פסק דין מונחת בפני תביעה לקבלת פיצוי כספי בקשר להפלגתם של התובעים באונייה “Club 2” (להלן: "האונייה") בין התאריכים 7.9.03-11.9.03. עיקר הטענות נוגעות להותרת מזוודותיהם של התובעים בנמל חיפה. לטענת התובעים, סמוך להפלגת האונייה, פנו התובעים לפקיד הקבלה על מנת לברר היכן המזוודות שלהם, אך נתבקשו להמתין מספר שעות נוספות עד לבירור העניין. לאחר שהאונייה הפליגה התברר, כי המזוודות נותרו על רציף הנמל. התובעים נותרו ללא ביגוד, כלי רחצה או הלבשה תחתונה. רק לאחר מספר ימים, לקראת עזיבת נמל ביוון, קיבלו התובעים את המזוודות. התובעים מלינים לא רק על הסבל שנגרם להם בשל אי העלאת הכבודה לאונייה אלא גם על היחס שקיבלו מצוות האונייה ובפרט ממנהל ההפלגה. התביעה הוגשה נגד הנתבעת מס' 1, סוכנות הנסיעות אשר דרכה הזמינו התובעים את ההפלגה, וכן נגד הנתבעת מס' 2, שהינה מארגנת ההפלגה. הנתבעת מס' 1 טענה להעדר עילת תביעה נגדה הואיל ושימשה כמתווכת, אשר הזמינה בעבור התובעים את ההפלגה, ותו לא. הנתבעת מס' 2 העלתה טענה מקדמית בדבר התיישנות עילת התביעה. כן טענה הנתבעת מס' 2, כי אינה אחראית לנזקיהם של התובעים והגישה הודעת צד ג' כנגד חברת נמל חיפה בע"מ, כגורם האמון על הטיפול במזוודות הנוסעים. בטרם אדון בתביעה לגופה, ובכלל זאת בשאלת האחריות ובגובה הנזק, אבחן את הטענה המקדמית אשר הועלתה על ידי הנתבעת מס' 2 בדבר התיישנות עילת התביעה. טענת ההתיישנות הנתבעת מס' 2 טוענת, כי בין הצדדים נכרת הסכם וכי סעיף 29 להסכם האמור קובע, כדלקמן: "מוסכם על דעת הנוסע, כי בחלוף שנתיים מיום חזרת הנוסע ארצה לא יהיה הנוסע זכאי לבוא בכל תביעות שהן כנגד המוביל ו/או ... דיזנהויז בע"מ או כל צד אחר שקשור לנושא בין עפ"י התקשרותו החוזית עם המוביל ובין בנזיקין ויש לראות בתנאי זה כמגביל את תקופת ההתיישנות לשנתיים בלבד בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958". אציין בהקשר זה, כי ההסכם הנטען על ידי הנתבעת מס' 2 הוא לא יותר מאשר "חוברת טיולים", כלשונה של הנתבעת מס' 2, המופצת ללא תשלום בכל משרדי הנסיעות. לטענת הנתבעת מס' 2, חלפו למעלה משנתיים מהתרחשות האירועים נשוא כתב התביעה ולכן גם אם קיימת עילת תביעה, הרי שעילה זו התיישנה זה מכבר. לטענת התובעים, לא הועברה לעיונם החוברת המהווה את ההסכם הנטען בין הצדדים ואף לא ניתן להם העתק הימנה וכתוצאה מכך לא נחשפו לתנאי ההתקשרות המפורטים בהסכם. כן טוענים התובעים, כי סעיף 29 להסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד אשר נוסח על ידי הנתבעת מס' 2 לבדה. כתגובה לטענות אלו משיבה הנתבעת מס' 2, כי חוברות הטיולים מופצות בכל משרדי הנסיעות, ובכלל זה במשרדי הנתבעת מס' 1, וחלוקתן נעשית ללא תשלום לכל אדם התר אחר חופשה. כן טוענת הנתבעת מס' 2, כי במידה ויקבע כי אמנם מדובר בחוזה אחיד, הרי שמדובר בתניה לגיטימית המקצרת את תקופת ההתיישנות באופן סביר ומידתי. לעניין קיצור תקופת ההתיישנות, סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע לאמור: "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה יותר מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר משישה חודשים". עינינו הרואות, כי תניה הבאה לקצר את תקופת ההתיישנות חייבת להיערך בחוזה נפרד ואף טעונה חתימה נפרדת (ראה לעניין זה: ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת ווסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2) 813, 820; ע"א 198/60 "בניין" חברה לביטוח בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד יד 1700, 1702). במקרה דנן, הציגה הנתבעת מס' 2 העתק חלקי בלבד מצילום ההסכם שלפי הנטען נערך בין הצדדים. צילום חלקי זה מעלה בבירור, כי במעמד הזמנת ההפלגה לא חתמו התובעים על מסמך המהווה "חוזה נפרד" לקיצור תקופת ההתיישנות בהתאם לדרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות. לפיכך, אין זה מעלה ואין זה מוריד אם ידעו התובעים על קיומו של סעיף ההתיישנות, אם לאו. תניה המקצרת את תקופת ההתיישנות ומובלעת בהסכם הזמנת ההפלגה אינה עונה על דרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות ולכן אין לה תוקף. אציין בהקשר זה, כי גם אם היתה רלוונטיות לידיעת התובעים, הרי שהנתבעת מס' 2 לא הוכיחה כי ההסכם הועבר לידיעתם של התובעים. כך, למשל, הנתבעת מס' 2 לא הציגה את חתימתם של התובעים על גבי ההסכם ואף לא הביאה עד מטעמה, על מנת שיעיד על העברת המסמכים לידי התובעים. משלא נקבעה תקופת התיישנות קצרה יותר בחוזה נפרד, חלה תקופת ההתיישנות של תובענה אזרחית שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין, דהיינו תקופת התיישנות של 7 שנים, ומכאן שעילת התביעה טרם התיישנה. לצד טענת ההתיישנות העלתה הנתבעת מס' 2 גם טענה לשיהוי בהגשתה של התביעה. אכן, השיהוי יכול ויחול בתוך תקופת ההתיישנות. ניתן לבחון את הטענה לשיהוי בהגשת תביעה אזרחית על יסוד הקריטריונים הנוגעים לשיהוי וכן תוך בחינת השאלה האם הגשתה המאוחרת של התביעה על פי נסיבות העניין נעשתה בתום לב. אולם, בהקשר זה נפסק, כי השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. כך נקבע, כי קביעת קיומו של שיהוי המונע הגשת התביעה, עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, ומהווה התערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433). לא מצאתי שמתקיימות במקרה זה אותן נסיבות חריגות, המצדיקות סילוקה של התביעה על הסף, בשל שיהוי בהגשתה, וזאת משנקבע, כי התביעה הוגשה בטרם חלה התיישנות. לאור האמור לעיל, אין תוקף לתנאי בדבר קיצור תקופת ההתיישנות ולפיכך גם התייתר הדיון בטענה לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה האחיד. לפיכך, אתייחס בקצרה בלבד לנושא זה. "חוזה אחיד" מוגדר בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים") כ"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". ההסכם נשוא התביעה הינו "חוזה אחיד" ולו בשל העובדה שהוגדר על ידי הנתבעת מס' 2 כ"חוברת טיולים" המופצת בכל משרדי הנסיעות ומחולקת ללא תשלום לכל אדם התר אחר חופשה. אם כן, נשאלת השאלה, האם סעיף 29 להסכם הינו "תנאי מקפח" בחוזה אחיד, אם לאו. סעיפים 4(1), 4(6) ו- 4(8) לחוק החוזים האחידים קובעים "חזקת קיפוח", בין היתר, במקרים הבאים: - - כאשר מדובר בתנאי הפוטר את הספק, באופן מלא או חלקי, מאחריות המוטלת עליו על פי דין. - - כאשר מדובר בתנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין. - - כאשר מדובר בתנאי השולל את זכותו של הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות או להיזקק להליכי משפט אחרים. סעיף 5 לחוק החוזים האחידים מוסיף וקובע, כי תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות - בטל. על רקע הוראות חוק החוזים האחידים, סעיף 29 להסכם אליו מפנה הנתבעת 2, המגביל את התובעים בהגשת תביעה בדיני חוזים או בדיני נזיקין, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ולכן אין לו תוקף. משנדחתה הטענה המקדמית בדבר התיישנות עילת התביעה, הרי שיש מקום לדון בשאלת האחריות. שאלת האחריות אחריותה של הנתבעת מס' 1 הנתבעת מס' 1 הינה סוכנת הנסיעות אשר באמצעותה הזמינו התובעים את ההפלגה באונייה. כגורם האמון על הזמנת הכרטיסים להפלגה, נתבעת זו לא יכלה לצפות, ואף לא צריכה היתה לצפות, את אי העלאת הכבודה של התובעים אל האונייה. אין חולק על כך שמוטלת על הנתבעת מס' 1 אחריות כלפי מזמיני השירות בכל הנוגע להזמנת השירות. במקרה דנן, לא העלו התובעים כל טענה בדבר אי התאמה בין השירות המוזמן לבין השירות שניתן להם על ידי הנתבעת מס' 1. כך, למשל, לא הלינו התובעים על מסלול ההפלגה, על מספר ימי ההפלגה או על רמת החדרים באונייה. נראה, כי הטלת אחריות בגין אי העלאת מזוודותיהם של התובעים על האונייה חורגת בהרבה מהגבולות המגדירים את תפקידה של הנתבעת מס' 1 כסוכנת נסיעות ואת תחומי אחריותה. לפיכך, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת מס' 1. אחריותה של הנתבעת מס' 2 והודעת צד ג' בבואם לנמל חיפה מסרו התובעים את כבודתם בדלפק המתאים ועלו לאונייה. לטענת התובעים בכתב תביעתם, בסמוך למועד ההפלגה חולקו המזוודות לכלל הנוסעים מלבדם. כן לטענתם ולעדותם, כשנוכחו לדעת כי כבודתם חסרה פנו באופן מיידי לפקיד קבלה באונייה, כשזו עדיין עגנה בנמל חיפה, והלה ביקש מהם להמתין מספר שעות לבירור העניין. הנתבעת מס' 2 טוענת בכתב הגנתה, כי לא היתה לה כל שליטה על העמסת המזוודות על האונייה. בהודעה לצד שלישי טוענת הנתבעת מס' 2, כי הצד השלישי היה אחראי לאי העמסת המזוודות על האונייה. לטענת צד ג' בכתב ההגנה, קליטת הנוסעים, לרבות כבודתם, מוטלת על סוכן האונייה אשר מדביק מדבקות על כבודתם של הנוסעים, מעמיס את המטען על האונייה שאמורה לצאת להפלגה ומחלקו בין התאים האישיים של הנוסעים. צד ג' הבהיר, כי כל תפקידו מתמצה בשינוע המזוודות מאולם הנוסעים בנמל למרגלות פתח האונייה, על הרציף, וזאת לאחר סימונן על ידי סוכן האונייה. כן טען צד ג', כי ההודעה על אובדן כבודתם של התובעים התקבלה בנמל רק לאחר ההפלגה. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מעדותם ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים המצורפים, באתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת מס' 2, כגורם האחראי על ארגון ההפלגה והנופש, נכשלה במילוי חובותיה כלפי התובעים, בכל הנוגע לאי העלאת המזוודות לאונייה. כמו כן, הנתבעת מס' 2 לא הוכיחה שמקור ההתרשלות בהתנהלותו של צד ג' דווקא. בדיון שנערך בפני, לא נסתרה טענתם של התובעים, לפיה הלינו על אי העלאת כבודתם לאונייה עוד בשלב בו טרם יצאה האונייה להפלגה. למעשה, הנתבעת מס' 2 לא השיבה לטענה זו והסתפקה בטענה כי האחריות לאי העמסת הכבודה על האונייה מוטלת על צד ג'. לא נסתרה עדותו של נציג צד ג', לפיה הונחה הכבודה בפתח האונייה. נהפוך הוא: גרסה זו של הצד השלישי התחזקה לאור טענתם של התובעים, לפיה נתבשרו על ידי פקיד הקבלה כי כבודתם כלל לא הועלתה על ידי הצוות האחראי לאונייה ונמצאה על ידי עובדי הנמל על הרציף הסמוך למקום בו עגנה האונייה בטרם יצאה להפלגה. ברור, אפוא, כי הנתבעת מס' 2, כגורם האחראי לארגון ההפלגה ובכלל זה להתנהלותו של צוות האונייה, אמורה לוודא כי תיערך בדיקה של המצאות כבודותיהם של כל הנוסעים על האונייה וזאת בטרם היציאה להפלגה. אין בידי לקבל את טענתה של הנתבעת מס' 2, לפיה אין לה כל חלק בארגון או בביצוע ההפלגות וכי תפקידה מתמצה בהזמנת ההפלגה. טענה זו מייתרת, לכאורה, את עבודתה של הנתבעת מס' 1, ומתעלמת מההבדל הקיים בין תפקידו של סוכן הנסיעות לבין תפקידו של מי שמארגן את הטיול, הנופש או ההפלגה. כאמור, על הנתבעת מס' 2, כמי שארגנה את ההפלגה, היתה חובה לוודא, כי מדובר בהפלגה מסודרת, הכוללת גם בדיקה של המצאות הכבודה על האונייה, טרם ההפלגה. במקרה דנן, ההודעה על כך שכבודתם של התובעים חסרה נמסרה בשלב בו עדיין ניתן היה לעשות דבר אשר ימנע מהם את עוגמת הנפש כתוצאה מהעדר החפצים האישיים. התובעים אף זכו ליחס לא ראוי מעובדי האונייה ומנהלה, דבר שהגדיל את עוגמת הנפש שנגרמה להם. יצוין, כי הנתבעת מס' 2 בחרה שלא להעיד בפני בית המשפט את מנהל האונייה, ובכך לא סתרה את טענתם של התובעים בדבר היחס שקיבלו מעובדי האונייה ומנהלה. לפיכך, התביעה נגד הנתבעת מס' 2 מתקבלת ואילו ההודעה לצד ג', נדחית. שיעור הפיצוי הנתבעת מס' 2 טענה, כי התובעים קיבלו פיצוי מלא בכך ששידרגו להם את החדר שהזמינו לחדר שעלותו 520 דולר וכן בכך שניתן לכל אחד מהם פיצוי כספי בסך של 50$ לרכישת מוצרים ראשוניים. אני סבור, כי אין די בהטבות האמורות כדי להלום את עוגמת הנפש והסבל שנגרמו לתובעים. עם זאת, יש להתחשב בהטבות אלו, בעת קביעת הפיצוי המגיע לתובעים. כאשר מדובר בפיצוי בגין טרדה, עוגמת נפש וסבל, על בית המשפט להעריך את גובה הפיצוי, וזאת על רקע נסיבותיו של המקרה. במקרה זה אני מוצא מקום להעריך את הפיצוי המגיע לכל אחד מהתובעים מהנתבעת 2 ולהעמידו על סך של 800 ש"ח. בנוסף, תשלם הנתבעת מס' 2 לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט ואגרת משפט בסך של 650 ש"ח. הסכומים האמורים ישולמו על ידי הנתבעת מס' 2 תוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד הגשת התביעה, יום 14.11.2006 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת מס' 2 לצד ג' הוצאות משפט בסך של 300 ₪, וזאת בתוך 30 יום. זכות להגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. פיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוניהפלגות נופש (תביעות)משפט ימי - דיני ימאות