פסק דין התובעת (להלן גם: "המטפלת") עבדה אצל הנתבעת, כמטפלת בשני ילדיה הקטנים של הנתבעת. התובעת עבדה בביתה של הנתבעת (להלן גם: "המעבידה") במשך 53 חודשים ועד שפוטרה ביום 30.9.99. התובעת השתכרה 1,700 ₪ בכל חודש, ולא קיבלה "פיצויי פיטורים" ויתרת "הודעה מוקדמת" (של שבועיים), משום שפוטרה, לדברי הנתבעת, בשל הפרת משמעת חמורה (עמ' 1, שורה 10 לפרוטוקול). יחסי העבודה שבין הצדדים התנהלו במשך שנים על מי מנוחות. התובעת היתה אז פרודה מבעלה, לימים גם התגרשה ממנו, וגידלה את ילדיה בכוחות עצמה ובעזרת המטפלת. חלפו אי אלו שנים, והתובעת פגשה באיש, שלימים הפך לבעלה (להלן: "בן הזוג"). זה העתיק את מקום מגוריו ועבר להתגורר עם התובעת וילדיה. או אז, התערערו יחסי העבודה שבין התובעת לנתבעת. בן הזוג עבד במשמרות במרבית ימי השבוע ולפיכך נכח בבית בשעות הבוקר החופפות לשעות עבודת המטפלת. המטפלת חשה שבהדרגה היא נדחקת לפינת הבית, במובן של צימצום סמכותיהם כלפי הילדים. היא גם חשה שלא בנוח בחברת בן-הזוג, אשר נהג בבית שבו התגורר כמי שנוהג בביתו שלו - קרי לבש לגופו לבוש מינימלי כלשון התובעת (עמ' 1, שורה 15) - דרש מהמטפלת ומהילדים שלא להפריע את מנוחתו במשחקם הרעשני, וכיוצ"ב. בן הזוג שהעיד בביה"ד, לא הכחיש את המצב העובדתי המתואר לעיל בעדותו לאמור: "זה נכון שהיו בקרים שהייתי בבית, לא הייתי מסתגר. הייתי מסתובב בבית. אבל היא אף פעם לא העירה לי ... וההפרעה של זה לילדים. עובדתית זה נכון שהייתי יוצא מהמקלחת עם מגבת לעיתים, וחלוק לעיתים ... אבל היא לא אמרה לי כלום על זה. הילדים היו בבית, ולכן ראו גם כאשר אני יוצא מהמקלחת. לא חשבתי שיש בזה איזה פסול, משום שהיינו משפחה. אמנם אז לא הייתי נשוי לנתבעת אבל עברתי לגור שם" (עמ' 8 שורה 7 לעדותו של בן הזוג מר עמיר סימן טוב). המטפלת הודתה כי לא העירה לבן הזוג על התנהגותו, אלא סיפרה על כך לנתבעת שהיא המעבידה, וזו שחפצה לדבריה לשמור על "שלמות המשפחה", לא עשתה דבר להקל על מצוקתה של התובעת. משנוכחה התובעת לדעת כי המצב העובדתי לא השתנה, היא החלה להתרשל בעבודתה. כך על פי דברי הנתבעת שמקובלים עלי (עמ' 7, שורה 5 לפרוטוקול). בתגובה פיטרה אותה הנתבעת, ונושא הזכאות לפיצויי פיטורים ויתרת ההודעה המוקדמת הובאו להכרעת בית הדין. ההכרעה: אני מבין את תחושתה של הנתבעת ובן זוגה, לפיה הם נהגו כבני זוג. המטפלת היתה צריכה להסתגל למצב החדש שנוצר עם בניית הקן המשפחתי החדש על חורבותיו של קודמו. אולם, נראה לי כי ארע במקום העבודה ארוע ששינה את תנאי העבודה באופן מוחשי. המטפלת היתה במשך שנים סמכות בלעדית בכל הנוגע לטיפול בילדים, כאשר הנתבעת איננה בבית, והמטפלת באותן השעות לא רק סעדה את הילדים אלא גם הקנתה להם הרגלי התנהגות וחינוך על פי תפישתה. לפתע מגיע גורם חדש למקום העבודה. גבר שהוא זר מבחינתה של התובעת. הוא לא זר לנתבעת ולילדיה. הוא בהחלט זר לתובעת. המטפלת אינה מורגלת בכך. היא לא מורגלת בהתחשבות ברצונו של אדם בוגר המצוי בבית יחד איתה. היא לא מורגלת בשהייה בבית שבו חי גבר, המתנהג בהליכותיו כפי שמתנהג בן משפחה בביתו. מבחינתה של התובעת זו הרעה מוחשית בתנאי עבודתה במשמעות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963. המטפלת לא הורגלה להתמודדות עם אדם בגיר שלפתע מלווה אותה במהלך עבודתה. היא לא הורגלה לאובדן של הפרטיות שהיתה לה, שעה שבן הזוג לא התגורר בבית. אני מוכן לקבל את טענתה כי היא נקלעה למצב של "הרעת תנאי עבודה" בעצם הפגיעה בסמכויותיה כלפי הילדים ובעצם תחושת אובדן הפרטיות שלה במקום עבודתה. לפיכך, לו היתה התובעת מתפטרת עקב כך ודורשת "פיצויי פיטורים", תביעתה היתה זוכה לאהדה ומתקבלת במלואה. אולם התובעת לא נהגה כך. במקום להתפטר היא החלה להתרשל בעבודתה, במטרה ללחוץ על המעבידה לפטר אותה. בנסיבות אלו התובעת נקלעה לתחומו של סעיף אחר בחוק פיצויי פיטורים - הלו הוא סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963. סעיף זה מאפשר פיטורים, אגב שלילת פיצויי פיטורים בשל "הפרת משמעת חמורה". בתי הדין לעבודה הצדיקו פגיעה בפיצויי פיטורים כאשר הוכח שהתנהגות העובד, מלכתחילה מטרתה לאלץ את המעביד לפטרו ולשלם לו פיצויי פיטורים (דב"ע נו/39-3 רוני שפירא נ. צילומית, פס"ד מיום 16.10.96; דב"ע מד/18-3 אורבך נ' גלדנר, פד"ע יד' 92, 100). במקרה דנן, מדובר בהתנהגות שהיה בה להצביע על התחמקות מכוונת מביצוע המטלות השגרתיות שהוטלו על המטפלת, והיו ידועות לה היטב מעבודתה ארוכת השנים אצל הנתבעת. עם זאת, המהלך הזה התנהל כשבועיים בלבד, בהם הנתבעת לא היתה קשובה למצוקתה של התובעת ולא ניסתה לפתור את הבעיה האמיתית שנוצרה בין השתיים ביחסי העבודה. בשים לב לאמור, נראה לי שפסיקת פיצויי פיטורים בגובה של 70% בלבד, מהווה תוצאה ראויה לנסיבות המקרה. אני מחליט להפחית את פיצויי הפיטורים, ולהעמידם על סכום של 5,255 ₪. הנתבעת תשלמם לתובעת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (7.10.99). לא מצאתי מקום לפסוק לזכות התובעת "הפרשי תמורת הודעה מוקדמת". בנסיבות שנוצרו, אין זה צודק לחייב את המעבידה בהעסקת התובעת במהלך כל תקופת ההודעה המוקדמת, וממילא אין זכות לקבל את תמורתה של אותה תקופת ההודעה. התובעת לא היתה מיוצגת על ידי פרקליט, ותרומתה להפסקת העבודה כפי שהופסקה, צויינה לעיל. לפיכך לא מצאתי לעשות צו להוצאות. ניתן לבקש רשות ערעור תוך 15 יום. מטפלת