פסק דין 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט הראשי ב' אזולאי ונציגי ציבור בכר וסטרץ; דיון נב/ 304-3) אשר חייב את מר קליין (להלן- המעסיק) לשלם לגב' אליה (להלן - העובדת) מחצית פיצוי הפיטורין, מחצית דמי הודעה מוקדמת, פידיון חופשה, שכר עבודה לחודש 05/90, פיצוי בגין פיטורים בתקופת ההריון ושחרור פוליסת ביטוח מנהלים. 2. המעסיק ניהל חנות ללבני נשים והעובדת עבדה בחנותו מיוני 1977 ועד לפיטוריה ביום 05/05/1990. המדובר הוא במערכת יחסים מיוחדת ששררה בין המעביד לבין העובדת במשך כ - 13 שנה בהן עבדה כמוכרת בחנותו. לפי העולה מפסק הדין, היתה העובדת, ככל הנראה, ידועה בציבור של מעסיקה במשך שנים רבות ובמהלך תקופת עבודתה אצלו אף סייעה בידו, בין היתר, בהעלמות מס שבגינן הועמד המעסיק, בסופו של דבר לדין. העובדת הייתה בחודש השביעי להריונה עת הודיעה למעסיק שלא תשוב לעבודתה לאחר הלידה ואילו בלב המעסיק עלה חשד כי היא גונבת מחנותו. בהסכם עד מדינה שנערך עם העובדת מיום 15/05/90 בפרקליטות המדינה, מחוז דרום - באר שבע נקבע, בין היתר, כי העובדת תמסור למחלקת החקירות של מס הכנסה ומע"מ על עבירות מס ועבירות אחרות שבוצעו על ידי המעסיק ושלהן הייתה אף היא שותפה. במסגרת ההסכם נאמר עוד כי במקרה שהעובדת תפר תנאי מתנאי ההסכם "מותר יהיה להעמידה לדין בגין הפרשה [של העלמות מס] ובגין עבירה של גניבה ממעביד". זאת, על סמך חומר הראיות הכולל אשר יאסף על ידי הרשויות, ולרבות עדויותיה". על פי דברי בא כוחו של המעביד, מרשו אכן הועמד לדין בגין עבירות מס והורשע בהן. 3. בית הדין האזורי דחה את טענות המעסיק על גניבה בהיקפים ניכרים שייחס לעובדת ומכאן אף את התביע שכנגד שהגיש המעסיק נגדה, בגין נזקים שנגרמו לו על ידה, בשל גנבותיה ממנו. 4. לפי חומר הראיות שהיה בפניו, קבע בית הדין האזורי "מערכת היחסים הבלתי פורמלית ששררה בין התובעת ובין הנתבע היתה כפירצה הקוראת לגנב... ומצב זה תרם במידה מסויימת לגישתה הבלתי מוצדקת של התובעת בכך שהרשתה לעצמה לבצע מכירות בצורה בלתי תקינה, למסור סחורה לאנשים מבלי לקבל תשלום מידי לכך, להשהות בידיה או לשלשל לכיסה תקבולים שלא נרשמו." עוד קבע בית הדין האזורי, כי נראה לנו שיש להעמיד את היקף הגניבות על המקרים הבאים שנמצאו כמוכחים, והם: בגדים תחתוניים בסכומים של 30 ₪ במקרה אחד ו - 40 ₪ במקרה השני וכן שלושה חלוקים שנלקחו ללא תשלום. כמו כן נראה היה כי הייתה מצידה הודאה "בגניבות בסכומים פעוטים". 5. בתוקף הוראתו של סעיף 53 ל"הסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה שנערך ביום 19/09/1962 (להלן תקנון העבודה) ועל פי סעיף 17 לחוק פיצוי פיטורים התשכ"ג - 1963 ובשים לב ל"מערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין התובעת ובין הנתבע" ויתר נסיבות הענין, קבע בית הדין כי יש להפחית את פיצויי הפיטורים לעובדת ודמי הודעה מוקדמת ולהעמידם על שיעור של 50% בלבד. 6. כנגד קביעתו זו בעיקרה, הגישו הצדדים את הערעורים שבפנינו, תוך שהם מתייחסים גם לפריטים האחרים שנפסקו ולאלה שנדחו על ידי בית הדין. 7. מקרה זה אינו מעורר שאלה משפטית חדשה, שכן קיימת פסיקה עניפה בסוגיה של שלילת פיצוי פיטורים בגין עבירת משמעת לרבות גניבה ממעביד (בין היתר, ראה: עע 300250/97 אמיטה הייבלום - שגרירות ארצות הברית של אמריקה בישראל, פד"ע ל"ה, 76 ופסקי הדין הנזכרים שם). אכן ככלל גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתרה. עם זאת, שעה שבאים אנו לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו ובין היתר חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור . 8. בנסיבותיו המאוד מיוחדות של מקרה זה, הגענו לכלל מסקנה, כי הסנקציה המתבקשת בנסיבותיו של מקרה זה היא שלילה של 20% בלבד של פיצויי הפיטורים. בהתאם, אף שיעור תמורת הודעה מוקדמת יופחת בשיעור של 20% בלבד. 9. אשר לכל שאר הפריטים בכתב התביעה ובכתב הערעור שהגישה העובדת, לא ראינו מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי, לאור העובדות והממצאים שנקבעו בו. עם זאת, רואים אנו לציין ולקבוע אלה: א. אין ניתן לפטר עובדת בהריון, מבלי לקבל היתר כדין. עם זאת, בנסיבות המקרה לא נתערב בשיעור הפיצוי שנקבע על ידי בית הדין האזורי. ב. התביעה לפיצויי הלנה התיישנה, ועל כן לא היה מקום לחייב את המעסיק בתשלום פיצויי הלנה, ממועד פסק הדין ואילך. 10. לאור קביעתנו דלעיל, לא ראינו לנכון, בנסיבות המקרה, להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי, בכל הנוגע לערעור שהגיש המעסיק באשר לתביעה שכנגד שהגיש נגד העובדת, בגין גניבה שייחס לה בהיקפים ניכרים ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך. אף לשיטתו של המעסיק לא הוכח כלל ועיקר היקפה של התביעה, מה גם שזו נשללה, בממצאי בית הדין האזורי ובמסקנותיו, למעט הסכומים המזעריים כמפורט לעיל. 11. לא מצאנו להיעתר לבקשת המעסיק להגיש ראיה נוספת בשלב הערעור. 12. סוף דבר: ערעורה של העובדת מתקבל באופן חלקי כך שסכום פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת יעמדו על 80% בלבד. המעסיק ישלם לעובדת את כל הפריטים האחרים בהם חוייב לפי פסק הדין שבערעור. כל הסכומים הללו נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום 5.5.1990 ועד לביצוע התשלום המלא בפועל. ערעורו של המעסיק נדחה. אשר להוצאות משפט: אנו מבטלים את סכום ההוצאות שנפסק למעסיק בבית הדין האזורי, בהיותו חורג ממדיניותנו בנושא זה. המעסיק ישלם לעובדת הוצאות משפט בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כדין. ידועים בציבור