שירותי עיתונאות - יחסי עובד מעביד

פסק דין 1. זוהי תביעה להכיר בתובע כ"עובד" של הנתבעת, החל מפברואר 1990 ועד לאוקטובר 1992 (להלן - התקופה הראשונה), ולשלם לו הסכומים המגיעים לו בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים. כמו כן, לגבי התקופה שבה היה התובע "עובד" של הנתבעת (אוקטובר 1992 ועד סוף מאי 1996להלן - התקופה השניה), נתבעים רכיבי שכר בגין תוספות אשר השתלמו ליתר העובדים, ואשר התובע לא קיבל. 2. העובדות המוסכמות הצריכות לעניין א. התובע נתן "שירותי עיתונאות" לנתבעת (עיתון "דבר") החל ממאי 1989 עד לחודש פברואר 1990. בתקופה זו לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. ב. החל מפברואר 1990 ועד אוקטובר 1992 (להלן "התקופה הראשונה"), המשיך התובע להיות מועסק על ידי הנתבעת אך קיימת מחלוקת בין הצדדים, לגבי הסטטוס של התובע - האם היה "עובד" של הנתבעת או משתתף חופשי. ג. החל מאוקטובר 1992, ועד סוף מאי 1996 (להלן "התקופה השניה"), הועסק התובע אצל הנתבעת כעובד מן המניין, והוכר כמי שחל עליו ההסכם הקיבוצי הכללי, שנחתם במרץ 1992. 3. עיקרי טענות התובע א. כאמור, התובע טוען כי יש להכיר בו כעובד של הנתבעת, בתקופה הראשונה, וכי יש לשלם לו את כל תנאי השכר הנובעים מסטטוס זה, בהתייחס למערך הזכויות הקיבוציות החלות על הצדדים. יש לציין, כי כתב התביעה כללי מאד. זאת ועוד, הן באשר לסעדים המבוקשים והן באשר לסכומים הנתבעים, אין קורולציה בין מה שנטען בכתב התביעה ובתצהירי העדות של התובע לבין הנטען בסיכומי התשובה. תביעה זו מתבססת על העובדות הבאות: (1) התובע עבד אצל הנתבעת בהיקף מלא והשתלב בנתבעת. (2) לא היה הבדל בין עבודתו בפועל לעבודת העיתונאים בנתבעת, שהיו עובדיה. (3) התובע מלא מגוון תפקידים עיתונאיים כדרישת המערכת מעת לעת. (4) התובע קיבל לידיו, בתקופה זו, את תפקיד הכתב לענייני עבודה והסתדרות, אותו מלא לפניו עיתונאי שהיה "עובד" של הנתבעת. ב. לחילופין, גם אם כטענת הנתבעת, אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, הרי שהנתבעת לא שילמה לו על פי התעריף הנהוג בנתבעת. ג. לגבי "התקופה השניה" בה התובע הוכר כ"עובד" של הנתבעת (בין אוקטובר 1992 ועד למועד סגירת העיתון), טוען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו את כל תנאי השכר שמקבלים יתר העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי, ועל כן דורש הוא כי כל רכיבי השכר שלו יושוו לתנאיהם של האחרונים. גם תביעה זו מצויינת באופן כללי בכתב התביעה ובתצהירים, בלא הסבר סובסטטנטיבי מאחורי הסכומים הנתבעים. 4. עיקרי טענות הנתבעת א. הנתבעת מכחישה כי בתקופה הראשונה, היו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. הנתבעת טוענת כי התובע היה "משתתף חופשי", הואיל והתובע קיבל תשלום פר כתבה, על פי תעריפים שסוכמו אתו, מעת לעת. ולעניין התעריף ששילמה הנתבעת לתובע, נטען כי הנתבעת איננה מחוייבת לשלם לתובע על פי תעריף שכר סופרים, שכן מדובר בתעריף מומלץ בלבד. ב. לגבי התקופה שהתובע הוכר כ"עובד", הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את כל הזכויות להן זכאי הוא מכוח ההסכם הקיבוצי. 5. הנושאים שבמחלוקת בתיק זה הינם כדלקמן: א. מה היה מעמדו של התובע אצל הנתבעת בתקופה הראשונה, האם היה עובד, או משתתף חופשי? ב. אם יקבע שהתובע "עובד", האם זכאי לתוספות הנתבעות על ידו ביחס לתקופה זו? ג. האם זכאי התובע, לגבי התקופה השניה, בה היה עובד של הנתבעת, לדמי אש"ל, שעות נוספות גלובליות, תוספת בגין נסיעות ("קילומטראז'") ובאיזה שיעור. הכרעה 6. נבחן ראשית את מערכת היחסים ששררה בין הצדדים בתקופה שבין פברואר 1990 לבין אוקטובר 1992 (להלן: התקופה הראשונה). קרי, אם נתקיימו יחסי עובד-ומעביד. ההלכה היא כי הקביעה שאדם הוא עובד, היא עניין של סטטוס, ולא נתונה להחלטת הצדדים. כשם שאין לאפשר לעובד לוותר על הזכויות המוענקות לו מכוח חקיקת המגן בדיני עבודה, כך אין לאפשר למעביד ולעובד לעקוף את מערכת יחסי העבודה המטילה חובות וזכויות, בדרך של קביעת הצדדים כי אין מדובר בחוזה עבודה (דב"ע נה/3-145 מדינת ישראל - יעקב בוכריס, עבודה ארצי, כרך ל (2) 67). 7. ההלכה היא כי נעזרים במבחן מעורב, המכיל בתוכו מבחנים שונים, כאשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן ההשתלבות ( לעניין זה ראה: מ. גולדברג: "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז 19 בעמ' 30, וראה גם ע"א 415/90 מזרחי ואח' נ' הנאמן על נכסי שטנדר פ"ד מו(4) 601, בעמ' 607, וכן: דב"ע נב/3-254 פריץ חיים ואח' - מפעל הפיס ואח', פד"ע כו 373 בעמ' 380). ההכרעה תעשה על פי משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים ועל פי שיקולי מדיניות (דב"ע נב/158-3 יאיר - גליברמן, פד"ע כה 31). יש לציין, כי מבחן ההשתלבות "הוא תפיסה ולא מפרט" (דב"ע לו/2-0 לוי - המוסד לביטוח לאומי ואח' טרם פורסם) ואף אינו פוטר מניתוח נסיבות ועובדות (דב"ע לד/ 181-0 מוחמד קוזסמה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ו 234). הפסיקה קבעה מבחנים גמישים ודינמיים שמשקלם משתנה בהתאם לשאלה הנידונה ולנסיבות הקונקרטיות של המקרה. כמו כן, המגמה כיום היא לבחון את מכלול הנסיבות לאור התפתחות תפיסת העובד בשנים האחרונות ( ע"א 5378/90 התאגדות לתרבות גופנית הפועל טבריה נ' פקיד השומה, פ"ד מח(2) 416). וכך נקבע בדב"ע נב/3-254 פריץ חיים ואח' - מפעל הפיס ואח', פד"ע כו 373 בעמ' 380, היפה לענייננו: "אין הכוונה לזניחת המבחנים המקובלים אלא אך לשינוי נקודת המבט. במקרים קשים הופכים המבחנים שנקבעו בפסיקה ממבחנים בעלי משקל מוחלט למבחנים יחסיים, כאשר את התשובה לשאלת קיום יחסי עובד-מעביד, לומד בית הדין ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים; במקרים כגון זה שבפנינו, אין בית הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטות, אלא שכל מבחן מהווה סממן, ואל ההכרעה מגיע בית-הדין לאחר שקילת מצבור הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים; משקלו של כל סממן כשלעצמו איננו זהה בהכרח למשקלו של סממן אחר; את משקלו היחסי של כל אחד מהסממנים נותן בית הדין לאור נסיבות המקרה, בהתחשב בתכלית החקיקה שבגינה נדרש הסיווג, ובשים לב לתכלית הכלכלית של העסקה בין הצדדים. יש וסממן מסויים יזכה, בנסיבות מסוימות, למשקל רב, בעוד שבנסיבות אחרות סממן דומה יזכה למשקל פעוט". 8. אנו סבורים, מתוך המשקל המצטבר של מסכת העובדות, כי התובע הוא עובד והנתבעת היא מעבידה. נסביר עמדתנו. מסקנה זו מתבקשת, ראשית לכל, על פי מבחן ההשתלבות המקובל בקביעת יחסי עובד-מעביד בתחום דיני העבודה (ראה דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177; בג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לו(1) 423). על פי מבחן זה עובד הוא אדם המשתלב במפעל (הפן החיובי) ואין לו עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (הפן השלילי). הפן החיובי מחייב קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו, באופן שהמועסק מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו גורם חיצוני. הפן השלילי מחייב שהמועסק אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. לדעתנו, התובע מקיים את אמת המידה הנדרשת, קרי מקיים את הפן החיובי, לגיבוש יחסי עובד- מעביד. לנתבעת "מפעל" ל"יצור כתבות" (עיתון). את העסק הזה היא מגשימה באמצעות כתביה הקבועים השונים; אלה מהווים חלק מהמערך הארגוני של העסק, ומגשימים את פעולתו הרגילה; הם הזרועות השונות אשר באמצעותם מתנהל עסק זה ואין לראות בהם גורמים חיצוניים הנותנים לו שירותים. התובע עצמו, שהיה חלק מ"גרעין הקבע" של כוח העבודה לצורך הגשמת סדירותו של "המפעל" (והראייה, הוטל על התובע להיות אחראי על תחומים שדרשו סיקור שוטף וימיומי, ולא דיווחים ספורדיים, כמו בריאות, עבודה, רווחה וכיו"ב תחומים רחבים וחשובים, ואף לצורך סיקור תחום העבודה החליף עובד מהמניין). הוא היה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו ביצעה הנתבעת את תפקידה. לה הוא היה כפוף; למסגרותיה המנהלתיות הוא היה נתון. ואמנם, התובע לא נהנה מחופשיות, ולא מכר לעיתון את פרי רוחו או הגיגי לבו לכשרצה, אלא כאמור, הוטלו עליו משימות ומדורי סיקור קבועים וספציפיים. ואמנם, לדברי עד ההגנה מר דני בלוך, רכז הכתבים, בפרוטוקול מיום 1.11.99 , עמוד 6, שורה מספר 3: "בדרך כלל היתה משרה של כתב לענייני עבודה", המישרה אותה מילא התובע בחלק הראשון של התקופה הנתבעת ובהמשך אותה חקירה, באותו עמוד, עונה מר בלוך לשאלת ב"כ התובע "אם עיתונאי כותב כל יום ככתב לענייני עבודה ובריאות, אם העיתון קורא לו "סופר לענייני עבודה?" בתשובה "זה אומר שבאותה תקופה הוא האיש המסקר מבחינת העיתון" ). 9. יש להדגיש עוד כי בין הצדדים היו יחסי תלות הדדיים, ויחסי תלות שכאלה, הם סממן של מבחן ההשתלבות. לעניין זה ראה בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה וגדעון אנג'ל, פ"ד נ(4) 628: "עובד הוא מי שמועסק כחלק אינטרגלי של המפעל, בעיקר מן הבחינה הארגונית והמינהלית. ואילו קבלן, גם אם הוא עושה עבור המפעל את מה שהמפעל עושה ומייצר, אין הוא חלק מן המערך הארגוני והמנהלי של העסק. דעת לנבון נקל שסימנים אלה אינם נותנים תשובה לשאלה אם פלוני עובד או עצמאי אלא רק מנסחים אותה בנוסח אחר. שכן השאלה גופה חוזרת, במה נדע נכיר אם פלוני משתלב אינטרגלית במפעל אם לאו. אשר על כן מבעד למבחנים אלה, יש לזכור כי "חוזרים הרי ליסודות ולמוסכמות: נשוא משפט העבודה הוא "העבודה שיש בה תלות", וה"עובד" שבו מדובר הוא זה ש"תלוי בזולת שאצלו הוא עובד" (דב"ע לא/3-27 הנ"ל, בעמ' 188)" (ההדגשות אינן במקור). ועוד נאמר על כך בדב"ע לג/72-3, אגודה צרכנית שיתופית תל אביב בע"מ גרטנהויז, פד"ע ה', 141: "נכון הדבר ש"תלות כלכלית", היינו תלותו של מבצע העבודה בשכר העבודה כמקור פרנסתו היא ברוב המכריע של המקרים, מסימני ההיכר להיותו של אדם "עובד"; יחד עם זאת נכון גם שכך הדבר ברוב המכריע של המקרים אך לא בכולם, ואין "התלות הכלכלית" מרכיב חיוני במושג "עובד". (Hueck - Nipperdey Grundriss des Arbeitsrechts 4 ED P. 20 Nikisch Arbeitsrecht 2 ED P. 29). גורם "התלות הכלכלית" משקלו רב עת רואים ב"עובד" רק אדם המעמיד את כל כוח עבודתו לרשות מעביד אחד, ואין לו כל מקור הכנסה זולת השכר שמקבל ממי שלרשותו העמיד את כוח עבודתו" (ההדגשות אינן במקור). ואמנם, לדידנו, התובע, לא עבד בכל עבודה נוספת והיה תלוי כלכלית בנתבעת לבדה. 10. ביטוי נוסף ל"שילובו" של אדם במפעל, הוא "הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל" (דב"ע לט/114-3 איגוד המפרסמים בישראל - חיה פרוסט, פד"ע יא 144, 154). אין חולק כי בענינינו, סממן זה בא לידי לביטוי במערכת היחסים שבין הצדדים, שהרי העיתון הטיל על התובע תחומי סיקור שונים, מעת לעת (כתב לענייני עבודה והסתדרות, כתב לענינים מוניציפליים ולעניני רווחה, ותפקידים עיתונאים נוספים כדרישת המערכת). 11. ואשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות. גם הפן השלילי מתקיים במקרה שלפנינו, שכן, עולה מהראיות כי לתובע לא היה "מפעל" משלו, והוא גם לא השקיע במשרד משלו. לא היה לו מערך ארגוני משלו, סיכויי הרווח וסכנת ההפסד לא היו מוטלים עליו, אלא על הנתבעת, אמצעי הייצור היו של הנתבעת. התובע פעל ממשרדי המערכת וקיבל שירותים מקצועיים שהעיתון נותן לעובדיו, כולל חדר עבודה, שלוחת טלפון (ועל כך אין חולק) הוא גם צורף לתא כתבים לענייני עבודה והסתדרות (כעולה מסעיף 6 לתצהירו של מר דני בלוך). יש לציין עוד לעניין זה, כי לא הוכח גם שהיה לתובע כל ציוד משל עצמו - מחשב, ציוד משרדי, ספר הוצאות והכנסות וכדומה. 12. כוונת הצדדים בהסכם ההעסקה שביניהם והתנהגות הצדדים במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם מהווים פרמטרים לקביעת הסטטוס של האדם. אומנם, אין בכוחם לקבוע את הסטטוס של האדם, שכן זה, נקבע ממהות היחסים בפועל ולא מההגדרה שנתנו הצדדים, אלא, שיש בכוחם כדי הטיית הכף, מקום בו כפות המאזניים מאויינות. על כוונתם זו יש ללמוד מביטויים חיצוניים (דב"ע נא/6-0 דורית שוורץ- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 202 ,208). בענייננו, בראשית התקופה הראשונה, התובע נכנס לנעליו של עיתונאי שנחשב לעובד מן המניין (עובדה שאינה במחלוקת, שכן מר דני בלוך, עד הנתבעת, העיד כי התובע החליף את מר חיים ביאור - עמ' 6 לפרוטוקול מיום 1.11.99, שהיה עובד מן המניין, על פי עדותו של מר מלי מיום 22.11.99). יחד עם זאת, הנתבעת