אין חולק כי חוק שיקים ללא כיסוי נחקק במטרה להילחם בתופעת השיקים החוזרים, להביא לשיפור במוסר התשלומים ולהרתיע בעלי חשבונות מפני משיכת שיקים ללא כיסוי. על פי הוראת סעיף 2(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, לקוח שמשך 10 שיקים או יותר, אשר סורבו במשך 12 חודשים, ובלבד שעברו לפחות 15 ימים בין הסירוב הראשון והאחרון, יוכרז כלקוח מוגבל ולא יהיה רשאי, במשך שנה, למשוך שיקים על אותו חשבון. בנוסף לכך, לא יוכל הלקוח המוגבל לפתוח חשבון בנק חדש או להזמין פנקסי שיקים על החשבון המוגבל. החוק מוסיף וקובע בסעיף 3א', כי יש חובה ליידע את בעל החשבון, כלל הבנקים והמפקח על הבנקים, בדבר חשבון מוגבל או בדבר לקוח מוגבל. כמו כן מסדיר החוק כיצד תבוצע ההודעה. סעיף 4 לחוק שיקים ללא כיסוי מגדיר את מהות ההגבלה וקובע את המגבלות החלות על לקוח אשר הופך מוגבל, ואלו הן: הלקוח לא יפתח חשבון, לא ימשוך אדם שיק על חשבון מוגבל, לקוח מוגבל חמור לא ימשוך שיק על שום חשבון. סעיף 5 לחוק שיקים ללא כיסוי קובע, כי "הבנק לא יפרע שיק שנמשך על חשבון מוגבל". וכן לא יספק טפסי שיקים למשיכה מחשבון מוגבל ולא יפתח חשבון ללקוח מוגבל. הוראות אלו הינן הוראות קוגנטיות שאינן נתונות לשיקול דעתו של הבנק ועל כן מכח הוראות חוק, כאשר מדובר בחשבון מוגבל חל איסור חוקי על הבנק לפרוע השיק בחשבון זה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, לרבות קיומה של יתרת זכות בחשבון. בשורה של פסקי דין חזרו ושנו בתי המשפט, כי לקוח המושך שיקים מחשבונו, מקבל אשראי מהבנק, אותו עליו לכבד. עוד נקבע , כי לבעל החשבון אחריות רבה בגין השיקים שהוא מוסר, הן כלפי הבנק והן כלפי הצד המקבל ועליו לפעול על מנת לוודא כי השיקים הללו יכובדו. ##להלן פסק דין בנושא המחאות הוחזרו בגלל חשבון מוגבל בבנק - צו פירוק חברה## העובדות התובעת הינה חברה פרטית המנהלת בית דפוס. נתבעת 1 היתה בתקופה הרלוונטית לתביעה חברה שעסקה בפרסום והוצאה לאור. נתבע 2 היה באותה תקופה מנהל ובעל שליטה של נתבעת 1. הנתבעת הזמינה מהתובעת עבודות הדפסה בשווי כולל של 85,745 ש"ח אשר בגינם שילמה בהמחאות דחויות משוכות על ידה לתאריכים : 30/8/97, 10/8/97, 15/7/97 ו- 5/6/96. שיקים אלה הוחזרו מהבנק בצירוף הערות "א.כ.מ. ו- "מוגבל". ביום 23/3/2000 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים צו לפירוק החברה הנתבעת. הנתבעת 1 כעולה מכתב התביעה נתבעת 1 חייבת לתובעת כספים שאותם חבה בגין עבודות דפוס שהזמינה מהתובעת בסכום של 85,745 ש"ח. הנתבעת בכתב הגנתה הודתה בחוב לתובעת. לפיכך ניתן בזאת פסק דין נגד הנתבעת 1 על מלוא סכום התביעה. נתבעת 2 : התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות שבין הנתבעת לנתבע 2 ולחייבו באופן אישי בחוב הנתבעת. לטענת התובעת נתבע 2 ניצל את אמונה של התובעת בשלב הזמנת עבודות הדפוס כאשר נסך בה ביטחון כי נתבעת 1 תוכל לעמוד בהתחייבויותיה וזאת בידיעה, כי מצבה הכלכלי של החברה הנו קשה והיא לא תוכל לעמוד בפרעון החוב, ועל-כן יש להרים מסך ההתאגדות ולחייב את נתבע 2 לשלם באופן אישי את חובות נתבעת 1 כלפי התובעת. הרמת מסך: על-פי הפסיקה בית המשפט נוהג הזהירות בכל הנושא להרמת מסך החברה לחובת בעלי המניות אשר ניצבים מאחורי המסך ובחברה עצמה כאדם אחד. במקביל המחוקק נקט בטכניקת הרמת מסך בסעיף 373 (א) ניהול עסק בתרמית האומר : "התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל דירקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחובותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט. סעיף 373 הנו חריג לעקרון שלפיו נושא משרה אינו חב חבות אישית ובכך מטיל על נושא משרה של חברה בפירוק אחריות אישית לכל חובות החברה אם יתברר כי החברה נוהלו בתרמית" . את תביעתו נגד הנתבע 2 השיקה התובעת גם בעילה רשלנית, תרמית וחוסר תום לב והפרת חובת זהירות של נושא משרה בחברה כעילות נוספות להרמת המסך. מאידך, נתבע 2 טען כי היא לא התחייבה באופן אישי לשלם את חובות החברה, השיקים שניתנו על ידו ניתנו בתום לב במהלך העסקים הרגיל מבלי שהם ניתנו בגדר ערבות אישיות ועל כן אין לחייבו באופן אישי. הסכסוך הנדון התרחש בשנת 1997 והדין החל בענין המבחנים להרמת מסך ההתאגדות היא פקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג - 1983. על מנת להכריע בשאלה האמנם נתבע 2 אחראי אישית לחובות נתבעת 1 יש לבחון האם התקיימו בענייננו המבחנים להרמת מסך ההתאגדות על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי הנתבע 2 בהקמתו את נתבעת 1 וניהולה ו/או בעשיית העסקה עם התובעת פעל מתוך כוונת מרמה שתכליתה שימוש וניצול מסך ההתאגדות על מנת להוציא את כוונתו מהכח את הפועל תוך כוונת ועשיית רווחים על חשבון התובעת. הראיות וניתוחן מ י ר מ ה מעשה מרמה הינו אחת העילות להרמת מסך ההתאגדות. התובעת מלינה על כך כי נתבע 2 ידע את חומרת מצבה הכלכלי של החברה ולמרות זאת עשה עסקה עם התובעת ביודעו, כי הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בהתחייבויות כלכליות. וחרף זאת מסר שיקים לתובעת ובכך יצר מצג שווא ביחס ליכולתה הכלכלי לפרוע את השיקים ביודעו, כי שיקים אלה לא יכובדו על ידי הבנק במועד פרעונם או בזמן סביר לאחר מכן וכי אין לו בטחון שהוא ולא גם סביר, כי נתבעת 1 תשלם את חובה לתובעת. איני סבור שהתובעת הרימה את נטל ההוכחה הנדרש להפרתו המהווה עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפי נתבעת 2 - אליהו גווילי. התובעת לא הוכיחה את הנטען על ידה לגבי מעשיו ומחדליו של נתבע 2 כל מה שהוכח הוא שהנתבע מסר לידי התובע שיקים בסך של 85,745 ש"ח ושיקים אלה הוחזרו. לא הוכח כי במעמד מסירת השיקים כבר היתה בכוונת הנתבע שלא לפרוע השיקים. לא די בהתחייבות הנתבעת מכח השיקים ובאי עמידתה בפרעונה כדי לטעון תרמית. אשר על-כן לא מצאתי להסיר מסך ההתאגדות מסיבה של מרמה. תום לב ומצג שווא חוסר תום לב אף היא עילה שיש בה להצדיק במקרים מסויימים הרמת מסך ההתאגדות. התובעת טוענת כי הנתבע 2 נהג בחוסר תום לב בשל מצג כוזב, בכך שהסתיר את מצבה הקשה של הנתבעת. הנתבע 2 טען כי את עבודות הדפוס הזמין מתוך אמונה, כי הבטחותיהם של אנשי משרד הבריאות יקויימו. חובת תום הלב חלה על מנהלי החברה הנושאים ונותנים בשם החברה עם צד אחר ומכוחה הם חבים חובת אמון וזהירות וחוסר תום לב יכול שיהא באי-גילוי עובדות ופרטים חיוניים וחשובים לצד האחר, אם להתקשר בעסקה ואם לא. במקרה הנידון, לא הוכח, כי הנתבעים הסתירו מידע כאמור מהתובעת שכן לא הוכח שאמנם הנתבעת היתה במצב של חודל פרעון בזמן ביצוע העסקה. לא זו אף זו התובעת לא דרשה שום מסמך ונתונים לגבי מצבה הכלכלי של החברה. ואף לא דרשה ערבויות אישיות מבעלי השליטה. שוכנעתי, כי בעת שהנתבעת 1 התקשרה עם התובעת, היא עמדה בפני התקשרות עם משרד הבריאות שביססה את אמונה כי עסקה כזו תניב רווחים באופן בו תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. ר ש ל נ ו ת התובעת מבקשת לחייב את הנתבע 2 בעילה נפרדת של רשלנות על כך שהנתבע התקשר בהסכמים ונטל סיכונים בלתי סבירים נוכח מצבה של הנתבעת 1. למעשה טענת התובעת היא, כי הנתבע 2 ניהל את הנתבעת 1 באופן רשלני בהתקשרותו עם התובעת ובכך הפר חובתו כלפיה, וגרם לה נזק שהתבטא באי-יכולתה של הנתבעת 1 לעמוד בהתחייבויותיה. לא הוכח בפני, כי הנתבע 2 ניהל את הנתבעת 1 באופן רשלני וכי יוזמתו להתקשרות הנתבעת 1 עם התובעת נעשתה ברשלנות . פעילות נתבע 2 היו מתוך אמונה ותקווה כי הנתבעת 1 תפיק רווחים בתוך מהלך העסקים הרגיל שלה. אכן, פעולות עסקיות הינה נטילת סיכונים. הסיכונים הם חלק מחיי המסחר ובמקרה הנידון הסיכונים שנטלה הנתבעת 1 בהתקשרותה אם התובעת היא מסוג הסיכונים המקובלים והסבירים בסוג כזה של עסקים. בסעיף 12 לתצהירו של יעקב ליפשיץ הבעלים של התובעת הוא מאשר, כי היה ידוע לו שהנתבעת התעסקה במדריך הרפואי בלבד ולא היו לה פרוייקטים נוספים עליהם עבדה. ועל-כן הנתבעת נטלה סיכון כאשר הזמינה את עבודות הדפוס. בנדון ניתן לטעון כי מי שנטל את הסיכון הרי זוהי התובעת בהתקשרותה עם הנתבעת 1 בידיעה, כי זו מתעסקת עם פרוייקט אחד בלבד ובכך נטלה סיכון בהתקשרות עם חברה שעסקיה תלויים בפרוייקט אחד ויחיד. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות בעילה זו, ואין לראות בנתבע 2 כנושא באופן אישי בחובו כלפי התובעת. סוף דבר הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 85,745 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום במלא בפועל ודוחה את התביעה כנגד נתבע 2. ה בנקשיקיםפירוק חברהחשבון מוגבלצווים