פסק דין השופטת וירט - ליבנה: 1. בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו (תב"ע נה/ 3-1316; כב' השופט נחתומי ונציג הציבור מר קנר), אשר דחה על הסף את תביעת המערער, בנימוק כי תביעה זו, כמו תביעה קודמת אשר הגיש התובע בעבר, מתבססת בראש ובראשונה על עילת סיום עבודתו של התובע ולא על תקופת עבודתו בפועל. 2. העובדות הרלוונטיות לערעור הן אלה - א. המערער הגיש כנגד המשיבה תביעה ביום 30.4.89. תביעה זו היתה לפיצויי הלנה בגין אי שחרור במועד של פוליסת ביטוח מנהלים, אליה הופקדו כספי פיצויי פיטורים (להלן - התביעה הראשונה). הדיון בתביעה זו נסתיים בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה - שניתן ביום 13.1.94 (דב"ע נג/ 234-3, פד"ע כז 189). בפסק דין זה חייב בית הדין את המשיבה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשל עיכוב בשחרור כספי פיצויי פיטורים אשר הופקדו בפוליסת ביטוח מנהלים, ואשר לא הועברו למערער מאחר שהמשיבה לא העבירה במועד טופס 161 אל חברת הביטוח. ב. ביום 20.6.94, כחמש שנים לאחר הגשת התביעה הראשונה, וכחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הוגשה התביעה בתיק זה. יש לציין כי התביעה הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב והועברה לבית הדין לעבודה, וזאת מאחר שסמכות הדיון נתונה לבית דין זה. התביעה החדשה הינה לתשלום סכומים, אשר לטענת המערער לא הופקדו בפוליסת ביטוח המנהלים. המדובר בסכומים המהווים הפרשי תגמולים ואשר נוצרו מהפער בין עדכון השכר במהלך הזמן ובין השכר המבוטח על פי הפוליסה, כך שההפרשים מהווים התאמת סכום הפוליסה לשכר בפועל. ג. המשיבה טענה בבית הדין האזורי, ועדיין טוענת כך, כי עילת התביעה בשני המקרים הינה זהה, ועל כן דרכו של המערער לפתוח את תביעתו החדשה, חסומה מכוח העקרון של מעשה בית דין. ד. המערער טען בבית הדין האזורי כי עילת התביעה הראשונה היתה הפסקת עבודתו של המערער, בעוד שעילת התביעה השניה, הינה חובות המשיבה, כמעבידתו של המערער, במהלך קיומם של יחסי העבודה. 3. כאמור לעיל, בית הדין האזורי קיבל את עמדת המשיבה, כי המדובר בסעד הנובע מאותה עילת תביעה - פיטורי המערער, ועל כן דחה את התביעה על הסף. 4. להלן בקצרה טענות המערער - א. התביעה הראשונה נבעה מהפסקת עבודתו של המערער, שכן היא היתה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ואין חולק כי הזכאות לפיצויי פיטורים קמה רק עם הפסקת העבודה. לעומת זאת, התביעה החדשה נובעת מעצם קיומם של יחסי העבודה, והיא חובת המשיבה להשלמת הפרמיות המתמשכת בכל תקופת עבודתו. ב. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בסעיף 9א לחוק הגנת השכר, התשי"א - 1951, הקובע כי יש לראות בסכומים שהמעביד חייב לקופת הגמל כשכר מולן, היינו אם מדובר בשכר מולן, העילה נובעת מיחסי העבודה ולא מסיומם. ג. בנוסף, התביעה היתה יכולה להיות מוגשת במהלך יחסי העבודה, לעומת תביעה לפצויי פיטורים שיכולה להיות מוגשת רק עם סיום העבודה. ד. עמדת המערער נתמכת אף בפסיקת בית הדין לעבודה, בפרשות לוסטמן (דב"ע נה/ 57-3 לוסטמן - מפעלי גומי חיפה, פדע כח 297) ומרגי (דב"ע נד/ 227-3 מרגי - אוניברסיטת בן גוריון, פד"ע כח 403). ה. דחיית התביעה על הסף מנוגדת להלכה הפסוקה לפיה יש להעדיף את שמיעת התביעה לגופה ולא דחייתה או מחיקתה על הסף. 5. להלן בקצרה טענות המשיבה - א. עילת התביעה הוגדרה בפסיקה כ - מסכת העובדות המקימות לתובע סעד משפטי (דב"ע תשן/ 13-2 נאצר - חפציבה בע"מ, פד"ע כב 191, 193). העובדות שהן זהות ורלוונטיות לגבי שתי התביעות הן אלה - התובע היה עובד של המשיבה, המערער בוטח בפוליסת ביטוח מנהלים והמערער פוטר. כאשר לגבי התביעה ראשונה יש להוסיף את העובדה כי הפוליסה לא שוחררה במועד, בעוד שלגבי התביעה החדשה, יש להוסיף את העובדה, כי לאחר פיטורי המערער, המשיבה הפסיקה את התשלומים לחברת הביטוח. ב. ההבדל היחיד בין שתי התביעות הינו הסעד המבוקש. לטענת המשיבה, התובע היה זכאי עם פיטוריו לשני סעדים: פיצויי הלנה והשלמת ההפרשות. המערער תבע רק את פיצויי ההלנה ואין לו אלא להלין על עצמו. ג. למעשה התביעה החדשה אינה אלא השלמה של התביעה הראשונה. ד. המערער לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, למרות שהיה מודע לזכויותיו ודרש את ההפרשים עוד לפני שהגיש את התביעה הראשונה. ה. לחילופין, גם אם יקבע כי מדובר בשתי עילות שונות, כיוון שעילת התביעה החדשה הבשילה עוד לפני הגשת התביעה הראשונה, הרי ששתי העילות התמזגו לעילה אחת והמערער מנוע מלתבוע על פי העילה החדשה, לאחר שהגיש את התביעה הראשונה. ו. בתשובה לטענה כי יש לדחות תביעות על הסף במשורה, מדגישה המשיבה את זכותו של נתבע שלא להיות מוטרד ולשאת בהוצאות, שוב ושוב בשל אותה מחלוקת כאשר היה כבר לתובע יומו בבית המשפט. 6. תביעת מלוא הסעד או פיצול סעדים מוסדרים בתקנה 26 לתקנות בית הדין (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - התקנות), שזו לשונה: "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד. (ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם. (ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן צו כאמור, יתחשב בית הדין באלה - (1) התביעה קנטרנית או טורדנית; (2) התביעה הוגשה שלא בתום לב; (3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב במתן הרשות (ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין. 7. השאלה המרכזית העומדת לפנינו הינה האם על אף שהמערער תבע שני סעדים שונים (פיצויי הלנה והשלמת גמולים לפוליסת ביטוח מנהלים), המדובר בשני סעדים הנובעים מאותה עילה, שאז חלות הוראת תקנות 26(ב) ו-(ג) לתקנות המחייבות הגשת בקשה לפיצול סעדים, טרם הגשת התביעה לסעד הנוסף, שלא נתבע במקור. 8. אין חולק כי התביעה הראשונה, שנושאה היה פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים בגין איחור בשחרור פוליסת ביטוח המנהלים, בה הופקדו כספי הפיצויים, נבעה מהפסקת עבודתו של המערער. השאלה הנשאלת הינה האם התביעה להפרשי הגמולים לחברת הביטוח, נובעת אף היא מסיום העבודה או מתקופת העבודה. 