעדים בנושא.


13. עם זאת אנו סבורים, כי במסגרת שיקול דעתו היה בית המשפט קמא רשאי ומוסמך לפסוק דמי שימוש ראויים חלף דמי השכירות שנתבעו וחלף הפיצויים על אי פינוי במועד, זאת לאור מסכת הפלוגתאות כפי שהועמדה לפניו ולתקופה שמיום סיום חוזה השכירות ועד למועד הגשת התובענה (פרק זמן של כחמישה חודשים). בנסיבות העניין שלפנינו ניתן לקבוע כשיעור ראוי את סכום דמי השכירות שהוסכם בין הצדדים, דהיינו: 2,500.-$ לחודש. זו הייתה כזכור גם עמדת המערערת במהלך עדותה. לכן, ניתן להעמיד את התשלום על שיעור זה, חלף הסכום שהוצע באופן חד-צדדי על-ידי המשיב.


לאור האמור, יש להוסיף לדמי השימוש הראויים סך של 500.-$ נוספים, מעבר לסך של 2,000.-$ לחודש שהוצע על-ידי המשיב, כל זאת לתקופה שמיום 1.1.98 ועד לסוף חודש מאי 98' (סך הכל: תוספת של סכום השווה בשקלים ל2,500.-$). לגבי יתרת התקופה: ככל שהמשיב המשיך וממשיך להחזיק במקום, יהיה צורך לבחון את השיעור הראוי להשתלם, לאור התנודות והשינויים שחלו במשק הישראלי, ובכללם שווי של נכסים וגובה דמי השכירות. מכיון שהמערערת לא תבעה זכויות לתקופה מעבר למפורט בכתב התביעה, לא ראינו גם אנו לפסוק את דמי השימוש הראויים לפרק זמן מאוחר יותר. עם זאת אנו מוצאים לציין כי קיים ספק בעינינו, אם לאחר הגשת כתב התביעה, שעה שהמערערת הביעה במפורש את דרישתה לכך שהמשיב יפסיק להחזיק במקום באופן ייחודי, היה הוא רשאי לעשות כן באופן חד-צדדי, תוך קיפוח זכויותיה. תשלומי השכירות הראויים אינם ממצים תמיד את מלוא זכויות ההחזקה וההנאה מנכס. לא מן הנמנע היה אפוא, לשקול זכות החזקה ייחודית של המערערת לאותו פרק זמן מקביל, לו רק תבעה זאת.


14. ההוצאות: המערערים הלינו גם על שיעור ההוצאות הגבוה, שלסברתם פסק בית המשפט קמא כלפיהם. אין בידינו לקבל את הטענות האמורות. לאור סכום התביעה, אין המדובר בחיוב חריג של שכר טרחת עורך-דין. כמדומה שהסכום אשר נקבע אינו סוטה במידה ממשית מהתעריף המינימלי המומלץ על-ידי לשכת עורכי הדין (בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז1977-, שלאחרונה הוחלפו בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס2000-. ראו כי לפי סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, המדובר בתעריף מומלץ בלבד).
מכל מקום, בנושא דנן לא חלה סטייה מהותית ומשמעותית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. כידוע, בנושאים כגון אלה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, זולת במקרים מיוחדים שבהם ההחלטה לוקה בפגם או בטעות יסודיים (ע"א 166/87 חמני נ' אדטו-לוי, פ"ד מג(3) 104, 112 מול ג; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 544). לא מצאנו, כי בענייננו חל היוצא מן הכלל האמור.


התוצאה

15. לאור כל האמור - ובכפוף לכך שעל המשיב לשלם למערערת את התשלום הראוי עבור זכויותיה בחנות, לתקופה של חמישה חודשים, על-פי שיעור של 2,500.-$ לחודש חלף 2,000.-$ שהוצעו - הערעור נדחה.


