פסק דין הנסיבות מעשה תרמית שהיה, כך היה , ואוזני השומעים תצילנה. המשיב , יניב לוי (להלן: "לוי") הועסק כעובד על ידי המערער, אלי אמרן (להלן: "אמרן"). משפוטר לוי מעבודתו, הלך והגיש, לבית הדין האזורי לעבודה, תביעה לפיצויי פיטורין. הוא זכה בתביעה לפי שאמרן לא התייצב בבית הדין להתגונן מפניה. אמרן, בעצת פרקליט מלומדה, בא אצל לוי והציע לשלם לו סך 13,000 ₪, טבין ותקילין, על מנת לסיים, על דרך הפשרה, את הסכסוך ביניהם. לוי נעתר להצעה. נפגשו, השניים, ביום 25.11.98, ואמרן שרבט הסכם לאמור: תשלום עבור לוי יניב: הנני מאשר בזאת כי אים (צ"ל: "עם") קבלת הסף הנ"ל 13,000 ₪ לא יהיו לי שום תביעות, דרישות וטענות, כנגד אלי אמרן וגו'... הסכם זה נערך על שובר הנספח להמחאות בפנקס השיקים העסקי של אמרן. בה בעת, נתן אמרן ביד לוי את ההמחאה שהשובר נספח לה. ההמחאה היא שיק משוך על חשבונו של אמרן בסניף של בנק אמריקאי ישראלי בפתח תקווה. השיק ערוך כטופס שבו מוטבע, בין היתר, הביטוי: "למוטב בלבד". ביטוי זה נמחק, בידי אמרן ומשזה מילא את תורף השיק כתב : "שלמו לפקודת יניב לוי" (ההדגשה שלי). לוי כתב על גב ההמחאה את שמו ואת מספר תעודת הזיהוי שלו וכן הוסיף את חתימתו. למחרת, ביום 26.11.98, נפרע השיק מחשבונו של אמרן בסניף הבנק הנ"ל, לידי האדם שהציגו לפרעון באותו סניף בנק. מכאן, לרגע, נפרדות גרסאות הצדדים היריבים (כעולה מעדויותיהם בפני ראש ההוצאה לפועל). גרסת לוי היא שכיון שחשש שהשיק שנמסר לו לא יכובד, ביקש מאמרן תשלום במזומן. אמרן השיב שאם רצונו של לוי בתשלום במזומן עליו לחתום על השיק מאחור וכך יוכל אמרן להשיג את תמורת השיק מאחיו. לוי עשה כאשר נתבקש לעשות (וכך חתם על גב השיק והוסיף את מספר הזיהוי שלו) וקבע עם אמרן מפגש ליום מחר. למחר חמק אמרן ממפגש עם לוי, אף שהאחרון תבע את קבלת הכסף במפגיע. עוד יום חלף וביום 27.11.98 נפגש לוי עם אמרן במקום עסקו ולאחר המתנה לא קצרה בישר אמרן ללוי שאין בידו את סכום הכסף המובטח. ללוי נודע כי אמרן מתכוון לצאת את הארץ. על כן פנה, ביום 29.11.98, לבית משפט השלום וקיבל, במעמד צד אחד, צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד אמרן. הצו בוצע ואמרן הפקיד סך 18,000 ₪, במשטרת הגבולות, על מנת שיוכל צאת את הארץ. גירסת אמרן היא שהשיק נמסר ללוי וזה הלך, למחרת (26.11.98), אל סניף הבנק ופדה את השיק. אמרן הוסיף כי אותו יום הלך ובא אצל ביתו של לוי. הוא פגש את אשתו ואמר לה כי בעלה בוגד בה. זה היה אמנם דבר שקר אך באמירה זו ביקש לנקום בלוי שכן נאלץ לשלם לו סכום כסף שלא הגיעו. אמרן אישר כי ביום 27.11.98 הגיע לוי למשרדו אך לא יכול היה ליתן טעם לדבר. ביום 29.11.98 ביקש אמרן לצאת את הארץ לנופש קצר. להפתעתו הסתבר לו כי ניתן צו המעכב את יציאתו את הארץ. הוא נאלץ להפקיד סכום כסף מזומן במשטרת הגבולות על מנת שההגבלה תוסר. חלפו עברו עוד כמה ימים וביום 3.12.98 פתח לוי בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה. משהגיע מועד הדיון בהתנגדותו של אמרן טען האחרון: "פרעתי". ההחלטה נושא הערעור מר טוען "פרעתי" ומר טוען, לא כי, "רומיתי". והרי ברור כשמש שהאחד נקי כפיים ובר לבב ואילו השני רמאי מובהק שכלכל את מעשה המרמה הזדוני לפרטיו . כיצד מכריעים בינייהו? לא יצלח, בכגון זה, יישומה של חוכמת שופטים קדמונית (כגון סיפור האגדה על אותו נער חכם, שהכריע במחלוקת דברים קוטבית בין שָמָן לבָשָם בכך ששמנונית ידי השָמָן הציפה את האמת כשמן על פני המים; או משפט שלמה שהכריע במחלוקת בין אם תמימה לרמיית פי זולתה). כך נזקק יו"ר ההוצאה לפועל הנכבד (ד. אידלשטיין) לשביבי ראיות מבהירים, להגיון הדברים ולניסיון החיים כדי לקבוע באיזו מן הגרסאות ניכרים דברי אמת. אכן, לכאורה, גרסת אמרן פשוטה יותר והיא עולה בקנה אחד עם נסיון החיים הרגיל. השיק שמשך אמרן נפרע. הטענה כי הוא נפרע שלא לידי לוי משמעותה שלוי הותיר את השיק החתום חתימת היסב בידי המושך לעשות בו כחפצו. איזהו הפתי שינהג כך. בכל זאת, גם התרחיש שלוי העיד אודותיו אינו בלתי אפשרי. שלושה פרטים ראייתיים שכנעו את יו"ר ההוצאה לפועל לקבל את גירסת לוי ולדחות את גירסת אמרן. אלה הם: גירסת לוי נתמכה על ידי עדות של חברו בשם משולם. משולם בא עם לוי אל נקודת המפגש שבה אמור היה להימסר השיק לידי לוי. הוא לא היה עד ישיר להתרחשות (כיון ששני הצדדים התבודדו במכוניתו של אמרן) אולם מייד משיצא לוי לקראת משולם סיפר לו כי הותיר את השיק החתום בידי אמרן. משולם העיר כי נראה לו שנעשה, כלפי לוי, "תרגיל". ואכן, כשהצליח לוי, סוף סוף, לקבוע מפגש עם אמרן לשם קבלת הכסף המזומן, במקום השיק, נלווה משולם אליו, שהה עמו בהמתנה ולבסוף נאלץ לעזוב. הנוכחות של משולם בשני המעמדים הללו אינה שנויה במחלוקת. היא כשלעצמה מתיישבת רק עם גרסת לוי. האמירה של לוי על אתר כי אולץ להשאיר שיק חתום אצל אמרן, היא מן "רס גסטא" שיש לו כוח משכנע מסוים. אמרן העיד כי בא אצל אשתו של לוי לספר לה על בעלה הבוגדן כמעשה נקמה. גברת לוי העידה שלא היו דברים מעולם והכחשתה נאמנה בעיני יו"ר ההוצאה לפועל. אמרן ידע, כבר ביום 29.11.98, שלוי מכחיש את קבלת הכסף. הדבר היה ערב יציאתו לחו"ל. הוא שב מנסיעתו כעבור שבוע ימים. יכול היה על נקלה לערוך בירור מייד בסניף הבנק כדי למצוא את הפקידה שפרעה את השיק ולהציל מפיה פרטים אודה זהות מקבל הכסף. אמרן גם לא בדק אם הבנק מחזיק רישום המגלה את זהות מקבל הכסף או טופס הכולל את חתימתו. נטל השכנוע בטענת פרעתי רובץ לפתח הטוען אותה. על כן הימנעותו של אמרן מהבאת ראיה מפי פקיד הבנק פועלת נגדו. לפיכך נדחתה טענתו של אמרן ומכאן הערעור לפני. ראיות בערעור אמרן ערער על ההחלטה. במסגרת ערעורו ביקש להשמיע את פקידת הבנק, כעדה. הוא טען, בפני סגן הנשיא של בית משפט זה, השופטת סירוטה, שהליך ערעור זה מיוחד הוא לפי שהדין (תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל) מורה למערער לתמוך את ערעורו בתצהיר לאימות העובדות ומכאן שבית המשפט שלערור רשאי לדון בטענות עובדתיות גם אם הן לא נטענו או הובאו בפני ראש ההוצאה לפועל (ראה: ד. בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (2001) 589). השופטת סירוטה נעתרה לבקשה והורתה לקבל תצהיר מפקידת הבנק ולהזמין אותה לחקירה על תצהירה. לי נראה שהחלטה זו היא פרשנות רחבה מדי של תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל. התקנה מורה שעל המערער לפרש בערעורו את טענות העובדה והחוק שהוא טוען להן ולצרף תצהיר לאימות העובדות. כיוצא בזה מניחה התקנה רשות בידי המשיב לערעור לתמוך תשובתו בתצהיר תשובה. ממילא כלולה בכך האפשרות להזמין את המצהירים לחקירה על תצהיריהם. אולם מניין שמותר להזמין עדים נוספים או לשמוע מחדש עדים שהעידו בפני יו"ר ההוצאה לפועל? אני סבור שהאפשרות הזאת אינה נובעת מלשון התקנה (הדוברת רק בתצהירי הצדדים לערעור) ואף לא מחיבורו של השופט בר אופיר או מן הפסיקה הנזכרת בו (רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר פ"ד מג(1)329, 332). אלא שלאחר שניתנה החלטת סגן הנשיא ובירור הערעור הועבר אלי, לא ראיתי מקום שאבטל את החלטת סגן הנשיא, משל הייתי ערכאה גבוהה הימנה. קיבלתי את תצהירה של פקידת הבנק וגם שמעתי את חקירתה בידי בא כוח לוי. הפקידה העידה כי הנוהל הרגיל של הבנק הוא שלעת פרעון שיק לידי המוטב (או הנסב) יש לזהות את מקבל הכסף. נערך רישום של מס' תעודת הזיהוי על גב השיק (בידי הפקידה או בידי מחזיק השיק) והפקידה משווה את הרישום לתעודת הזהות של מחזיק השיק. אין היא יכולה לזכור, לעת הזאת, שנים לאחר פרעון השיק, מי הוא זה שלידו נפרע השיק. אולם חזקה שפרעה את השיק לידי לוי שכן שמו, חתימתו ומספר הזיהוי שלו מופיעים על גב השיק. הפקידה העידה כי בתקופה ההיא לא היה נהוג בסניף הבנק הנדון להחתים את מקבל הכסף על הטופס המשקף את פעולת הבנק בפירעון השיק. טיעוני הצדדים בא כוח המערער טוען שתי טענות עיקריות. הטענה האחת היא שלוי לא עמד בנטל השכנוע. אכן, כין שאמרן טען טענת "פרעתי", מחויב הוא בהוכחתה (כיון שזו טענת "הודאה והדחה"). אלא שהוא עמד בנטלו. הוא הוכיח כי משך שיק לפקודת לוי וכי השיק נפרע. המסמך (השיק) מוכיח, לכאורה, על פי הרשום על גב השיק כי הוא נפרע לידי לוי. הטוען אחרת, נטל השכנוע מוסב אליו. לוי, שנטל השכנוע הוסב אליו, אינו יוצא ידי חובת נטלו בהבאת עדים שמסרו פרטים עקיפים. הרי לוי טוען נגד המסמך. טענה נגד מסמך צריכה לראיה בכתב. כזאת לא הובאה. הטענה השניה היא, שאם בדיון בפני יו"ר ההוצאה לפועל נוצר חסר במערכת הראייתית של אמרן, שנבע מאי העדת פקידת הבנק, באה זו לכאן, אל בית המשפט שלערעור והעידה על נוהלי פעולתה. על כן לראיות שבידי אמרן (השיק על האמור בו) נוספת חזקת תקינות פעולת הפקידה, שלא הופרכה. בא כוחו של לוי גרס שלא נפל פגם בהחלטת יו"ר ההוצאה לפועל. הוא סמך החלטתו על עדים שנמצאו מהימנים בעניו ולא כאן המקום להתערב בממצאי אמון אלה. אפילו תניח שהפקידה משתדלת לקיים את נוהלי הבנק באורח סדיר, אין הדבר שולל את גירסת לוי. אמרן שכלכל את מעשה הרמייה מלכתחילה, מצא לנכון להפוך את השיק שסחירותו מוגבלת לשיק "לפקודת לוי". הוא עמד על כך שלוי יחתום חתימת היסב בלווית פרטי זיהוי. לוי התמים עשה כמצווה כתב את שמו וחתם ליד. סניף הבנק הוא סיף פעולתו של אמרן. הלז בן בית במקום והוא מופיע שם, לדברי הפקידה, מדי יום ביומו ומושך כספים. כיון שהיתה על גב השיק חתימה מלאה של לוי, מסתמא ראתה הפקידה בכך חתימת היסב ואת חתימתו של לוי דימתה להיות חתימת מפקיד השיק לפירעון. כיון שהמפקיד היה הלקוח המוכר לפקידה היטב, לא דקדקה עמו בזיהוי חתימתו. הכרעה לא מצאתי יסוד להתערב בממצאי יו"ר ההוצאה לפועל המלומד. עדות לוי והעדויות הנוספות שהושמעו מצדו אינן "עדות נגד מסמך" אלא "עדות נגד התביעה". לשון אחר, לוי לא טען כי המסמך (השיק) מזוייף או שפרשנותו אינה נכונה. הוא טען טענת תרמית, חצונית למסמך ואותה יכול היה להוכיח בראיות כל שהן ולא נצרך דווקא לכתב (ראה: קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשנ"ט), 1111-1117). גירסת לוי ועדיו נאמנה בעיני יו"ר ההוצאה לפועל. ממילא גירסת אמרן לא נאמנה. הגיון שיקוליו של יו"ר ההוצאה לפועל פורט לעיל ולא מצאתי כי נפלה בו פירכא. דומה לי שאף אני תחתיו הייתי מגיע לאותה תוצאה. פשיטא שאדם שאולץ לשלם פעמיים (פעם בשיק לידי לוי ופעם בהפקדה במשטרת הגבולות) של סכום לא מבוטל, היה "מרעיש עולמות" עם שובו מחו"ל. אולם אמרן פנה לבית המשפט בבקשה לדון בהחלטת עיכוב היציאה מן הארץ (ובעקיפין גם בחיובו בהפקדת הכסף) למעלה מחודש וחצי לאחר שובו לארץ. בינתיים הלך וקטן הסיכוי שפקידת הבנק (שלא נערך עמה ברור מיידי) תזכור את פרטי המקרה הקונקרטי. סימני התרמית ניכרים בכל פעולותיו של אמרן (החל בשינוי מהות השיק; שינוי שלא היה לו טעם ותכלית זולת רעיון גרימת סחירותו לצורך התרמית; דרך הביקור המוזר שלא היה ולא נברא אצל גב' לוי כדי להלך רכיל על בעלה ועד להעדר הסבר מצד אמרן לביקור של לוי במשרדו לאחר שזכה, כביכול בכספו). עדותה של פקידת הבנק אינה מעלה ואינה מורידה משום כלליותה. העדה לא יכלה לקבוע דבר נחרץ באשר להתרחשות הקונקרטית. היא ביקשה רק לסמוך על הנחת התקינות של פעולתה. אלא שעדותה אינה מפריכה את האפשרות שמעשה התרמית של אמרן אירע במציאות. משהאמין יו"ר ההוצאה לפועל ללוי ועדיו, ממילא הפכה האפשרות של תרמית מהיפותיזה למציאות סבירה. משבאתי לכאן, אני דוחה את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיב, בדרגה זו בסך 7000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הודאה והדחהטענת פרעתי