9. לעניינו יפים הדברים שנפסקו בדב"ע נה/ 57-3 לוסטמן - מפעלי גומי חיפה, פד"ע כח 297, 302 - "תביעותיו של המערער בשנת 1993 התבססו על עילה הקשורה בסיום עבודתו (ביטוח מנהלים, דמי הבראה וביגוד). לעומת זאת, התובענה שהגיש המערער בשנת 1994 היא לגמול שעות נוספות בתקופת עבודתו (לשנים 1990 עד 1993). עילת התביעה בתובענה משנת 1994 אינה מושתתת על תשתית עובדתית הקשורה בסיום עבודתו, אלא על תשתית עובדתית הקשורה בתקופת עבודתו בפועל. מכאן, שאין מדובר בעילת תביעה אחת ומספר סעדים, אלא בשתי עילות תביעה נפרדות (הפיטורים וזכויות הנובעות מכך, לעומת העבודה בפועל וזכויות הנובעות מכך). אכן, רצוי שתובע, ובמיוחד כאשר מדובר ביחסי עבודה, ירכז תביעותיו בהליך אחד, גם כאשר מדובר בעילות תביעה נפרדות. ואולם, כל עוד אין מדובר בעילת תביעה אחת ובסעדים אחדים, אין חלות הוראות תקנות 26(ב), (ג), ו-(ד) לתקנות סדרי הדין. נוסיף, כי ככל שבית הדין יגיע למסקנה, כי הגשת תובענות נפרדות על ידי תובע נעשתה, לדוגמה, שלא בתום לב או מתוך כוונת הטרדה, רשאי הוא להביא גורמים אלה בחשבון פסיקת ההוצאות." במקרה שלפנינו, התביעה הראשונה נובעת מפיטוריו של המערער, בעוד שהתביעה השניה נוגעת לחובותיה של המשיבה במהלך תקופת העבודה. לפיכך אין המדובר באותה עילת תביעה המקימה סעדים שונים. חובתה של המשיבה, לטענתו של המערער, לשלם את הפרשי הגמולים לחברת הביטוח, נבעה מחוזה העבודה, והיא היתה בתוקף כל עוד המערער היה עובד המשיבה. גם לולא פיטורי המערער, אם המשיבה לא היתה משלמת את ההפרשים, ניתן היה לדון בטענת המערער כי בכך הפרה זכות חוזית כלפיו. מכאן שאין המדובר באותה עילת תביעה. 10. לאור מסקנתי זו, ועל פי הנפסק בעניין לוסטמן, לא היה מקום להגיש בקשה לפיצול סעדים, מאחר שאין המדובר בסעדים שונים הנובעים מאותה עילה. יחד עם זאת, יש להתחשב בהתנהגותו של המערער, אשר לא הגיש את תביעתו יחד עם התביעה הראשונה - למרות שידע על מחדליה, לכאורה, של המשיבה, עוד טרם הגשת התביעה הראשונה, ועובדה זו תישקל בשאלת גובה ההוצאות שיוטלו על המערער. 11. למעשה די היה באמור עד כה על מנת לקבל את הערעור, ואולם המשיבה הוסיפה וטענה כי לאחר הגשת התביעה הראשונה, התמזגו שתי העילות. ב"כ המשיבה מסתמכים בטיעונם על דעתה של ד"ר זלצמן, בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991). לדעתי, לא ניתן ליישם גישה זו, הנוגעת לחיובים נפרדים ושונים בתוכנם אשר נכללו באותו חוזה, לגבי חוזה עבודה. מכל מקום, ד"ר זלצמן מוסיפה לעמדה זו הסתייגות (בה"ש 20בעמ' 78 שם), לפיה - "דברים אלה יש לסייג למקרה שבו ניתן החוזה להפרדה לשתי עסקות נפרדות ושונות זו מזו - שאלה שיש לברר על פי כלים מתחום המשפט המהותי והנוגעים לדרך פירוש החוזה. על כל פנים, אם אמנם ניתן החוזה להפרדה, מצמיחה הפרתו של כל אחד מן החיובים, ובלבד שהוא נכלל בחלק נפרד של החוזה, עילת תביעה נפרדת לנפגע, ואפילו קדמה ההפרה השניה למועד הגשת התובענה הראשונה, אין פסק הדין בתובענה זו משמש מחסום לפני הנפגע לתבוע על פי העילה האחרת." הסתייגות זו מתאימה למצב שלפנינו, כאשר קיימת מערכת שונה של חיובים הנובעת מעצם קיומו של חוזה עבודה לעומת מערכת החיובים הנובעת ממעשה הפיטורים. 12. סוף דבר - דין הערעור להתקבל, אולם לאור דרך ניהול ההליכים על ידי המערער, שהוא גם עורך דין במקצועו, הגם שהערעור התקבל, עליו לשאת בהוצאות הערעור בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. פוליסהמסמכיםפיצוייםטופס 161פיטוריםפיצויי פיטוריםחברת ביטוחהלנת פיצויי פיטורים