16. למרות שהמערערים עמדו בערעור דנן על מלוא הסעדים שנדרשו בערכאה הקודמת, ומנגד לכך הערעור, רובו ככולו, נדחה - לא ראינו לנכון ליתן צו להוצאות בהליך שלפנינו. נתנו את דעתנו לטענות עורך הדין פלג, בא-כוחם המלומד של המשיבים, בנושא ההוצאות, לאור הליכי הביניים בערעור דנן וקביעות שונות שלפיהן שכר הטרחה ייקבע בתום ההליך. חרף זאת, לא מצאנו לשנות מעמדתנו הנ"ל. כמבואר לעיל, לא נראית לנו העמדה בה נקט המשיב, בכך שהמשיך להחזיק בנכס באופן ייחודי, תוך קביעת תשלום דמי שימוש באופן חד-צדדי, בנסיבות שאינן מאפשרות למערערת תרופה אחרת, זולת לפנות אל בית המשפט. לו מלכתחילה עתרה לתרופות ההולמות, אפשר שתוצאת ההליך הייתה שונה. משלא עשתה כן, ניתן להסתפק בחיוב ההוצאות כפי שהושת על המערערים בבית-משפט השלום.


בנסיבות העניין החלטנו גם שלא לחייב בהוצאות את עורך הדין אשד, בשל מחיקתו כמערער מס' 3 מכתב הערעור.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה דירה

  2. הפרת הסכם ניהול

  3. הפרת הסכם הרשאה

  4. הפרת חוזה הלוואה

  5. הפרת הסכם ליסינג

  6. הפרת הסכם זיכיון

  7. הפרת הסכם אופציות

  8. הפרת הסכם מייסדים

  9. תניית פיצוי מוסכם

  10. עוולת גרם הפרת חוזה

  11. הפרת חוזה היתר בניה

  12. הפרת חוזה הובלה ימית

  13. הפרת הסכם הזמנת סחורה

  14. הפרת הסכם קניית דירה

  15. הפרת הסכם פירוק

  16. פרסום הנחה – הפרת חוזה

  17. הפרת הסכם סודיות

  18. הפרת חוזה קבלן / עירייה

  19. הפרת הסכם רכישת מנוי עסקי

  20. הפרת הסכם אספקת אריחי שיש

  21. הפרת חוזה קואצ'ינג

  22. הפרת הסכם קייטרינג

  23. פיצויים על הפרת חוזה

  24. הפרת הסכם לאספקת גז

  25. פיצויים בגין הפרת חוזה העסקה

  26. הפרת הסכם שירותי בנייה

  27. הפרת חוזה שכירות חנות

  28. הפרת חוזה שכירות מוגנת

  29. הפרת הסכם תשלום בגין פינוי אשפה

  30. הפרת חוזה שכירות פיצויים מוסכמים

  31. יסודות עוולת גרם הפרת חוזה

  32. הפרת חוזה בגין איחור במסירה

  33. תביעה בגין הפרת הסכם בניה בירושלים

  34. תביעה נגד מדינת ישראל - הפרת החוזה

  35. תביעה כספית שעילתה הפרת חוזה

  36. הפרת חוזה ללא גרימת נזק כספי

  37. פיצויים בגין הפרת חוזה שכירות

  38. פיצוי עונשי בגין הפרת חוזה ?

  39. סעיף פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה

  40. ויתור על הפרת חוזה עילה לתביעת פינוי

  41. חוזה ש"התפוצץ" - תביעות הדדיות

  42. תביעה בעילה נזיקית של גרם הפרת חוזה

  43. סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין - גרם הפרת חוזה

  44. הפרת חוזה - זכאות פיצוי בנוסף לפיצוי מוסכם ?

  45. תביעה לפיצוי מוסכם בגין טענה להפרת הסכם

  46. תביעת פיצוי מוסכם 5,000 דולר - הפרת הסכם רכישת דירה

  47. תביעה לתשלום פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם למכירת רכב

  48. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון