תביעה על גידול פטמים


פסק דין

השתלשלות העניינים עד הלום

1. ביום 13.5.1998 נתן סגן הנשיא כב' השופט א. אסא את פסק דינו בתביעת התובע נגד הנתבע, ובו הוא חייב את הנתבע לשלם לתובע סך 80,000 ₪ (ושכ"ט והוצאות). התובע ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון. ביום 21.5.2000 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, וכה נאמר בו, בין היתר:

"פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק לגבי קביעותיו, המסתמכות על הראיות ואינו יכול לעמוד לאחר שלהנמקתו להפחתת הסכומים שהיה אמור לפסוק אין תימוכין בדין.

פסק הדין יעמוד איפוא בתקפו, לאחר שהמשיב לא ערער עליו, אך אנו מחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן פסק דין חדש לגבי עודף התביעה על יסוד הראיות..."

2. כב' השופט אסא פרש לגמלאות, והתיק הובא בפניי על מנת שאפסוק את הדין, כמצוות בית המשפט העליון.

לאחר ששמעתי את עמדת בעלי הדין באשר לדרך בה יש ללכת לפי שהיתווה בית המשפט העליון באתי לכלל החלטה, כי אוכל לפסוק את הדין לגבי עודף התביעה – בהסתמך על מסכת הראיה שהובאה בפני כב' השופט אסא, ובלא שאשמע עוד ראיות.


רקע: מהולדת הסכסוך ועד הגשת התביעה ופסק הדין שניתן בה

3. התובע הוא מושב, והוא מאוגד כאגודה שיתופית. הנתבע הוא חבר במושב-התובע. בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים החל מתגלע סכסוך בין הנתבע לתובע, וזה הרקע לסכסוך:
עיקר עיסוקו של הנתבע היה בגידול פטמים. גידול הפטמים נעשה לפי שני סוגי מכסות (הניתנות על ידי מועצת הלול), האחת – אישית (של חבר המושב), והאחרת – משותפת (של המושב). שורשיו של הסכסוך, שהגיע כדי התביעה בה עסקינן, מקורם במחלוקת כלשהי (שאין אני צריך לה ולפרטיה כאן), הנוגעת למכסות לגידול פטמים.
כחלק מפעילותו של התובע, הוא סיפק לחברי המושב את צרכיהם בגידולים החקלאיים, מחד, ושיווק את תוצרתם החקלאית, מאידך. בהנהלת החשבונות של המושב התנהל חשבון לכל חבר, ובו נעשה זיכוי של החבר לכל תמורה שנתקבלה מהתוצרת החקלאית של החבר ששווקה באמצעות התובע, לאחר ניכוי החובות שחב החבר לתובע בשל השירותים שהתובע נתן לחבר.
משנתגלע הסכסוך בין התובע לנתבע, החל האחרון משווק את תוצרתו בעצמו, שלא באמצעות המושב-התובע. מאידך, הוא המשיך לקבל מן התובע שירותים שונים. משכך היה – כי אז החל הנתבע צובר חובות לתובע, מתוך שעשה שימוש בשירותים של התובע, ולא שילם עבורם.
4. הסכסוך הוליד שתי תביעות, האחת – תביעת התובע את הנתבע לתשלום החוב שצבר הנתבע עבור השירותים שניתנו לו על ידי התובע (תביעה זו היא התביעה שלפנינו); האחרת – תביעת הנתבע את התובע, ועניינה נוגע למכסות הנזכרות מעלה (ת.א. 863/87 בבית משפט זה), ואנו איננו צריכים לה, כאמור, לשם הכרעה בתביעה שלפנינו.
5. אם כך, התובענה שבפנינו היא תביעת התובע נגד הנתבע, ובה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכום שנצבר בכרטיס הנהלת החשבונות שלו (של הנתבע) שהתנהל אצל התובע. התביעה עמדה בשעתה על סך של 284,870 ₪, זה הסכום שנצבר בכרטיס הנהלת החשבונות כאמור.
6. בפני בית המשפט (כב' השופט אסא) באו שתי ראיות עיקריות: מחד – עדותה של מנהלת החשבונות של התובע, גב' אלכסנדרה פלובר וספרי הנהלת החשבונות של התובע, ועליהם אמר כב' השופט אסא, כי הם (הספרים, כמו גם העדה גב' פלובר) מהימנים עליו; מן הצד השני – הנתבע הביא חוות דעת של רואי חשבון מטעמו (רו"ח יעקב ודניאל ורקר), שביקשו להצביע על פגמים בהנהלת החשבונות, פגמים שבגינם יש להפחית מסכום החוב הנקוב בכרטיס החשבונות, לשיטת הנתבע (נוסף להם באה, כמובן, גם עדותו של הנתבע עצמו).
כב' השופט אסא מצא ממש בחלקים אלה או אחרים של חוות הדעת של רו"ח ורקר, וקיבל את עמדת הנתבע ביחס אליהם, והפחית מסכום התביעה בהתאם. יחד עם זאת, הוא לא נקב בשווי הכספי של כל חלק וחלק מחוות הדעת שאותו הוא קיבל. בסיכומו של פסק דינו הוא הגיע לכך, שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 80,000 ₪ (ליום מתן פסק הדין).


המלאכה שנותר לעשותה

7. כאמור, התובע ערער על פסק הדין. הנתבע לא עשה כן. ראינו למעלה את פסק דינו של בית המשפט העליון, שהחזיר את הדיון לכאן, תוך שהוא קובע, כי יש תוקף לפסק הדין, משהנתבע לא ערער עליו. התיק הוחזר לכאן על מנת שניתן פסק דין חדש ביחס ליתרת התביעה. אנו מבינים מדברים אלה, כי התיק הוחזר אלינו, על מנת שניתן פסק דין חדש ביחס לטענות ההגנה, שכב' השופט אסא קיבלן (להבדיל מטענות הגנה, אותן הוא דחה).


נטל ההוכחה

8. כאמור, תביעת התובע מתבססת על ספרי הנהלת החשבונות שלו. בתביעתו תבע התובע את יתרת חובו של הנתבע, כפי שהשתקפה בכרטיס הנהלת החשבונות שהוא ניהל עבור הנתבע. אין חולק, כי נטל הוכחת התביעה מונח על שכמו של התובע, המוציא מחברו, הנתבע.
9. שתי הוראות דין חלות בענייננו, ככל שהדברים נוגעים לנטל ההוכחה. האחת – סעיף 35(1) לפקודת האגודות השיתופיות, והאחרת – תקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה – 1975. הבה ונתבונן בהוראות אלה, על מנת שנלמד מהן אודות נטל ההוכחה בעניינים כגון אלה שהובאו בפנינו.
כה מורה סעיף 35(1) לפקודת האגודות השיתופיות:
"העתקה מכל פרט רשום בספר או בפנקס או ברשימה שהאגודה מנהלת אותם בקביעות אגב עסקיה והנמצאים ברשותה, אם קויימה כהלכה באופן שנקבע בתקנות, תקובל כהוכחה על קיומו של הפרט הרשום, ותקובל כעדות על הענינים והעסקים הרשומים בו בכל מקרה שאילו הוגש בו המקור כחומר עדות, היה מתקבל כהוכחה על הענינים הללו, וכדי אותו שיעור שהמקור מתיחס אליו."

בהמ' (ת"א) 11778/96+11782/96 בשארי ואח' נ' שתולים בע"מ, פס"מ ס"ה, 350, הביע כב' הרשם (כתוארו אז) ש. לוין את דעתו כך:
"לדעתי מכשיר הסעיף הצגת העתק החשבון גם כראיה על אמיתות הדברים הכלולים בו. בעיקרו של דבר אין שוני בין ניסוחו של סעיף זה לבין ניסוחו של סעיף 14ב' לפקודת העדות. לעניין הסעיף ההוא הלכה פסוקה היא, שחשבון הבנק משמש הוכחה לכאורה על העניינים הרשומים בחשבון..."

דעתי כדעה זו, בכל הכבוד הראוי, ומן הטעמים שנמנו בהחלטה.
ועוד ראינו את הוראתה של תקנה 1א' לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה – 1975, וכה היא קובעת:
"פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה ישמשו ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם ובלבד שהרישומים בוקרו על ידי ברית הפיקוח או רואה החשבון של האגודה, לפי הענין; הטוען שהרשום אינו נכון, לרבות חבר האגודה-עליו הראיה."

10. משתי הוראות דין אלה אנו למדים אודות חזקה לתקינותם של ספרי הנהלת החשבונות, וכי הם עשויים לשמש ראיה לאמיתות תוכנם, והטוען את היפוכו של דבר – עליו הראיה.
ראינו את פסק דינו של כב' השופט אסא, שקבע כי ספרי הנהלת החשבונות של התובע (ובהם החלק הנוגע לנתבע), כמו גם עדותה של גב' פלובר, מהימנים עליו. ראינו גם את עדותם של עדי התביעה (ה"ה פלובר וגזית), ומהן למדנו, כי חשבונות המושב (ובתוכן החלק שנוהל עבור הנתבע) היו תחת פיקוח ובקרה של ברית הפיקוח. בראיות אלה שהניח התובע בפני כב' השופט אסא הוא קיים את חלקו בהוכחת תביעתו, והנטל עבר לנתבע להוכיח את טענות הגנתו, לפיהן נפלו פגמים אלה או אחרים בספרי הנהלת החשבונות.


טענות ההגנה שנותרו לדיון

11. הנתבע ביקש להוכיח את טענות הגנתו – על ידי שהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, רו"ח ורקר. כב' השופט אסא בחן את הטענות השונות שפרס רו"ח ורקר בחוות דעתו, וראה לקבל שש מתוכן, ואת יתרתן דחה. אנו לא נדון עוד באותן טענות שבחוות הדעת, אותן דחה כב' השופט אסא, שכן הנתבע לא ערער על פסק הדין, והדיון הוחזר אלינו על מנת שניתן פסק דין ביחס להפחתות שהפחית כב' השופט אסא מסכום התביעה, משמע – ביחס לטענות ההגנה, שאותן כב' השופט אסא קיבל. בשורות הבאות אנו נבחן את שש הטענות הללו.


טענת ההגנה: ריבית

12. הנתבע טען, כי בשנים 1983-1986 הריבית שנשא החוב שלו לתובע נצברה מידי חודש, במקום מידי שלושה חודשים, כמתחייב לדעתו. בשל ליקוי זה שנפל בהנהלת החשבונות יש להפחית, כך הנתבע, סך 71,542 ₪ מחובו לתובע.
13. לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו. לא עלה בידו להוכיח, כי התובע גבה ממנו ריבית (דריבית), כזו שנצברה מידי חודש. בחקירתו הנגדית לא יכול היה רו"ח י. ורקר לתמוך את קביעותיו, והפנה לניירות עבודה כלשהם, שלא היו עימו בעת שהעיד בבית המשפט. הוא הוסיף עוד, כי בנו, רו"ח ד. ורקר, יוכל ליתן פירוט אודות סוגיה זו. אלא שכשעלה רו"ח ד. ורקר להעיד, לא היה בידו להוסיף על שאביו העיד עליו לעניין זה.
14. בעדותו של רו"ח ורקר – לא היה די להוכחת טענת ההגנה. מאידך ראינו את ההסברים שבאו מפיה של גב' פלובר, וכה היא הסבירה (עמוד 18 לפרוטוקול):
"אני סותרת את טענתו של ורקר בסעיף 1 של הנספח שלו, בעניין ריבית מצטברת רבע שנתית, וטוענת שבחישובים שלי, כפי שערכתי והגשתי ב-ת/1, אין כל חישובים של ריבית דריבית, אלא יש רק ריבית רגילה על החוב. אני מציינת כי חישוב הריבית נעשה בצורה כזאת, שיש חיובים שוטפים של החברים, בסוף השנה נעשה חישוב מה הריבית החלה על המושב עצמו, ואז הריבית הזאת מתחלקת על החברים. הריבית מחושבת במשך השנה על כל חבר ועל כל שאר המשתמשים במושב, בשירותים ובאשראי. באשראי של המושב. החישוב נעשה בסוף השנה, מה סך הריבית שהמושב שילם עבור האשראי שקיבל ונתן לחברים, אז הריבית הזאת מתחלקת על החברים לפי מפתח של החובות שלהם. של השימוש שלהם באותו אשראי. המושב הוא שלוקח את האשראי מגורמי חוץ או מהבנקים, מעביר אותו לחברים, ואז מה שמחייבים את המושב בריבית, הוא מחייב בהמשך את החברים, על אותו אשראי שהם לקחו ממנו, לפי חישוב הריבית שנעשה למושב עצמו על ידי גורמי חוץ, לפי עלות הכסף שעלה למושב להשיג את האשראי הזה מגורמי חוץ."

(וראה גם עדותו של עת התביעה מר גזית, ע' 59-60 לפרוטוקול).
15. אם כך, המושב-התובע נהג לקבל אשראי מגורמי חוץ. החברים, ובהם התובע, עשו שימוש בכספי אשראי אלה. עלות נטילת האשראי התחלקה בין החברים במושב, ובהם, כאמור, הנתבע. כפי שעולה מעדותה של גב' פלובר, המושב-התובע חייב את החברים בעלות נטילת האשראי. הוא עצמו לא חייב את החברים בריבית על חובות החברים כלפיו. אינני רואה כל פסול בחלוקת עלות האשראי בין החברים, אותה עלות שבה נשא התובע מול גורמי החוץ שנתנו לו אשראי לשימוש החברים. ודאי אין בכך משום הפסול שביקש רו"ח ורקר להדביק לו, כלומר, ריבית דריבית הנצברת מידי חודש. גם אם הריבית שגבו גורמי החוץ מן המושב נצברה מידי חודש, הרי שאין פסול בכך, שהמושב-התובע יחלק את העלות הלזו בין החברים. לא מדובר בחיוב חובו של חבר בריבית, המצטברת מידי חודש, כי אם בחלוקת הנטל בנשיאה בעלות נטילתם של כספים, שאותם נטל המושב-התובע עבור החברים, ובהם הנתבע.
טענת ההגנה: ימי ערך לתשלומי מע"מ

16. עניינו של פרק זה – בעובדה כי בהנהלת החשבונות של האגודה (בכרטסת שנוהלה עבור החברים), הובאו בחשבון רכישות ושירותים שונים - ללא סכום המע"מ. לעניין זה חיווה רו"ח ורקר את דעתו (ע' 7 לחוות הדעת), כי בשל עובדה זו יש לזכות את הנתבע בימי ערך. ולמה כוונתו: לשיטתו, אילו היו החיובים והזיכויים כוללים מע"מ, כי אז היה החיוב בריבית (על החוב של הנתבע בכרטסת הנהלת החשבונות) נמוך יותר. לו כך נעשה, כי אז היה חובו של הנתבע בכרטיס הנהלת החשבונות קטן בסך של 34,782 ₪, כך רו"ח ורקר.
17. בעדותה בפני כב' השופט אסא העידה גב' פלובר, כי היא לא חישבה כיצד היה עומד חשבון חובו של הנתבע לתובע (וליתר דיוק – כיצד היתה מתנהגת הריבית על החוב), אילו כללה כרטסת הנהלת החשבונות את המע"מ בגין הסחורות והשירותים שצויינו בה. היא לא יכולה היתה לומר מי היה חב למי, התובע לנתבע או להיפך, למקרה שכך היה נעשה.
בדברים אלה אין כדי להוכיח את טענת ההגנה של הנתבע. אנו לא נתיחס לשאלה, כיצד היה ראוי לו, לתובע, לנהוג בהנהלת חשבונותיו, כלומר, האם היה עליו לכלול את סכום המע"מ בכרטיס החבר אם לאו. די לנו שמצאנו (כפי שנבהיר להלן), כי הנתבע לא הוכיח את טענתו מבחינת העובדות, משמע, לא עלה בידו להוכיח, כי אילו נקט התובע בשיטה זו, כי אז היה חובו (בגין ריבית) קטן יותר. ומדוע הגענו לכך:
בחקירתו הנגדית של רו"ח ד. ורקר (ע' 128 לפרוטוקול) הוא העיד כך:
"לגבי סעיף 3 – מע"מ – מצאתי אמנם בכרטיסים של סורפין כי היו גם חיובים, שהוא היה צריך לשלם עליהם מע"מ, ועל סכומים אלה היה מקום לחייבו בריבית אבל לא בדקתי אם החיוב במע"מ נעשה ליום שבו נוצר החיוב או ליום שבו צריך היה להעביר את הכספים לשלטונות מע"מ. קיימת אפשרות תיאורתית שכתוצאה מחישוב שנעשתה לתשלום מע"מ ומתוך הנחה שהחיוב במע"מ נעשה לפי היום שבו היה צריך לשלם את המע"מ ולא ביום שהחיוב נוצר, יכול להיות שכתוצאה מכך, אפילו אם הזיכוי במע"מ נעשה בתקופה מסויימת לאחר החיוב בו שבכל זאת סורפין הרוויח משיטה זו, כי בקיזוז הסכומים יכול להיות שהיתה יכולה להיווצר חובה לסורפין ובכל זאת הוא לא חוייב בה."

(ראה גם עדותו של רו"ח י. ורקר בעמוד 85 לפרוטוקול, שאמר דברים דומים).
אם כן, אותו רואה חשבון, שעל חוות דעתו ביקש הנתבע לתמוך את טענתו לזיכויו בסכומי כסף בגין שיטת ניהול חשבונות לקויה, שלא כללה את סכומי המע"מ, לא יכול היה לקבוע, אם השיטה החליפית היתה לטובת הנתבע אם לרעתו. בבדיקתו הוא כלל רק את הזיכויים שבהם יש לזכות את הנתבע, וכך הגיע לימי הערך שיש לזכות בהם את הנתבע אילו היה התובע נוקט בשיטה החליפית. אלא שהוא לא הביא בחשבון, בשיטה החליפית אותה הוא הציע, את חיוביו של הנתבע בכרטסת החשבונות, וברי כי אם לזיכויים יש להוסיף מע"מ – כך יש לעשות גם לחיובים. הוא כלל לא בדק את הדברים. הוא עשה מחצית המלאכה, ככל שהיא היתה לטובת הנתבע. הוא לא השלים את התמונה, על ידי הכללת החיובים עם המע"מ עליהם.
18. יוצא איפוא, שחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע לא היה בה כדי להוכיח את הטענה, כי הנתבע יצא נפסד דווקא כתוצאה מהשיטה, לפיה הזיכויים והחיובים בכרטסת הנהלת החשבונות לא כללו את סכום המע"מ.


טענת ההגנה: ביטול זיכוי

19. בסעיף זה בחוות דעתו מצא רו"ח ורקר, כי בהנהלת החשבונות ביטל התובע זיכוי כלשהו שבו הוא זיכה קודם לכן את הנתבע. המדובר בסכום של 3,862 ₪.
רו"ח ורקר נחקר שתי וערב אודות טענתו זו, וכך הוא העיד (ע' 130 לפרוטוקול):
לא מצאתי שהיה רישום של זיכוי בדף החשבון שאותו אפשר היה לבטל לאחר מכן, וזאת בניגוד להנה"ח מסודרת שכך מקובל לעשות בה. בדקתי בדפי החשבון של סורפין ולא מצאתי זיכוי כזה. ביקשתי את האסמכתא לחיוב ולא קיבלתי אותה."

מן הצד השני, גב' פלובר העידה בעניין זה כך (ע' 21 לפרוטוקול):
"...היתה טעות בהנהלת החשבונות, והתיקון משקף את המצב הסופי הנכון, וזה לא ביטול של זיכוי, אלא תיקון החשבון."

גב' פלובר, הסבירה, אם כן, כי המדובר היה בתיקון טעות בחשבון, ולא בביטול של זיכוי שכלל לא היה מעולם. היא לא נחקרה כלל על עדותה זו. היא לא נשאלה ולו שאלה בעניין זה בחקירה הנגדית. בנסיבות אלה, כאשר הנטל רובץ לפתחו של הנתבע להוכיח את טענתו, וכשהוא לא הביא אלא את עדותו הנזכרת מעלה של רו"ח ורקר, וכשהוא לא חקר את גב' פלובר על עדותה ולא ניסה להתמודד עם אמירתה כי מדובר היה בטעות שתוקנה ולא בביטולו של זיכוי, יש לומר כי הנתבע לא הרים את הנטל ולא הוכיח גם טענה זו.


טענת ההגנה: הפרש עיתוי אוהל שרה

20. חברי המושב נהגו ללמוד בעת ההיא במוסד "אוהל שרה", ואת תשלום שכר הלימוד הם עשו באמצעות התובע. הדבר בא לידי ביטוי בצד החובה שבכרטיס הנהלת החשבונות של החבר. וגם הנתבע בחר ללמוד "באוהל שרה", וחשבונו חוייב בשכר הלימוד. אלא שכעבור זמן הוא ביטל את ההתקשרות עם המושב. משכך היה - זוכה חשבונו בכרטיס החשבונות אצל התובע, בסכום הזיכוי.
טרונייתו של רואה החשבון של הנתבע היא על כך, שסכום החיוב בסעיף זה חוייב בריבית, מיום שנעשה החיוב ועד יום הזיכוי. לשיטתו – היה על התובע לזכות את הנתבע לפי יום הערך של יום החיוב. הסכום אותו הוא מבקש לנכות מחובו של הנתבע – 450 ₪.
21. אני סבור, כי גם בעניין זה הדין עם התובע. אין חולק, כי בעניין זה שימש התובע לא יותר מאשר מעין צינור מקשר בין "אוהל שרה" לבין חברי המושב (ובהם הנתבע), שביקשו ללמוד במוסד. חיובי שכר לימוד שהגיעו מהמוסד לתובע – הועברו באותו יום לכרטיס החשבונות של הנתבע לצד החובה. וכשהגיע זיכוי מהמוסד (כגון בשל ביטול ההתקשרות) – הוא הועבר באותו יום לכרטיס הנהלת החשבונות (לעניין זה ראה עדותה של גב' פלובר, ע' 21 לפרוטוקול). בנסיבות אלה אין לבוא בכל טרונייה שהיא לתובע. התובע לא זכה ולא הפסיד מן המעשה הזה, ואם נגרם נזק כספי כלשהו בדמות ריבית על הסכום, בתקופה שבין החיוב לזיכוי, אין לו, לנתבע, אלא להלין על עצמו, ולכל היותר על "אוהל שרה". ודאי אין לו לקבול נגד התובע.


הפרש עיתוי חריגות 31/3/85 – 10/84

22. בפרק זה אנו מדברים על חיובם של מגדלי הפטמים שבמושב-התובע בחלק יחסי של קנס כלשהו שהשיתה עליהם מועצת הלול, בשל חריגה ממכסות הפטם. בשלב מאוחר יותר הוחזר סכום הקנס למושב-התובע, וכל חבר (ממגדלי הפטמים במושב) זוכה בכרטיסו בסכום ההחזר (לפי חלקו). החיוב והזיכוי נעשו בימים בהם הם נעשו כלפי מועצת הלול (ראה עדות גב' פלובר בעמודים 21-22 לפרוטוקול). טענתו של רואה החשבון של הנתבע היא, כי יש לזכות את הנתבע בסכום הריבית שנגבתה בתקופת הביניים, בין החיוב לזיכוי. הוא טוען לסכום של 24,457 ₪ שיש לנכות מסכום החוב של הנתבע לתובע.
23. אין לנו להכביר מלים בטענה זו. די לנו שנאמר, כי היא זהה לטענתו של הנתבע ביחס ל"אוהל שרה", וכשם ששם לא שימש התובע אלא מעין צינור מקשר בין המוסד לנתבע, כך היה גם כאן. התובע לא עשה כל רווח בפרשיה. הוא חייב את הנתבע בחלקו בקנס בו ביום שבו חוייב כלפי מועצת הלול, וזיכה את כרטיסו בסכום החזר הקנס – ביום שבו זוכה ממועצת הלול. אם יש בפי הנתבע טענה, היה עליו להפנותה למועצת הלול, ולא לתובע.


טענת הגנה: חיובים בגין אספקת תערובת ללא אסמכתאות נאותות

24. התובע נהג לספק לנתבע תערובת לצרכי המשק שלו. בחוות הדעת של רו"ח ורקר נטען, כי יש לנכות מחובו של הנתבע כלפי התובע סך 170,630 ₪ בגין תערובת, שאף שלא סופקה בפועל לנתבע – התובע חייב את כרטיס החשבונות שלו כאילו היא סופקה.
מחקירתו של רו"ח ורקר למדנו, כי טענתו מתיחסת לשבע אספקות של תערובת, שביחס אליהן הוא לא מצא אסמכתא נאותה, המאשרת את קבלת הסחורה על ידי הנתבע. יש לומר, כי האסמכתאות (תעודות משלוח וחשבוניות) נמצאו, אלא שהמומחה מצא, כי הן אינן חתומות בידי הנתבע, ועל כן הוא סבור היה, כי הן אינן מהוות אסמכתא נאותה, שעל פיה ניתן לחייב את כרטיס החשבונות של הנתבע באספקה.
25. כב' השופט אסא דחה את הטענה, וקבע כי בשל יחסי האמון המיוחדים ששררו במושב – לא היתה הקפדה על חתימת המסמכים הללו, ולכן אין לראות באי-חתימתו של הנתבע על המסמכים הללו הוכחה לכך, שהתערובת לא סופקה לו, ואם תרצה – אין בכך משום קעקוע ספרי החשבונות של התובע. יחד עם זאת הוא מצא לקבוע, "סייג לסעיף זה יכול להיות טענתו של הנתבע לגבי אי קבלת תערובת אחת ב- 1982 ...". ואמנם, ראינו את עדותו של הנתבע, שהעיד כי זכור לו מקרה אחד שבו הוא מצא את כרטיסו מחוייב בגין תערובת, שלא סופקה לו. אין צריך לומר, הנתבע לא יכול היה לומר לנו במה דברים אמורים. הוא לא יכול היה לומר, באיזה מבין שבעת המקרים שמצא רואה החשבון שלו כאילו לא סופקה הסחורה (טענה שנדחתה כאמור על ידי כב' השופט אסא) המדובר. הוא לא יכול היה להצביע על מקום כלשהו בהנהלת החשבונות, שבו מצוי אותו חיוב פגום. הוא לא יכול היה לומר, באיזה סכום המדובר. אמירתו היתה אמירה כללית, שלא לומר סתמית. ועל אלה אנו נוסיף, כי בפי הנתבע לא היה הסבר ראוי, מדוע הוא לא פנה בשעתו, בשנת 1982, בעת שגילה את הפגם בכרטיס, להנהלת החשבונות של המושב ולא קבל על החיוב שנעשה ביתר (ואין חולק, כי הוא לא פנה בשעתו להנהלת החשבונות). לראשונה באה הטענה במשפט שלפנינו.
יוצא איפוא, שגם טענה זו של הנתבע לא הוכחה, ויש לדחותה.


סיכום

26. סיכומם של דברים, לא הוכחה ולו אחת משש טענותיו של הנתבע. ומכיוון שכב' השופט אסא דחה את יתר טענות ההגנה שפרס בפניו הנתבע, לא נותר לנו אלא לקבל את כל התביעה כולה, לפי סכומה במקור, 284,870 ₪.
27. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 284,870 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (6.8.1987) ועד ליום התשלום בפועל.
נוכח תוצאה זו – יש מקום גם לשנות מסכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שפסק כב' השופט אסא (שכאמור הגיע לכך, שעל הנתבע לשלם סך 80,000 ₪ ליום מתן פסק הדין). אני מחייב, איפוא, את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
בית המשפט העליון קבע את הוצאות ההליך שנתקיים בפניו בסך של 30,000 ₪, והורה כי תשלומן ייעשה לפי תוצאות ההתדיינות שבפניי, וכפי שאקבע. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי – אין לי אלא לקבוע, כי הנתבע הוא שישלם לתובע גם הוצאות אלה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה נבלעת

  2. התעלמות מתביעה

  3. תביעה - צמיגים

  4. תביעה חלקת קבורה

  5. תביעת השבה

  6. מכונת קפה - תביעה

  7. תביעה על דמי ביגוד

  8. תביעת חסימה

  9. תביעת פרמיה

  10. תביעה איחסון שרתים

  11. עקירת פרדס - תביעה

  12. תביעה על סכום מוגזם

  13. תביעות הדדיות

  14. תביעה על הפסקת שירות

  15. העדר הוכחה של תביעה

  16. תביעה קבוצתית

  17. תביעה על גידול פטמים

  18. תביעה על הזמנת מזנון

  19. משחק פירמידה - תביעה

  20. תביעה על הספקת קרמיקה

  21. תביעה על טונרים

  22. איך כותבים כתב תביעה ?

  23. מחיקת סעיפים כתב תביעה

  24. תביעה על התחזות

  25. בקשה להגדלת סכום תביעה

  26. תביעת בעל בית נגד דייר

  27. תביעה לקבל אש''ל

  28. תביעה על חלוקת פלאיירים

  29. תביעה בנושא רצועת מעבר

  30. תביעה על קניית משקפי שמש

  31. כרטיס עליה למטוס - תביעה

  32. תביעה של מנורה נגד מבוטח

  33. תביעה על מחיר יחידות דיור

  34. תביעת חפצא / תביעה IN REM

  35. טאנין – תביעה בנושא טאנין

  36. דחיית בקשה לצרוף צד לתביעה

  37. תביעה על סמך כרטסת

  38. תביעה של צלם מפיק נגד במאי

  39. תביעה על התקנת סורגים בבית

  40. תביעה לקבל תקבולים מפרוייקט

  41. בקשה של אסותא למחיקת תביעה

  42. תביעה על הנחת צינורות תשתית

  43. האם אפשר לתבוע חברת הובלה ?

  44. גרסה שונה בתביעה אחרת

  45. תביעה על שימוש בג'קוזי

  46. תביעה להחלפת דוד שמש

  47. מחיקת כתב תביעה מתוקן

  48. מסירת תביעה במהלך שבעה

  49. תביעה הוגשה נגד נתבע לא נכון

  50. תביעה על בזבוז זמן בנמל תעופה

  51. תביעה להשתתפות ברווחים

  52. תביעה בגין הפרשי דרגות

  53. תביעה בגין שירותי הסעות

  54. תביעה בגין גזל חלק משטח

  55. תביעה על הטרדה טלפונית

  56. הסתרת אור השמש - תביעה

  57. תביעה של איש צוות אוויר – אצ"א

  58. תביעה בגין שירותי תרגום

  59. ניסוח לא נכון של כתב תביעה

  60. מסירה אישית של כתב תביעה

  61. תביעות בנושא עצב פרונאלי

  62. תביעה על קניית משקפיים מולטיפוקל

  63. תלונות על חברת מענה אנושי

  64. דוגמא תביעת פלת''ד שנדחתה

  65. משלוח פרחים לחו''ל - תביעה

  66. תביעה של נציגות ועד הבית נגד דייר

  67. בקשה לצרף את המדינה לתביעה

  68. תביעה על הזמנת משקפיים – צבע שונה

  69. תביעה בגין אי החזרת תכשיטים

  70. פירוט הנימוקים לדחיית תביעה

  71. תביעה של ראש עיר נגד עיתונאי

  72. תביעה על הזמנת מכשיר GPS / ג'י פי אס

  73. תביעה בגין הריסת מטבח שלא כדין

  74. תביעה נמחקה - טען כי אינו הנתבע הנכון

  75. תביעה שהוגשה לפני תום שנת הבדק

  76. דחיית תביעה בטענת "העדר יריבות"

  77. אחריות מנהל תיק השקעות ניגוד אינטרסים

  78. הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית - תביעה

  79. תביעה מופרזת / תביעה מוגזמת – מה הדין ?

  80. תביעה של סטודיו נגד מורה ריקודים סלוניים

  81. תביעה בנושא קידום קריירה מוזיקלית

  82. פיצוי בגין הפסד הנחת היעדר תביעות

  83. בעל דין שלא יודע שהגישו נגדו תביעה

  84. נימוקים לדחיית תביעת מבוטח בהזדמנות הראשונה

  85. אובדן תכשיטים בבית אבות - מוסד גריאטרי

  86. תביעה של עובד נגד חברת מענה אנושי לעסקים

  87. תביעה על הפסדי יבול - החלפת שתילי קברנה סוביניון

  88. מקום בו תביעת המל"ל לא מתבררת יחד עם המזיק

  89. זכאות ל 25 אחוז מהתביעה - תביעה נבלעת בתגמולי המל"ל

  90. בקשה לאסור באופן זמני עד להכרעה בתביעה על חלוקתה של חלקה

  91. תביעה בגין בידוק בטחוני בנמל התעופה אשר חרג מכללי החיפוש המקובלים

  92. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון