פסק דין רקע עובדתי: 1. התובע והנתבע שכנגד (להלן:התובע) עבד אצל הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן:הנתבעת) שהינה חברה העוסקת בתחום מוצרי הנייר. תאריך תחילת העבודה הוא 7.1.96, ותאריך סיומה שנוי במחלוקת בין הצדדים. עם תחילת עבודתו נחתם בין הצדדים חוזה עבודה (ת1/) (להלן:החוזה). תנאי העבודה 2. תפקידו של התובע ע"פ החוזה הוא : "נהג משאית מחלק סחורה ברחבי הארץ. התפקיד כולל גביית המחאות או כספים מלקוחות. התפקיד כולל העמסת הרכב והורדת הסחורה במעון הלקוח. מר אורן קינן (התובע) מודע שביום שאין חלוקת סחורה עליו לעזור בכל תפקיד שיתבקש" (ההדגשות כאן ולהלן שלי א.א). לענין השכר נקבע בחוזה כי: "מר אורן קינן (התובע א.א) יקבל משכורת ברוטו גלובאלית של 3200 ש"ח עבור 3 החודשים הראשונים. היה ובסוף תקופת הניסיון של 3 החודשים הראשונים של ניסיון, מר אורן קינן יענה על הדרישות ויבצע את תפקידו לשביעות רצונה של ההנהלה, משכורתו החודשית (ברוטו וגלובלית) תועלה לסך של 3500 ש"ח". לענין תנאים נוספים נקבע בחוזה שהתובע זכאי ל: "חופש: 10 ימים נטו לשנה הבראה: כחוק" 3. התובע היה מעורב בשתי תאונות דרכים במהלך עבודתו אצל הנתבעת. הראשונה ב 21.2.96, והשנייה ב - 8.8.96 . הנתבעת הינה מבוטחת בחב' ביטוח וזו שילמה עבור התיקונים הנדרשים, כאשר הנתבעת נדרשה לשלם דמי השתתפות עצמית כלשהם. הנתבעת דרשה מהתובע לשלם סכום מסוים מדמי ההשתתפות, אך בפועל הוא לא עשה כן. לאחר שלושה חודשים לא הועלה שכר התובע ל 3500 ש"ח כמוסכם אלא נשאר קבוע כמוקדם. ורק ב 7/96 הועלה שכרו והגיע לסך של 3500 ש"ח. ב 7.12.96 (להלן:"האירוע הראשון), הורו לתובע לעבוד במחסן במקום לצאת לחלוקת הסחורה כנהג. התובע סירב לעשות כן והלך לביתו. למחרת חזר לעבודתו בנתבעת והמשיך לעבוד כרגיל. ב - 29.12.96 (להלן:"האירוע השני"), שוב נאמר לתובע שעליו לעבוד במחסן. התובע החל לעבוד במחסן, אך לאחר זמן מה עזב את מקום עבודתו. התובע הלך לרופאו וקיבל ממנו אישור מחלה למשך ארבעה ימים. לאחר ימים אלו חזר למקום עבודתו ושם התברר לו שהנתבעת רואה בו כמי שהתפטר מתפקידו ב- 29.12.96 ואינו עובד אצלה יותר. ביום 10.8.97 הוגש כתב התביעה ע"י התובע. ביום 5.3.98 הוגש כתב הגנה ותביעה שכנגד ע"י הנתבעת. טענות התובע 4. עיקר עבודתו ע"פ החוזה היא כנהג חלוקה. יתרה מזו, אין ביכולתו לבצע עבודות במחסן במשך זמן ארוך מפאת האבק הרב המצוי שם שגורם לו להתקפי אסטמה ממנה הוא סובל מילדות. בניגוד למוסכם עימו בחוזה, נאמר לו מספר פעמים לעבוד במחסן במקום לעבוד באותו יום כנהג חלוקה, למרות שהיה צורך בחלוקת סחורה באותו יום, ועובד אחר יצא במקומו. באירוע הראשון, התובע הסביר למנהל העבודה שאין ביכולתו לעבוד במחסן מפני שיש לו אסטמה. הלה אמר לו "אם אינך רוצה לעבוד במחסן - לך הביתה". התובע הבין זאת כפיטורין והלך לביתו. למחרת, הוא שב לעבודה והמשיך לעבוד כרגיל. 5. "באירוע השני", התובע לא חש בטוב עוד בבוקרו של אותו יום, וזמן מה לאחר שהחל לעבוד במחסן הורעה הרגשתו והוא הלך לרופא, הרופא נתן לו תעודת מחלה למשך ארבעה ימים ביום 2.1.97 , בתום ארבעת ימי המחלה הללו, חזר התובע לעבודתו שם נאמר לו שהוא אינו עובד יותר. התובע הבין זאת כפיטורים והוא הלך לביתו. הוא המתין בביתו שבועיים ימים בכדי לראות האם יקראו לו לחזור לעבודה, מפני שלא היה ברור האם יש לו מקום אצל הנתבעת אם לאו. משקריאה כזו בוששה לבוא, הבין התובע שאכן הוא פוטר, והחל להתייצב בלשכת התעסוקה לשם מציאת עבודה חדשה. מעבר לאמור לעיל, בניגוד לאמור בחוזה, וללא כל הצדקה, הנתבעת העלתה את שכרו של התובע רק מחודש 7/96 , ולא מחודש 4/96 . בחודש 4/96 קיבל התובע משכורת בגובה 2,618 ש"ח, ובחודשים 5/96 - 6/96 קיבל התובע משכורת בגובה 3,200 ש"ח. דבר זה נעשה בניגוד לחוזה ולהסכמתו של התובע. התובע מעולם לא התחייב שלא לעבוד במקום עבודה נוסף. תביעות התובע בתביעתו ביקש התובע שיקבע כפי שיפורט להלן ולאור זאת לפסוק לזכותו את הסכומים כדלקמן: 6. א. הפרשי שכר - על הנתבעת שלא העלתה את שכרו לפי החוזה לשלם לתובע הפרשי שכר בגין חודש 4/96 סך 230 ש"ח, חודש 5/96 - סך של 300 ש"ח, חודש 6/96 - סך 300 ש"ח. בסה"כ, הסכום עומד על סך 830 ש"ח בצירוף פיצויי הלנה מיום התגבשות כל אחד מהחיובים כאמור, ולחילופין בצירוף, ריבית והפרשי הצמדה. בין התאריכים 1.1.97-2.1.97 , לא שילמה הנתבעת משכורת לתובע ועליה לשלם לו עבור ימים אלו 328 ש"ח (לפי חישוב של 3612 ש"ח לחודש בין 22 ימי עבודה. כלומר - 164 ש"ח ליום עבודה). ב. סיום יחסי העבודה - לקבוע שיחסי העבודה הסתיימו ב - 2.1.97 לאור קביעה זאת, התובע עבד שנה פחות חמישה ימים. לקבוע שהתובע פוטר ולכן זכאי הוא לפיצויי פיטורים ותשלום חלף הודעה מוקדמת כמפורט להלן. ג. פיצויי פיטורים - מאחר שהתובע עבד שנה פחות חמישה ימים, יש לראות תקופה זו כשנה לצורך זכאות לפיצוי פיטורים. מאחר שבשני תלושי המשכורת האחרונים של התובע פוצל שכרו באופן מלאכותי, יש לראות את תלוש המשכורת מה - 10/96 כתלוש המשכורת הקובע את משכורת היסוד לפיה יש לחשב פיצויי פיטורים. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 3,612 ש"ח. ד. תמורת הודעה מוקדמת - מכוח נוהג, בשיעור שכר של חודש ימים, העומד על 3,612 ש"ח. ה. דמי הבראה - מכוח צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, על המעביד לשלם לעובדו קצובת דמי הבראה בשיעור חמישה ימי עבודה גין שנת עבודה, וחלק יחסי מכך בגין חלק מהשנה. לאור העובדה שהתובע עבד כמעט שנה, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 1,230 ש"ח. ו. פדיון חופשה - ע"פ החוזה, זכאי התובע לעשרה ימי חופש. במשך תקופת עבודתו הוא ניצל 4 ימי חופש, הנתבעת שילמה לו תמורת יומיים חופש, נותרו לזכותו 4 ימי חופש ששוויים הוא 656 ש"ח (164 ש"ח לכל יום חופשה המחושב לפי מפתח של 3,612 ש"ח לשכר חודש עבודה בין 22 יום). ז. אי ביטוח פנסיוני - לפי ההסכם הקיבוצי למקצועות הקרטונז' ומוצרי נייר וקרטון בתעשייה והמלאכה הזעירה (להלן: ההסכם הקיבוצי), החל על יחסי העבודה בין התובע לנתבעת, על הנתבעת להצטרף לביטוח פנסיוני מקיף "במבטחים" ולהפריש 12% משכר העבודה של התובע. הנתבעת לא עשתה זאת, ולכן יש לחייבה לעשות זאת כעת ולשלם 12% משכרו הכולל של התובע, דהיינו - 4,806 ש"ח, או לשלם לו חלף סכום זה. בסיכומיו, טען התובע שעל הנושא הנדון חל צו הרחבה בדבר הנהגת פנסיית זיקנה משלימה (יסוד) אשר הוחלה על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות הדלת. ולפי צו הרחבה זה על הנתבעת להפריש מיד חודש סכום השווה ל 6% משכר העובד. ח. ביגוד - ע"פ סע' כ"א להסכם הקיבוצי, על הנתבעת לספק לעובדיה בגדי עבודה. משלא עשתה זאת, עליה לשלם לו דמי ביגוד בעבור תקופת עבודתו אצלה בסך של 900 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר מה - 2.1.96 או לחילופין, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מה- 2.1.96 . ט. מענק חג - לפי סע' י"ד 2 להסכם הקיבוצי, על הנתבעת היה לשלם מענק חג בסך של חודש שכר עבודה, מחציתו בערב חג הפסח, ומחציתו בערב ראש השנה. משלא עשתה כן, עליה לשלם זאת לנתבע כעת: סך 1750 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר מה- 1.4.96 (בסמוך למועד חג הפסח), ו 1,806 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר מה - 1.10.96 (בסמוך למועד ראש השנה). על שתי התביעות האחרונות בענין ביגוד ומענק חג, לא חזר התובע בסיכומיו ככל הנראה זנח אותן, ולכן הן נדחות ולא נענה בהם עוד. י. נזקים עקיפים - הנתבעת לא נתנה לתובע מכתב פיטורין. לאור זאת, לא הוכח דבר פיטוריו, ולכן נשללה זכאותו לקבל דמי אבטלה בגין חודשים מתקופת האבטלה בה היה שרוי. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע סכום שווה ערך לדמי האבטלה שהגיעו לו בעבור חודשים (44 יום), דהיינו - 4,535 ש"ח (כטענתו בכתב התביעה), אח"כ שינה התובע תביעתו זו לסך 3,195 ש"ח בעבור 31 ימי אבטלה (כטענתו בסיכומיו). בסיכומי התובע הועלתה טענה חילופית לפיה יש להורות לנתבעת לתת לתובע מכתב פיטורין על מנת שהלה יכול לחזור לביטוח הלאומי ולתבוע תשלום רטרואקטיבי עבור חודשים אלו. יא. יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים על כל אחד מהמרכיבים הרלוונטים, מיום גיבוש כל אחת מהעילות ועד ליום התשלום בפועל, או לחילופין, להצמידם לריבית והצמדה כחוק. יב. בהתייחסו לתביעה שכנגד - טען התובע כי לכל האמור בתביעה שכנגד אין בסיס. טענות הנתבעת 7. תפקידו של התובע היה, בין היתר, נהג חלוקה, אך אינו מתמצה בכך בלבד, אלא עליו לבצע כל מה שמבקשים ממנו הממונים עליו. לאור התאונות הרבות שנגרמו בעטיו של התובע (לאחר מכן, בפרוטוקול, עמ' 8 לחקירה הנגדית של מנכ"ל הנתבעת, שונתה הגירסה ל:תאונה אחת), החליטה הנתבעת להאריך את תקופת הניסיון שלו בשלושה חודשים נוספים, ובשלושה חודשים אלו להמשיך לשלם לו שכר בסך 3,200 ש"ח. דבר זה נעשה בהסכמה בע"פ בין הנתבעת לתובע. התובע מעולם לא התלונן על בעיות בריאותיות כלשהן. בעיקר לאור תאונות הדרכים הרבות בהם היה מעורב התובע, ביקשה ממנו הנתבעת מס' פעמים שיעבוד במחסן ולא כנהג חלוקה, והלה סירב. בארוע הראשון, קיבל התובע התראה בכתב שעליו לעשות את המבוקש ממנו גם אם מדובר בעבודה במחסן, הדבר היה למורת רוחו ולכן עזב את מקום העבודה. בארוע השני, התובע שוב לא היה מוכן לבצע את המבוקש ממנו ועזב את מקום עבודתו. הנתבעת ראתה התנהגות זו כהתפטרות התובע, שמועדה הוא ה 29.12.96 . תעודות המחלה אינן נכונות, והתובע שב לעבודתו משראה שבדרך של התפטרות לא מגיעות לו זכויות שהיו מגיעות לו באם יפוטר. למרות התחייבותו המפורשות של התובע שלא לעבוד במקום עבודה נוסף, הוא עבד במקום אחר לאחר שעות עבודתו אצל הנתבעת, ודבר זה היה הגורם לשתי תאונות הדרכים בהן היה מעורב התובע כשנהג ברכבה של הנתבעת. הגנות הנתבעת 8. הנתבעת ביקשה שיקבע, בהתיחס לקביעות שביקש התובע, כדלקמן: א. הפרשי שכר - תקופת הניסיון של התובע הוארכה בהסכמתו ולכן התשלום ששולם לו משקף את השכר המוסכם עבור חודשים אלו. באשר לימים 1.1.97-2.1.97 , מדובר בימים שלאחר התפטרות התובע, בהם לא קיימים יחסי עובד מעביד, ולכן אין על הנתבעת כל חובה שהיא לשלם לתובע עבור ימים אלו. ב. סיום יחסי העבודה - יש לראות את נסיבות סיום העבודה כהתפטרות התובע, ואת מועד סיום יחסים אלו ב 29.12.96 . ג. פיצויי פיטורים - מאחר ומדובר בהתפטרות, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין. ד. תמורת הודעה מוקדמת - מאחר שהתובע התפטר, הוא אינו זכאי להודעה מוקדמת או תמורתה. ה. דמי הבראה - בכתב הגנתה, טענה הנתבעת שאין אפשרות לפדות דמי הבראה, לאחר מכן, בסיכומי הנתבעת זנחה היא טענה זו ולא התייחסה כלל לנושא זה של דמי הבראה. ו. פדיון ימי חופשה - ניתנו לתובע כל ימי החופשה המגיעים לו, ותלושי המשכורת של התובע מעידים על כך: ניצול ימי חופשה לפי חודשים היה כך: 3/96 - יומיים, 6/96 - יום אחד, 9/96 - יום אחד, 2/96 - שישה ימים. ז. אי ביטוח פנסיוני - צו ההרחבה עליו דיבר התובע בכתב תביעתו לא חל על המעסיקים פחות משלושים עובדים. מעבר לכך, לא הוכחו האסמכתאות החוקיות לתביעת התובע. ח. ביגוד - הנתבעת מכחישה חובה זו. ט. מענק חג - הנתבעת מכחישה חבות זו. י. נזקים עקיפים - התובע התפטר ולכן אינו זכאי למכתב פיטורין. עקב התפטרותו, שלל התובע מעצמו זכאות לדמי אבטלה עבור שלושת החודשים הראשונים לאחר התפטרותו, ואין הנתבעת חייבת ליתן לו מכתב לא אינו זכאי. יא. אין לחייבה בפיצויי הלנה מאחר והיו חילוקי דעות של ממש במקרה זה. התביעה שכנגד 9. התובע עבד במקום עבודה נוסף בלילה . דבר זה גרם לו לעייפות מרובה, והיא היתה הגורם לתאונות הדרכים בהן היה מעורב התובע. נהיגה מרובה למרות העייפות בה היה שרוי התובע הינה רשלנות, ויש לחייב את התובע לשלם לנתבעת עבור נזקיה שנגרמו לה עקב התאונות. בכתב התביעה שכנגד טוענת הנתבעת שנזקיה עומדים על דך - 55,000 ש"ח לכל מכונית, ובסה"כ 110,000 ש"ח. במכתב הנתבעת ליועצת המשפטית של הסתדרות העובדים במרחב הדרום (ת13/), טוענת הנתבעת שנזקיה עומדים על סך: 4,000 ש"ח בגין כל רכב, וביחד - 8,000 ש"ח; עלות רכישת רכבים נוספים בסכום של 30,000 ש"ח מעבר למה ששילמה חברת הביטוח. הנתבעת, מטוב ליבה, ביקשה מהתובע לשלם "רק" 2,500 ש"ח דמי השתתפות עצמית והוא התחייב לעשות כן, אך לא עשה זאת. בסיכומיה, תובעת הנתבעת מהתובע דמי השתתפות עצמית בסך 2,340 ש"ח בלבד - הוא סכום ההשתתפות העצמית העולה ממכתבי חברת הביטוח לנתבעת. עקב העבודה במקום נוסף, שעליה לא היה ידוע דבר וחצי דבר לנתבעת, נדרשה הנתבעת לשלם הפרש תשלומים למס הכנסה. בתחילה נטען שהפרש זה הוא בסכום 1,500 ש"ח, ולבסוף, בסיכומי הנתבעת, נטען שמדובר ב 1,000 ש"ח. פסק דין 10. מן הראוי לקבוע תחילה, האם התובע פוטר או התפטר מאחר וענין זה משליך על מספר רכיבי תביעה. טענת התובע היא שבמחסן הנתבעת מצוי אבק רב, ושעקב מחלת האסטמה שלו העבודה במחסן גרמה לו לחוש שלא בטוב. הוא עזב את מקום עבודתו בכדי ללכת לרופא, והאחרון נתן לו תעודת מחלה לארבעה ימים. לטענת הנתבעת, התובע לא היה שבע רצון מכך שהתבקש לעבוד במחסן, ולכן עזב את עבודתו ושב אליה רק כעבוד ארבעה ימים. לטענתה, יש לראות התנהגות זו כהתפטרות. התפטרות באמירה 11. הלכה פסוקה היא שסיום יחסי עבודה צריך להיעשות בצורה מפורשת ובאופן ברור וחד משמעי, וכי הצד הפועל צריך לתת ביטוי ברור שאינו משתמע לשתי פנים באשר לכוונתו להביא את יחסי העבודה לידי סיום [דב"ע שם/ 116-3 סלמה נ' מד"י פד"ע יב 377; מפעלי ים המלח נ' דוד שיניין פד"ע כב' 271 ; זמל הרמן נ' דואיב גילה פד"ע א 18; בנצילוב נ' אתא בע"מ פד"ע ב 41; דמ/ 1302-98 אדרי אלי נ' שכטר נחמן (לא פורסם)]. הטענה שהתובע אמר "אני מתפטר" עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של מר חיימוביץ, והיא לא נטענה, לא בכתב הגנה כך גם לא בתביעה שכנגד ואף לא בסיכומי הנתבעת. מר חיימוביץ לא יכול היה לציין מתי נאמרה ונראה שמדובר בדברים בעלמא. אנו דוחים איפוא גירסה זו. לאור האמור לעיל, לא הוכח שהתובע התפטר באמירה מפורשת. התפטרות בהתנהגות 12. ביטוי של התפטרות אינו חייב למצוא ביטוי באקט פורמלי דווקא, אלא גם "במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים בינו לבין מעבידו לידי סיום". [דב"ע לה/ 3-85 עיריית כפר סבא נ' יעקב כהן, פד"ה ז 175 ] . לעיתים ייתכנו מקרים בהם העדרות מהעבודה תחשב "זניחת העבודה", ויראו זאת כביטוי להתפטרות (דב"ע לה/ 3-45 מוחמד ואח' - "יזרום" חברה למוצרי חשמל בע"מ, פ"ע ז, 64; דב"ע נה 3-122 טאהה זבון - נפתלי מוצניק (טרם פורסם)). הנטל להוכיח שאכן מדובר במקרה של זניחת עבודה מוטל על כתפי הטוען טענה זו (דב"ע שמ/ 3-96 מרסל בכר נ' יעקב, עבודה ארצי יג (1),4). 13. בכל אופן,השאלה האם ב"זניחה" עסקינן תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, כאשר המאפיינים העיקריים הנבדקים הם התנהגות העובד ואורך הזמן של הזניחה [דב"ע מו/ 3-10 המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר - משה אוסטפלד, פד"ע יז 353, 357 ]. בדב"ע נז/ 3-39 [אליק בביוב נ' נפתלי גפן, עבודה ארצי ל (1) 162] - נדון מקרה בו עובד יצא לחופשה בת חודשיים לחו"ל בניגוד לדעת מעבידו, ושם נקבע כי אין מדובר בזניחת עבודה. במקרה דנן מדובר בהעדרות בת 4 מים בלבד בנסיבות מיוחדות שידונו להלן. 14. נוסיף ונאמר, שגם אם היה במעשהו של התובע משום זניחת העבודה, הרי שהיה זה במצב של "עידנא דריתחה". כידוע, במצב בו "נאמרים דברים בעידנא דריתחה והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה למי שאמר האפשרות, תוך זמן סביר, להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית"[דב"ע לה/ 3-41 יעקב היגר נ' דינה שוורץ, פד"ע ז 24; תב"ע נו/ 35-2287 (ת"א) זהבה אמרה נ' גולדאר תכשיטים בע"מ, עבודה אזורי 4, 362]. 15. מהאמור לעיל עולה שגם לו היתה התנהגותו של התובע מגיעה כדי זניחת עבודה, הרי שמדובר במצב של עידנא דריתחא. התובע חזר לעבודתו לאחר היעדרות (שטיבה עוד יידון להלן) של ארבעה ימים, שבתומם הוא שב למקום עבודתו. בנסיבות המקרה מדובר בזמן סביר בכדי להעמיד את הנתבעת על טעותה, במקרה שהיתה טעות כזו. לאור האמור לעיל, אנו קובעים שגם התפטרות בהתנהגות לא התקיימה בעניינינו. משקל הראיות 16. בבוא בית הדין לקבוע מי מבין גירסאות הצדדים נכונה, הרי שהוא שוקלן זו מול זו ומכריע ביניהן. במקרה דנן, כאשר ניגשנו למלאכה ושקלנו את גירסת ועדויות התובע מול אלו של הנתבעת, עדותו של התובע מהימנה עלינו יותר, הן משום שכך התרשמנו מעדותו בפנינו, והן משום שהנתבעת לא העדה עדים נוספים שלעדותם יכול היה להיות משקל מכריע בעניינינו. שהרי: "כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים על בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו...ככל שהראייה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגת מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 78/548 שרון נ' לוי לה (1) 760,736 ). אמנם, "ודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער את גירסתו של בעל דין" אך "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל דין טוען להם" (ע"א 88/465 הבנק למימון ולחיסכון בע"מ נ' סלמה (פ"ד מה (4) 659,651). במקרה נשוא דיון זה, העד היחיד שהעידה הנתבעת לא היה אחראי ישירות על התובע, לא הוא בא עמו בדברים, ומחקירתו הנגדית עולה שאין הוא זוכר בבירור מה היו עובדות המקרה וכי חלק גדול מהדברים נאמר לו ע"י מר עמי, שהיה מנהל העבודה של התובע והממונה הישיר עליו פיקח על עבודתו והיה נוכח בארועים הרלוונטים. מה, אם כן, קרה באותה תקרית ב 29.12.96? אדון חיימוביץ, מנכ"ל הנתבעת שהיה היחיד שהעיד מטעמה, טוען שהוא היה במקום בעת קרות הארוע, אך אינו זוכר באיזה אירוע מדובר - האם בראשון או בשני. כמו כן, הוא אינו זוכר בדיוק מה קרה שם ואומר שעמי הוא זה שבא בדברים עם התובע ולא הוא [עמ' 13-16 לחקירתו הנגדית]. לעדותו ותצהירו של מר עמי יכול היה להיות משקל מכריע לעניין מתן מענה על השאלה מה קרה באותו יום של ה 29.12.96 וניתן היה לצפות שהנתבעת תזמנו לעדות. מאחר שלא עשתה כן, הרי שלא זו בלבד שלא הוכיחה גירסתה, אלא המנעותה מלהבאתו פועלת לחובתה. נציין כי, טענת הנתבעת שבידי מועצת פועלי אשדוד מצוי מכתב בו מודה התובע כי התפטר מעבודתו עקב הרעת תנאי עבודתו, לא רק שלא הוכחה, אלא אף הופרכה ע"י היועצת המשפטית המרחבית של מחוז הדרום, באמרה שאין בידיה כל מכתב כזה [במכתבה לב"כ הנתבעת בתאריך - 29.2.00 ובמכתבה לבית הדין שהתקבל ב 12.4.00 , לאחר שהנתבעת רצתה לזמנה להעיד בבית הדין]. לאור האמור לעיל, אנו נותנים לגירסתו ועדותו של התובע משקל רב יותר. משקלה של תעודת המחלה כראיה. 17. כאמור לעיל, התובע לא התפטר, לא במפורש ולא מכללא, אלא עזב את מקום עבודתו וחזר אליו כעבור ארבעה ימים. מה קרה במהלך ארבעה ימים אלו? התובע הציג תעודת מחלה המעידה על כך שעקב האסטמה שלו עליו לנוח במשך ארבעה ימים (ת3/). לעומתו, כופרת הנתבעת בנכונותה של תעודת המחלה הזו. סע' 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן:פק הראיות) קובע: "בית משפט רשאי...לקבל כראיה בכתב...תעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם". סע' 21 לפק' הראיות קובע: "חוות דעת ותעודת רופא שנעשו בישראל חזקה שהחתימה המופיעה בהן נכונה, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" אמנם בית דין זה אינו קשור בדיני הראיות, כאמור בס' 32 לחוק בת הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 , אך נוהג בית דין זה לקשור עצמו בעקרונות שבדיני הראיות [דב"ע 3-121 תכשיטי אבידור בע"מ - גד כספי פד"ע טו 212 ]. לאור האמור לעיל בפק' הראיות, אישור המחלה של התובע כשר כראיה וחזקה שהוא נכון. לו רצתה הנתבעת להוכיח אחרת, היה עליה להוכיח אחרת, ולא רק לטעון אחרת. לאור זאת ולנוכח עדותו של התובע לה האמנו אנו מגיעים למסקנה שבימים 2.1.97-29.12.96 התובע שהה בביתו בחופשת מחלה. משהבריא, חזר לעבודתו ושם נאמר לו שהוא אינו עובד שם יותר. 18. פה נחזור ונדגיש, שגם אילולי אישור המחלה, אי הופעה חד פעמית לעבודה לא נחשבת התפטרות [דב"ע מו/ 3-10,12 המכללה לטכנולוגיה נ' משה אוסטפלד פד"ע יז 353; דב"ע ל/ 3-6 אליהו שמואלי ואח' נ' שושנה שריר פד"ע א 69]. לכן, גם אם היינו קובעים שתעודת המחלה אינה נכונה, הרי שעדיין לא ניתן לראות את מעשיו של התובע כהתפטרות. סיכומו של דבר, מאמצים אנו את גרסת התובע שהוא פוטר עת שב לעבודה לאחר מחלה ביום 2.1.97 . תביעות הצדדים פיצויי פיטורים 19. התובע עבד אצל הנתבעת שנה פחות חמישה ימים ופוטר בסמוך לסוף שנת עבודתו הראשונה. פיטורין כאלו אינם פוגעים בזכאות לפיצויי פיטורים, כאמור בסע 3 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 : "פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה...אין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים" לכן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. 20. מהו השכר לפיו יש לחשב את פיצויי הפיטורין? התובע טוען שבחודשים 12.96-11 פיצלה הנתבעת את משכורתו למרכיבים נוספים כאש"ל, נסיעות ופרמיה, כך ששכר היסוד שלו לפי התלוש נמוך מהשכר המגיע לו. לטענתו, פיצול זה מלאכותי ולכן יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי תלוש המשכורת של ה 10.96 , הוא תלוש המשכורת האחרון בו מופיע שכר היסוד של התובע לאמיתו. טענת הנתבעת היא כי "הנתבעת מטוב ליבה עידכנה תלוש המשכורת בימי זכאות לכאורה לרבות אש"ל וכו'...ולו רק למען תינתן לתובע משכורתו המלאה לחודש זה" [סע' 7 לסיכומי הנתבעת]. הנתבעת מודה למעשה שמדובר בפיקציה, ולכן משכורתו של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין תהיה סך כל הרכיבים המפורטים בתלוש המשכורת מה 12.96 (למעט תשלום עבור שני ימי חופש שגם התובע הודה שקיבל), דהיינו - 3616 ש"ח. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים 21. בטרם ניגש לכל אחת מהטענות באופן פרטני, נעיר מספר הערות לעניין פיצויי ההלנה. סע' 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 קובע כי: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה...או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי". על הטעות הכנה נאמר בפסיקה: "ברור שחילוקי הדעות צריך שיהיו אובייקטיביים ולא לפי הרגשתו העצמית של צד זה או אחר. לא בכדי נאמר בחוק, כי השאלה האם חילוקי הדעות יש בהם ממש, מוכרעת לכאן או לכאן, "לדעת בית הדין האזורי". חזקה על בית הדין שהוא מפעיל את שיקול דעתו למען הגיע להערכה מעשית ולראיה עניינית, לפי המצב העובדתי".[דב"ע לה/ 2-4 אסתר רז נ' הרשות לניירות ערך פד"ע ו 329; וכן: ע"א 384/64 דב רובנישטיין נ' סולל בונה בע"מ פ"ד כ (4) 99; דב"ע נז/ 3-277 סאלח חוסיין נ' המועצה המקומית דיר אלאחד עבודה ארצי לא (3) 86]. במקרה דנן, ניתן היה לפרש את הסיטואציה הנדונה בדרכים מספר. הנתבעת יכולה היתה לחשוב בטעות שהתנהגותו של התובע מהווה התפטרות, מאחר שגם התנהגותו הוא לא היה בבחינת "טלית שכולה תכלת" כפי שפורט לעיל. לאור האמור, מדובר בטעות כנה ולא קמה לתובע הזכאות לפיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורין (למעט ברכיב של הפרשי שכר עבודה שיידון להלן). הפרשי שכר עבודה אי עדכון שכר בחודשים שלאחר תקופת הניסיון בהתאם לחוזה. 22. ע"פ החוזה שנחתם בין הצדדים, שכרו של התובע היה אמור להיות מועלה לסכום של 3,500 ש"ח עם תום שלושת חודשי עבודתו הראשונים, באם יבצע תפקידו לשביעות רצון ההנהלה. הנתבעת טוענת שלאור תאונות הדרכים הרבות (אחת במספר נכון לאותו תאריך) בהן היה התובע מעורב, היא החליטה להאריך את תקופת הניסיון שלו. באופן עקרוני, ניתן להסכים להארכת תקופת ניסיון [נ' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, עמ' 43], אלא מאי? על הסכמה זו להיות מוסכמת על שני הצדדים. שינוי שכזה לא ניתן לעשות באופן חד צדדי [בג"צ 239/83 מילפלדר ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא (2) 210]. הנתבעת טוענת שהדבר נעשה בהסכמה בע"פ בין הצדדים ואילו התובע טוען שמעולם לא הסכים לשינוי כזה ושאף ביקש וחזר וביקש מהנתבעת שתעלה את שכרו כמוסכם ביניהם. נטל השכנוע רובץ לפתחו של טוען הטענה, דהיינו על הנתבעת. אף בענין זה אנו מעדיפים את עדותו של התובע על פני עדותו של מר חיימוביץ, ביחס אליה הבענו לעיל כבר את דעתנו ואנו מפנים גם בענין זה לאמור לעיל בסעיף 16 . הנתבעת לא הרימה אפוא את נטל השכנוע שהוסכם לשנות החוזה ולהאריך תקופת הניסיון ולא להעלות השכר. לכן, משנקבע כי השינוי נעה שלא בהסכמה, על הנתבעת להשלים את שכר העבודה של התובע בחודשים 4.96,5.96,6.96 . השכר המגיע בגין חודשים אלו עומד על 3,500 ש"ח. התובע זכאי אפוא לסכום שתבע בסך 830 ש"ח . פיצויי הלנה 23. במקרה זה, אין מדובר בטעות כנה, שהרי אנו העדפנו את גרסת התובע לפיה לא רק שלא היתה הסכמה, אלא הוא אף דרש מהנתבעת את הפרשי השכר. לפיכך לא מדובר בשינוי בהסכמה ובענין זה, לו טענה הנתבעת, אין טעות כנה. 24. ב"כ הנתבעת טען כי התביעה התיישנה ולאור ס' 17 א' לחוק הגנת השכר, מאחר וחלפה למעלה משנה מהמועד בו צריך היה השכר להשתלם לבין מועד הגשת התביעה 10.8.97 או במועד בו הוסף רכיב תביעה זה בכתב התביעה המתוקן - 22.1.98 זוהי למעשה הטענה היחידה מנגד חיובו בפיצויי הלנה ביחס לשכר העבודה. בדידן מדובר בהלנת שכר ביחס לשלושה חודשים כאמור שכר חודש אפריל מאי ויוני 1996 . כיוון שכך חל סעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר הקובע כי תקופת ההתיישנות תהא שלוש שנים במקרה בו הלין המעביד את שכרו של העובד או חלקו 3 פעמים לתקופה של שנים עשר חודשים וכך היה במקרה שלפנינו. לנוכח זאת אנו דוחים את טענת ההתישנות ביחס לרכיב של הלנת שכר לחודשים 4-6/96 . אנו פוסקים לתובע פיצויי הלנה בשיעור המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר מיום 1.7.96 ועד התשלום בפועל. שכר עבור הימים 2.1.97-29.2.98 25. לעיל קבענו שבימים אלו התובע עדיין נחשב עובד, טרם הסתיימו יחסי עובד מעביד, התובע שהה בביתו בחופשת מחלה .לכן, יש לחשב את השכר המגיע לו לפי חוק דמי מחלה, תשל"ו - 1967. לפי סע' 2 (א) (2) לחוק זה זכאי העובד: "בעד הימים השני והשלישי להעדרו כאמור (עקב מחלה) מחצית דמי מחלה" (ההוספות לא במקור). שיעור דמי המחלה, לפי סע' 5 לחוק זה הוא: "75% משכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל בתקופת זכאותו לדמי מחלה אילו המשיך בעבודתו" 26. בימים 31-29 לדצמבר, 1-2 לינואר שהה התובע בחופשת מחלה. בגין חודש דצמבר שולם לו שכר מלא כאשר נחשב בתלוש כאילו התובע ניצל 6 ימי חופשה. בתוך ימים אלה נכלל יום אחד מהארוע הראשון ושלושה ימים מהאירוע השני. סך הכל 4 ימים. אין לכלול את שלושת הימים מהארוע השני כימי חופשה מאחר והיו אלה ימי מחלה. לכן על אף שנרשם כאילו מימש התובע 6 ימים בחודש דצמבר הרי שניכר ששלושה מתוכם היו ימי מחלה ובגינם זכאי הוא לדמי מחלה. לנוכח זאת זכאי היה התובע לדמי מחלה עבור היום השני והשלישי של מחלתו 31-30 לדצמבר בשיעור 75% ואילו עבור הימים 1-2 לינואר היה זכאי ל 75% ביחס לכל אחד מהם . סה"כ זכאי התובע לדמי מחלה בשוי 225% מהשכר היומי דהיינו 164 ש"ח שהוא השכר היומי כפול 225% . סה"כ 369 ש"ח. עוד נאמר כי בגין שלושת הימים בסוף חודש דצמבר 29.12-31.12 שולם לתובע שכר מלא ולכן יש לראות בתשלום זה כפדיון של שלושה ימי חופשה [שהרי בגין ימים אלה שולמו לו כאמור דמי מחלה]. דמי הבראה 27. על הצדדים חל צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש מיום 24.12.95 [י"פ 4364 , תשנ"ו 1005], המחיל על כל העובדים והמעבידים במשק את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7009/95) שבין לישכת התיאום של הארגונים הכלכלים, בשם הארגונים המאוגדים בה, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, האגף לאיגוד מקצועי. הנתבעת טענה בכתב הגנתה שאין לפדות דמי הבראה. סע' 7 א לצו ההרחבה קובע כי: "עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד...אם לא קיבל את קצובת ההבראה...במהלך עבודתו" כלומר, כיום (בניגוד למצב שהיה בעבר) דמי הבראה ניתנים לפדיון. בסיכומיה, הנתבעת לא טענה דבר בעניין זה דבר. בס' 6 (ב) לצו ההרחבה: "...עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו". אמנם יחסי עובד מעביד הסתיימו בסמוך לתום שנת עבודתו של התובע, אך עדיין, לא מדובר בשנה מלאה ולכן, אין מנוס מלקבוע שהתובע אינו זכאי לדמי הבראה. הודעה מוקדמת 28. חובת מתן הודעה מוקדמת במקרה של פיטורין או התפטרות הפכה לנוהג שאין מערערים אחריו [דב"ע לז/ 3-33 חברת נוימן בע"מ נ' עומר מסראוה פד"ע ח 315; דב"ע מא/ 3-140 רות כהן נ' זאב זמיר סוכניות לביטוח בע"מ פד"ע יד 9]. מכאן, שמתן הודעה מוקדמת הוא נוהג שפטורים מלהוכיחו [דב"ע לז/ 3-38 "הצופה" עיתון יומי נ' כרמלה וילנצ'יק פד"ע ח 306]. אם לא נקבע אחרת, אורך ההודעה המוקדמת הוא חודש ימים, בהסתמך על הסכם קיבוצי כללי בין לישכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות הכללית, מיום 13.2.97 [דב"ע נא/ 3-141,142 לוג'יק בע"מ נ' דיאנה סול פד"ע כד 143; דב"ע נב/ 3-162 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' ארנון מוזס פד"ע כד 511 ] . לאור האמור לעיל, בשים לב לכך שהתובע פוטר ולתקופת עבודתו הוא יהיה זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך 3,612 ש"ח. פדיון ימי חופשה 29. באשר לחופשה לפי החוזה זכאי התובע ל"10 ימים נטו לשנה". סע' 3 (א) (1) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 קובע זכאות למינימום 14 ימי חופש עבור כל אחת מארגע שנות העבודה הראשונות. לפי סע' 5 (א) (2) לאותו חוק, במניין ימים אלו נכללים שני ימי מנוחה שבועיות. לפי סע' 8 לצו הרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי [י"פ 3799, התש"ן 38586]; "ימי החופשה להם זכאים העובדים אשר עברו לעבודת 5 ימי עבודה בשבוע יהיו אחרי ובעד השנה הראשונה והשניה - 10 ימים". לטענת הנתבעת, התובע ניצל את מלוא ימי חופשתו, ותלושי השכר מעידים זאת. לטענת התובע, נותרו לו ארבעה ימים נוספים אותם הוא לא ניצל, אשר בגינם הוא זכאי לפדיון ימי חופשה. אין חולק על העובדה שמהלך שנת 1996 , לקח התובע 4 ימי חופש. כאמור לעיל בענין ימי המחלה, שולם לתובע בחודש דצמבר שכר מלא גם עבור הימים 29-31 לדצמבר בגינם פסקנו לו דמי מחלה. בגין הארוע הראשון נעדר מעבודתו יום אחד ואם כן יש לנו 4 ימים בתלוש נרשם כי שולם לו פדיון עבור שני ימי חופשה. התובע הודה כי מימש 4 ימי חופשה במהלך השנה. לנוכח זאת נראה כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו בגין החופשה [אם בדרך קבלת ערכם הכספי או על ידי מימוש בפועל]. לנוכח זאת אין לו זכאות לפדיון ימי חופשה נוספים. אי ביטוח פנסיוני 30. אכן, סע' יט להסכם הקיבוצי הכללי למקצועות הקרטונז' ומוצרי נייר וקרטון במלאכה ובתעשייה הזעירה (7035/73 ) קובע כי: "חובה על המפעלים להצטרף לביטוח פנסיוני מקיף ב"מבטחים" מתאריך תחילת עבודתו של כל עובד במפעל" דא עקא, שלמרות שהתובע טען בכתב תביעתו שההסכם הקיבוצי חל על יחסי הצדדים, הרי שהדבר לא הוכח, ולא שוכנענו שכך הדבר. צו ההרחבה מחיל הוראות אלו על כל המעבידים בענף זה, המעסיקים עד 20 איש [י"פ 3411, התשמ"ז 373]. במקרה הנדון בפנינו, טוען מנכ"ל הנתבעת מר חיימוביץ שבמפעל מועסקים לפחות 30 עובדים. ראיות אחרות לענין מספר המועסקים במפעל, לא הובאו בפנינו. לכן, צו ההרחבה לא חל במקרה זה. צו ההרחבה החל על כל ענף הקרקטונז' [י"פ 1239, התשכ"ו עמ' 600], לא כולל הוראות בדבר הפרשת סכומים לביטוח עבור העובד. 31. צו הרחבה בדבר הנהגת פנסית זיקנה משלימה (יסוד) [י"פ 1292, התשכ"ו עמ' 2027], החל על כל העובדים והמעבידים בישראל ובתעשיה, במלאכה ובתחנות הדלק החל מה 1.8.66 קובע בסע' 2: "יפריש המעביד לקרן הפנסיה של "מבטחים" בע"מ סכום השווה ל 6% מהשכר הכולל הרגיל שמשתלם לעובדי המפעל" [אמנם, ב"כ התובע טען לתחולתו של צו הרחבה זה בסיכומיו בלבד ולא לפני כן, אך צווי הרחבה הינם ענין שבידיעתו השיפוטית של בית הדין, מאחר והם בבחינת דין שאין צורך להציגו בבית המשפט, כאמור בסע' 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (ת.א (ת"א) 1778/88 אלמי בע"מ נ' ימין, לא פורסם), ולכן אנו נזקקים להוראות צו הרחבה זה]. לאור האמור לעיל, הנתבעת אמורה היתה להפריש, מדי חודש, סכום השווה ל 6% מהשכר הכולל שהשתלם לתובע, לקרן הביטוח של "מבטחים". כבר נפסק בעבר כי: "דרך המלך באכיפת זכות הפרשה לקופות גמל היא הגשת תביעה בידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת הגמל ע"י המעביד" [תב"ע נד/ 3-338 (ב"ש) מתפריה מספאי נ' ש.א.א - שקריאת נאצר נ' צבי רחמים, עבודה אצרי כרך א (2) 309]. במקרה דנן, הלך התובע בדרך המלך ולכן אנו נותנים בזה צו עשה המורה לנתבעת להעביר לקרן "מבטחים" על שם התובע סכום של 6% משכרו הכולל של התובע אצל הנתבעת בכל תקופת עבודתו. דהיינו: 6% מהסך של 40,050 (ת8/) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. נזקים עקיפים פיצוי בגין אי מתן מכתב פיטורים 32. לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 : סע' 160 (א): דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל... סע' 163 (א): רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה... סע' 166 (ב): מי שהפסיק עבודתו מרצונו, בלי שהייתה הצדקה לכך, לא יהיה זכאי לדמי אבטלה בעד 30 הימים הראשונים מיום הפסקת העבודה. מכוח סע' 164 : בסע' 166 (ב) ...במקום "שלושים" יבוא "תשעים". 33. אין חובה בחוק ליתן ליתן בידי עובד לשעבר מכתב פיטורים. לא הוכח כי אי תשלום דמי אבטלה ע"י המוסד לביטוח לאומי נבע רק מאי מתן המכתב. בכל אופן לנוכח קביעתנו דלעיל לפיה התובע פוטר הרי שיהיה הוא זכאי לפנות למל"ל ולבקש דמי אבטלה בהתמלא שאר התנאים הנדרשים בדין. [דב"ע נז 3-39 אליק בביוב נ' נפתלי גפן, עבודה ארצי כרך ל (1) 162 ]; לכן רכיב זה נדחה. התביעה שכנגד 34. יחסי עבודה הינם יחסים מיוחדים. "המיוחד ליחסי העבודה...הוא שמדובר בקשר מתמשך ולא בעיסקה חד פעמית...יש דמיון בין יחסים אלו לבין יחסים בתוך משפחה, והם מהווים, לצד חיי המשפחה, את מרכז חיי האדם" [אלישבע ברק, "משא ומתן לקראת חוזה עבודה - עיונים בעקבות הרחבת סמכות בית הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה ג'. 51] . לכן, יחסי העבודה דורשים הן חובת הגינות והן חובת תום לב מוגברת [ק' ורדי "תום לב ביחסי עבודה" שנתון משפט העבודה ב (1991) 105]. על החובה לקיים חוזה עבודה בדרך מקובלת ובמידת תום לב גדולה מזו הנהוגה בחוזים אחרים אמר בית המשפט: "במערכת יחסי עובד מעביד, קיימת קדושת החוזה והחובה לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב, מעבר לתום הלב הנהוג והמקובל בחוזים מסחריים אחרים...יחסי עובד מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המחוייב מתפקידו ואת המעביד בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד וחובת ההגינות" [דב"ע נו/ 3-192 משה קורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון עבוה ארצי ל (י), 230 ;דב"ע מב/ 3-74 ורדי נ' עיריית נתניה, פד"ע יד 591 בג"צ 59/90 שירותי תחבורה ציבוריים ב"ש נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פ"ד לה (1) 828; דב"ע נו/ 3-154 זוחייקה חליל נ' בזק בע"מ עבודה ארצי כרך ל (2) 190 מ' גולדברג "תום לב במשפט העבודה", ספר בר ניב (הוצאת רמות) 139; י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, 338,321]. כמו כן: "עיקרון תום הלב דורש שכל צד ידאג לאינטרסים שלו עצמו מבלי לפגוע באינטרסים של זולתו"[דב"ע נז/ 3-68 אריק שקד נ' הסוכנות היהודית עבודה ארצי לא (4) 149 ; י' לובוצקי בספרו לעיל]. כפי שנקבע ע"י בית הדין הארצי, גם פעולה רשלנית יכולה להתפרש כחוסר תום לב: "דרישת תום הלב אינה בהכרח רק שלא לפעול מתוך זדון. גם פעולה רשלנית עשויה להיות פעולה בחוסר תום לב." [דב"ע נו/ 3-36 אחמד אבו רומי נ' חברת החשמל למחוז ירושלים פד"ע לא 641 ; י.לובוצקי, בספרו לעיל]. המבחן הינו מבחן מעורב של ציפיות סבירה: "בבוחנינו ההיתה התנהגות מסוימת התנהגות בתום לב, אנו בוחנים את הדבר בחינה מעורבת, בחינת סובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי. אנו בוחנים את המתנהג הספציפי,והאם ינתן לצפות באופן אובייקטיבי מאדם כמוהו לפעול בצורה מסויימת. אנו בוחנים, כיצד היה אדם או גוף דוגמת אותו גוף צריך להתנהג, מהן הציפיות הסבירות ממנו" [דב"ע נו/ 3-36 לעיל; י' לובוצקי בספרו לעיל]. במקרה דנן, פעל התובע לטובת האינטרסים שלו, אך בניגוד לאנטרסים של מעבידו, כאשר עבד בעבודה נוספת לאחר שעות עבודתו בנתבעת. אכן, הציפיות הסבירה מאדם דוגמתו, העובדה כנהג והמבלה זמן רב מיומו בנהיגה בכבישים, הן כמעביד והן כחברה הנלחמת בנגע תאונות הדרכים שגובה קורבנות רבים מספור, היא שהוא ידאג לכך שבבואו לעבודתו לא יהיה עייף. חלק מחובתו העולה מההתקשרות בחוזה עבודה הינה שיעשה את הנדרש כדי להגיע רענן ועירני. למעשה, זו הציפיה הסבירה מכל אדם הנוהג בדרכים, וקל וחומר שכך הוא הדבר כאשר מדובר באדם שמקצועו הוא הנהיגה בדרכים, בין אם נקבע במפורש שהלה לא יעבוד במקום עבודה אחר, בין אם לאו. אנו קובעים אפוא שהתובע פעל בניגוד לחובת הנאמנות ותום הלב הנדרשת ממנו כלפי מעבידו. חובתו של עובד שלא לעבוד במקביל גם במקום עבודה אחר העלול לפגוע בכושר עבודתו ויכולת הינה תנאי מכללא בחוזה העבודה. 35. התובע הודה בעדותו ששתי תאונות הדרכים בהם היה מעורב נבעו מעייפותו. התובע גם הודה שעבד עבודות לילה במלצרות בחלק מהימים אך זאת לא יאוחר מהשעה 24.00 . לא הוכח כי בלילה לפני התאונה עבד התובע במלצרות כמו כן לא הוכח עד איזה שעה עבד. הקשר הסיבתי בין העבודה הנוספת במלצרות לבין התאונה לא הוכח כנדרש. בכל אופן התובע הודה שהתאונה היתה ברשלנות בשל עייפות. בכך הפר את חובתו לבוא רענן לעבודה ובפרט כשמדובר בעבודה מסוג העבודות אותן עבד - נהיגה הדורשת רמת ריכוז ורעננות. בכך הפר את חובתו לבצע את העבודה במיומנות והפר את חובת הזהירות החוזית הנגזרת מחוזה העבודה כלפי המעביד. לדידנו הרדמות תוך כדי נהיגה הינה הפרה חמורה של חובת הזהירות. נזקו של הנתבע כפי שהוכח ונטען בסיכומי ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד עומד על גובה ההשתתפות העצמית בסך 2340 ש"ח . יחד עם זאת אין מקום לחייב התובע בכל הסכום הנ"ל. "הטלת חיוב כספי על נזקי עובד שהתרשל צריכה להיעשות איפוא בזהירות ותוך כדי התחשבות בכך "שטעות אנוש" מצד העובד היא חלק מהסיכון שהמעביד חייב לקחת על עצמו בעת הפעלת עסקו. גם כאשר מוצא בית הדין לחייב עובד בתוצאות התרשלותו, אין פירוש הדבר כי הוא יחייב אותו במלוא נזקו של המעביד...". (י.לובוצקי שם עמ' 115-114 והפסיקה אליה הוא מפנה בהערות השולים). לנוכח זאת מן הראוי לחייב התובע בסך של 1170 ש"ח שהם כמחצית מההשתתפות העצמית ששילמה הנתבעת. ביחס לתביעה שעניינה החזר תשלומי מס הכנסה ששולמו בסכום גבוה יותר בגין העבודה במקום עבודה נוסף - הרי שכאן הובא מכתב של רו"ח עמנואל שלא בא להעיד וב"כ התובע התנגד להגשת המסמך מטעמו. החלטה בענין זה לא ניתנה ובנסיבות אלו מסמך זה שלא הוגש על ידי עורכו ושלא ניתנה הזדמנות לחוקרו אינו קביל ולא נוכל להשתית עליו ממצא עובדתי לצורך קבלת התביעה שכנגד בענין זה ולכן דין התביעה שכנגד ברכיב זה להידחות. נציין כי התובע לא נחקר בענין זה ולא ברור מדוע לא הופרשו תשלומי מס הכנסה ממקום העבודה השני כדין (אם לא הופרשו) ומדוע לא פנו רשויות המס בדרישה לתשלום מהמקום העבודה השני. ענין זה נותר אפוא לוט בערפל ולכן בשים לב לנטל ההוכחה דינו להידחות. 36. סיכומו של דבר - הנתבעת תשלם לתובע תוך יום מיום קבלת פסה"ד את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 3616 ש"ח. ב. הפרש שכר עבודה בגין אי העלאת השכר כמוסכם בסך 830 ש"ח. ג. תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 3616 ש"ח. ד. דמי מחלה בסך 369 ש"ח. ה. הוצאות משפט בסך 2000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. כמו כן על הנתבעת להעביר למבטחים ע"ח פנסית יסוד, על שם התובע, סך של 2403 ש"ח זאת תוך 45 יום מיום קבלת פסה"ד. לא תעשה כן תוך המועד הנ"ל יהיה עליה חלף זאת לשלם לתובע הסכום הנ"ל תוך המועד הנ"ל. מהסכומים הנ"ל בס"ק א יש להפחית את חלק ההשתתפות העצמית שהטלנו על התובע בגין תאונות בסך 1170 ש"ח. כל הסכומים הנ"ל (למעט הוצאות משפט והפרשי שכר כאמור בס"ק ב' לשגביו נקבע הסדר אחר) יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.2.97 ועד התשלום בפועל. הפרשי השכר הנ"ל בס"ק ב בסך 830 ש"ח ישאו ריבית והפרשי הצמדה עפ"י חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.96 ועד יום 22.1.98 וממועד זה 22.1.98 ישא הסכום המדובר פיצוי הלנה בשיעור המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר עד התשלום בפועל. משכורתנהג משאיתמשאית