פסק דין 1. בערעור שבפנינו מתעוררת שאלה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין המשיב לבין מר ביאדרה חאלד שבבעלותו עסק לפיצוחים (להלן - המעסיק). בית הדין האזורי קבע בפסק דינו (תב"ע נז/54-02, השופט סומך ונציגי הציבור רוניס וגולן), כי בין השניים התקיימו יחסי עובד מעביד ובהתאם לכך קבע, כי זכאי המשיב לדמי אבטלה. העובדות כפי שנקבעו בבית הדין האזורי הן אלה: "א. למר ביאדרה חאלד היה עסק של בית קליה לפצוחים, העסק נוהל במבנה שהושכר ע"י ביאדרה מאחד מילדי התובע. (להלן - המושכר ההגדרה לא במקור - ע.ר.). ב. העסק הנ"ל נמצא בסמוך לביתו של התובע. ג. עד ל-1.1.96 נהל התובע עסק של ממתקים, לאחר שסגר את עסקו החל לעבוד אצל מר ביאדרה. ד. הקשר בין התובע לביאדרה נבע מהיכרות קודמת ביניהם, הם היו חברים, ומר ביאדרה שהיה מודע למצוקת התובע הסכים לקבלו לעבודה. ככל הנראה אם התובע לא היה מתקבל לעבודה מר ביאדרה לא היה לוקח פועל אחר, אלא היה נעזר בילדים מידי פעם בפעם. ה. התובע עזר בעסק, וכן ארז פצוחים בשקיות. התובע עבד ככל שצורכי העסק דרשו, אם כי לא היתה הקפדה על שעות העבודה. התובע היה מגיע בבוקר, עובד מספר שעות, עולה לביתו ושוב חוזר לעבודה זאת ללא שעות קבועות, בתחילת יום העבודה או בסיומה. ו. מידי חודש קבל התובע משכורת כמפורט בתלוש המשכורת (נ/2), בסכום של כ-1700 ₪. ז. התובע עבד 6 חודשים, בסיום תקופה זאת סגר מר ביאדרה את העסק ועבר ליפיע, בגלל המרחק ליפיע ומחלת אשתו הופסקה עבודת התובע." 2. המחלוקת שבין הצדדים, מושא ערעור זה, היא, כאמור, בשאלה, האם נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המשיב לבין המעסיק. 3. בית הדין האזורי קבע, כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המשיב לבין המעסיק בהסתמכו על תלושי משכורת שנתנו על-ידי המעסיק למשיב, ועל עבודה שבוצעה על ידי המשיב שבגינה היה זכאי לשכר. 4. המערער (להלן - המוסד) טען בערעור, כי על פי הנתונים העובדתיים שקבע בית הדין האזורי, מתבקשת מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע. 5. אנו סוברים, כי אכן צודק המוסד בערעורו, וכי בין המשיב למעסיק לא התקיימו יחסי עובד מעביד. אנו מגיעים למסקנה זו על סמך העובדות כפי שנתבררו בפני בית הדין האזורי, כמפורט להלן: א. לא היתה כל מערכת שעות עבודה מחייבת. לענין זה אמר המעסיק לחוקר המוסד, כי: "לגבי מוחמד לא הייתה לו שעת התחלה קבועה ולא הייתה לו שעת סיום קבועה. הוא היה בא מתי שבא לו, עובד כמה שעות והולך מתי שבא לו… אני לא הייתי מקפיד על שעות עבודה ולא על ימי עבודה, פשוט שילמתי לו חודשי" (ראה נ/5). ב. המעסיק לא זכר "כמה כסף שילם" למשיב. עם זאת ידע לומר כי משכורתו של המשיב בשיעור של 2,200 ₪ שולמה לו בצ'ק. לעומתו גרס המשיב כי משכורתו בשיעור של 1,700 ₪ שולמה לו במזומן (נ/1 ו-נ/5). ג. המעסיק לא היה זקוק לשום פועל, ולטענתו העסיק את המשיב אך מתוך רחמנות וחברות. לדבריו יכול היה להסתדר בלי שיעסיק את המשיב (נ/5). ד. המשיב הפסיק לעבוד אצל המעסיק, כשעזב המעסיק את המושכר בו שכנה החנות, והעביר את העסק למקום אחר בישוב יפיע. ראוי להדגיש, כי המושכר אותו עזב המעסיק הוא בבעלות בנו של המשיב. ה. הקשר שבין המשיב והמעסיק נמשך שישה חודשים בדיוק. פרק זמן זה הוא בדיוק פרק הזמן הדרוש לצבירת תקופת אכשרה. לנתון זה יש לייחס משקל משמעותי בהתחשב בכל שאר הנסיבות. 6. מכל האמור לעיל עולה, כי לא נוצרה מערכת יחסים משפטית מחייבת בין המשיב למעסיק וכי מדובר בקשרים חברתיים בלתי מחייבים שלא השתכללו ליחסי עובד ומעביד. 7. סוף דבר - הערעור מתקבל ללא צו להוצאות. יחסי עובד מעביד