נמנעה מלהתייחס אל התובע כ"עובד", על כל ההשלכות הכספיות שבצד קביעה שכזו, וזאת אך בשל בעיות מנהלתיות ואחרות. מר דני בלוך, רכז הכתבים, בפרוטוקול מיום 1.11.99 עמוד 8 מעיד כי "המערכת היתה נתונה לסד של תקציב והוראות שאסור היה לנו להעסיק במעמד קבוע יותר ממספר מסוים של עובדים", ומר צורי חסון, מנהל מחלקת שכר בנתבעת, בפרוטוקול מתאריך 1.11.99 עמוד 10, מעיד כי "המשמעות להכניס עובד ברמה של מישרה זה לא תלוי רק בהם, יש בסיס כספי ויש הוראות שהיו של ההסתדרות מעת לעת את מי לקלוט כעובד ואת מי לא, לכן היתה החלטה שבה משתדלים להגיע למינימום אפשרי להכניס עובדים למשרה". ואולם הלכה למעשה, למרות המיגבלה המנהלתית, התייחסה הנתבעת לתובע כעובד, שכן הוא נדרש לעמוד בכל המטלות שהיו בעבר ל"עובד מהמניין" שפרש (דני בלוך: "אני מיניתי את התובע לכתב לענייני עבודה ... לפני התובע היה חיים ביאור והתובע החליף אותו", פרוטוקול מיום 1.11.99 עמ' 6, הגם שעל פי מר בלוך, ההבדל היחיד בין הכתב אותו החליף, לבין התובע התמצה רק בכך שהתובע היה "עיתונאי מתחיל (שלו) דרושה תקופת ניסיון" - פרוטוקול מיום 1.11.99 בעמ' 6). יתרה מכך, הנתבעת עצמה הכירה בקיומם של יחסים אלו בשלב מאוחר יותר, וזאת מבלי שהוכח בפנינו כי חל כל שינוי בהיקף או אופי עבודתו אצל הנתבעת (הנתבעת לא הביאה שום ראייה לסתור טענה זו). זאת ועוד, הנתבעת אף שילמה לתובע פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העסקתו אצל הנתבעת, קרי, גם לגבי התקופה שהנתבעת טוענת שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד. 13. באשר להיקף שעות עבודה, זה אינו נדבך אינהרנטי או מאבחן לעניין יחסי עובד ומעביד, אלא שיש בו כדי להוסיף ולאשש את האבחנה כי עסקינן בעובד. במקרה שלפנינו, היקף פעילותו של התובע בנתבעת היה רחב. ואכן, מר דני בלוך, רכז כתבים בנתבעת, ומאוחר יותר עורך אחראי בעתון, העיד לגבי התקופה שבמחלוקת כי "אם אתה אומר שהוא כתב כל יום כתבה אני לא יכול להכחיש את זה. אני זוכר שהתובע כתב הרבה, אין ספק" (עמוד 8 מתוך הפרוטוקול מיום 1.11.99 ). 14. באשר לאופן תשלום השכר כסממן מאבחן לצורך שאלת הסטטוס של אדם נאמר בפס"ד ביתן: "באין צורת התשלום כשלעצמה מהווה גורם מכריע בקביעת מעמדו של אדם, אם "עובד" אם לאו, כך העובדה, כי התובע קיבל שכרו הקבלני בתלושי משכורת אינה מהווה, בנסיבות המקרה שלפנינו, משקל מכריע בקביעת מעמדו" ( תב"ע נד/ 279-3 (ב"ש) יעקב ביתן - דדון חנניה, עבודה אזורי, י 141). הואיל וכך הדבר, הרי שאין נפקא מינא לעובדה כי התובע קיבל שכרו שלא בדרך של משכורת. 15. ולבסוף, בבוא בית הדין להכריע בשאלה מיהו עובד, עליו ליתן ביטוי למגמה הסוציאלית שבבסיס משפט העבודה: הגנה על טעוני הגנה", ברי, הגנה על מי שבשל נחיתות יחסית ותלות במעביד, הוא טעון הגנה (ראה: א' זמיר "עובד או קבלן" משפטים כב (תשנ"ג) 113). לעומת זאת, "בהעדר נחיתות - אינדיבידואלית או קבוצתית - בקביעת תנאי ההעסקה, גוברת הנטיה ליתן תוקף להתחייבויות הוולנטריות של הצדדים, היינו: לכבד את החופש החוזי, ולהמנע מהתערבות בתחרות החופשית של השוק" (הנשיא ברק בבג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין לעבודה ואחרים, פ"ד נ(4) 628 ). ומוסיף ואומר על כך השופט טל בפס"ד מור: "על פי רוב, יחסי הכוחות בין עובדים למעבידים איננו מאוזן, והצדק החברתי מחייב התערבות להגן על העובד. דיני עבודה נועדו איפוא, למנוע ניצולם של עובדים ולהגן על מעמדם, משום שאילו הדבר הושאר ל"כוחות השוק" ולדיני החוזים, מעמדם של העובדים היה עלול להיפגע. המבחנים הבאים להגדיר עובד צריכים לנסות ולקלוע ולתפוס ברשתם אותם סוגי "עובדים" אשר, מפאת תלותם במעביד, החברה מבקשת לפרוש עליהם הגנת דיני העבודה ולא לתפוס סוגי עובדים שלפי התפיסה החברתית אינם זקוקים להגנה כזו, המהווה נטל על הצבור". (בג"צ 5168/93שמואל מור נ' בית הדין לעבודה ואחרים, פ"ד נ(4) 628). השאלה היא, אם כן, האם התובע, בעניין שלפנינו, הוא "טעון הגנה"? והאם אכן יש להטיל, במקרה זה נטל כלכלי על כתפי המעסיק, ובעקיפין על הציבור בכללו? התשובה המתחייבת היא חיובית וזאת לאור העובדה כי מדובר במצב של חוסר שיוויון אינהרנטי, המאפיין מסגרת יחסים של עובד-מעביד, שכן, גם על פי מר דני בלוך (פרוטוקול מיום 1.11.99 בעמ' 7) מדובר במועסק, חסר מוניטין, שהתקבל לעבודה ככתב, בעודו טירון חסר ניסיון. מכאן שהצדק החברתי מחייב התערבות על מנת להגן על העובד. 16. לסיכום, בהפעילנו את המבחן המעורב על העניין שלפנינו, ולאחר ששקלנו את מצבור הסממנים, שבכל אחת מכפות המאזניים, הגענו למסקנה כי התובע הוא עובד של הנתבעת. הסממנים הקשורים לדרך התיפעול של העסק וטיבו; משך ההעסקה; סדירות ורציפות הקשר; יחסי התלות המדיניות המשפטית - כולם מביאים למסקנה כי יש לראות התובע כ"עובד" של הנתבעת. 17. לאחר שקבענו כי התובע היה "עובד", ניתן לפנות לשאלה הבאה: האם התובע זכאי לסכומים כלשהם, בגין תקופת עבודתו ב"תקופה הראשונה". לצורך כך, יש לבחון אילו הסכמים קיבוציים חלים על התובע (יש להדגיש כי התביעה שלפנינו מצטמצמת אך לעניין הזכויות הנובעות מנורמות קיבוציות). במקרה שלפנינו, קיימים שני הסכמים קיבוציים תקפים. האחד, הסכם קיבוצי כללי שנערך ונחתם בתל-אביב ביום 22.10.86 בין איגוד העתונאים היומיים בישראל בשם העתונאים העובדים בעתונים היומיים וברשות השידור (רדיו וטלויזיה), (להלן, "הסכם כללי"), והאחר, הסכם עבודה קיבוצי כללי, בין האיגוד הארצי של עתונאי ישראל המייצג את אגודות העתונאים בתל-אביב ירושלים וחיפה וועד העתונאים בעתון "דבר" לבין "דבר", שנערך ונחתם ביום 24.3.92 ושתחילת תוקפו מיום 1.4.90 (סעיף 6 להסכם) (להלן "הסכם מיוחד"). עד לחתימתו של ההסכם הקיבוצי המיוחד מ- 1992, תנאי עבודתם של עיתונאי הנתבעת הוסדרו בהסכם הקיבוצי הכללי מ-1986. 18. נבחן ראשית את תחולתו של ההסכם הכללי. סעיף 48 להסכם הכללי קובע מסמרות לתחולתו, כדלקמן: "הסכם זה חל על כל העובדים הקבועים, הזמניים, הארעיים, המקבלים משכורת לפי דרגה של סולם הדירוג העיתונאי וכן העיתונאים העובדים עפ"י חוזה מיוחד הקובע שמשכורתם משתלמת לפי דרגה מסויימת של סולם השכר הנ"ל ". 19. בענייננו, התמורה לתובע בגין עבודתו שולמה לפי מספר הכתבות שכתב (פר-כתבה) ועל פי תעריף מוסכם לכל כתבה. מכאן שהתובע אינו נכלל בין "סוג העובדים", עליהם חל הסכם זה, שהם העיתונאים המקבלים משכורת על פי הדירוג העיתונאי, בניגוד לעיתונאים (עובדים) ששכרם משתלם בהתאם לתפוקה העיתונאית שלהם. מהראיות עולה ששכרו של התובע שולם על פי תפוקה. זאת עולה מצילומי ספחי ההמחאות, שהוגשו על ידי התובע, לכן ההסכם הכללי לא חל עליו, גם אם היה התובע עובד של הנתבעת. 20. כל זאת באשר להסכם הכללי, ואילו ההסכם המיוחד מ- 24.3.94, חל על התובע (אך רק לגבי חלק מהתקופה הראשונה, כמפורט בהמשך בסעיף 21). סעיף 4, בפרק א' להסכם המיוחד, קובע כי ההסכם המיוחד חל "על כל העיתונאים המועסקים בעתון". לאחר שקבענו כי התובע היה "עובד" הנתבעת, הרי שההסכם חל עליו כמו שהוא חל על כלל העיתונאים המועסקים ב"דבר". לעניין ההסכם המיוחד, אין נפקא מינא לעובדה כי משכורתו של התובע נשתלמה לו ב"תקופה הראשונה" פר כתבה, ולא על בסיס דירוג עיתונאי. 21. יחד עם זאת, ההסכם המיוחד, חל רק על חלק מ"התקופה הראשונה". סעיף 7 להסכם המיוחד קובע כי ראשית תוקפו החל מה-1.4.90, בעוד שהתובע, בהסתמך על הסכם זה, תובע תוספות שכר החל מראשית "התקופה הראשונה", הווה אומר, החל מה 15.2.90. זאת אף זאת. למרות ש"ההסכם המיוחד" חל על התובע, כעיתונאי דבר, החל מיום 1.4.90, קובע סעיף 7א' להסכם המיוחד כי "כל התוספות הכספיות הנובעות מהסכם זה יחולו החל מה- 1.1.92 בלבד" (ההדגשות אינן במקור). כמו כן, סעיף 7ב' להסכם המיוחד קובע כי "שינוי ותק, דרגה וקידום הנובעים מהסכם זה יחושבו החל ממועד תחילתו של ההסכם. ואולם כל התוספות הכספיות הנובעות מכך יחולו כאמור החל מה-1.1.92" (ההדגשות אינן במקור). התובענה הינה לתוספות שכר הנובעות מההסכם המיוחד, הרי שגם אם התובע זכאי לתוספות על פי ההסכם המיוחד, הוא זכאי להן החל מה-1.1.92. התוספות: 22. הפרשי שכר עבודה "בתקופה הראשונה" (פברואר 90' - אוקטובר 92'). לצורך חישוב הפרשי שכר העבודה, ב"תקופה הראשונה", משווה התובע את השכר שנשתלם לו בפועל "בתקופה הראשונה" לזה שנשתלם לו כשכבר היה "עובד" של הנתבעת, קרי "בתקופה השניה" (יש לציין, כי לגבי "התקופה השניה" אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההסכם המיוחד חל על התובע וכי שכר התובע שולם לו על פי הוראות ההסכם המיוחד). דא עקא, כי עיון בתצהירי התובע וסיכומיו מעלה חוסר קונסיסטנטיות בסכומים הנתבעים. בעוד שבתצהירו, מבקש התובע כי לשכר שקיבל בפועל "בתקופה הראשונה" יוסף ההפרש למשכורת שקיבל באוגוסט 1994 ( הווה אומר 3408 ₪), הרי שבסיכומים עומד רכיב זה על סך של 3762 ₪ (שכר נובמבר 1992). זאת ועוד, התובע לא הסביר עד לשלב הסיכומים את החישובים המובילים לסכום הנטען, כמו כן לא הפנה למסמך ספציפי התומך בסכומים הרשומים ולא הסביר מדוע בשלב הסיכומים מבקש הוא להגדיל את הסכום. 23. מן המפורסמות הוא כי "ביה"ד לא ישים את עצמו לבלר של בא כוח התובע לעשות את המלאכה במקומו" (דב"ע נד/38-3 פרנסה-ימין, עבודה ארצי, כז(2) 234). ואף על פי כן, אנו נחשב את הפרשי השכר ככל הניתן, על פי הראיות שבתיק. בהקשר זה יש לציין כי התובע ביקש בקשה למתן חישובים בגין סכומים אלו עוד בכתב התביעה המתוקן מאת הנתבעת, וכי בית הדין הורה לנתבעת, בהחלטה מיום 5.1.98, להגיש חישובים אלו (קרי את אופן החישוב, שלטענת הנתבעת יש לבצע, במקרה שבו יתקבלו טענות התובע) ועל סמך נתוניה של הנתבעת ביסס חישוביו. 24. ואשר לדעתנו בעניין תוספות שכר העבודה המגיעות לתובע: השאלה הראשונה הינה מה היה השכר לו זכאי התובע בתקופה הראשונה, על פי הוראות ההסכם המיוחד. הנתבעת טוענת כי הבסיס לכל החישובים הינו שכר הסופרים שקיבל בפועל (שניתן לו כאשר הנתבעת סברה כי הוא "משתתף חופשי"). ואולם נקבע - " לא יעסוק עיתונאי אלא על פי האמור בהסכם זה. על אף האמור לעיל, רשאי העתון לשלם לכותב מאמרים מזדמן שכר סופרים, כל עוד לא נוצרו בין הכותב לבין העתון יחסי עובד מעביד" (ההדגשה אינה במקור) - סעיף 3 לפרק ג' של "ההסכם המיוחד". מכאן, שעל פי הוראת ההסכם הקיבוצי, שכר הסופרים הקבלני אינו יכול לשמש בסיס לשכר הראוי, שכן הוא שולם רק למי שלא היה עובד הנתבעת. 25. לצורך חישוב הפרשי שכר העבודה, להם זכאי התובע, החל מה-1.1.92 ועד לאוקטובר 92 (תום "התקופה הראשונה"), נתייחס למשכורת נובמבר 1992 שעמדה על 3761.90 ₪, שזהו המועד בו הכירה הנתבעת בתובע כ"עובד", ושילמה שכרו על פי הוראות "ההסכם המיוחד". ראוי לציין, כי גם הנתבעת התייחסה לסכום זה, לצורך חישוב הפרשי שכר העבודה של התובע, ויחד עם זאת, מלינה היא כי לא זה היה השכר שהיה משתלם לתובע אילו הוכר על ידה, עוד קודם לכן, בתקופה הראשונה, כעובד הנתבעת. ואולם, מאחר שמעבר להכחשה כללית של הנתבעת, לגבי גובה השכר ממנו יש לגזור את הפרשי השכר לא הובאה כל ראיה והנתבעת לא ציינה מה היה גובה המשכורת לתובע בתקופה הראשונה, אנו נקבל סכום זה שהציגה הנתבעת (הווה אומר משכורת נובמבר 92) לצורך חישוב הפרשי השכר המגיעים לתובע. 26. ואשר לחישוב הפרשי השכר עצמו, בגין התקופה שבין ינואר 92 לאוקטובר 92 (תום "התקופה הראשונה"): בהסתמך על ספחי ההמחאות, שהציג התובע, שולם לתובע בפועל, בגין תקופה זו סכום של 24,346 ₪. על פי קביעתנו, לעיל, כי התובע עבד בהקף משרה מלאה, וקביעתנו כי משכורת נובמבר 92 היא המשכורת הקובעת לצורך חישובי הפרשי שכר העבודה המגיעים לתובע, על הנתבעת לשלם לתובע, בגין תקופה זו: 3761.90 (משכורת נובמבר 92) * 9 חודשים (ינואר 92-ספטמבר 92 כולל)= 33,857.1 ₪. מכאן שסך הפרשי השכר המגיעים לתובע בגין תקופה זו הוא 9511.1 ₪, על פי החישוב שלהלן: 9511.1 ₪ = 24,346 ₪ (הסכום ששולם בפועל) - 33,857.1 (הסכום שצריך היה לשלם לתובע) 27. זכאות התובע לפדיון חופשה "בתקופה הראשונה" בהסתמך על סעיף 1 בפרק ז' להסכם המיוחד, טוען התובע, לראשונה בסיכומיו, כי הוא זכאי, באשר לכל ה"תקופה הראשונה" (בה לא הוכר כלל כ"עובד" על ידי הנתבעת וכפועל יוצא לא ניתנה לו כלל האופציה לקבל חופשה בפועל, על ידי הנתבעת) לקבל פדיון חופשה וזאת בגין 52.5 ימי חופשה (סכ"ה 5119.8 ₪). כאמור, טענתו זו של התובע, והחישובים הקשורים לה הועלו לראשונה בסיכומי התובע ולכן אין אנו יכולים להתייחס אליהם בפסק הדין. עניין דומה נדון בפס"ד מלון זוהר (לעניין אי הפרשות לפוליסת ביטוח), ויפה לענייננו: "אם כי התובע התייחס בסיכומיו להפסדים שנגרמו לו עקב אי השלמת ההפרשות לחברת 'הפניקס' וכתוצאה מהפיכת הפוליסה למסולקת, אין בית הדין יכול להתייחס בפסיקתו לכך מהטעם שהתובע כלל לא עתר מבית הדין לסעד כספי בשל כך, ובית הדין לא יעניק לתובע סעד שהוא לא עתר לגביו" (ההדגשות אינן במקור) (דב"ע נה/3-193 מלון זוהר - חנן זומרפלד, עבודה ארצי, כרך כט (1), 141). למעלה מן הצריך, נציין כי מתן פדיון חופשה בגין התקופה שלפני 1.1.92 אינה אפשרית על פי הוראות "ההסכם המיוחד" (ויש לזכור שתביעתו נסמכת רק על "ההסכם המיוחד"), משום שיש בה משום "תוספת כספית". 28. דמי הבראה התובע טוען, כי הוא זכאי לקבל בגין "התקופה הראשונה", על פי הוראות "ההסכם המיוחד", דמי הבראה בעבור 28.25 ימי הבראה (סכ"ה 9209 ₪). ואולם נקבע בפס"ד בעניין זדה כי: "משרצו הצדדים להסכם העבודה לאפשר פדיון הזכות הנלווית קבעו כך מפורשות, ומשלא קבעו - חזקה שהזכות אינה קיימת (ר' דב"ע מו/3-89, מדינת ישראל - רות שריירמן, פד"ע י"ט, 251, 255). משלא נקבע בצו ההרחבה כי דמי הבראה ישולמו לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד, אין המערערת זכאית לתשלום זה, ואין עלינו להיזקק בהליך זה לבירור השאלות האחרות הנוגעות לפירושו של צו הרחבה" (דב"ע שן/74-3 מיכאל זדה - שולמית לור, פד"ע כא 475). ומן הכלל אל הפרט. בחלק מהתקופה הנתבעת חלה "הלכת זדה" לפיה הזכות לדמי הבראה, אינה ניתנת לפידיון עם ניתוק יחסי עובד - מעביד. וגם לאחר מכן, בעקבות כינונו של "ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר דמי הבראה" מתאריך 23.5.91 (שהורחב בצו הרחבה שנחתם ב-8.9.91 ופורסם בי"פ 3928, התשנ"ב, ע"מ 140), הזכות לפדיון דמי הבראה מצומצמת רק לכדי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו של העובד, אם לא קיבל דמי הבראה בשנתיים האחרונות להעסקתו, ואילו התביעה כאן נוגעת לתקופה מוקדמת יותר, שכן התובע סיים עבודתו רק בשנת 1994 וכלל לא טען שבגין התקופה השניה לא קיבל דמי הבראה. מכל הסיבות הללו, דין תביעה זו להדחות. 29. קרן השתלמות א. התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום 7.5% מהשכר (חלק המעביד לקרן השתלמות) וזאת על פי סעיף 9 להסכם המיוחד (הקובע: " העתון ישלם לקרן השתלמות מוכרת לפי חוק...בגין כל עתונאי המועסק אצלו וזה מדי חודש בחודשו, סכום בשיעור של 7.5% ממשכורתו של העתונאי"), ובסך הכל לתשלום סכום של 9028.8 ₪ על פי החישוב הבא: 32 (חודשים) * 3762 ₪ ( משכורת נובמבר 92) * 7.5 אחוז. ב. נציין לעניין זה כי בניגוד למדיניות שנפסקה לגבי קרן פנסיה, לפיה רק במקרים חריגים יפסוק ביהמ"ש לעובד את הסכום שהיה צריך להפרישו לקרן, הרי שלגבי קרן השתלמות נפסק כי "ניתן לחייב מעביד, שלא מילא חובתו מכוח הסכם קיבוצי, צו הרחבה או חוזה עבודה, להפריש באופן שוטף כספים לקרן השתלמות, לפצות את העובד בגין אי התשלום האמור, על ידי חיוב המעביד לשלם לידי העובד את הסכומים שהיה עליו לשלם לקרן" (דב"ע נה/124-3 ירחמיאל באמגרטן -משרד להובלה של נהגי חדרה בע"מ, עבודה ארצי, כרך כח(3), 319). ג. ולענייננו, תשלום המעביד לקרן ההשתלמות הוא בבחינת "תוספת כספית", ולכן התובע זכאי לתוספת זו רק החל מה - 1.1.92 ולא החל מפברואר 90, ולפיכך, בהסתמך על משכורת נובמבר 92, זכאי התובע לסכום של 2539.28 ₪ על פי החישוב הבא: 9 חודשים (ינואר 92-ספטמבר 92) X 7.5% X 3761.90 ₪ (משכורת נובמבר 92) = 2539.28 ₪ 30. קופת גמל התובע טוען, בסיכומיו, כי הוא זכאי לסכום של 6019 ₪ בגין רכיב זה, על פי התחשיב שלהלן (גם כאן יש לציין כי אין התאמה בין הנתבע בסיכומי התובע ליתר כתבי טענותיו ותצהיריו): 32 חודש (כל "התקופה הראשונה") X 3762 ₪ (משכורת נובמבר) X 5% (סך המעביד בתגמולים) = 6019 ₪ גם כאן, עסקינן ב"תוספת כספית" הנובעת מ"ההסכם המיוחד", פועל יוצא זכאי התובע לסך המעביד בתגמולים, שעומד על 6%, החל מה- 1.1.92 ועד אוקטובר 92 (9 חודשים) ולא מתחילת "התקופה הראשונה". יחד עם זאת, יש להדגיש כי ההלכה היא ש"ערכאה שיפוטית לא תפסוק לתובע יותר מכפי שתבע" (דב"ע נה/3-193 מלון זוהר - חנן זומרפלד, עבודה ארצי, כרך כט (1), 141). אשר על כן, משום שהתובע תבע רק 5%בסיכומיו, לא יקבל יותר משתבע, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה 1692.85 ₪, לפי החישוב שלהלן: 1692.85 ₪ = 3761.90 ₪ (משכורת נובמבר 92) X 9 חודשים X5% 31. "התקופה השניה" קרי, מנובמבר 1992 ועד לסגירת העיתון בתקופה זו אין חולק כי התובע היה עובד של הנתבעת. ביחס לתקופה זו נתבעים: אש"ל, שעות נוספות גלובליות וקילומטראג'. לגבי שעות נוספות גלובליות, התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו את התוספות כמו העתונאים האחרים, עובדי העתון. כלומר, אין כאן טענה לגבי עצם הזכאות להטבות, אלא אך לגובה התשלום. לדעתנו, דין תביעה זו להדחות , מהטעמים הבאים: א. בהסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים, אין קביעה כלשהיא באשר לגובה רכיבים, אלא קביעת תקרה, הווה אומר שאין מדובר על שיעור אחיד לכל עיתונאי. כמו כן, התובע לא נימק מדוע הוא זכאי לתשלום גבוה מזה שקיבל. התובע גם לא הוכיח את טענתו כי עיתונאים אחרים, העובדים במערכת, אכן קיבלו סכומים גבוהים ממנו, ו/או כי הנוהג היה שעיתונאי המערכת מקבלים, כדבר שבשיגרה מכסות גבוהות יותר של המרכיבים הנתבעים. ב. התובע מסתמך על מזכר פנימי, בין נציגי הנתבעת: מר דני בלוך, העורך, לבין מר ראובן מלי, מנהל כוח האדם, המפרט את תנאי עבודתו של התובע. התובע עצמו לא היה מכותב ולכן אין לראות במזכר זה משום התחייבות של הנתבעת כלפי התובע, אלא אך מסמך פנימי, שלא יוצר זכויות לתובע. בנוסף, מסמך זה תומך דווקא בטענת הנתבעת. הצעתו של מר בלוך למר מלי, מנהל כוח האדם, להעלות את המכסות של התובע, נפסלה על הסף. המזכר הוחזר לעורך על ידי מנהל כוח האדם בנתבעת, כ"שתוספת היתר" של מרכיבים האלה, נפסלה. כמו כן, אין כלל המשך לתכתובת בין מר בלוך למר מלי, לפיה יש להגדיל תשלום התוספת, משום שמר בלוך התחייב בהם, לכאורה, כלפי התובע. גם עובדה זו, מביאה אותנו לכלל מסקנה כי לא היתה התחייבות של הנתבעת לתובע, להגדיל תוספות אלה. לכל היותר, יתכן שהיה נסיון לשקול הגדלת התשלום. ג. ולסיום, גם אם התובע היה מוכיח את טענתו, כי נוהל משא ומתן ונכרת חוזה אישי בין הצדדים, דבר שלא הוכח, הרי שגם אז, דין התביעה היה להדחות, באשר תביעתו, כפי שעולה מכתב תביעתו, מתבססת על ההסכמים הקיבוציים וכפי שנאמר - בהסכם המיוחד נקבעה תקרה ולא תשלום קבוע לכל עובד. 32. אש"ל התובע טוען, בהסתמך על "המזכר הפנימי" שהפנה מר בלוך למר מלי ובהסתמך על כך שמדובר בחלק בלתי נפרד ממשכורת העתונאים, כי הוא זכאי לקבל ימי אשל בגין 76 חודשים (כל תקופת עבודתו בעתון). כאמור, התביעה מבוססת על זכויות מכוח ההסכם המיוחד. ואולם אין בהסכם המיוחד הוראה המתייחסת לאש"ל. די בכך כי נדחה התביעה. למעלה מהצריך נוסיף גם כי התובע לא הציג כל ראיה בעניין הזכות הנטענת ו/או ראיות המעידות על הוצאות אש"ל שהוציא הלכה למעשה ושהיה זכאי להחזרן ואת פדיונן לא ניתן לתבוע לאחר סיום יחסי העבודה. 33. לבסוף, באשר לטענת חוסר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה, בשל תניית הבוררות שבהסכם המיוחד (סעיפים 10-1 לפרק ב' של ההסכם), שהעלתה הנתבעת בסיכומיה - זו נדחית בשל הוראות סעיף 5(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, לפיו יש להעלות בקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות לא יאוחר מהיום שבו טען המבקש לראשונה לגופו של עניין בתובענה. 34. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי: באשר ל"תקופה הראשונה" שבין פברואר 1990 ועד אוקטובר 1992, נמצא כי התובע היה עובד של הנתבעת. יחד עם זאת, תוקפו של ההסכם המיוחד הוא רק החל מה 1.4.90, והתוספות הכספיות הגלומות בהוראותיו ישימות רק החל מה-1.1.92. פועל יוצא, באשר ל"תקופה הראשונה" על הנתבעת לשלם לתובע כעולה מההסכם הקיבוצי המיוחד סך של 13,743 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. באשר לתקופה שלפני אוקטובר 1990, בה היה התובע משתתף חופשי, כמו גם לגבי התקופה שלאחר אוקטובר 1992 ועד למועד סגירת העיתון, התובע לא עמד בנטל הוכחת תביעתו ולפיכך תביעתו נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים ממתן פסק הדין, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. יחסי עובד מעביד