פסק דין 1. בסעיף 10(א)(2) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה1985-, נקבעת זכאותו של מי ששירת בצבא הקבע לקצבת פרישה, בתנאים אלה: "10(א)(2) מי שפוטר משירות קבע מחמת נכות כמשמעותה בחוק הנכים שלקה בה באותו שירות, אם דרגת נכות זו היא שלושים וחמשה אחוזים או יותר". 2. המערער פוטר בשנת 1986 מצבא הקבע, לאחר 13 שנות שירות כולל תקופת השירות הסדיר. אין חולק על-כך, שהוא מוכר כנכה צה"ל בשיעור של 35%, זאת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959-. בתחילה נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 20%, שמחציתה הוכרה כנכות הקשורה לשירות הצבאי. לאחר שחרורו הוספה לו נכות גם בשל מחלת ריאות, כאשר 70% מפגימה זו הוכרו לצורך הגמלאות כנכה צה"ל. לפיכך, נקבעה לו נכות משוקללת מוכרת בשיעור של 35%, בתחולה משנת 1988. 3. בעקבות זאת, עתר המערער לשלם לו קיצבת פרישה לפי סעיף 10(א)(2) הנ"ל לחוק הגמלאות. בקשתו נדחתה וערר שהוגש על-ידו לוועדת העררים הפועלת מכוח חוק הגמלאות (כב' השופט מ' בן-חיים, יו"ר; עו"ד ד' חפץ, חבר; אל"מ מ' לוי, חבר) דחתה ברוב דעות את הערעור. 4. סעיף 10(א)(2) לחוק הגמלאות מונה ארבעה תנאים בטרם תשוכלל הזכות מכוחו: הראשון, פיטורין משירות הקבע; השני, נכות כמשמעותה בחוק הנכים, שלקה בה בעת השירות; השלישי, דרגת הנכות היא 35% או יותר; הרביעי, קשר סיבתי בין הפיטורין לבין הנכות. 5. אין מחלוקת שהמערער פוטר משירות הקבע, כשם שאין מחלוקת שהנכות הקיימת מתייחסת לתקופת השירות. לטענת המשיב, תנאי לגיבושה של הזכות הוא בכך שהנכות הוכרה על-ידי קצין התגמולים כבר במהלך השירות. יש לנו ספק אם פרשנות זו מתחייבת מן הכתוב, אולם, אין לנו צורך להכריע בענייננו בפלוגתא זו, שכן מקובלת עלינו עמדת הרוב בוועדה הנכבדה, שלפיה לא מתמלא התנאי הרביעי, בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפיטורין לבין הנכות. על-פי החומר שעמד לפני הוועדה, לא המצב הבריאותי הוא שגרם לפיטוריו של המערער מן השירות הצבאי. מפקדיו לא שבעו נחת מתפקודו הכללי והמערער מצדו לא טען בשלב כלשהו, כי הדבר נעשה בזיקה למצבו הרפואי. יתר-על-כן, עובר לפיטוריו הוצע לו להמשיך ולשרת באזור הדרום, אולם הלה סירב לכך (מש2/). פשיטא, שסיבות מקצועיות-תפקודיות הן שגרמו להחלטה לפטרו מן השירות ולא מצבו הבריאותי, כפי שנקבע בדיעבד. גם אם תאמר שהתנהגותו של המערער, לאור מצבו הנפשי, היא זו שהשפיעה על חוסר שביעות הנחת מתפקודו, עדיין זו כשלעצמה לא הגיעה ואינה מגיעה אף כיום לשיעור של 35%. אילו המצב הבריאותי היה המכריע בנושא, ספק אם היו מציעים לו לשרת במקום אחר. ואכן, כאשר המערער ביקש לחזור ולשרת בצבא, התייחס באחד הראיונות לסיבת פיטוריו וציין שזו נבעה מיחסיו האישיים הרעועים עם מפקדו (מש3/, סיכום ראיון מיום 28.6.87). 6. מששוכנענו, כי אין מתקיימים תנאי הקשר הסיבתי הנדרשים לשם גיבושה של הזכות לקבל קיצבת פרישה, לא נותר בידינו אלא לדחות את הערעור. בשולי הדברים נציין, שלפני הערכאה הקודמת נדונה גם החלופה לפי סעיף 10(א)(3) לחוק הגמלאות, אולם כמדומה שכיום ברור, כי חלופה זו אינה חלה בעניינו של המערער, שכן וועדה רפואית לא מצאה ערב פיטוריו שהוא בלתי כשיר לשירות. 7. הערעור נדחה. בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון להורות על חיוב בהוצאות. צבאצה"לפרישה