פסק דין רקע ועובדות בפני תביעה כספית ע"ס 50,000 ₪, אשר הוגשה על ידי התובעים, אשר במהלך חודש יולי 2007 הזמינו כרטיסי טיסה לחופשה בת 7 ימים באיטליה במשרדי סוכנות הנסיעות "אופיר טורס ירושלים". ביום 7.8.06 יצאו התובעים משדה התעופה בן גוריון לשדה התעופה במילאנו, אך כבודתם לא נמסרה להם מייד עם נחיתתם. התובעים עותרים לכך שהנתבעת תשלם להם את סכום כרטיסי טיסה, החזר כספי בגין רכישות שנאלצו לבצע עד שהושבה להם מזוודתם האבודה, נסיעות מהשדה וחזרה למלון, החזר כספי בגין שהייה במלון ועוגמת נפש. לגרסת התובעים, הנתבעת הוצגה בפניהם כחברת תעופה בינלאומית, גדולה ואמינה ובהסתמך על כך בחרו לטוס לחופשתם באמצעותה. עבור זוג כרטיסי הטיסה לאיטליה, שילמו התובעים סכום כולל של 5,324 ₪ (בחישוב של 1,200$ וסכום נוסף של 180 ₪). לגרסתם, נגרם להם מפח נפש, סבל והוצאות מיותרת, בשל תקלות אשר נגרמו על ידי הנתבעת. ביום 7.8.06 עשו התובעים דרכם מישראל לאיטליה, בטיסה של הנתבעת שיצאה משדה התעופה בן גוריון לשדה התעופה במילאנו, משם המשיכו בטיסת נוספת של הנתבעת לשדה התעופה בפירנצה. לאחר הנחיתה בפירנצה, גילו כי מזוודתם היחידה במשקל 25 ק"ג, בה היו כל חפציהם וציודם האישי, לא הגיעה לפירנצה יחד עמם. לאחר בדיקה ובירור בשדה התעופה בפירנצה, הגישו התובעים תלונה לפקידי שדה התעופה, מסרו פרטים אודות המזוודה, ופקידי השדה מילאו דו"ח מתאים. התובעים נותרו ללא חפציהם וציודם האישי שאמור היה לשמשם במהלך ימי החופשה בפירנצה. נוכח העובדה שהנתבעת ונציגיה נמנעו מלמסור להם תשובה ברורה ומספקת מתי תמצא המזוודה, אם בכלל, הם נאלצו לרכוש מכיסם הפרטי ציוד לבוש וחפצים אישיים שישמשו אותם במהלך שהייתם בפירנצה בסך כולל של 978.75 אירו שהנו סכום של 5,382 ₪. ביום 8.8.06, יום לאחר שהגיעו לפירנצה, נשלח בהוראת התובע 1, מכתב תלונה ממשרדו שבתל- אביב אל מנכ"ל הנתבעת בישראל, בו גולל התובע 1 את פרטי המקרה וביקש בדחיפות את טיפולה של הנתבעת בהסדרת העניין והעברת המזוודה לרשותם. הנתבעת התעלמה ממכתב זה, ולא טרחה להשיב לו ואף לא יצרה קשר טלפוני עם מי מהתובעים על מנת להתנצל בפניהם על המקרה ולהסדיר את העניין בדחיפות הראויה. במקביל לפנייתם לנתבעת, עמדו התובעים בקשר טלפוני עם חברת לאופר תעופה בע"מ (להלן: "לאופר"), וגם נציגיה התחמקו ממתן תשובות מספקות והותירו את התובעים כשהם חסרי אונים. ביום 9.8.06, ביום השלישי לשהותם בפירנצה, קיבלו התובעים הודעה לפיה אותרה המזוודה וכי היא נמצאת בשדה התעופה בפירנצה. התובעים נדרשו להגיע לשדה התעופה בכוחות עצמם ועל חשבונם על מנת לקבל את המזוודה, בקשתם הבסיסית והמינימאלית כי הכבודה תגיע ישירות למלון בו השתכנו נענתה בשלילה על ידי נציגת התובעת. התובע 1 נאלץ לסור בכוחות עצמו, באמצע חופשתו, לשדה התעופה בפירנצה לאסוף את המזוודה ולשוב עמה לבית המלון. עבור נסיעות אלו שילם התובע 1 מכיסו הפרטי סכום של 27 אירו שהנם סכום של 148.5 ₪. לגרסת התובעים, הנתבעת גרמה ברשלנות חוזרת ובלתי נסבלת, פעם נוספת לאובדן כבודתם של התובעים בעת ששבו מחופשתם מאיטליה. ביום 12.8.06 עזבו בני הזוג פישר את פירנצה ועשו את דרכם לישראל, לאחר ששילמו עבור שהותם במלון סך של 9,079 ₪. מבלי שנהנו, עקב מחדלי הנתבעת. בהגיעם לשדה התעופה בן גוריון, נדהמו התובעים לגלות כי התסריט המביך חוזר על עצמו, שעה שאחת מתוך שתי המזוודות, קרי, אותה מזוודה שאבדה להם גם בפירנצה במשקל של 25 ק"ג, לא הגיעה עמם פעם נוספת. בו במקום פנו התובעים לנציגות לאופר בשדה התעופה בן גוריון, הגישו תלונה נגד הנתבעת על אובדן מזוודתם וביקשו להעביר את התלונה לטיפול הנתבעת וזאת כהמשך ישיר לתלונה שהוגשה לנתבעת ביום 8.8.06. בנוסף לטענת התובעים, היו עוד כ- 20 נוסעים נוספים שמטענם לא הגיע עמם בטיסת הנתבעת וגם הם פנו לנציגות לאופר בנושא זה. תגובת נציגת לאופר הדהימה את התובעים, שעה שהודיעה להם כי המקרה אינו מפתיע אותה וכי מחדלי הנתבעת מוכרים. עוד הוסיפה נציגת לאופר וטענה בפניהם כי ידוע שהנתבעת מעלה את המזוודות לפי נוחותה שלה ולא לפי נוחות הנוסע. לטענת התובעים, לו היו יודעים מבעוד מועד, כי כך נוהגת הנתבעת לא היו בוחרים לטוס באמצעותה לחופשה. המזוודה הוחזרה להם כעבור 4 ימים. לטענת התובעים, אמנת ורשה, מסדירה את אחריותו של המוביל האווירי, בין היתר, לנזקים הנגרמים לכבודה או למטען. בשל התפתחות תעשיית התעופה והשינויים הרבים שחלו בה, נערכו מספר שינויים באמנת ורשה שחלקם בא לידי ביטוי בפרוטוקול האג מיום 8.9.1955, בפרוטוקול גואטמלה מיום 8.3.1971 וב- 4 פרוטוקולי מונטריאול מיום 25.9.72, ששינוי בין היתר את תקרת הפיצוי בו ישא מוביל אווירי בגין אובדן כבודה. חוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980, מחיל את הוראות אמנת ורשה, מכוח חוק זה הותקן גם צו התובלה האווירית (הגדלת שיעור הפיצויים), התשל"ב- 1972, שהגדיל את שיעור הפיצוי למי שנגרם לו נזק על ידי מוביל אווירי, דוגמת הנתבעת, לאור השינויים שנעשו באמנת ורשה. סעיף 19 לאמנה קובע כי המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. סעיף 22 לאמנה קובע כי בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנקים צרפתיים. על פי צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) התשל"ט- 1978, הומר סכום זה ל- 17 זכויות משיכה מיוחדות לק"ג שערכן כ- 25$ לארה"ב לקילוגרם אחד של כבודה. ברם טוענים התובעים, כי סעיף 25 לאמנה קובע כי גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לאמנה לא תחולנה אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממחדל של המוביל שנעשה בכוונה לגרום נזק מתוך חוסר אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה. לטענתם, התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, התנהגות שחזרה על עצמה פעם אחר פעם, אינה סתם רשלנות גרידא, כי אם משום רשלנות רבתי וחמורה. התובעים מבקשים כי בית המשפט יפסוק להם סעדים אשר כוללים השבת של כרטיסי טיסה, רכישות שנאלצו לבצע עד שהושבה להם מזוודתם, החזר נסיעות לשדה התעופה בפירנצה וחזרה למלון, השבת סכום השהיה בבית המלון ועוגמת נפש. לטענת הנתבעת, היא משמשת "מוביל אווירי" כמשמעו של מושג זה בדינים הרלבנטיים ומערכת היחסים בין הצדדים, לרבות מערך החיובים והזכויות שביניהם, מוסדרת במלואה על ידי הוראות דינים אלו. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, התש"ם 1980 (להלן: "החוק"), החיל בישראל את הוראות אמנה ורשה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנערכה ונחתמה בורשה בשנת 1929 ואת פרוטוקול האג משנת 1955 אשר תקן והוסיף על הוראותיה. סעיף 10 לחוק קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק... תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". לטענתה, על פי אמנת ורשה, במקרה של נזק שנגרם בגין איחור בהובלה אווירית בינלאומית של נוסעים וכבודה: "... אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו". לאור האמור לעיל, עילת התביעה היחידה בידי התובעים היא על פי הקבוע באמנת ורשה ובדינים הרלוונטיים. התובעים רכשו ציוד לבוש וחפצים אישיים מעבר לצורך שנוצר בשל אובדן המזוודה. ומהעתק הקבלה שצורף כנספח ה'5 לכתב התביעה עולה כי רכישת הציוד, אם בכלל, בוצעה לאחר שכבודת התובעים כבר הושבה לידיהם והייתה ברשותם וממילא, אין כל קשר סיבתי בין הרכישה המוכחשת לעובדה כי כבודתם התעכבה. עם קבלת מכתב התלונה מאת התובע 1, ערכה הנתבעת בירור עם נציגיה וברשומותיה הוברר לה כי המזוודה נשלחה לפירנצה ביום 9.8.06 בשעות הצהרים ונמסרה לחברת ההובלות לשם מסירתה לתובעים. לטענתה, המזוודה של התובעים נמסרה למוביל יבשתי לשם מסירתה במקום שהותם של התובעים, אשר מסיבות השמורות עמם בחרו לאספה בכוחות עצמם. לגרסת הנתבעת, מזוודה אחת מתוך כבודתם של התובעים אשר מנתה שתי מזוודות, התעכבה ונמסרה להם כעבור יומיים ממועד נחיתתם בישראל ולא כעבור ארבעה ימים כפי שטוענים התובעים. הנתבעת מכחישה את טענת התובעים לפיה היו עוד כ- 20 נוסעים שמטענם לא הגיע עמם בטיסה. לטענת הנתבעת חלק מהפרוטוקולים הנטענים בכתב התביעה לא אושררו על ידי מדינת ישראל ועל כן אין להם חלק מן הדין על היחסים בין הצדדים ועל התובענה. לטענת הנתבעת אין מדובר בשיעור הפיצויים למי שנגרם לו נזק על ידי מוביל אווירי כי אם בגבול אחריותו העליון של המוביל לתשלום הפיצויים. לטענת הנתבעת, הנטל להוכיח כי התרשלה מוטל על כתפי התובעים. הסיבות לנזק לכבודה אירע כאשר הייתה באחריות ו/או בהשגחת ו/או בפיקוח רשות שדות התעופה. רשות שדות התעופה בכל נמל מנמלי התעופה הבינלאומיים הנה הממונה על פי החוק, הכללים והנוהג על העמסת כבודתם של הנוסעים בנמל התעופה. לנתבעת אין כל אפשרות פיקוח ו/או שליטה על הכבודה החל ממועד יציאתה מדלפק הבידוק והכרטוס ועד למסירתה לנוסעים. הנתבעת טוענת כי היא נקטה בכל האמצעים על מנת למנוע את הנזק (המוכחש לגופו) ו/או לא היה בידיה לנקוט בכל אמצעים אחרים כדי למנעו. לטענתה, היא, היא פעלה ללא רבב, כי לא היה במעשיה משום התרשלות וכי פעלה כפי שכל מוביל אווירי סביר היה פועל בנסיבות העניין. לטענת הנתבעת, לתובעים לא נגרם כל נזק ולחילופין כי הנזקים הנטענים על ידיהם הנם עקיפים מרוחקים ואינם ברי פיצוי. התובעים לא הציגו ואין בידיהם ראיות שיש בהן להוכיח את הסכומים הנתבעים על ידיהם. לטענתה, סכום התביעה הנו מופרז ומופרך על פניו וכל מטרת התובענה הנה ניסיון פסול לעשיית עושר, ללא זכות שבדין, על חשבון הנתבעת. דיון בתיק זה לא התנהל הליך הוכחות ועל פי הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים הוחלט, שהצדדים יגישו סיכומיהם ובית המשפט יפסוק על סמך החומר המצוי בתיק. אין חולק כי במהלך חודש יולי 2007 רכשו התובעים באמצעות חברת אופיר טורס בירושלים זוג כרטיסים לאיטליה, כאשר הטיסות היו באמצעות הנתבעת, בין התאריכים 7.8.06 ו- 12.8.06. כמו כן, אין חולק כי כבודתם של התובעים, שכללה מזוודה אחת במשקל 25 ק"ג לא נמסרה לתובעים ביום הנחיתה, מייד לאחר הנחיתה, היינו ביום 7.8.07 וכי היא נמסרה להם ביום 9.8.06, בחלוף יומיים ממועד נחיתתם בפירנצה. בנוסף, אין חולק כי עת שחזרו התובעים לישראל, ביום 12.8.06, התעכבה מזוודה אחת מתוך שתי מזוודות במשקל כולל של 40 ק"ג, שמסרו להובלה ככבודה רשומה, לטענת התובעים המזוודה הושבה להם כעבור 4 ימים מיום הנחיתה ולטענת הנתבעת היא הושבה כעבור יומיים, מנספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת עולה, כי הכבודה הושבה לתובעים ביום 14.8.06, היינו יומיים לאחר הנחיתה ואני מקבלת את טענת הנתבעת בעניין זה שכן התובעים לא הציגו בפני כל ראיה הסותרת עובדה זו. עיקר טענות התובעים בתביעה שבפני מופנות מטבע הדברים, לאי הנוחות שנגרמה להם כתוצאה מאיחור הגעתה של המזוודה לאיטליה ולא לאיחור בחזרתה לארץ. המסגרת הנורמטיבית הנתבעת הנה "מוביל אווירי" כמשמעו בדינים הרלוונטיים ומערך החיובים והזכויות בין הצדדים מוסדר במלואו בהוראותיהם. חוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980 (להלן: "החוק") החיל בישראל את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנערכה ונחתמה בורשה בשנת 1929 (להלן: "אמנת ורשה") אשר נכנסה לתוקף בישראל ביום 6.1.1950 ואת פרוטוקול האג משנת 1955 אשר תיקן והוסיף על הוראותיה. ישראל חתמה ביום 28.9.1955 על פרוטוקול האג, אשר נכנס לתוקף בישראל ביום 3.11.1964. (להלן: "פרוטוקול האג"). סעיף 1 לאמנה קובע את היקף תחולתה של האמנה, ומגדיר את המושג "תובלה בינלאומית" לצורך האמנה: 1. 1. אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה. כן היא חלה על תובלה חינם בכלי טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אווירית. 2. 2. באמנה זו, "תובלה בינלאומית" פרושה - כל תובלה שבה, בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים, מקום היציאה ומקום היעוד ... נמצאים בשטחיהם של שנים מבעלי האמנה או בשטחו של בעל אמנה אחד אם הוסכם על חניה בשטחה של מדינה אחרת, אף אם אותה מדינה איננה מבעלי האמנה... אין חולק כי על אחריותו של המוביל, הנתבעת בענייננו, חלה אמנת ורשה והוראות החוק בדבר תובלה אווירית. שכן הצדדים עומדים בהגדרת סעיף 1 הנ"ל. ו סעיפים 18 ו-19 לאמנת ורשה מגדירים את היקף אחריות המוביל לנזק שנגרם בזמן ההובלה באוויר: סעיף 18 1. 1. המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכל כבודה רשומה, או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית. 2. 2. ההובלה האווירית, כמשמעותה בפסקה הקודמת כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי טיס ואם במקרה של נחיתה מחוץ לשדה התעופה- בכל מקום שהוא. ב 3. 3. תקופת ההובלה בדרך האוויר אינה מקיפה כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה התעופה. ואולם, אם נתקיימה אותה תובלה תוך כדי מילוי חוזה הובלה אווירית, לצורך טעינה, מסירה או העברה מכלי טיס לכלי טיס, מניחים שכל נזק, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר, כל עוד לא הוכח ההפך. סעיף 19 המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. "האמנה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע. אחריותו של המוביל, לנזק שנגרם לנוסעים או לכבודה, על פי האמנה, היא אחריות מוחלטת, שאינה דורשת כל הוכחה, כל עוד הנזק נגרם "בזמן ההובלה באוויר". "המונח "אחריות", מטבעו, רחב הוא, ובוודאי שאינו מחייב כי הכבודה תהיה בכל עת בחזקתו הפיזית של המוביל. פירוש כזה עלול לרוקן את הוראות האמנה מתוכן, שכן המילה "מוביל" מתייחסת לחברת תעופה שבאופן הרגיל פועלת באמצעות עובדיה ו/או באמצעות אחרים מטעמה. האמנה דנה לכל אורכה במוביל עצמו, ובאחריות הישירה כלפי הנוסע, ולפיכך האחריות לפיצוי לפי האמנה מוטלת במלואה על המוביל, ולא על גוף אחר." (כב' השופטת, יהודית שטופמן, בבר"ע (ת"א) 002224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, (להלן: "קוגן" (עמ' 13). סעיף 20 לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. לטענת התובעים, לא נטען על ידי הנתבעת ולא הוכח על ידה, כפי שהיה מתחייב ממנה, התאי הקבוע בסעיף 20 (1) לאמנת ורשה והיא לא הרימה את הנטל המונח לפתחה, להוכיח באילו אמצעים נקטה על מנת למנוע את הנזק. הנתבעת, משיקולי כדאיות, בחרה שלא להעיד עדים מטעמה, שכן לטענתה, נציגיה בישראל אינם יכולים להעיד על אירועים שאירעו באיטליה מידיעתם האישית, ואיתור והבאת עדים מאיטליה הייתה מייקרת את הוצאות ההליך מעבר לכל פרופורציה סבירה. כפועל יוצא מכך, הנתבעת לא ניסתה להרים את הנטל המוטל עליה בסעיף 20 לאמנה ועל כן היא אחראית לנזקי התובעים בהתאם להוראות סעיף 19 לאמנת ורשה. לטענת הנתבעת, כרטיס הטיסה ותנאי ההובלה הכללים של הנתבעת הם החוזה שבין הצדדים וכוללים תניה לפיה אחריותה של הנתבעת לכל ק"ג של כבודה שאבדה התאחרה או ניזוקה בפועל אינו עולה על סך של כ- 25 דולר. סעיף 22 (ג) לאמנת ורשה מגביל את אחריות המוביל האווירי, ביחס להובלה כבודה רשומה וטובין, לסך שלא יעלה על 250 פרנק לק"ג. מכוח חוק התובלה האווירית הוצא צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט- 1978, אשר קבע, כי סכומי הפיצוי הנקובים בפרנקים שוויצרים בסעיף 22 לאמנת ורשה, יוחלפו בזכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג של כבודה, המשמעות, במקום הסך של 250 פרנק יבואו 17 זכויות משיכה מיוחדות סכום השווה לכ- 25 דולר ארה"ב. לטענת הנתבעת, היא אינה אחראית, אם בכלל בעניין זה אלא על פי אחריותה המוגבלת בלבד, היינו חייבת בפיצוי של 625$ בלבד. לטענת התובעים, הנתבעת אחראית באופן בלעדי לכל נזקיהם הממוניים והלא ממוניים. יתרה מזו, טוענים התובעים כי הודאות בעל הדין מטעם הנתבעת מונעים ומשתיקים אותה מלטעון כל טענה כי הנה פטורה מאחריות או שנקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק. "אחת ממטרות האמנה הייתה להקל על נוסע המבקש לקבל פיצויי על נזק שנגרם למטענו במהלך טיסה בינלאומית, ומנוסח סעיפי האמנה עולה בבירור, כי האמצעי בו נקטה האמנה, לשם הבטחת הפיצוי והקלת גבייתו, היה הטלת אחריות מוחלטת על המוביל, כלפי הנוסע. מבחינתו של הנוסע - מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו". (ראה: פס"ד קוגן). איני מקבלת את טענת התובעים לפיה, הנתבעת לא נקטה בכל הליך שהוא למניעת הנזק. הנתבעת, כמוביל אווירי, קשורה לעניין העלאת הנוסעים והכבודה, בשירותי רשות שדות התעופה ולא בהכרח, המזוודה העכבה בגין מחדליה. עם זאת, אין חולק כי בפועל, המזוודה הגיעה לאתר הנופש של התובעים, באחור של יומיים. כיוון שכך, על הנתבעת לשלם לתובעים, בגין העיכוב בהגעת המזוודה לחופשתם, את הסך של 625$ במכפלה של 4.39 ₪ (שער הדולר נכון ליום הגשת התביעה)= 2,743 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. המחלוקת בתיק זה הינה באשר לעיכוב הגעת המזוודה בפירנצה ולא לאיחור קבלתה בארץ, שכן בעת שהייתם בארץ לא היה להם צורך ברכישת ציוד בסיסי. החריגים לאחריות המוחלטת של הנתבעת סעיף 25 לאמנת ורשה קובע כי: גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו. לטענת התובעים, התביעה שבפני היא דוגמה קלאסית להחלתו של סעיף 25 לאמנה, שכן התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, שחזרה על עצמה פעם ועוד פעם מוכיחה ומלמדת כי הנתבעת התרשלה התרשלות רבתי פעם אחר פעם, כלפי התובעים, גילתה חוסר אכפתיות וחוסר זהירות כלפי התובעים והתנהגותם הפזיזה והבלתי אחראית היא זו שגרמה לנזקיהם של התובעים. לטענת התובעים, הנתבעת לא סתרה טענה זו ונמנעה מלהביא נציג כלשהו מטעמה שיסתור את טענות התובעים בנושא זה. לכן יש לטעמם לקבל את גרסתם ככתבה בלשונה. לטענת התובעים, מייד כשגילו כי מזוודתם אבדה להם בשנית, הם פנו לנתבעת והגישו תלונה לנציגתה המוסמכת של הנתבעת בישראל, היא חברת לאופר, כאשר לטענתם, תגובת הנתבעת מוכיחה ומבהירה כי היא נהגה בהם זלזול תהומי ומתוך כוונה לגרום להם נזק, שכן לטענת התובעים, הנתבעת מודה כי המקרה אינו מפתיע שכן מוכר וידוע כי היא, הנתבעת, מעלה את המזוודות לפי נוחותה שלה ולא לפי נוחות הנוסע. לטענת התובעים, די בראיות ממשיות אלו, כדי להביא למסקנה אחת ברורה, שיעור הפיצוי לו זכאים התובעים אינו מוגבל לסעיף 22(2) לאמנת ורשה ויש להחיל את החריג לתקרת הפיצוי הקבוע בסעיף 25 לאמנה. מוסיפים התובעים וטוענים כי גם אם פעולותיה של הנתבעת נעשו שלא במטרה לגרום נזק, הרי שדי בכך שהנתבעת פעלה בחוסר אכפתיות כלפי התובעים ובידיעה ברורה, כי התנהגותה תגרום לנזק וודאי. לטענת התובעים, תמיכה לטענותיהם היא כי הנתבעת לא נתנה מענה לתלונותיהם של התובעים לא בכתב ולא בעל פה ואף לא פנתה בהצעה ממשית לפיצוי כספי. לטענת הנתבעת, נטל ההוכחה שמטיל סעיף 25 בנקטו במילים: "אם יוכח" מוטל על כתפי התובעים. לטענתה, נטל זה מבטא את האיזון שיצרו מנסחי האמנה, אשר מחד הטילו את האחריות לנזקים בשל איחורים על המוביל ונטל ההוכחה לסתור את האחריות מוטל עליו ומאידך, קבעו אחריות מוגבלת, אשר הנטל להוכיח כי התקיימו נסיבות המצדיקות את פריצת גבולותיה מוטל על הנוסע. לטענת הנתבעת, התובעים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי לשפוך אור על הנסיבות שהביאו לכך שכבודתם לא נמסרה להם בסמוך לנחיתתם בפירנצה, פרט לאמירת נציג חברת לאופר המצוינת בסעיף 27 לתצהיר עדות הראשית מטעם התובעים לפיה, מחדליה של הנתבעת בנושא זה מוכרים. לטענת הנתבעת, אמירה זו הנה בגדר עדות מפי השמועה ומשלא הובאו אותם נציגים להם מיוחסת האמירה להעיד, אין לקבלה כראיה בהליך זה. לטענת הנתבעת, כפועל יוצא, לא הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכיח את יסודות סעיף 25 לאמנת ורשה, היינו שהעיכוב בן היומיים במסירת הכבודה נגרם ממעשה או מחדל של הנתבעת שנעשה בכוונה לגרום נזק או מתוך אי אכפתיות ותוך ידיעה שקרוב לוודאי ייגרם נזק בעטיו ועל כן טוענת הנתבעת, כי אינה אחראית וחייבת לפצות את התובעים בסכומים העולים על גבול אחריותה העליון, כפי שנקבע באמנת ורשה. מקובלת עלי גרסת הנתבעת כי סעיף 27 לתצהיר התובעים הנו בגדר עדות שמועה, שכן הכלל הוא שעד רשאי למסור בעדותו אך ורק מה שהוא קלט בחושיו שלו, וזאת משום, שרק אז הוא "מקור" הידיעה, ועל כן יכול להעיד על אמיתות תוכנה. זאת, להבדיל ממידע שנקלט בחושיו של אחר והגיע לידיעתו מפיו של הקולט; שאז, אין העד "מקור" הידיעה, ועל כן אינו יכול להעיד על אמיתותה, אלא על עצם "אמירתה" בלבד. מקום שעדות על דברים שנאמרו על ידי אחר אינה מכוונת להוכחת אמיתותם, אלא להוכחת עצם אמירתם, ואמירתם כשלעצמה רלוונטית לעניין הנדון אין המדובר בעדות מפי השמועה, שהרי העד מעיד על מה שנקלט בחושיו ויכול הוא להישבע על אמיתותם ולהיחקר בהקשר זה חקירה שכנגד. הכלל הוא אפוא, דברים שקלט עד מפי השמועה ואשר מסירתם בעדות מכוונת להוכחת אמיתות תוכנם- פסולים כראיה. (קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, אשנב לכרטסת אישית, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד, 2003, 481-487). בנוסף, נכון כי הטלת חובת ההוכחה על הנוסע, התובעים במקרה שבפני, מחמירה מאוד, אך היא תולדה, הנובעת ממתכונתו של ההסדר שבאמנה, שכנגד האחריות המוטלת על המוביל, (הנתבעת במקרה זה), לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שהנתבעת פעלה בחוסר אכפתיות או בכוונה לגרום נזק, לא הוכחו הנסיבות שבהן אבדה המזוודה ולאה הוכחה טענת התובעים כי הנתבעת פעלה ברשלנות בכלל ובפרט בעניינם. אין בפני תשתית עובדתית שעל פיה ניתן לקבוע עובדות או להסיק מסקנות בדבר נוהג של הנתבעת או מעשיה ומחדליה. לאור זאת אני דוחה את טענת התובעים כי במקרה שבפני חל החריג המפורט בסעיף 22, ומשכך, הנתבעת חבה באחריות מוחלטת לכלל נזקיהם. "נכון הוא, שהטלת חובת הראיה בנדון זה על הנוסע-התובע מחמירה עמו ומכבידה עליו בצורה קשה, וראה 493c.n. shawcross, supra at: ."... It is a burden difficult to discharge" אבל היא תולדה, הנובעת ממתכונתו של ההסדר שבאמנת ורשה, שכנגד האחריות הלכאורית, המוטלת על המוביל, ובכפוף להגנות העומדות לו בסעיפים 20ו- 21שהוכחתן עליו, הוא נהנה מהגבלת אחריותו לסכומים הנקובים בסעיף 22, אלא אם הנוסע מצליח להוכיח את דרישות סעיף 25 ורק באותם מקרים חריגים. ואין הדבר דרקוני, כפי שטוען בא-כוח המשיבה, מה גם שעל-פי סעיף 22, כפי שתוקן בפרוטוקול האג, יכול הנוסע להצהיר הצהרת ערך מיוחדת, תמורת תשלום נוסף אם יש צורך בכך, ואז אחראי המוביל עד כדי הסכום המוצהר". (ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א נ מנקל מנזל קלימי, פ"ד לז (1), 1, 10). התובעים טוענים לנזקים ממוניים הכוללים כרטיסי טיסה, רכישות, נסיעה על מנת לאסוף את הכבודה וכן החזר שהייה בבית המלון בפירנצה. בפועל, התובעים השתמשו בשירותי הנתבעת, טסו באמצעותה, שהו בבית המלון וממשו את הטיול אליו יצאו. אין כל טענה מצידם כי חופשתם לא התקיימה במלואה. התובעים נחתו בפירנצה ללא מזוודתם, אותה קיבלו לאחר יומיים, מה שהצריך רכישת פריטים בסיסיים לשימוש יומיומי וזאת כבר מהיום הראשון להגעתם. באשר לדרישה להשיב את סכום הנסיעות שביצע התובע על מנת לאסוף את המזוודה משדה התעופה בפירנצה וחזרה לבית המלון, טוענים התובעים כי נדרשו להגיע בכוחות עצמם ועל חשבונם על מנת לקבל את המזוודה האבודה וכי כל בקשותיהם כי המזוודה תגיע למלון נדחו, מנגד טוענת הנתבעת כי התובעים בחרו מטעמיהם שלהם לאסוף את המזוודה בכוחות עצמם. לא הוכח בפני כי התובעים אכן נדרשו להגיע בכוחות עצמם לאסוף את המזוודה ועל כן אני דוחה טענה זו. התובעים מבקשים השבה של כרטיסי הטיסה וכן תשלום בגין שהייתם במלון, איני מקבלת את טענתם כי כל חופשתם נהרסה כיוון שבפועל הם טסו הלוך וחזור, שהו התובעים בבית המלון לאורך כל השהות אותה תכננו ועל כן אני דוחה טענה זו. סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה. הנתבעת תשלם לנתבעים את הסך של 625$ שווה ערכם בשקלים לפי שער 4.39 ₪ ובסך הכל 2,743.75 ש"ח כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל, הוא הפיצוי שנקבע באמנת ורשה. כן תשלם הנתבעת לתובעים סך 1,000 ₪, בצירוף מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופהעוגמת נפש / נזק לא ממוניאובדן מזוודה / כבודה