ביטוח רכב נגנב - תשלום רק חלק מסכום ביטוח - בלי מיגונים התקנת קודן

ביטוח רכב נגנב - תשלום רק חלק מסכום ביטוח - בלי מיגונים התקנת קודן, הינו נושא שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט שינמן יעקב רקע עובדתי: התובע (להלן: "התובע" או "מר תומר") רכש מהנתבע (להלן: "הנתבע" או "מר רז") רכב מסוג פולקסווגן גולף קומפורטליין מודל 2001 מ.ר 4456010 (להלן: "הרכב"). הנתבע הנו סוכן ביטוח, והיה חבר של התובע. מהמועד בו רכש התובע את הרכב, נעשתה פוליסת הביטוח של הרכב בחברת הביטוח מנורה (להלן: "מנורה"), באמצעות הנתבע. הרכב נגנב ומנורה הסכימה לשלם לתובע רק חלק מסכום הביטוח בטענה, כי לא נעשו המגונים הנדרשים ברכב (קוד אישי-"קודן"). התובע טען, כי הנתבע התרשל כסוכן ביטוח, כאשר לא אמר לו, כי הוא חייב בקודן, ומכאן התביעה שבפניי, לפיה תובע התובע את הנתבע, לתשלום הפרש שווי הרכב, שלא שולם לו ע"י מנורה. הנתבע רכש את הרכב כרכב חדש, בחודש נובמבר 2000, באמצעות הלוואת ליסינג. לאחר כשלוש שנים, ביום 25.3.2004- רכש התובע מהנתבע את הרכב. בהתאם למוסכם בין הצדדים, שילם התובע לנתבע במישרין כ-66% משווי הרכב, ואת היתרה בסך של 36,000 שקלים, התחייב התובע לשלם ישירות לחב' הליסינג ב-14 תשלומים, ועד תום התשלומים סוכם, כי הרכב ישאר רשום ע"ש חב' שקל ליסינג בע"מ (להלן: "חב' הליסינג") ויוותר משועבד לבנק לאומי לישראל. לאחר תום התשלומים, ירשם הרכב ע"ש מר תומר (להלן: "ההסכם"- ראה נספח א' לסיכומי הנתבע). מאותו יום בו רכש התובע את הרכב, הוא היה הבעלים (בליסינג) והמחזיק של הרכב. ההיכרות והחברות שבין התובע לנתבע, הובילה לכך שהנתבע שימש כסוכן ביטוח של רכבי ועסקו של התובע, במשך כ-5 שנים, ובנוסף עקב קשרים אלו, הפך הנתבע להיות גם סוכן הביטוח של הגב' הראל ורדה חבוט- אימו של התובע (להלן:"גב' הראל"), והוא זה שבאמצעותו עשתה את ביטוחי הרכב. לטענת התובע, בטרם רכש את הרכב, אמר לו הנתבע, כי כל המגונים הנדרשים קיימים ברכב ואם ירכוש אותו יעשה לו את הביטוח "הזול ביותר בשוק" (ס' 4 לתצהיר התובע). מאחר והתובע רכש כאמור את הרכב, ערך הנתבע לרכב, עבור התובע, ביטוח מקיף במנורה על פי פוליסה שתוקפה היה מיום 31/3/2004 ועד ליום 31/3/2005 ושמספרה 0003013922046 - להלן: "הפוליסה"- ראה נספח א' לתצהיר התובע. ביום 23.3.2004, שלח הנתבע את התובע לבצע בדיקת מיגון. התובע ערך את הבדיקה והחזיר לנתבע את בדיקת המיגון. לגרסת התובע, עם קבלת תוצאות בדיקת המיגון כאמור, הודיע לו הנתבע, כי מאותה עת הוא "מכוסה רשמית" והוא יכול להתחיל להשתמש ברכב. בליל 26.6.2004, נגנב הרכב מחניית ביתו הצמוד קרקע של התובע ביישוב משגב דב, וזאת על אף שכל מיגוני הרכב הופעלו. לטענת התובע, מסר לו הנתבע, ביום 27.6.2004, כי הוא יקבל מחברת הביטוח את הכסף וכי בינתיים יקבל רכב חלופי. למחרת היום, טען התובע, כי הנתבע התקשר אליו ומסר לו, כי חוקר היה אצלו ושניהם צריכים לתאם גרסאות, אחרת לא יוכל התובע לקבל את הכסף, וזאת משום שלא ידע, כי צריך קודן מאחר והתובע גר בבית צמוד קרקע, ועל מנת שהביטוח יכנס לתוקף, ובכדי לזכות בכספי הביטוח, על התובע לומר לחוקר, כי הוא הינו מתגורר ברחוב החלמונית בראשון לציון בבית דירות- שאז אין צורך בקודן והביטוח יהיה תקף. התובע הגיש תביעה זו תחילה כנגד מנורה וכנגד הנתבע ולאחר הסכמה שהושגה בין מנורה לתובע, שילמה מנורה לתובע סכום של 61,077 שקלים (הכולל סך של 6,162 שקלים + מע"מ כשכ"ט עו"ד) והתביעה נגדה נמחקה. כעת מבקש התובע, כי הנתבע ישא בהפרש התגמולים שהיה אמור לקבל ממנורה בסך 40,933 שקלים. טענות התובע: לטענת התובע, הנתבע התרשל כלפיו, הן כאשר הציג בפניו מצג מטעה, לפיו הוא מבוטח ללא החרגה, והן באי עריכת כיסוי ביטוחי נאות, המותאם לצרכיו. לטענת התובע, מר רז ביקר בביתו מספר פעמים והוא ידע עוד בטרם נערכה הפוליסה, כי התובע מתגורר בבית צמוד קרקע. רק כשנגנב הרכב נוכח הנתבע ברשלנותו ו"גילה" שהיה צריך קודן וביקש מהתובע לשקר ולתאם עמו עדויות. לטענת התובע, הנתבע חב בנזקיו, בשל התרשלותו כלפיו כסוכן ביטוח, בהוצאת הפוליסה ועליו לשלם לו את הפרש תגמולי הביטוח, להם היה זכאי לולא רשלנותו ו/או חוסר מיומנותו ו/או הפר חובותיו, שהתבטאו בין היתר, בכך : א. שערך פוליסת ביטוח מקיף לתובע ולרכב שאינה מתאימה ומרוקנת מכל תוכן. ב. שמילא הצעת ביטוח לתובע וחתם בשמו ללא הרשאה ג. שהטעה את התובע בכך שמסר לו כי הפוליסה מכסה אותו ואת הרכב בגין הגניבה. ד. ששלח את התובע לבדיקת מיגון שאינה מתאימה לפוליסה. ה. שלא נקט במידת המיומנות המקצועית הנדרשת בנסיבות העניין. טענות הנתבע: לטענת הנתבע, התובע היה מודע לכך, שעל מנת שהפוליסה תהיה בתוקף, עליו להתקין קודן, ובהתאם נערכה לתובע הפוליסה. על פי הנחיות מזכירתו של הנתבע- הגב' שרון אסתר (להלן: "המזכירה" או "גב' שרון"), ביצע התובע בדיקת מיגון בחברת "אוטוטופ" ובהסתמך על הצהרת התובע, כי אינו מתגורר בבית צמוד קרקע, ניתן לו אישור, כי קיימת ברכב רמת מיגון הנדרשת. לאחר כשבועיים, כאשר התברר לגב' שרון, כי התובע מתגורר בבית קרקע, היא הבהירה לו, כי עליו להתקין קודן ברכב על מנת שהפוליסה תהיה בתוקף. כמו כן טען הנתבע, כי לא התרשל כלפי התובע, התובע נתן הצהרה כוזבת בדבר מקום מגוריו ומשלא התקין את המיגון הנדרש ברכבו גרם לבטלות הפוליסה. לטענתו, בשל מערכת היחסים הקרובה שהייתה ביניהם, נתן לתובע שירות מיוחד וויתר על העמלה לה הינו זכאי. עוד טען הנתבע, כי התובע מנסה לעשות עושר ולא במשפט. לטענת הנתבע, אומדן שווי הרכב למועד ההסכם, עמד על סך של 100,000 שקלים. על פי תנאי ההסכם, נקבע מחיר לתשלום בפועל, לסך 90,000 שקלים, אשר מתוכם שילם התובע לנתבע רק סך של כ- 50,000 שקלים ובנוסף סוכם, כי את יתר התשלומים ישלם התובע ישירות לחב' הליסינג. לטענת הנתבע, התובע עדיין לא מילא את התחייבויותיו לחב' הליסינג, שכן שילם רק 8,000 שקלים (שהם ארבעה תשלומים בהתאם לאמור בס' 23 לסיכומי הנתבע). התובע הודה, כי קיבל ממנורה סך של 61,000 שקלים - ובכך קיבל התובע סכום גבוה מזה שהוציא עד כה על חשבון הרכב. על כן טען הנתבע, כי משלא העביר התובע את הסכומים שקיבל ממנורה לשקל ליסינג על מנת לסגור את התיק בו נתבעו הצדדים על ידה, התעשר הוא שלא כדין. עדים: מטעם התובע- הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע- מר תומר, ושל גב' הראל. מטעם הנתבע- הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע- מר רז ושל גב' שרון. ביום 15/11/2006, נחקרו בחקירה נגדית עדי התביעה מר תומר והגב' הראל ועדי ההגנה מר רז וגב' שרון. חקירתה של הגב' הראל הייתה קצרה מאד, והלכה למעשה, בחקירתה לא התחדש דבר לעומת תצהירה. כל הפנייה לפרוטוקול הדיון משמעו פרוטוקול הדיון הנ"ל, במועד בו נחקר העד הרלוונטי. דיון: לאחר עיון בראיות ובעדויות הצדדים הגעתי למסקנה, כי אכן הנתבע התרשל, אלא שגם לתובע אשם תורם ולפיכך, הצדדים שניהם אחראים לנזק הכספי שנגרם לתובע. הנתבע התרשל בחובותיו כסוכן ביטוח אשר ביטח את הרכב, ובין היתר לא נקט במידת המיומנות המקצועית הנדרשת בנסיבות העניין ועל כן, ישא ב 66.6% מסכום הנזק, והתובע ישא ב33.3% - עקב אשמו התורם אשר יפורט להלן. רשלנות הנתבע: אין מחלוקת, כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים חברית ומערכת עסקית של סוכן ביטוח ומבוטח, במשך שנים (כחמש שנים לפני), ועובר לאירוע הגניבה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם ידע מר רז-סוכן הביטוח, כי מר תומר לקוחו, מתגורר בדירת קרקע ולכן חייב בקודן, או שמא סבר, כי מר רז גר בבית דירות ולכן פתור מקודן, בהתאם להוראות הפוליסה. על פי הראיות והעדויות שבפניי עולה, כי מר רז ידע או לכל הפחות היה מודע לאפשרות, שהתובע מתגורר, לפני ואחרי עריכת הפוליסה, בבית צמוד קרקע, במושב משגב דוב- ולא בבית דירות ברחוב החלמונית בראשון לציון, וזאת בייחוד לאור העובדה, שבמסגרת יחסי החברות שביניהם, והשירותים שניתנו לאימו של התובע, הוא ביקר בביתם צמוד הקרקע, מספר פעמים עובר לעריכת הפוליסה ולגניבת הרכב בעניין זה העיד התובע, לגבי מקום ביצוע עסקת המכירה של הרכב וההחלטה לעשות את הפוליסה כי: "... הוא עשה גם את העסקה בבית שלי, בבית צמוד קרקע". (ראה עמוד 13 שורות 1-2 לפרוטוקול). ובהמשך הוא מעיד: "ש. בדיקת המיגון ב"אוטוטופ", נספח ג' של הנתבע, באותה תקופה איפה גרת? ת. כל התקופה הזו גרתי במושב משגב דב, בתקופה שנגנב האוטו, שעשיתי את המיגון הזה. ש. באותה תקופה גרת במשגב דב בקרקע? ת. כן." חיזוק לגרסה זו של מר תומר, ניתן למצוא בסעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית של גב' הראל: "אני גרה בבית צמוד קרקע במושב משגב דב והנתבע שהיה חבר של בני בא לבקר אותו מספר פעמים בביתו." עוד עולה מהראיות ומהעדויות שנשמעו בפניי, כי טעותו של הנתבע לגבי הצורך בקודן, הייתה גם בקשר לרכב אמו של התובע- הגב' הראל. הנתבע, אף ערך לגב' הראל-שהנתבע מודה כי ידע שהיא גרה בבית צמוד קרקע - ביטוח מקיף לרכב ללא קודן, ורק לאחר אירוע הגניבה כשהתגלתה התקלה בעניין הקודן שברכב התובע, התבקשה הגב' הראל, ע"י מזכירתו של הנתבע- הגב' שרון, להתקין קודן ברכבה, על מנת שהפוליסה אשר נערכה ע"י הנתבע, תהיה בתוקף - ראה סעיפים 1-4 לתצהיר עדותה הראשית של גב' הראל. אף מעדותו של הנתבע עצמו עולה, כי הוא ביקר אצל התובע בביתו, ולפיו: "ידעתי שיש לו דירה בחלמונית 18, מעולם לא הייתי שם...וידעתי שהוא גר בבית קרקע ליד אימו". (ראה עמוד 19 שורות 6-9 לפרוטוקול). ובהמשך הוא מעיד: "ש. אתה אומר... ששבועיים אחרי שעשית את הפוליסה , ידעת שהוא גר בבית פרטי, למרות שאתה חבר שלו וידעת את זה קודם? ת. נכון ש. מצד שני אתה אומר בתצהיר שלך בסעיפים 12,13... ת. לא אני לא זוכר שביקשתי ממנו קודן....מכרתי את הרכב אצלו בבית, בקומת הקרקע במושב.."(ראה עמוד 20 שורות 2-4 לפרוטוקול). בסיום עדותו מעיד הנתבע: "ש. אסתי אמרה שאין לו קודן והוא לא רציני, אז ידעת שהפוליסה לא בתוקף, למה לא אמרת לו? ת. זה נכון וזו הייתה טעות שלא שלחתי לו מכתב ולא אמרתי לו שהפוליסה לא בתוקף" - ראה עמוד21 שורות 5-7 לפרוטוקול. אף מעדותה של הגב' שרון עולה, כי ידעה על מקום מגורי התובע: "ש. ...את גם שלחת את הפוליסה אחרי שהיא הופקה? ת. ...כששלחתי את הפוליסה, ידעתי שהוא נע בין שתי הכתובות, לכן שלחתי לו את נספח א' 2 לתצהיר תומר תומר, ברחוב 60, משגב דב .... ש. את שולחת את הפוליסה למשגב דב וידעת שהוא גר בבית בבית צמוד קרקע? ת. כן".(עמוד 17 שורה 3-9 לפרוטוקול). מהמקובץ עולה, כי הנתבע ידע קודם לעשיית הפוליסה, כי התובע מתגורר בבית אמו בבית צמוד קרקע. גם אם עובדה זו (שהיוותה שינוי לטענתו לדיווח שנעשה לחב' הביטוח), הובאה לידיעתו שבועיים לאחר עריכת הפוליסה וכשלושה חודשים לפני הגניבה, לא ברור מדוע לא התריע, במישרין באמצעות שיחה או בכתב בתובע, כי הפוליסה שלו אינה בתוקף ומדוע אז לא דרש מהתובע כי יתקין קודן. במחלוקת זו, דהיינו בשאלה אם ידע מר רז שהתובע גר בדירת קרקע בעת עריכת הפוליסה, אני מעדיף את עדותם של מר תומר ושל אימו הגב' הראל, על פני עדות מר רז והגב' שרון. עדותם של עדי התביעה, הייתה מהימנה ולא נסתרה והיא התיישבה היטב עם נסיבות המקרה והתנהלות הצדדים, ודי היה בכך כדי לקבוע, כי גרסת התובע הינה הגרסה הנכונה, אלא שעדי הנתבע עצמם הודו במישרין או בעקיפין, כי ידעו שמר תומר התגורר בבית צמוד קרקע בעת עריכת הפוליסה. הגב' שרון בעדותה הודתה, כי כבר בעת עשיית הצעת הביטוח היא ידעה שכתובתו במושב "משגב 60" (עמ' 16 ש' 28-30 לפרוטוקול), וכששלחה את הפוליסה ב- 14/4/04 היא שלחה אותה לכתובתו במושב (עמ' 17 ש' 4-9 לפרוטוקול). הנתבע עצמו מודה "בחצי פה", כי עוד לפני עשיית הפוליסה, הוא ידע או לפחות היה בספק, אם התובע גר בדירת קרקע וכך אמר בעדותו: "תומר ידעתי שיש לו דירה בחלמונית 18, מעולם לא הייתי שם, ......בשיחות בנינו ידעתי שיש לו גם דירה וידעתי שהוא גר בבית קרקע ליד אימו.......אני מכרתי לו את האוטו ב-23.03, הייתה שיחה ואמרתי לאסתי שאני חושב שהוא גר בקומת קרקע, אני הייתי אצלו בבית........אמרתי לאסתי שהיא תחדד את זה....." (עמ' 19 ש' 5-15 לפרוטוקול). הנתבע ידע והיה ער לפחות לאפשרות, כי התובע גר בדירת הקרקע ולכן מחויב בקודן. למרות שהנתבע ביקש ממזכירתו "לחדד" את נושא ההתקנה, הוא באופן אישי, למרות שהיה חבר קרוב של הנתבע, לא חידד בעצמו נקודה זו. כאמור, הנתבע לא "חידד" את נושא הקודן גם עם אימו של התובע, אלא לאחר שהתבררה התקלה עם התובע, לאחר הגניבה. מכל הטעמים האמורים, העדפתי את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע בעניין זה, לפיה- הנתבע לא אמר לתובע ולא האיר את עיניו, לגבי מחויבותו להתקנת הקודן, והוא עשה לו את הפוליסה תוך ידיעה שהיא אינה בתוקף (עמ' 20 ש' 18-28 לפרוטוקול). הנתבע התרשל הן כלפי התובע והן כלפי אמו, כאשר לא יידע אותם על כך שהפוליסות הביטוח אשר נערכו על ידו, כלל אינן בתוקף ללא התקנת קודן, וניסיונות הנתבע להטיל את האחריות על "הפקידה.... אני לא מתעסק בזה" (עמ' 21 ש' 4 לפרוטוקול), אינם יכולים להועיל לנתבע. אינני מקבל את גרסת הנתבע, כי לא ידע שהתובע מתגורר בקומת קרקע, אך גם אם הייתי מקבל את גרסתו, הרי שברור כי הנתבע ידע כשלושה חודשים, לפני אירוע הגניבה, כי התובע מתגורר בקומת קרקע, בניגוד למידע שנמסר למנורה, ושעל פיו נעשתה הפוליסה, כי הוא מתגורר בבית דירות. אם הנתבע ידע, כי התובע מסר לחברת הביטוח עובדות לא נכונות בקשר למקום מגוריו, הרי שלא ברור מדוע בשלב זה לא עמד בתוקף ולא דרש מהנתבע לעשות קודן, ובנסיבות אלו, הוא אחראי לכך שהפוליסה אינה מכסה את אירוע הגניבה ולנזק שנגרם לתובע עקב מסירת המידע המטעה (מבלי לגרוע מחלקו היחסי של התובע לאותה רשלנות כפי שיפורט). בהתאם לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח" או "החוק"), יש לראות בסוכן הביטוח, כשלוחה של חברת הביטוח, לעניין המשא ומתן לכריתתו של חוזה הביטוח (סעיף 33(א) לחוק). כן מורה החוק, לעניין חובת הגילוי בכריתת חוזה ביטוח, כי יש לראות בידיעתו של סוכן הביטוח, לגבי העובדות הנכונות של עניין מהותי, כידיעתה של חברת הביטוח (סעיף 33(ב)). לנוכח הוראה זו, אין מתעוררת כלל השאלה, כי אם מר רז ידע על מתן תשובות לא נכונות מצד מר תומר, הוא אחראי כלפיו במקרה שהיא לא מכסה את האירוע הביטוחי. הואיל וידיעת סוכן הביטוח היא ידיעתה של חברת הביטוח, אין היא יכולה לבטל פוליסה בשל אי-גילוי פרט מהותי כאשר הסוכן ידע על אודותיו (ראו, א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים, בעמ' 100 אך היא זכאית לטעון כי האירוע הביטוחי אינו מכוסה בהעדר ההגנות הנדרשות בפוליסה, וכאשר הסוכן אינו מאשר-כפי שטוען הנתבע בענייננו, כי לא נתן הסכמתו לסטייה או לשינוי מתנאי הפוליסה. כאמור, עילת התביעה של התובע מתבססת על כך שהנתבע התרשל כלפיו, ולכן עליו לפצותה עבור הנזקים שנגרמו לו בשל רשלנותו. כלל ידוע הוא, כי בעל מקצוע חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים (המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח 1317.; ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281.בעמ' 288). עיקרון זה הוחל אף לגבי סוכני ביטוח (ע"א 265/70 לוי נ' דאגר, פ"ד כה(1) בעמ' 349-348; ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב (להלן - פרשת מוריה פ"ד מב(2) 201.וכן ראוFraser v. B.N. Furman (Productions), Ltd. (1967 ; O’Connor v. Kirby & Co. (1971)). לעניין קיומה של חובת זהירות קונקרטית, השאלה הנשאלת היא אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי יכול וצריך היה המזיק לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113. בעמ' 126-125). בענייננו, התשובה לכך היא חיובית. הנתבע בפועלו כסוכן ביטוח, יכול וצריך היה לצפות כי מתן נתונים לא נכונים בהצעת הביטוח או אי התקנת קודן, יכולים להוביל לביטולה של הפוליסה או להעדר כיסוי מטעמה של מנורה. זוהי מיומנותו ומומחיותו של סוכן הביטוח (מתוך ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי בע"מ. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח") קובע בסעיף 55: "איסור תיאור מטעה (א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור. (ב) לעניין זה, "תיאור מטעה"- תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה ; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: ... 2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו. ... (ג) תהא זו הגנה טובה לסוכן ביטוח שבתארו תיאור מטעה התבסס על תיאור בכתב שסיפק מבטח ושהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתיאור מטעה." סעיף 108 לחוק הפיקוח קובע: "דין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה על הוראות סעיפים 55 עד 59 כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי דיני הנזקין האם עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 55 (ג) לחוק הפיקוח? הנתבע צירף, בנספח א' לכתב הגנתו- ובנספח ד' לסיכומיו, מסמך ששלח כביכול התובע למנורה שעל פי סעיף 1 שבו הוא מצהיר כי: "אני מתגורר בבניין דירות ברח' החלמונית 19 בראשון לציון וכי הכתובת במשגב הינה כתובת של אימי (זו הכתובת למשלוח הדואר שלי באופן קבוע)." (להלן: "המסמך"). הנתבע לא צירף את המכתב לתצהירו ולא הציגו במהלך שמיעת העדויות. מנגד הצהיר התובע בסעיף 21 לתצהירו כי: "יצוין כי נספח "א" לכתב ההגנה הינו עוד זיוף מבית מדרשו של הנתבע כאשר מעולם לא חתמתי על המסמך הנ"ל . אציין...כי אין כל סיבה בעולם שאחתום על מסמך שכזה כאשר אינני גר שם בכלל ואסכן בכך פוליסת ביטוח של רכב ששוויו כ-100,000 שקלים בשביל לחסוך כביכול 300 שקלים בביטוח". כאמור, עדותו של התובע הייתה עדות מהימנה שלא נסתרה ובחקירתו הנגדית הוא כלל לא נחקר על האמור בסעיף 21 הנ"ל לתצהירו. מנגד כשנחקר הנתבע בעניין זה הוא השיב : "ש.לכתב ההגנה שלך, אתה צירפת כנספח א', מסמך שכביכול הוא מתומר תומר לחברת הביטוח מנורה, אתה צירפת את המסמך הזה, משום מה לאחר שתומר העיד והוא לא נחקר בעניין זה שזייפת את המסמך הזה, אתה החלטת לא לצרף אותו לתצהיר...אתה חתמת על זה? ת. לא בשבועה ולא בפוליגרף." (עמוד18 שורות 24-27 לפרוטוקול) ובנוסף: "ש.למרות שזה כביכול הצהרה של תומר שהוא מתגורר בבית דירות, לאחר שתומר אומר שחתמת על זה, החלטת לא לצרף את זה? ת. יכול להיות." (עמוד 19 שורות 1-4 לפרוטוקול). משטען התובע כי המסמך מזויף ואינו אמיתי, הנטל היה על הנתבע להוכיח, כי מסמך זה אותנטי ואמיתי. הנתבע לא צירף מסמך זה לתצהיר העדות הראשית שלו ולכן גם לא היה מוצג בתיק, ודי היה בכך כדי שלא ישמש כראיה. עדותו של הנתבע, באשר לאמיתות תוכנו של המסמך כאמור, הייתה עדות הססנית מעורפלת ולא שפכה אור לבירור מקורו ואמיתותו, כאמור, הצהיר התובע מנגד, כי מסמך זה זויף והנתבע בחר שלא לחקור כלל את התובע על אמיתות מסמך זה. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה.לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. לאור כל האמור, אינני מקבל את המסמך ופוסל אותו כראיה בהליך זה ואני סבור, כי לא היה מקום לצרפו לסיכומים לאחר שלא צורף לתצהירי העדות של הנתבעים. משכך, לנתבע לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 55(ג) לחוק הפיקוח, ועל כן, חב הוא כלפי התובע בגין התרשלותו המקצועית, כאשר לא יידע את התובע באופן מיידי, על ההכרח בהתקנת קודן לרכב כתנאי לכניסתה לתוקף, ובהמשך כתנאי להמשך, תחולת הפוליסה. אשמו התורם של התובע: הגם שהגעתי למסקנה, כי יש לקבל את תביעת התובע, אני סבור, כי לתובע היה "אשם תורם" לנזקים ולהפסדים שנגרמו לו. בפוליסה צוין מפורשות ובהבלטה כי תנאי לכיסוי במקרה של גניבה הינו: "השלמת קוד סודי נדרשת למבוטח המתגורר בבית/ דירה קרקע" התובע הודה בעדותו, כי לא קרא את הפוליסה (ראה עדותו בעמוד 14 שורות 12-19). התובע הודה, כי עוד בטרם קבלת הפוליסה, הוא ידע שהוא צריך להתקין קודן (ראה עדותו בעמוד 13 שורה 8), אלא שהוא סמך על דבריו של הנתבע. הסתמכות זו, לא יכולה לעמוד לתובע כהגנה מלאה בפני הטענה כי גם הוא התרשל במידת מה, לאחר שקיבל את הפוליסה לידיו, בה נרשמה מפורשות דרישת הקודן. התובע, כמבוטח זהיר, היה אמור, בייחוד לנוכח חששותיו הקודמים, לבדוק בפוליסה שדרישה זו לא מופיעה. לא רק שדרישה שכזו לא נמחקה, אלא שהיא צוינה מפורשות תוך הדגשה עם כוכבים (****), מסביבה בפוליסה. ידועה ההלכה, כי אדם יחשב כקרא את המסמך לו נתן הסכמתו ו/או עליו הוא חתם ולא תתקבל טענה, כי לא קרא, לא ידע ולא הבין את האמור בו, לא ידע על מה חתם ולמה התחייב (ע"א 36/99 ר' יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ואח' תק-על 2001 (1) 1380). הפוליסה הינה כידוע, חוזה לכל דבר ועניין והתובע כצד לאותו החוזה, מוחזק כמי שקרא את החוזה והסכים לאמור בו, בין אם חתם עליו ובין אם הסכים לו בהתנהגות או בכל דרך אחרת. התובע תבע את מנורה על בסיס החוזה-הפוליסה המחייבת, וקיבל חלק נכבד מסכום הביטוח על סמך תובענה זו בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פד"י מט (2) 77, 84 נקבע: "הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא הדין בעיוור או במי שאינו ידוע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה הוא כי אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחוזה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו, ועל כן , הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה". לאור האמור אני מגיע למסקנה כי התובע גם הוא התרשל במידת מה, וברשלנותו תרם לנזק שנגרם. בקביעת שיעור האשם התורם בענייננו, יש להתחשב במכלול הגורמים שצוינו ולבחון את משקלם. על-פי רוב, אין בידי השופט אמצעי מדויק לקביעת שיעור האשם התורם. חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נעשית על בסיס של הערכה, לפיכך גם ערכאת הערעור אינה מתערבת בדר"כ שיעור האשם התורם שנקבע, אלא כאשר שגתה הערכאה הדיונית בהערכתה כך שהשינוי המתבקש הוא עקרוני (ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי, בעמ' 17; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, בעמ' 655). עילת התביעה הינה עילת הרשלנות, שמקומה בדיני הנזיקין אך היא מוכרת כעילה גם בתחום החוזי. בין סוכן הביטוח ללקוח נכרת חוזה מכללא, כי על הסוכן לשרת את הלקוח במקצועיות ובנאמנות. שאלת אפשרות החלת עקרון האשם התורם על צדדים לחוזה (להבדיל מתובענה בנזיקין), הינה שאלה שהועלתה ונידונה ע"י כב' הנשיא ברק בבר"ע 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט, שאינו שולל אפשרות של יישום עקרון האשם התורם בדיני החוזים, הגם שבאותו פס"ד, לא נזקק הנשיא ברק- כתוארו אז, ליישום עקרון זה. מעמדו של האשם התורם מחוץ לגבולות פקודת הנזיקין, הוכר כבר בע"א 3912/90 EXINIM נ' טקסטיל והנעלה, פד"י מז (4) 64, וכן על ידי המלומד א.פורת, הגנת האשם התורם בדיני חוזים 1997, בתזה שהוצגה על ידו בספרו, חלוקת האחריות בדיני חוזים, אוניברסיטת ת"א 1989. פיתוח דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים אפשרית, מאחר ומבחן צפיותו של הצד הנפגע אינו משמע עוד כמבחן בלעדי, וגם הצד הנפגע שהינו צד לחוזה, צריך למלא נטלים המוטלים עליו. כאשר שני הצדדים לחוזה תרמו בהתנהגותם לנזק, אין כל מניעה ליישם את דוקטרינת האשם התורם גם על הנפגע (ראה מאמרו של הנשיא לשעבר, השופט שמגר, במאמרו מגמות משפט, עיוני משפט כ', תשנ"ו - 1996 (5), בעמ' 20,21, וראה גפ פסק דינו של השופט וסרקרוג מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת.א. 333/95 אברהם שוסטר נ' יעקב אגרון, בסע' 32) (לא פורסם). שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם: האם האדם הסביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראה האמור 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד ואח', פד"י לח (4), ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון האגודה נ' מוסטפא בן אחמד, פד"י מד (1) 442). לאור כל האמור ותוך יישום המבחנים האמורים לעיל, ומאחר וסברתי, כי גם התובע כאדם סביר היה צריך לבחון את הפוליסה כאמור ולוודא, כי תנאי הקודן הושמט, אני מגיע למסקנה, כי התובע תרם גם הוא את תרומתו ולא עשה כל שלאל ידו, על מנת למנוע את הנזק, ולכן אני קובע, כי הוא אחראי ב-1/3, ולפיכך יהיה זכאי להחזר 2/3 מהסכום מהנזק שנגרם לו. הנזק: הנזק שנגרם לתובע ושהוכח, מתמצה בסכום הביטוח לו היה זכאי אלמלא התרשל הנתבע, דהיינו סכום הביטוח. התובע הצליח להגיע להסדר עם מנורה, שהייתה הנתבעת 1 בתובענה שהגיש בתיק זה. ביום 8/12/05, ביקש ב"כ התובע