פסק דין 1. בפנינו תביעה לתשלום יתרת דמי הבראה, הוצאות נסיעה, פדיון ימי חופשה, דמי הודעה מוקדמת והפרשי פיצויי פיטורים. 2. בכתב ההגנה נטען כדלקמן: א. עם סיום עבודת התובעת אצל הנתבעת נתבקשה התובעת להגיע למשרדי הנתבעת על מנת לקחת שיק על סך 1,059 ש"ח המהווים את יתרת הסכומים המגיעים לתובעת בגין ימי הבראה אולם התובעת סירבה לקחת את השיק. ב. לתובעת שולמו מלוא התשלומים המגיעים לה בגין הוצאות נסיעה. ג. התובעת ניצלה את כל ימי החופשה המגיעים לה על פי החוק. ד. התובעת קיבלה את כל פיצויי הפיטורים המגיעים לה מאת הנתבעת בסך של 5,119 ש"ח. ה. התובעת נתבקשה להמשיך ולעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת אולם סירבה. 3. הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהיר. מטעם הנתבעת העידה הגב' שרה קינן, מנהלת אחראית על חנויות הנתבעת (להלן "קינן"). לאחר שבחנו עדויות הצדדים ועיינו במסמכים שהוגשו לתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: 4. התובעת הועסקה אצל הנתבעת, כזבנית בחנות החל מיום 15.6.94 ועד ליום 7.4.96, מועד פיטוריה על פי הודעת הפיטורים מיום 7.4.96 (נספח א' לכתב התביעה). התובעת עבדה במשרה מלאה וקיבלה משכורת חודשית. 5. באשר לתביעה להפרשי פיצויי פיטורים- בענייננו אין חולק כי התובעת פוטרה מעבודתה. לטענת התובעת לא שולמו לה מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לה (ר' סעיף 4 לתצהיר). לטענת הנתבעת שולמו לתובעת מלוא פיצויי הפיטורים (ר' סעיף 11 לתצהיר קינן). מעיון במסמכים שהוגשו לתיק עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 5,119 ש"ח בגין פיצויי פיטורים (ר' נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן). התובעת לא הציגה תלושי משכורת לתיק ואף לא הוכיחה בדרך אחרת כלשהי את גובה השכר הקובע על פיו חישבה את סכום הפיצויים לו היא טוענת. לפיכך, אנו מקבלים את החישוב שערכה הנתבעת וקובעים כי הסכום ששולם לתובעת בגין פיצויי פיטורים כאמור מהווה את מלוא הסכום המגיע לה בגין עילת תביעה זו. 6. באשר לתביעה לדמי הודעה מוקדמת- לגירסת התובעת, משפוטרה לאלתר על ידי הנתבעת זכאית היא לדמי הודעה מוקדמת עבור חודש עבודה ובסך 3,000 ש"ח (ר' סעיף 6 לכתב התביעה המתוקן). לטענת הנתבעת במעמד פיטוריה ביקשה הנתבעת מאת התובעת להמשיך לעבוד חודש נוסף אולם התובעת סירבה ומשכך פוטרה לאלתר (ר' סעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן). כבר נפסק כי: "הודעה מוקדמת לפיטורים, מקום בו לא נקבעה בחוזה תקופת ההודעה, תהיה, לגבי עובד חודשי, חודש ימים, וזאת בהסתמך על ה"הקשר התעשייתי", קרי - ההוראות שנקבעו במרביתם המכריע של ההסכמים וההסדרים הקיבוציים במשק" (ראה לענין זה דב"ע נא/ 3-141 לוג'יק - סול, פד"ע כד 143, 149; דב"ע מא3-140/ כהן - זאב זמיר סוכנויות ביטוח בע"מ, פד"ע יד 9, 14, ועוד). התובעת העידה בחקירה נגדית כי חלתה בתחילת חודש אפריל ועל כן נעדרה מעבודה בימים 2.4.96 ועד ה- 7.4.96 וביום 7.4.96 פוטרה מעבודתה (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). התובעת הוסיפה בעדותה כי אין זה נכון שפוטרה לאחר שביקשה העלאה בשכרה וכן העידה כי לא נתבקשה להישאר חודש נוסף לאחר שהודיעו לה כי היא מפוטרת (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). קינן העידה כי היא נוהגת לפטר באמצעות שיחה שהיא מנהלת באשר לכוונה לפטר ולאחר מכן מתן הודעה בכתב. לדבריה "היום אני נוהגת לרשום את תקופת ההודעה המוקדמת. בתחילת הדרך עשיתי את הדברים בעל פה". קינן הוסיפה כי ביקרה בקניון ביום 7.4.96, הוציאה את התובעת מהחנות והציעה לה את האפשרות להמשיך לעבוד חודש ימים. לדבריה "התובעת סירבה ואמרה שאין זה מתאים לה והיא אינה מעוניינת להמשיך בעבודתה". עוד העידה כי הגיעה לחנות לאחר שמנהלת החנות הודיעה לה על דבר המצאות התובעת בחנות, ועל כן ניגשה לשוחח עימה (ר' עמ' 11 לפרוטוקול), אולם לדבריה "התובעת סירבה לעבוד חודש נוסף. לא הגעתי עם מכתב מוכן. אני חזרתי למשרד, הדפסתי את המכתב והבאתי אותו לחנות" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול). לגירסתה זו של הנתבעת, המוכחשת על ידי התובעת, לא הובאה כל ראיה לתמוך. משכך, משפוטרה התובעת ללא מתן הודעה מוקדמת דין תביעתה בגין רכיב זה להתקבל. נוכח העובדה שלא הומצאו לתיק נתונים לגבי משכורתה החודשית של התובעת כאמור, אנו פוסקים שהתובעת זכאית לתשלום דמי הודעה מוקדמת בשיעור של חודש עבודה ובסך של 2,925 ש"ח. 7. באשר לתביעה להחזר דמי נסיעה- לגרסת התובעת לא שולמו לה מאז תחילת עבודתה אצל הנתבעת מלוא דמי הנסיעה, אלא סך חודשי של 150 ש"ח בלבד. לטענת הנתבעת שולמו לתובעת מלוא התשלומים המגיעים לה בגין הוצאות נסיעה. כמו כן טענה הנתבעת כי התובעת לא התלוננה מעולם בפני הנתבעת בעניין זה. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (י"פ 4347 עמ' 365), זכאית התובעת להשתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה בסכום של 12.80 ש"ח ליום עבודה. התובעת העידה כי בסיכום עימה באשר לתנאי שכרה לא נאמר כי שכרה כולל הוצאות נסיעה אלא סוכם עימה כי יוסיפו לשכרה את דמי הנסיעה (ר' עמ' 7 לפרוטוקול). לדבריה "מהחודש הראשון לתחילת עבודתי ראיתי כי אני מקבלת 150 ש"ח דמי נסיעה. פניתי לנורית מלצר שהייתה הממונה הישירה שלי. אמרתי ששכר הנסיעות שלי הוא 600 ש"ח והיא אמרה לי כי תבדוק ואם מגיע לי סכום זה הוא ישולם לי. לא שילמו לי למרות שהובטח לי כי ישולם הסכום האמור" (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). גירסתה זו של התובעת לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתה הנגדית. מנגד גירסת הנתבעת לפיה שכרה של התובעת כלל תשלום גם בגין נסיעות לא הוכחה כלל ועיקר, מה גם שהנתבעת לא הוכיחה כי שכרה של התובעת במהלך תקופת העבודה עודכן בגובה העלאה בתעריפי הנסיעה הציבורית כפי שהיו מעת לעת ואשר היה בכך כדי לאשש את גרסתה. בהתאם להוראות צו ההרחבה הנ"ל זכאית היתה התובעת לתשלום של 320 ש"ח בחודש בעבור דמי נסיעות, בניכוי סך של 150 ש"ח אשר שולם לתובעת בחודש כהודאתה. לפיכך, בגין תקופת עבודתה נותרה הנתבעת חבה לתובעת סך של 3,570 ש"ח בגין הוצאות נסיעה. 8. באשר לתביעה לדמי הבראה- לטענת התובעת לא שולם לה מלוא הסכום בגין דמי הבראה. לגירסת הנתבעת, עם סיום עבודתה אצל הנתבעת, נתבקשה התובעת להגיע למשרדי הנתבעת על מנת לקבל שיק על סך 1,059 ש"ח המהווים את יתרת הסכומים המגיעים לתובעת בגין ימי הבראה, אך התובעת, מסיבות השמורות עימה, סירבה לקחת את השיק. בנוסף טענה הנתבעת כי במשכורת חודש אפריל 1996 שולמו לתובעת דמי הבראה בגין 5 ימים ובסך של 1,059 ש"ח. על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ 4364, עמ' 1005), זכאית היתה התובעת לתשלום בגין 10 ימי הבראה. תעריף יום הבראה נכון למועד הפסקת העבודה עמד על סך של 182 ש"ח. מעיון בתלוש חודש אפריל 1996, עולה כי התובעת קיבלה סך של 2,187 ש"ח. הנתבעת טענה כי התובעת לא חזרה לעבודה מאז סוף חודש מרץ בטענה שהיא חולה (ר' סעיף 8.1 לתהיר קינן). התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי אכן היתה בחופשת מחלה מיום 2/4/96 ועד ליום 7/4/96, עת פוטרה מעבודתה (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). מאחר והתובעת לא עבדה כלל בחודש 4/96 הרי שאנו מקבלים את גירסת הנתבעת לפיה במסגרת תלוש שכר 4/96 שולם סך של 1,051 ש"ח על חשבון דמי הבראה. בנוסף, על פי תלוש חודש יולי 1996, שהופק לאחר מועד סיום העבודה, שילמה הנתבעת לתובעת סך נוסף של 1,060 ש"ח בגין דמי הבראה ישירות לחשבונה של התובעת וזאת לאחר סירובה לסור למשרדי הנתבעת לשם קבלת השיק. גירסת הנתבעת כפי שהובאה בתצהיר קינן לא נסתרה ולא הופרכה. לאור האמור לא נותרה הנתבעת חבה לתובעת סכום נוסף כלשהו בגין רכיב תביעה זה. 9. באשר לתביעה לפדיון חופשה- לגירסת התובעת זכאית היא לפדיון חופשה בעבור 14 ימים. לטענת הנתבעת שולמו לתובעת במשכורת חודש 4/96 פדיון יתרת ימי חופשה בסך 895 ש"ח עבור 6 ימי חופשה (ר' סעיף 8.1 לתצהיר קינן). נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. וכך נפסק, כי "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26 " (ר' דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג 215). קינן העידה כי "כל דפי הרישום שהוגשו הם בכתב ידה של התובעת. אנו מכבדים כל דבר הרשום בדף גם אם לא חתמה. החופש נכתב על ידי העובדת" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול). על פי הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, ובהתאם לתקופת עבודתה והיקף משרתה זכאית התובעת ל- 22 ימי חופשה. התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי ניצלה לפי רישומיה 14 יום בסך הכל. לדבריה לקחה 5 ימי חופשה בשל חתונתה ואילו בחודש מרץ 1996 נעדרה 7 ימים (ר' עמ' 6 לפרוטוקול). לתיק הוצגו כרטיסי נוכחות לעובד (נ/ 1) ובהם פירוט על ימי נוכחות התובעת והעדרותה לרגל חופשה מהעבודה. הרישום בכרטיסי הנוכחות, הכוללים רישום לגבי ימי חופשה, נעשה על ידי התובעת. כרטיסי הנוכחות שהוצגו כאמור יש בהם כדי להוות ראייה לעניין ימי החופשה שנוצלו על ידי התובעת. מעיון בכרטיסי הנוכחות (נ/ 1) עולה כי התובעת נטלה 14 ימי חופשה. רישום זה תואם אף את גירסת התובעת באשר לימי החופשה שנוצלו על ידה ומשכך זכאית התובעת עם סיום יחסי העבודה ליתרת פדיון במכסה של 6 ימים ובסך של 702 ש"ח. מעיון בתלוש חודש אפריל 1996, עולה כי התובעת קיבלה סך של 2,187 ש"ח. כאמור אין חולק כי התובעת לא עבדה כלל בחודש אפריל 1996, ומשכך אנו מקבלים את תחשיב הנתבעת באשר ליתרת הסכום המגעת לתובעת בגין חופשה שנתית, קרי 895 ש"ח. לפיכך לא נותרה הנתבעת חבה לתובעת סכום נוסף כלשהו בגין רכיב תביעה זה. 10. סוף דבר אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. דמי הודעה מוקדמת בסך 2,925 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.96 ועד לפירעון. ב. דמי נסיעות בסך 3,570 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.96 ועד לפירעון. ג. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח צמודים כדין מהיום. פיטוריםשיקים