למחוק את התביעה כנגד מנורה ואכן ניתן פסק"ד, לפיו נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 1. באותה ישיבה לא נמסרו לביהמ"ש תנאי ההסדר הכספי וב"כ התובע רק הודיע, כי עקב ההסדר "הוקטן סכום התביעה ביותר מ- 50,000 שקלים." התביעה הוגשה ע"ס 95,000 שקלים, משמע, עקב ההסדר עם מנורה, יתרת התביעה לפי טענת התובע מגיעה ל-45,000 שקלים. ב"כ התובע הסכים בסיכומיו, כי רכיב הנזק בגין רכב חלופי לא הוכח, ולפיכך יש להפחית 5,000 שקלים, משמע, יתרת התביעה במלואה עומדת על סך של 40,000 שקלים לפי טענת התובע. ערך הרכב לפי הפוליסה הגיע לסך של 90,000 שקלים. התובע קיבל ממנורה סך של 61,077 שקלים. העובדה, כי מתוך סכום זה הופחת שכ"ט- לא הוכחה ואינה צריכה להילקח בחשבון הנזק שעל הנתבע לשאת בו. התובע לא שיתף את הנתבע בהסדר זה ובשיקוליו לגבי סיכויי התביעה ובלאו הכי לא קיבל הסכמתו להסדר. הצורך להגיש תובענה כנגד חב' הביטוח אינו קשור בהכרח, לרשלנות הנתבע, שכן- אם סבור היה התובע, כי יש לו עילת תביעה ראויה כנגד חב' הביטוח, יכול היה להמשיך בתובענה זו עד סופה ולבקש לקבל את הוצאותיו ממנורה. לאור האמור, יתרת הנזק המוכח של התובע מגיעה לסך של 28,923 שקלים. אם סכום הביטוח היה משולם במועדו, הוא היה צריך להיות משולם בסמוך ל-1/8/04 (כחמישה שבועות לאחר הגניבה). הסכום ששולם לתובע ע"י מנורה שולם בסמוך ל-18/12/05 (מועד בו נמחקה התובענה כנגד מנורה). לאור האמור סכום הנזק המלא הינו: סך של 90,000 שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/04 ועד להיום -בהפחתה של 61,077 שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם הסך לתובע (יום בו קיבל התובע או ב"כ, המוקדם יותר,את השיק ממנורה) ועד היום (סכום ההפרש יקרא להלן: "הנזק"). מאחר והגעתי למסקנה כי לתובע אשם תורם בשיעור של 33.3%, הרי שעל הנתבע לשלם לתובע 66.6% מסכום הנזק (להלן: "סכום הנזק"). טענת עשיית עושר ולא במשפט, אשר העלה הנתבע לראשונה בכתב הגנתו איננה מקובלת עליי, הנתבע טען בסיכומיו, כי היה על התובע להעביר את התקבולים שקיבל ממנורה לחב' הליסינג ומשלקח לעצמו את כספי בביטוח התעשר הוא שלא כדין. מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, על פי החוזה שנכרת ביניהם בקשר לרכישת הרכב, או מערכת היחסים המשלושת עם חב' הליסינג, אינם נדונים בתובענה זו, והם יוכרעו בתובענה אחרת התלויה ועומדת בין שלושת הצדדים, בתובענה שהגישה חברת הליסינג, בה תבעה את הצדדים בהליך נפרד מהליך זה (ובין הנתבעים שם הוגשו הודעות צד שלישי), ושם זכאי הנתבע להעלות כל טענותיו בעניין חובותיו של התובע לחב' הליסינג סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע את "סכום הנזק". ב"כ התובע יעביר לב"כ הנתבע, בתוך 10 ימים, במסירה אישית, חישוב מדויק של סכום הנזק. בנוסף ישלם הנתבע לתובע, בהתחשב בתוצאות ובהתנהלות הדיון: הוצאות משפט בסך של 1,800 שקלים וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 שקלים +מע"מ. סכום הנזק, ההוצאות ושכ"ט עו"ד (שיקראו להלן ביחד: "סכום פסה"ד"), ישולמו בתוך 30 יום מאז קבלת ב"כ הנתבע, את חישוב סכום הנזק, שיערוך ב"כ התובע כאמור לעיל. ממועד זה ואילך, יתווספו לסכום פסה"ד הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד תשלומם בפועל . לסכום פסה"ד יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום 30 יום כאמור ועד למועד התשלום בפועל.רכבביטוח רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב