תביעה על טובות הנאה אישיות משיכת משכורות מנופחות מכספי חברה

תביעה על טובות הנאה אישיות משיכת משכורות מנופחות מכספי חברה הינה סוגיה שנדונה בבית משפט המחוזי בחיפה. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט גדעון גינת בעניין רקע : הנתבעת (הפורמלית) 3, מחצבי אבן בע"מ, נוסדה בשנת 1958 ועוסקת בניהול ובתפעול מחצבות בארץ (להלן: "החברה"). התובעת, תושבת ארצות הברית, הינה בעלת מניות בחברה. הנתבע 1, עורך-דין במקצועו, הינו דירקטור בחברה ומשמש כיועצה המשפטי. הנתבע 2 הינו בעל מניות, דירקטור ומנהל כללי בחברה. התביעה נסובה על פעולות ועסקאות, שבוצעו או אושרו על ידי הנתבעים, אשר לטענת התובעת נגועות בהפרת חובות האמון, המוטלות על נושאי משרה בחברה, והוצאו לפועל תוך פגיעה בהונה של החברה ועל ידי זאת שימוש במשאבי החברה להפקת טובות הנאה אישיות הון המניות של החברה כולל שבעה סוגים של מניות: שלושה סוגים של מניות מנהלה - מניות מנהלה א', מניות מנהלה ב' ומניות מנהלה ג', שלושה סוגים של מניות רגילות - מניות רגילות א', מניות רגילות ב' ומניות רגילות ג' - ומנית הכרעה. לפי תקנון החברה, המניות הרגילות מקנות זכות לדיבידנד ולחלק יחסי בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה. מניות המנהלה מקנות זכות הצבעה באסיפת בעלי המניות. לעניין מינוי דירקטורים, תקנה 5, כפי שתוקנה ביום 7.8.61, קובעת, בין היתר, כי "לבעלי מניות המינהלה מכל סוג תהיה הזכות למנות שני מנהלים בהנהלת החברה, וכל מנהל כזה יהיה לו בהנהלה מחצית הקולות שיש למניות המינהלה מהסוג אשר מינה אותו רשאים בעלי מניות מכל סוג למנות פחות מנהלים מהמספר שמניותיהם מקנות להם הזכות למנות. במקרה זה יהיה לאותו מספר מנהלים שימונה על ידי בעלי מניות מינהלה מסוג כל שהוא, יהא מספרם כאשר יהיה, זכויות דעה בהנהלה באופן יחסי למספר קולות הדעה שיש לבעלי מניות המינהלה מהסוג שמינה אותם...". בנוסף נקבע בתקנה 5, החל מיום 15.7.62, כי מי שתוקצה לו מנית ההכרעה יהיה רשאי להשתתף בישיבות הדירקטוריון ובמקרה כזה, הקול שלו בהצבעות שתתקיימנה יהיה הקול הקובע. נכון לתקופה הריליבנטית לתביעה (1982 - 2002), מספרן של מניות מנהלה א' היה 40, מספרן של מניות מנהלה ב' היה 26, מספרן של מניות מנהלה ג' היה 34 וטרם הוקצתה מנית ההכרעה. כל אחת ממניות המנהלה הקנתה לבעליה זכות של קול אחד באספה הכללית של החברה. לאור זאת, הרי שבהצבעות הדירקטוריון לכלל הדירקטורים מטעם בעלי מניות מנהלה א' היו 40 קולות, לכלל הדירקטורים מטעם בעלי מניות מנהלה ב' היו 26 קולות ולכלל הדירקטורים מטעם בעלי מניות מנהלה ג' היו 34 קולות. לכל סוג של מניות מנהלה היה ייצוג בדירקטוריון בהתאם לחלקו היחסי בכלל מניות המנהלה בהחלטה שנתקבלה ע"י אסיפת בעלי המניות ביום 8.2.95 נקבע, כי לבעלי מניות מנהלה ג' לא תהא זכות למנות דירקטורים (נספח 10 לסיכומי התובעת). התובעת הפכה לבעלת מניות בחברה לאחר שקיבלה או ירשה 1/6 מהמניות, שהוחזקו על ידי אביה, בנימין קב ונקי ז"ל, וכללו 17 מניות מנהלה ב' (נספח ד' לכתבי הטענות מטעם התובעת). הלה, בנוסף להיותו בעל מניות בחברה היה מנהלה בשנותיה הראשונות עד לשנת 1972. באותה שנה מונה הנתבע 2 למנכ"ל החברה. אבי התובעת הלך לעולמו בשנת 1975. יחד עם התובעת הפכו לבעלות מניות בחברה אימה ושתי אחיותיה, ציפורה עמית וישראלה קב ונקי ז"ל, אשר סבלה ממחלת נפש. אם התובעת קיבלה מחצית מהמניות שהיו בבעלות האב וכל אחת מאחיותיה - 1/6. לגבי מניות המנהלה, שהועברו לתובעת ולשאר בנות משפחתה, הוחלט שהן תוחזקנה בנאמנות על ידי אפרים עמית, גיסה של התובעת (בעלה של ציפורה עמית, אחות התובעת), ותירשמנה על שמו. זאת, מפאת הקושי לחלק 17 מניות ל- 4 יורשות. הנתבע 1 מונה כדירקטור בחברה מטעם משפחת קב ונקי בסמוך לפני או אחרי לפטירת אבי התובעת בעלי המניות בחברה נכון לשנת 1981: כעולה מדו"ח שנתי שהוגש לרשם החברות בשנת 1981 (נספח ו' לכתב טענות מתוקן מטעם התובעת), בעלות המניות מבית קב ונקי (התובעת, אימה ואחיותיה) החזיקו ביחד ב- 560,924 מניות רגילות ב' (המהוות 17% מהסך הכולל של המניות הרגילות א', ב' ו- ג'). יתרת המניות הרגילות התחלקה בין בעלי מניות ממשפחת שייבר (להלן: "קבוצת שייבר") ומחצבות חיפה בע"מ. מניות המנהלה התחלקו כדלקמן: עזבון קב ונקי החזיק ב-17 מניות מנהלה ב', אמה שייבר ונאמני עזבון מוריס שייבר החזיקו ב- 9 מניות מנהלה ב' הנותרות ובכל 40 מניות מנהלה א', מחצבות חיפה בע"מ החזיקה בכל 34 מניות מנהלה ג ביום 17.3.82 מכרה מחצבות חיפה בע"מ את מניותיה בחברה. המניות נמכרו לתאגיד זר "טמילו אסטבלישמנט", ומשם הועברו בחלקן למשפחת שייבר ובחלקן לשרה איצקוביץ, אחות הנתבע 2 (להלן: "איצקוביץ"). בסוף מארס 1982 האחזקות במניות המנהלה של החברה היו כדלקמן: קבוצת שייבר החזיקה ב- 40 מניות מנהלה א', ב-9 מניות מנהלה ב' וב- 29 מניות מנהלה ג', עיזבון קב-ונקי החזיק ב- 17 מניות מנהלה ב' ושרה איצקוביץ החזיקה ב- 5 מניות מנהלה ג ביום 30.3.82 הוחלט על הקצאת מניות הטבה לבעלי המניות הרגילות. במסגרת זו הוקצו לאיצקוביץ מניות רגילות ב', אף שעובר להקצאה היא לא החזיקה מניות מסוג זה, וכן הוקצו לתובעת ולאחיותיה מניות רגילות ג', אף שעד לאותו מועד הן החזיקו מניות רגילות ב' בלבד (נספח ט' לכתב טענות מתוקן מטעם התובעת). לטענת הנתבעים, חלוקת מניות ההטבה נעשתה באופן יחסי לבעלות בפועל במניות החברה, עת מניות שהוחזקו על ידי קבוצת שייבר בנאמנות בעבור איצקוביץ ובעבור משפחת קב ונקי, צפויות היו לעבור לחזקת בעליהן. בהתאם לכך, במחצית השניה של שנת 1983, העבירה קבוצת שייבר 9 מניות מנהלה ב' ו-45,000 מניות רגילות ב' לאיצקוביץ ו-9 מניות מנהלה ג' ו- לפחות 48,164 מניות רגילות ג' למשפחת קב ונקי עסקת שייבר : באוגוסט 1992, בפגישה שהתקיימה בדטרויט (ארה"ב) בנוכחות נציגי קבוצת שייבר, הנתבע 2 ורואת-החשבון של החברה, מרגלית מילנר, הודיעו נציגי קבוצת שייבר על רצון הקבוצה למכור את מניותיה בחברה, שהיוו 60.6% מההון המונפק. באותו מעמד הוצע לנתבע 2 לרכוש את המניות בעבור 7.5 מיליון דולר. לטענת הנתבע 2 היוזמה להצעה היתה של קבוצת שייבר, אשר הביעה בפניו עניין במכירת המניות לו כאות הוקרה על 25 שנותיו כמנכ"ל החברה. מכל מקום, הנתבע 2 היה מעוניין ברכישת המניות, ועל כן ביקש שתינתן לו אופציה לכך לתקופה מסויימת, אשר במהלכה יבדוק מקורות למימון הרכישה: "... לא רציתי בשום אופן שהם יוציאו את החברה למכירה החוצה. ידעתי שאם אני מרים ידיים ואני אומר להם שאני לא קונה אז זה יצא לשוק. אז הייתי שכיר, מי יבוא במקומי. כל מי שיבוא לנהל את החברה יתחיל לחפש לו אנשים אחרים, כמובן לא רציתי את זה. אז ביקשתי ממנו אתה יודע מה? תן לי אופציה שאני אוכל לנסות להשיג את הכסף, לראות איך אני מממן את זה. והוא נתן לי אופציה..." (פרט' מיום 15.6.05, עמ'225 קבוצת שייבר הסכימה למתן אופציה כאמור, שהייתה בתוקף, לאחר שהוארכה, עד ליום 31.8.94. תנאי האופציה קבעו, בין היתר, כי מהמחיר שנקבע יופחתו סכומי הדיבידנדים, שיחולקו על ידי החברה, החל מיום 1.1.93 ועד למועד המכירה וכן סכום מסויים בגין דיבידנדים שחולקו בעבר, וכי האופציה אינה ניתנת להסבה. ביום 28.10.93 הודיע הנתבע 2 לקבוצת שייבר על רצונו לממש את האופציה. הליך החתימה על העסקה נמשך יותר משנה, ובסופו, ביום 8.2.95, הועברו המניות של קבוצת שייבר למ. אבן ניהול בע"מ (להלן: "חברת הניהול"), שהוקמה על ידי הנתבע 2 בעזרת הנתבע 1 לצורך העניין ביום 30.1.95, וזאת בתמורה ל-7 מיליון דולר (להלן: "עסקת שייבר"). העסקה אושרה פה אחד בהחלטה מיוחדת על ידי אסיפת בעלי המניות ביום 8.2.95 (נספח 26 לסיכומי התובעת). במועד זה, כאמור לעיל, אף הוחלט על ידי האסיפה הכללית לבטל את זכות בעלי מניות מנהלה ג' למנות דירקטורים מימון הרכישה : חברת הניהול רכשה את המניות של קבוצת שייבר באמצעות הלוואה בסך של כ-20.2 מיליון שקלים (כ- 7 מיליון דולר, לפי הערכים דאז), שקיבלה לשם כך מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק/בל"ל"). הלוואה זו ניתנה לחברת הניהול כנגד שיעבוד של המניות הנרכשות ומניותיה של איצקוביץ בחברה, לרבות 75% מכל דיבידנד שיתקבל בגין המניות המשועבדות, להבטחת החזר ההלוואה, וכן כנגד מכתבי התחייבות מטעם בעלי מניות המנהלה בחברה (שיהיו לאחר עסקת שייבר), ובהם אפרים עמית, כי כאשר תעלה שאלת חלוקת דיבידנד, לא יתנגדו ואף יורו לדירקטורים להצביע בעד החלוקה, בכפוף לטובת החברה (נספחים טו - כא לכתב טענות מתוקן מטעם התובעת). פירעון ההלוואה נעשה באמצעות דיבידנד בסך כ-20.3 מיליון שקלים שחילקה החברה לחברת הניהול כבעלת מניות א' ו-ג', כשבוע לאחר העברת המניות, ביום 14.2.95. יצוין, כי בהתאם להמלצת הדירקטוריון על חלוקת הדיבידנד והחלטת האסיפה הכללית (בנוכחות עמית, הנתבע 1 מטעם איצקוביץ והנתבע 2 מטעם חברת הניהול) לקבלה, במועד חלוקת הדיבידנד האמור לחברת הניהול, לא חולק במקביל דיבידנד בגין מניות ב' ולשאר בעלי מניות ג' (נספחים 27 ו-28 לסיכומי התובעת). חלקם בדיבידנד ניתן לבסוף, בחלקו, כ- 3 חודשים לאחר מכן, ובחלקו בשנת 1996 - נספח י"ח להמרצת הפתיחה ביום 14.5.95, בסיומה של אסיפת בעלי המניות בחברה, שנערכה בהמשך לפגישות שקיימה התובעת עם הנתבע 1 בקשר לחברה, חתמה התובעת על פרוטוקול הישיבה בו צויין, בין היתר, כי "לאחר דיון בעיסקה של רכישת מניות החברה מקבוצת שייבר ומתן הבהרות סוכם כי אין לאף צד תרעומת כלשהי כלפי משנהו" (נספח י"ח להמרצת הפתיחה). שינויים במצב בעלי המניות בעקבות הרכישה בעקבות עסקת שייבר עברו המניות של קבוצת שייבר לחברת הניהול. כאשר הוקמה חברת הניהול, הוקצו בה שתי מניות בלבד, אחת לנתבע 1 והשנייה לעו"ד אלכסנדר סמואל (שהיה אותה עת דירקטור בחברה מטעם בעלי מניות מנהלה א). מניות אלה הוחזקו בנאמנות בעבור הנתבע 2. בסוף אפריל 1995, כחודשיים לאחר עסקת שייבר, הוקצו באחרונה מניות כדלקמן: 248 מניות לנתבע 2, 25 מניות לציפורה עמית ו- 25 מניות לתובעת. שתי המניות שהיו קודם לכן בידי הנתבע 1 ועו"ד סמואל, הועברו לנתבע 2 (נספח כ"ג לתצהירי הנתבע 1 והנתבע 2 מיום 31.10.04). חלקו של הנתבע 2 בחברת הניהול היה 83.333% וחלקה של כל אחת מהאחיות 8.333%. לדברי הנתבע 2, הקצאת המניות לתובעת ולאחותה נעשתה מטוב ליבו (סעיף 13(ג) לתצהירו מיום 31.10.04). כתוצאה ממהלכים אלה חלקיהן של התובעת ושל ציפורה עמית במניות הרגילות של החברה גדל ב-5%. הנתבע 2 החזיק בעקיפין במעל 50% מהמניות הרגילות של החברה וב-33.333 מתוך 40 מניות מנהלה א', שמשמעותן מעל 50% בהצבעות הדירקטוריון התפתחויות נוספות לאחר עסקת שייבר : ביום 16.6.01 העבירה איצקוביץ את כלל מניותיה בחברה לנתבע 2. בשנת 2001 מכרה ציפורה עמית מניות החברה, שבבעלותה, לחברה והן הפכו לרדומות. ביום 4.6.03 הוקצתה על ידי דירקטוריון החברה מניית ההכרעה ליצחק חופי. ביום 28.5.04 נפטרה ישראלה קב ונקי ועזבונה התחלק בין אחיותיה (התובעת ואחותה ציפורה עמית) באופן שווה. התובעת מחזיקה, איפוא, היום בכ- 8.5 מתוך כ- 19 מניות מנהלה ב' וב-14.3% מהמניות הרגילות של החברה ובעקיפין ב- 5.6% נוספים מהמניות הרגילות ובחלק קטן ממניות מנהלה ב' ו-ג'. יתרת המניות מוחזקת ברובה על-ידי הנתבע 2 וחברת הניהול, שמעל 80% ממניותיה בבעלות הנתבע 2. ציפורה עמית מחזיקה ב-3.1% מהמניות הרגילות הדירקטורים בחברה החל מביצוע עסקת שייבר ועד היום הם הנתבע 2 ועו"ד אלכס סמואל הנ"ל (שותף באותו משרד בו שותף הנתבע 1) מטעם בעלי מניות מנהלה א', והנתבע 1 מטעם בעלי מניות מנהלה ב'. עו"ד סמואל והנתבע 1 היו, כאמור, דירקטורים בחברה עוד קודם לעסקת שייבר. יצחק חופי, לו הוקצתה מניית ההכרעה ביום 4.6.03, מונה מכוח בעלותו במניה זו כדירקטור נוסף תמצית טענות התובעת והסעדים המתבקשים : התובעת טוענת באופן כללי, כי הנתבעים נוקטים מזה שנים רבות במעשי מרמה, עושק וגזל כלפיה, כבעלת מניות, וכלפי החברה, וכי במעשיהם הֵיפרו את חובות האמון המוטלות עליהם כנושאי משרה בחברה כלפיה וכלפי החברה מכוח פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה" או "פקודת החברות", באשר למעשים שקדמו ליום 1.2.00) ומכוח חוק החברות, התשנ"ט - 1999 (ביחס למעשים מיום 1.2.00 ואילך). בכלל זאת, טוענת התובעת, כי הוקצו מניות הטבה לאיצקוביץ, אחות הנתבע 2, ללא כל זכות שבדין ושולמו לה דיבידנדים בשיעור העולה על חלקה היחסי במניות, שזיכו בהשתתפות ברווחים; כי הנתבע 2, בסיועו של הנתבע 1, רכש באמצעות חברת הניהול שבבעלותו את מניות החברה, שהיו בבעלות קבוצת שייבר, תוך שימוש בכספים של החברה, וזאת בניגוד לסעיף 139 לפקודה החברות, האוסר על חברה לסייע ברכישת מניותיה ולהוראות הפקודה האוסרות על נושא משרה בחברה לבצע פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין ענייניו האישיים; וכי לאחר השלמת עסקת שייבר החלו הנתבעים למשוך לעצמם משכורות או שכר טרחה מנופחים מכספי החברה, ללא אישור כדין, ובה בעת מנעו החל משנת 2001 חלוקת דיבידנד תחילת ההליכים בפניי בהמרצת פתיחה, שהוגשה ביום 10.4.02 ובה בקשה לשורה של סעדים על יסוד הטענות הנ"ל. ביום 8.5.03 הגישה התובעת בקשה לתיקון המרצת הפתיחה ולסעדים זמניים (בש"א 5860/03). בתגובתם לבקשה זו טענו הנתבעים, בין היתר, כי מקומם של טענות התובעת אינו בבקשה כאמור, אלא במסגרת של תביעה נגזרת. בהחלטתי מיום 28.4.04 קבעתי, כי המרצת הפתיחה תעבור לפסים של תובענה רגילה, וכי על התובעת להגיש כתבי טענות חדשים. כן קבעתי, כי אם התובעת מעוניינת בכך, עליה להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת לפי סעיף 197 לחוק החברות. ביום 20.5.04 הגישה התובעת כתב טענות מתוקן, במסגרתו התבקש בית המשפט, בין היתר, להכיר בחלק מן התביעה כתביעה נגזרת. בדיון מיום 13.9.04, קבעתי כי הנתבעים ישיבו לטענות בעניין הבקשה לאישור תביעה נגזרת. כן ניתנה רשות לתובעת להגיב לתשובת הנתבעים. באותה החלטה אף נקבע כי הנתבעים יגישו כתב הגנה, בנפרד, בעניין אותם חלקים בכתב הטענות המתוקן, שאינם מתייחסים לתביעה הנגזרת הסעדים המתבקשים : 1. הסעדים בכתב הטענות המתוקן, בהם מבקשת התובעת להכיר כתביעה נגזרת הם כדלקמן: להורות לנתבע 2 להעביר לחברה ללא תמורה 653,400 מניות רגילות ב', אותן הקצה לאחותו (איצקוביץ) ללא זכות בדין, ושהועברו לימים על שמו, כך שמניות אלה תהפוכנה למניות נדחות / רדומות. להורות כי הנתבע 2 יחזיר לחברה סך של 154,588 שקלים (בתוספת ריבית והצמדה), אשר שולם כדיבידנד עודף מקופת החברה לאחותו כמחזיקת מניות רגילות ג' בשנת 1995. להורות לנתבע 2 להחזיר לקופת החברה דיבידנדים שחילק לעצמו בין השנים 1998 - 2000 מתוקף אחזקתו במניות חברת הניהול (שכזכור מחזיקה ב- 60% ממניות החברה), בסך של 5,662,076 שקלים. להצהיר, כי הכספים ששולמו לנתבע 1 מקופת החברה כשכר טרחה בשנים 1994 - 2002 ניטלו על ידיו שלא כדין וכי עליו להחזירם (סה"כ 5,705,646 שקלים). להצהיר, כי הכספים ששולמו לנתבע 2 מקופת החברה כמשכורות בשנים 1994 - 2002 ניטלו על ידיו שלא כדין וכי עליו להחזירם - סה"כ 12,889,223 שקלים יתרת הסעדים המבוקשים: סעד הצהרתי לפיו מימון רכישת מניות קבוצת שייבר מכספי החברה נוגד את סעיף 139 לפקודת החברות. להורות על העברת המניות שבבעלות חברת הניהול לחברה, כך שמניות אלה תהפוכנה למניות נדחות/ רדומות. להורות על החזרת סכומי הכסף, ששולמו מקופת החברה למימון חוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים, פרופ' זוהר גושן ופרופ' בן שחר. להורות על מינויו של רו"ח ד"ר נפתלי פריד כדירקטור בחברה מטעם התובעת בשלב הסיכומים ביקשה התובעת להורות לנתבעים להשיב לחברה גם כספים, ששולמו להם מקופתה לאחר תחילת ההליכים המשפטיים. בנוסף לכך, היא ביקשה על יסוד חשד, כי הפיכתה של איצקוביץ לבעלת מניות בחברה נעשתה תוך מעילה בכספי החברה מצד הנתבע 2, להורות לו להעביר לחברה את כל המניות אותן קיבל מאחותו ולא רק את מניות ההטבה שהוקצו לה בגין מניות רגילות ב', שהועברו על שמה רק בשלב מאוחר יותר, וכן כל סכום דיבידנד ששולם בגין מניות אלה תמצית טענות הנתבעים : טענות הנתבעים נוגעות בעיקרן לכשירות העסקאות והפעולות. לטענתם, לא נפל במעשיהם כל פגם, ואם נפל הרי שהוא מורק באישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית. בנוסף טוענים הם להתיישנות חלק ניכר מעילות התביעה, לאי התמלאות התנאים לאישור התביעה כתביעה נגזרת וכי לעניין מרבית הסעדים הנדרשים הם אינם בעלי הדין הנכונים - כי אם חברת הניהול, שרכשה את מניות קבוצת שייבר, ואיצקוביץ, שלטענת התובעת קיבלה מניות הטבה ודיבידנד שלא כדין טענת ההתיישנות : הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי דין טענות התובעת בעניין עסקת שייבר להידחות על הסף, שכן חלה עליהן התיישנות. לטענתם, התובעת ידעה על עסקת שייבר לכל המאוחר ביום 8.2.95 (יום אישור העסקה בחברה), אך גם אם תתקבל גרסתה לפיה פרטי העסקה נודעו לה רק במאי 1995, עדיין תקפה טענת ההתיישנות. בהחלטתי מיום 28.4.04 קבעתי תנאי לאישור תיקון כתבי הטענות כדלקמן: "אני מוסיף תנאי להגשת כתבי הטענות עם העברת התובענה לפסים רגילים, והוא כי המשיבים יהיו רשאים לטעון כלפי כתב התביעה החדש גם את טענת ההתיישנות, כאילו הוגשה המרצת הפתיחה רק ביום בו יוגש כתב התביעה החדש לטענת התובעת, פרטי העסקה נודעו לה רק בדיעבד, לאחר פגישה שנערכה עם הנתבע 1 במאי 1995. הנתבע 1 בתצהירו הראשון מיום 30.5.02, המצורף לכתב התשובה להמרצת הפתיחה, מאשר בעמ' 10 בסעיף י"ג, כי במאי 1995 אכן נערכו שתי פגישות עם התובעת. במסגרת פגישות אלה, לטענתו, הסביר לה את מצב החברה באופן כללי וכן את עסקת רכישת המניות מקבוצת שייבר. המסקנה שעולה הן מעדות התובעת והן מעדות הנתבע 1 היא, כי התובעת למדה על מרבית הנסיבות שהרכיבו את עסקת שייבר לכל המוקדם במאי 1995. המרצת הפתיחה המקורית הוגשה, כאמור, ביום 10.4.02, דהיינו פחות מ-7 שנים מיום שנודעו לתובעת (מאי 1995) פרטי העסקה לפי החלטתי מיום 28.4.04, שצוטטה לעיל, המועד הריליבנטי לעניין טענת ההתיישנות הוא היום בו הוגשו כתבי הטענות המתוקנים. אם כך, הרי שלכאורה חלה התיישנות, שכן לתובעת נודע על העסקה במאי 1995, וכתב הטענות המתוקן הוגש ב- 20.5.04, דהיינו, למעלה מ-9 שנים לאחר מועד העסקה. אלא מאי, בענייננו לא די בידיעת התובעת אודות התרחשות העסקה, כפי שיובהר להלן. עניינה של התביעה בטענות בדבר עושק, תרמית וניגוד עניינים מצד נושאי משרה בחברה, הן כלפי החברה והן כלפי התובעת כבעלת מניות אינדיבידואלית. משכך, מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל עם ידיעת התובעת על העסקה. המרוץ יחל עם היוודע לה דבר התרמית או ההונאה, כפי שקובע סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"): "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה אמינה בעיניי גרסת התובעת, לפיה התעורר בה החשד במאי 1995, כי דבר מה אינו כשר באותה עסקת שייבר. בשנת 1998 החלה לפנות לנושאי המשרה בחברה (הנתבעים), באמצעות עורכי דין, לשם קבלת מסמכים שונים הקשורים לחברה וכן לחברת הניהול. התובעת טוענת, כי המסמכים שקיבלה בעקבות הפנייה לחברה החל משנת 1998, היו חלקיים בלבד, וכי רק לאחר שניתן צו לגילוי ועיון במסמכים במסגרת ההליכים הנוכחיים (החלטתי מיום 13.2.03 בבש"א 12842/02 ו-12843/02), התקבל מידע מפורט יותר, שהיווה את הבסיס לסעדים החדשים שעלו בבקשה לתיקון המרצת הפתיחה (ולגביהם נטען כי מדובר בסעדים המתאימים לתביעה נגזרת). המסקנה המתבקשת היא, כי נוכח המסמכים החדשים שהוצגו, החל משנת 1998 ועד למתן הצו לעיון במסמכים, נתגלו לתובעת פרטים חדשים שלא היו ידועים לה עובר לאותה תקופה. פרטים אלה, לטענתה, מצביעים על מעשי התרמית והעושק של הנתבעים כלפיה וכלפי החברה, ויש להתייחס למועד בו נחשפו אותם מסמכים, כאל התאריך הקובע לעניין ההתיישנות. עמדה זו מקובלת עליי. החל משנת 1998, כאשר החל איסוף המסמכים, ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (הכולל את התביעה הנגזרת והסעדים המבוקשים בגינה) ב-20.5.04 טרם עברו 7 שנים. לפיכך יש לדחות את טענת ההתיישנות רכישת המניות על ידי איצקוביץ : איצקוביץ הפכה לבעלת מניות בחברה במארס 1983. לפיכך, כל תביעה בגין פגיעה שיכול ונגרמה לחברה או לתובעת עקב כך התיישנה זה מכבר, אלא אם כן גם בהקשר זה הפרטים המבססים את עילת התביעה נודעו לתובעת לכל המוקדם בשנת 1998. אינני נדרש לבחון סוגיה זו, שכן מעבר לעובדה, שהבקשה להורות לנתבע 2 להעביר לחברה את כל המניות אותן קיבל מאחותו ולא רק את מניות ההטבה שהוקצו לה בגין מניות רגילות ב', הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, טענותיה של התובעת בדבר זכותה לסעד זה נטענו על סמך חשדות חסרות כל בסיס ראייתי באשר למניות ההטבה מסוג רגילות ב', שהוקצו לאיצקוביץ בסוף מארס 1982 עת החזיקה היא במניות רגילות ג' בלבד, הרי שגם אם יש בדבר כדי להקים עילת תביעה לתובעת או לחברה, היא התיישנה. הואיל ובאותה הקצאה של מניות הטבה הוקצו לתובעת מניות רגילות ג', אף שעד לאותו מועד היא החזיקה במניות רגילות ב' בלבד, הרי שהיא היתה יכולה לדעת כבר אז, שהקצאת המניות לבעלי המניות בחברה לא נעשתה באופן יחסי לשיעור ההחזקות הרישמי. העובדות הריליבנטיות נעלמו מעיניה עקב בחירה שלה, שנבעה מהיותה תושבת ארצות הברית, להימנע ממעורבות אקטיבית בחברה, ולא משום שהעובדות הוסתרו ממנה. התובעת ביקשה לקבל סעד בגין אופן הקצאת מניות ההטבה הנ"ל במסגרת תביעה נגזרת. לא למותר לציין, כי אפילו נפל פגם באופן ההקצאה, בקשתה של התובעת לבטל את תוצאות ההקצאה לאיצקוביץ בלבד נגועה בחוסר תום לב, כאשר תום לב הינו אחד התנאים לאישור תביעה נגזרת מהטעמים המפורטים לעיל, גם תביעתה של התובעת בכל הנוגע לחלוקת דיבידנד לאיצקוביץ, או לנתבע 2 מכוח מניותיה של איצקוביץ שהועברו אליו, ככל שהיא מבוססת על נסיבות רכישת המניות על ידי איצקוביץ, נדחית חלוקת דיבידנד עודף לאיצקוביץ : טענתה של התובעת, לפיה בשנת 1995 שולם דיבידנד עודף לאיצקוביץ מבוססת על העובדות הבאות: בישיבת דירקטוריון החברה מיום 14.2.95 הוחלט, בין היתר, להמליץ לבעלי המניות על חלוקת דיבידנד בסך כולל של 11,900,000 שקלים לבעלי מניות רגילות ג' (נספח ל"ג לכתב הטענות המתוקן מטעם התובעת). אותה עת המניות האמורות התחלקו בין בעלי המניות באופן הבא: חברת הניהול החזיקה - 2,175,979 מניות (60.606067%) שרה איצקוביץ - 489,595 מניות (13.636357%) משפחת קב ונקי - 924,791 מניות (25.757576%) בהתאם לכך, הסכום הכולל של הדיבידנד שהומלץ לחלוקה אמור היה להתחלק באופן הבא: חברת הניהול - 7,212,122 שקלים שרה איצקוביץ - 1,622,726.5 שקלים משפחת קב ונקי - 3,065,151.5 שקלים בפועל החלוקה כפי שהדירקטוריון המליץ עליה ובוצעה בפועל היתה כדלקמן: חברת הניהול - 7,000,000 שקלים שרה איצקוביץ - 1,750,000 שקלים משפחת קב ונקי - 3,150,000 שקלים ניתן להיווכח, כי אכן שולם לאיצקוביץ דיבידנד עודף (אם כי בסך 127,273.5 שקלים ולא בסך 154,588 שקלים, כנטען על ידי התובעת), אך לא רק לה, אלא גם למשפחת קב ונקי, לרבות התובעת. בשני המקרים הדבר נעשה על חשבון חברת הניהול. היינו, לחברת הניהול חולק דיבידנד בחסר חלוקת הדיבידנד בוצעה בשלבים לאורך השנים 1995 ו-1996. התובעת השתתפה באסיפת בעלי המניות בחברה שהתקיימה ביום 14.5.95, בה הוחלט על תשלום חלק מסכום הדיבידנד הכולל שאושר לחלוקה (נספח י"ח להמרצת הפתיחה). כבר בשנת 1995 היה בידיה, איפוא, כל המידע שיש בו כדי ללמד על אי התאמה בין שיעור הדיבידנד שחולק, לבין שיעור ההחזקות במניות מנהלה ג'. לפיכך, דינה של תביעה בגין זאת להידחות מחמת התיישנות. אפילו היה יסוד לטענת התובעת, שחוסר ההתאמה האמור הינו תוצאה של מעשה תרמית מצד הנתבעים. בפועל מדובר היה בטעות של משרד רואי החשבון של החברה, ה. מילנר ושות', אשר ערך את חישוב סכומי הדיבידנדים לחלוקה לצורך קבלת ההחלטה בעניין. ביום 29.5.02, לבקשת החברה, אישר המשרד, כי בחישוב הנ"ל "נקבע בטעות היחס לחלוקת דיבידנד בסך 11,900,000 שקלים... עפ"י יחס האחזקה במניות ההנהלה ג' במקום לקבוע יחס זה לפי % האחזקות במניות הרגילות של החברה מסוג זה" נספח י"ב לתגובה מטעם הנתבעים לבקשה לאישור חלק מן הסעדים כתביעה נגזרת; ההדגשה הוספה). האישור מלווה בתחשיב המאמת את הדברים. הוא גם נתמך בעובדה שגם התובעת ובני משפחתה זכו לתשלום עודף של דיבידנד במסגרת אותה חלוקה. התובעת נמנעה בתשובה לתגובה ובסיכומיה מלהתייחס לעובדות אלה המשמיטות את היסוד לטענותיה בהקשר זה גם כאן יש לציין, על רקע בקשתה של התובעת לסעד בגין תשלום הדיבידנד העודף לאיצקוביץ במסגרת תביעה נגזרת, כי בקשתה לבטל את תוצאות אי ההתאמה בין שיעור הדיבידנד שחולק לבין שיעור ההחזקות במניות מנהלה ג' ביחס לאיצקוביץ בלבד נגועה בחוסר תום לב הבקשה להכרה בתביעה לחלק מן הסעדים כתביעה נגזרת : התובעת מבקשת לאשר את התביעה כתביעה נגזרת באשר לסעדים א - ה המפורטים לעיל. נושא התביעה הנגזרת מוסדר בחוק החברות בסעיפים 194 - 206. הזכות להגיש תביעה נגזרת מותנית בפניה מוקדמת לחברה שבעניין בדרישה, כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה ובהימנעות החברה מלהיענות לבקשה או מלפעול להשמטת עילת התביעה (סעיפים 194 - 196 לחוק החברות). במקרה דנן, החברה מינתה ועדה לבחינת טענות התובעת כפי שהופיעו בבקשה לתיקון המרצת הפתיחה, ועל יסוד מסקנותיה החליטה שלא להגיש תביעה - נספחים נ ו- נא לכתב הטענות המתוקן מטעם התובעת בתגובתם מיום 1.11.04 לבקשת התובעת להכיר בחלק מן התביעה כתביעה נגזרת, טענו הנתבעים, כי יש לדחות את הבקשה על הסף עוד בטרם בחינת התנאים המוקדמים לאישור תביעה כתביעה נגזרת, הואיל והבקשה לא לוותה בתצהיר חדש מטעם התובעת לאימות העובדות הנטענות בה ולא ניתנה להם האפשרות לחקור אותה בחקירה הנגדית על האמור בתצהיריה הקודמים בהיבט של היסודות הנדרשים לאישור תביעה נגזרת. לחלופין, הנתבעים עומדים על זכותם לחקור את התובעת בחקירה נגדית בכל הנוגע לתביעה הנגזרת על מנת להבטיח הליך הוגן בתשובת התובעת לתגובת הנתבעים נטען, כי התובעת כבר הגישה 3 תצהירים במסגרת ההליך בתיק העיקרי. התצהירים נעשו בימים 8.4.02, 3.6.03 ו- 30.6.03. התובעת נחקרה על תצהירים אלה בחקירה נגדית ביום 30.6.03. עוד נטען, כי ב"כ הנתבעים בעצמו הצהיר לפרוטוקול שהחקירה הנ"ל נסבה על התביעה הנגזרת (פרוטוקול מיום 30.6.03, עמ' 10-9). התובעת אף טוענת, כי כל הטענות שביסוד התביעה הנגזרת מגובות בתצהיר ובראיות מוצקות אי הגשת תצהיר : הגשת תצהיר בהליך של תביעה נגזרת חיונית היא. לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), יש לצרף לכל בקשה בכתב, תצהיר המאמת את העובדות העולות מן הבקשה. אם בהליכים רגילים יש לעשות כן, קל וחומר, כי בהליך של תביעה נגזרת (שהינה חריג לכלל המשפטי בדבר אי ההתערבות, לפיו האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מעניקה לאורגנים שלה את הבלעדיות בקביעת זכות תביעה לחברה; י. גרוס, חוק החברות החדש (2003, תל אביב, מהד' שלישית), עמ' 242), יש צורך מוגבר בתצהיר כאמור. ברם, במקרה דנן אין המדובר במצב בו התובעת לא הגישה תצהירים. הוגשו מטעמה לא פחות משלושה תצהירים, אשר מפרטים את העובדות המשמשות יסוד, בין היתר, גם לבקשה לאישור התביעה כנגזרת. התובעת נחקרה בהרחבה על תצהיריה אלה, והחקירה עסקה, בין השאר, באותן עובדות המהוות בסיס לתביעה הנגזרת זאת ועוד: הליך התביעה הנגזרת בענייננו החל לאחר שהתובעת הגישה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה. התובעת צירפה לאותה בקשה תצהיר המפרט את העובדות בגינן מבוקשים הסעדים, והנתבעים טענו, כי מקום הטענות והסעדים החדשים בתביעה נגזרת. הווה אומר, הטענות, העובדות והסעדים שמבוקשים בתביעה הנגזרת, למעשה נתמכו כבר בתצהיר התובעת מיום 8.5.03. המסקנתי היא, כי מבחינה מהותית, הצורך שבהגשת תצהיר כתמיכה לבקשה לאישור התביעה הנגזרת, נענה באמצעות התצהיר מיום 8.5.03. בנסיבות אלה, אינני סבור, כי יש לדחות את הבקשה לאישור חלק מהתביעה כתביעה נגזרת, אך ורק מן הטעם כי לא הוגש תצהיר נפרד התומך בבקשה הזכות לחקירה נגדית : אני דוחה את טענת הנתבעים, כי זכותם לחקור את התובעת בחקירה נגדית, בכל הקשור ליסודות הנדרשים לאישור תביעה נגזרת, נפגעה. באי כוח הנתבעים חקרו את התובעת על תצהיריה, ובכלל זה התייחסו גם להיבט של התביעה הנגזרת. בתחילת החקירה מיום 30.6.03 ציין עו"ד בן שחר כי החקירה תתייחס, בין היתר, גם לעובדה שההליכים שננקטו אינם מהווים בקשה לאישור תביעה נגזרת (פרוטוקול החקירה מיום 30.6.03 עמ' 10 שו' 24-28 ו- 11 שו' 1-10). במהלך החקירה, עו"ד בן שחר אף מפנה את בית המשפט לפסיקה בעניין תביעה נגזרת (עמ' 14 שו' 18-20 לפרוט'). בהמשך, התובעת נחקרה על מניעיה בהגשת התביעה וכן על כוונותיה להישאר בחברה (עמ' 15 שו' 4-7 לפרוט'), כאשר המטרה הייתה להצביע על חוסר תום הלב של התובעת בהגישה את התביעה. בתאריך 11.4.05 התובעת נחקרה בשנית בחקירה נגדית. אף בחקירה זו הייתה התייחסות לסעדים המבוקשים בתביעה הנגזרת. כך, למשל, נחקרה התובעת באשר לשכר הטרחה שגבה משרדו של הנתבע 1 בעבור השירותים המשפטיים שניתנו לחברה. בעמ' 104 לפרוטוקול מיום 11.4.05, שו' 7-9 נשאלה התובעת כדלקמן: "את יודעת איזה הליכים משפטיים, איזה ייעוץ, איזה הליכים אחרים, ועדות ערר, בג"צים, שהחברה טיפלה בשנת 1995 בעזרת משרד סלומון ליפשיץ, את יודעת את היקף העבודה הזאת שנעשתה ב- 95?...".ב"כ הנתבעים המשיך לשאול את התובעת שאלות אודות תשלום שכר טרחה למשרד יעקב סלומון ליפשיץ ושות' וכיו"ב. מובן, שיש בכך משום חקירה נגדית באשר לסעד המבוקש בתביעה הנגזרת, לעניין השבת כספים ששולמו לנתבע 1 ע"י החברה כשכר טרחה. סעד זה לא התבקש בהמרצת הפתיחה מלכתחילה, אלא בתביעה הנגזרת בהמשך נחקרה התובעת בחקירה נגדית ונשאלה שאלות אודות תוכניותיה העסקיות, כדי לנסות ולהוכיח, כי אינה נוהגת בתום לב, וכי התביעה הנגזרת אינה לטובת החברה. בהמשך ב"כ הנתבעים אף הציג שאלות הנוגעות לשכרו של הנתבע 2, אשר השבתו לחברה נתבעה כסעד בתביעה הנגזרת. למשל: "...האם בדקת אי פעם התפתחות שכרו של משה לייש לאורך השנים מאז שאביך נפטר?" (פרוט' מיום 11.4.05 עמ' 128 שו' 9 - 10). זאת ועוד: התובעת נחקרה בשנית אודות שכר הטרחה שמגיע למשרד סלומון-ליפשיץ. לא זו בלבד, אלא שבאותה חקירה מיום 11.4.05, ב"כ החברה, עו"ד אולצוור, חקר אף הוא את התובעת בחקירה נגדית, בהתייחס באופן מפורש לתביעה הנגזרת (עמ' 118 - 125). נראה, כי הנתבעים קיבלו מלוא ההזדמנויות לחקור את התובעת לעניין התביעה הנגזרת והסעדים המבוקשים בה, ואף ניצלו הזדמנויות אלה. לכן, אינני מקבל את הטענה כי לנתבעים לא ניתנה האפשרות לחקור את התובעת חקירה נגדית בעניין התביעה הנגזרת עוד יצויין, כי כל המועדים שנקבעו לשמיעת עדים בעל-פה וכן סדר היום בישיבות, נקבעו בהסכמת כל בעלי-הדין. הנתבעים לא חזרו בהמשך המשפט על הטענה כי לא ניתנה להם אפשרות נוספת לחקור את התובעת, וברור, לכן, כי זנחו טענה זו שמלכתחילה לא היה בה ממש התנאים לאישור תביעה נגזרת : "תביעה נגזרת" על פי סעיף 1 לחוק החברות הינה: "תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה". ככלל, "תובע" יכול להיות רק בעל מניות או דירקטור בחברה בשמה מוגשת התובענה, ובנסיבות מסויימות אף נושה שלה. הזכות להגיש בקשה לתביעה נגזרת מותנית, כאמור לעיל, בפניה מוקדמת לחברה ובהימנעותה מלפעול להסרת הפגיעה בזכויותיה (סעיפים 194 - 197). התביעה עצמה טעונה אישור של בית המשפט (סעיף 198). הליך התביעה הנגזרת הינו, כאמור, חריג לכלל לפיו הסמכות לפעול בשם החברה נתונה לאורגניה, כולל הסמכות לתבוע בשם החברה. הכורח בחריג זה נובע מהמובן מאליו, כי האורגנים של החברה לא יורו על הגשת תביעה בשם החברה, כנגד עצמם (ד"ר אירית חביב-סגל, "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", התשנ"ט-1999, כרך א', 602 - 604; להלן: "חביב-סגל"). האפשרות להגשת תביעה נגזרת נבחנת לפי דרישות הצדק לאור נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה (ע"א 52/79 סולימני נ' בראונר, פ"ד לה(3), 617, 627 (1980), להלן: "פרשת סולימני"). על בית המשפט לאזן בין הצורך בהגנה על החברה מפני הפרת חובת אמונים וזהירות, הנדרשת מאורגניה, לבין החשש, כי בעלי המניות המגישים את התביעה הנגזרת עושים זאת לשם קידום האינטרסים האישיים שלהם, ומבלי שכתוצאה מכך תצמח לחברה טובה כלשהי - פרשת סולימני התנאים לאישור תביעה נגזרת קבועים בסעיף 198(א) לחוק החברות בזו הלשון: "תביעה נגזרת טעונה אישור בית המשפט והוא יאשרה אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב". היגיון הדברים מחייב לפרש את התנאי של "טובת החברה" ככולל גם דרישה לקיומה לכאורה של עילת תביעה, פרשנות הנתמכת בהתפתחות הפסיקה בנוגע להסדר התביעה הנגזרת עובר לחקיקת חוק החברות ועיצובו מחדש בחוק בדומה להסדר התביעה הייצוגית (ראו, חביב-סגל, הנ"ל בסעיף 34, 609). הצדדים חלוקים ביניהם בקשר לקיום כל אחד מהתנאים לאישור תביעה נגזרת. השאלות הדרושות הכרעה הינן, אפוא, האם קיימת לכאורה עילת תביעה, האם התובעת נהגה בתום לב בהגישה את התביעה והאם התביעה היא לטובת החברה האם קיימת לכאורה עילת תביעה : קיומה לכאורה של עילת תביעה תלוי בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס העובדות עליהן היא נסמכת ובקיומה של פגיעה בזכויות על פי דין ככל שעובדות אלה נכונות. ביחס לעילות התביעה לסעדים א' ו-ב' כבר קבעתי לעיל (סעיפים 26 - 29), כי חלה התיישנות (מעבר לכך שעילת התביעה לסעד ב' הופרכה, והתביעה לכל אחד מסעדים אלה נגועה בחוסר תום לב). הטענות העובדתיות והמשפטיות עליהן מבוססת התביעה לסעד ג' (היות עסקת שייבר נגועה בהפרת סעיף 139(א) לפקודת החברות ובהפרת חובות אימון), מהוות בסיס גם לתביעה לסעדים במסגרת התביעה האישית. ממילא נדרשתי, איפוא, בהקשר זה להיכנס לעובי הקורה, ואכן קיימת עילת תביעה (ראו להלן, סעיפים 71 - 100). הנתבעים טוענים, כי מעבר לכך שעסקת שייבר לא היתה כרוכה בפגיעה בזכות כלשהי של החברה, הרי שהתובעת הייתה צריכה לתבוע את חברת הניהול, ולא את הנתבעים. זאת, מאחר שחברת הניהול היא, שרכשה את המניות של קבוצת שייבר ולא הנתבע 2. לכן הטענה היא להעדר יריבות בעניין זה בנוסף להעדר עילה דין טענה זו להידחות. טרוניית התובעת היא בעיקר באשר לאופן ניהול רכישת המניות, פחות מאשר לעצם רכישת המניות. העובדה כי חברת הניהול, היא שרכשה בסופו של דבר את המניות, מהווה רק עניין טכני לכל ההתנהלות בשלוש השנים שקדמו לעסקה, התנהלות שהובלה והונחתה על ידי הנתבעים. בנסיבות אלו, עשוי הסעד המתאים והמעודכן להיות שונה מהסעד שנתבקש, אך אין בכך בלבד להצביע על העדר עילת תביעה. עילת התביעה לסעדים ד' ו-ה' מבוססת על הטענה, כי הנתבעים ניצלו מעמדם כאורגני החברה להעברת ריווחי החברה לכיסם על דרך משכורות ושכר טרחה מופרזים וכי תנאי השכר לא אושרו על ידי הדירקטוריון והאסיפה הכללית כנדרש על פי סעיפים 96לד(א) ו-96לו לפקודת החברות וסעיפים 270 ו-273 לחוק החברות לשון החוק: סעיף 96לד(א), כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת החברות (מס' 7), התשנ"ב-1992, ס"ח תשנ"ב, 151 (להלן: "תיקון מס' 7 לפקודת החברות"): "תנאי כהונתו של דירקטור, לרבות תנאי העסקתו כנושא משרה אחרת או בתפקיד אחר, טעונים אישורם של כל אלה: ועדת הביקורת, ולאחריה הדירקטוריון ולאחר מכן האסיפה הכללית". סעיף 96לו(א), כפי שתוקן בתיקון מספר 7 לפקודת החברות (ההדגשה הוספה): "החזיק נושא משרה בחברה כהגדרתה בסעיף 96א, בעשרים וחמישה אחוזים או יותר מאמצעי שליטה בחברה, טעונים אישור הפעולה או ההתקשרות כאמור בסעיפים 96לג ו- 96לד בנוסף על האמור בהם גם אישור האסיפה הכללית ובלבד שהחלטת האסיפה הכללית על מתן אישור לפעולה או להתקשרות כאמור תתקבל בהסכמת רוב בעלי המניות הנוכחים בהצבעה במנין קולות; במניין קולות הרוב ייכללו לפחות שליש מקולות בעלי המניות שאינם בעלי ענין אישי בפעולה או בהתקשרות כאמור הנוכחים בהצבעה; לענין סעיף זה, 'החזקה' ו'אמצעי שליטה'- כהגדרתם בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968." בניגוד לטענת התובעת, אין תחולה לסעיף זה במקרה הנדון, שכן "חברה כהגדרתה בסעיף 96א" הינה "חברה שניירות הערך שלה הוצעו לציבור על פי תשקיף ונמצאים בידי הציבור סעיף 270 לחוק החברות: "עסקאות של חברה המפורטות להלן, טעונות אישורים כקבוע בפרק זה, ובלבד שהעסקה אינה פוגעת בטובת החברה: "(1) ... "(2).... "(3) התקשרות של חברה עם דירקטור בה באשר לתנאי כהונתו, לרבות מתן פטור, ביטוח, התחייבות לשיפוי או שיפוי לפי היתר לשיפוי, וכן התקשרות של חברה עם דירקטור בה באשר לתנאי העסקתו בתפקידים אחרים...". סעיף 273 לחוק החברות: "עסקה של חברה שמתקיים בה האמור בסעיף 270(3), טעונה אישורו של הדירקטוריון ולאחריו אישורה של האסיפה הכללית, ובחברה ציבורית, טעונה העסקה אישור ועדת הביקורת, קודם לאישור הדירקטוריון הסעד לפי כל אחד מהחוקים: סעיף 96לז לפקודת החברות: "(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים. "(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), רואים נושא משרה שהפר חובת אמונים כלפי החברה כמי שהפר את התקשרותו עם החברה". 280 לחוק החברות: "(א) לעסקה של חברה עם נושא משרה בה או לעסקה חריגה של חברה ציבורית עם בעל שליטה בה לא יהיה תוקף כלפי החברה וכלפי נושא המשרה או בעל השליטה, אם העסקה לא אושרה בהתאם לקבוע בפרק זה לרבות אם נפל בהליך האישור פגם מהותי, או אם העסקה נעשתה בחריגה מהותית מן האישור". "(ב) לעסקה כאמור בסעיף קטן (א) לא יהיה תוקף גם כלפי אדם אחר אם אותו אדם ידע על ענינו האישי של נושא המשרה או של בעל השליטה באישור העסקה, וידע או היה עליו לדעת על העדר אישור לעסקה כנדרש לפי פרק זה התובעת תומכת טענותיה בדבר הסכומים המופרזים, ששולמו לנתבע 1 כשכר טרחה ולנתבע 2 כשכר בנתונים הבאים, שהומצאו לה על ידי הנתבעים ביחס לשנים 1994 - 2002 (נספחים ל"א ו-ל"ב לכתב הטענות המתוקן מטעם התובעת): העלות הכוללת מבחינת המעביד של שכרו של הנתבע 2 ושל קרובי משפחתו (לרבות מענקים ותנאים סוציאליים) בגין עבודתם בחברה ובחברות הבנות שלה, סה"כ 12,889,223 שקלים כולל הפרשי הצמדה עד למארס 1994, סכומי שכר הטרחה ששילמו החברה וחברות הבת שלה למשרדו של הנתבע 2, סה"כ 5,705,646שקלים כולל הפרשי הצמדה עד למארס 1994. לטענת הנתבעים, מדובר בסכומים סבירים יחסית להיקף העבודה בעבורה הם שולמו. בקשר לסכומי שכר הטרחה נטען בנוסף, כי הם לא שולמו לנתבע 1 עצמו, אלא למשרד בו הוא שותף, בגין עבודה שבוצעה על ידי מספר עורכי דין בו, וכי חלקם שולמו בכלל על ידי חברות בת של החברה בגין ייעוץ משפטי שניתן להן על ידי משרדו של הנתבע הראשון על פי הוראות סעיף 96לד(א) לפקודת החברות וסעיפים 270(3) ו-273 לחוק החברות, שצוטטו לעיל, מיום שמונה הנתבע 2 לדירקטור בחברה תנאי השכר שלו, הן כדירקטור הן כמנכ"ל, חייבו אישור של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית וכך גם תנאי השכר של הנתבע 1 הן כדירקטור הן כיועץ משפטי של החברה, לכל המוקדם החל ממועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 7 לפקודת החברות (18.3.92). הנתבעים אינם מכחישים, כי מאז שנת 1979 לא התקיימה כל ישיבת דירקטוריון או אסיפת בעלי מניות על מנת לאשר את שכרו של הנתבע 2. טענתם בהקשר זה הינה, כי מינויו כדירקטור לא הביא לשינוי בתנאי העסקתו, כפי שנקבעו עוד בשנות ה-70', כך שעם מינויו תנאי השכר שלו היו למעשה כבר מאושרים ולא נדרש היה לשוב ולאשר אותם. בהקשר זה הם הצביעו על כך, שהעלות השנתית הכוללת של שכרו של הנתבע 2, כפי שהיתה בשנת 1994, היינו ערב הפיכתו לבעל מניות ודירקטור בחברה, לרוב רק פחתה בשנים שלאחר מכן לעניין סכומי שכר הטרחה ששולמו לנתבע 1 או למשרדו, נטען על ידי הנתבעים, מבלי לפרט, בתגובה מטעמם לבקשה לאישור חלק מן הסעדים כתביעה נגזרת, שלא נפל פגם כלשהו באישורם. במהלך המשפט העיד הנתבע 1 באופן כללי, כי מקובל שכל ההחלטות באסיפה הכללית מתקבלות בהסכמה של כל בעלי המניות ולכן לא נדרש פרוטוקול פורמאלי בדבר קבלתן (ח"נ 192 - 193). בישיבת הדירקטוריון של החברה מיום 23.11.79, נקבע, כי שכרו החודשי של הנתבע 2 יהיה 30,000 ל"י בתוספת 4,000 ל"י לכיסוי הוצאות, וכי סכומים אלה יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן. תוצאת שיערוך הסכומים עד ליום 15.3.04 הינה כ-16,000 שקלים. בהעדר פירוט של עלות שכרו של הנתבע 2 לחברה ולחברות הבת שלה, מעבר להצגת עלות שנתית כוללת, הנעה בין 814,00 שקלים ל-1,205,200 בשנים 1994 - 2002, לא ניתן להעריך אם חל שינוי בשכרו של הנתבע 2 או לאו. יתר על כן, ככל שהמענקים והתנאים הסוציאליים שהוענקו לנתבע 2 עלו על הקבוע בחוק ונוספו לשכרו החודשי, הרי שגם אלה חייבו אישור של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית ולעניין זה לא הוצגה כל ראיה לא שוכנעתי, כי שכר הטרחה ששילמה החברה לנתבע 1 אושר על ידי האסיפה הכללית. אני דוחה את הטענה שאין לראות בו, כמי שקיבל את הכספים, למצער בחלקם הגדול. בתצהירו מיום 31.10.04 הוא הצהיר, בסעיף 1, כי "אני משמש כיועצה המשפטי של החברה". זאת ועוד: אני מתקשה להאמין, והנתבע 1 לא טען אחרת, שהוא שימש מעל 30 שנה כדירקטור בחברה בהתנדבות. כלומר, שכר הטרחה ששולם למשרדו כלל גם תמורה בעבור שירותיו כדירקטור. הסעיפים בתקנון החברה, העוסקים במנהליה, הושמטו בחלקם מהעתק התקנון שצורף כנספח י' לתשובה מטעם הנתבעים להמרצת הפתיחה. עם זאת, מהחלק שנותר מתקנה 63 ניתן להבין, כי הדירקטורים בחברה היו זכאים לשכר בגין כהונתם בתפקיד זה ("... אשר החברה, באסיפה הכללית, תקבע מידי פעם בפעם. שכר זה יתחלק בין המנהלים כפי שהחברה באסיפה הכללית תורה או, בהעדר הסכמה, חלק כחלק דרישת אישורו של הדירקטוריון ובנוסף אישורה של האסיפה הכללית לפעולות ועסקאות שונות של החברה הינה חלק מהכלים, שנועדו להבטיח שבנוגע לעסקאות ופעולות בהן יש לנושאי משרה בה עניין אישי, העומד בניגוד לאינטרס החברה או בעלי מניותיה בהן, ההסכמה של החברה לא תושפע מניגוד אינטרסים זה (ראו: ז' גושן, ""בעיית הנציג" כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים", ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה/ חיבורי משפט, תשנ"ז-1996, עמ' 249, 252 - 254). כפי שיובהר בסעיף הבא, בכל הנוגע לתנאי השכר של הנתבע 2, הסיכון הטמון בניגוד עניינים בין נושאי משרה בחברה לבין החברה ובעלי המניות, וליתר דיוק בעלי מניות המיעוט בנסיבות העניין, היה ממשי, כאשר ניגוד העניינים חל לא רק בין הנתבע 2 לבין החברה ובעלי מניות המיעוט, אלא גם ביניהם לבין הדירקטוריון. זאת, חרף העובדה שהחוק אוסר על נושא משרה להיות נוכח בדיונים של הדירקטוריון בעניין אישור תנאי העסקתו (סעיף 96לה לפקודת החברות, סעיף 278(א) לחוק החברות). נועדה, איפא, חשיבות יתרה להבאת הנושא לדיון בפני האסיפה הכללית הנתבע 2 לא שילם מכיסו בעבור מניות החברה. עם זאת, הוא היחיד מבעלי המניות העובד על מנת שהחברה תרוויח. האינטרס שלו להרוויח כמנכ"ל עולה על האינטרס שלו להרוויח כבעל מניות. הוא אינו מפסיד מאי חלוקת דיבידנד, שהרי לא השקיע כספים בחברה. חלוקת דיבידנד מחייבת אותו להתחלק בריווחי החברה עם שאר בעלי המניות. באמצעות תשלומי השכר יש באפשרותו לקבל באופן בלעדי נתח מריווחי החברה, וללא קשר לחלקו היחסי בבעלות. נראה לי, שהגידול בהוצאות החברה בגין העסקת קרובי משפחתו של הנתבע 2 בין השנים 1994 - 2002, שעלה על 100%, תומך במסקנה בדבר קיומו של ניגוד אינטרסים מיום שהפך הנתבע 2 לבעל מניות בחברה הדירקטורים בחברה הם הוא עצמו ועו"ד אלכס סמואל (שותף באותו משרד בו שותף הנתבע 1) מטעמו כבעל מניות מנהלה א' והנתבע 1 מטעם בעלי מניות מנהלה ב'. תנאי השכר של עו"ד סמואל והנתבע 1, או ליתר דיוק שכר הטרחה ששולם למשרדם, תלוי היה באישורו של הנתבע 2 כחבר היחיד בדירקטוריון שאינו שותף במשרד זה, והמשך כהונתם כדירקטורים היה תלוי בנתבע 2 כבעל מניות. סעיף 66 לתקנון החברה קובע, כי "מנהל או מנהלים שניתמנו ע"י בעלי מניות מסוג מסויים ישמשו במשרתם עד שחרורם ע"י בעלי המניות מאותו סוג. מינוי מנהלים ופיטורים יעשה ע"י הודעה בכתב לחברה חתומה בידי בעלי 75% מהמניות מאותו סוג שמינה או שחרר את המנהל או המנהלים". עו"ד סמואל מונה על ידי הנתבע 2 כמי שמחזיק בעקיפין במעל 80% ממניות מנהלה א', ולכן גם בידי הנתבע 2 הסמכות לפטר אותו. הנתבע 1 אמנם מונה על ידי בעלי מניות מנהלה ב', אך הואיל וגם לפני שאיצקוביץ העבירה לנתבע 2 את מניותיה בחברה הוא ייצג אותה באסיפות הכלליות, ואיצקוביץ החזיקה ב-9 מתוך 26 מניות מנהלה ב, כל עוד הנתבע 2 היה מעוניין בהמשך כהונתו של הנתבע 1 כדירקטור הרי שלא ניתן היה לפטר אותו. לכל אחד מחברי הדירקטוריון, שאמור היה לאשר את תנאי השכר של הנתבע 2, היה, איפוא, אינטרס להעדיף את טובתו של הנתבע 2 על פני טובת החברה או בעלי מניות המיעוט במקרה של ניגוד אינטרסים ביניהם, וכאמור לעיל בכל הנוגע לתנאי השכר שלו אכן חל ניגוד כאמור ניתן להיווכח, כי בכל הנוגע לתובעת, לא רק שחלה הפרדה בין הבעלות על מניות החברה לשליטה בה, מצב המאפיין יותר חברות ציבוריות מאשר חברות פרטיות, אלא גם שלדירקטור שאמור הייה להגן על האינטרסים שלה, יש עניין להעדיף את טובתו של בעל מניות הרוב על פני טובתה העובדה, שהעלות השנתית של שכרו של הנתבע 2 כפי שהיתה בשנת 1994 לרוב רק פחתה בשנים שלאחר מכן, אינה מעלה או מורידה לעניין האפשרות, שקביעת תנאי השכר של הנתבע 2 החל מהפיכתו לבעל מניות בחברה הושפעה מקיומו של ניגוד עניינים בהקשר זה. בשנים 1996 - 1998 עלות שכרו של הנתבע 2 היתה גבוהה מעלות שכרו בשנת 1994. הנתבע 2 הודיע לקבוצת שייבר על רצונו לממש את האופציה לרכישת מניותיה עובר לתחילת שנת 1994, ביום 28.10.93, ובאותו מועד החל הליך החתימה על העסקה בשיתופו של הנתבע 1, וקבוצת שייבר, על פי עדותו של הנתבע 2, הפסיקה להתעניין בחברה (שכן, "בשבילם העסקה נגמרה" ח"נ 227), כך שלמעשה ניגוד העניינים האמור החל עוד לפני שנת 1994. לא ניתן להעריך על סמך הנתונים שהציגה התובעת (לעיל, בסעיף 41) לכשעצמם, אם סכומי השכר ששילמה החברה לנתבעים חרגו מגדר הסביר. עם זאת, משתשלום הכספים לא אושר כנדרש על פי חוק, הוכיחה התובעת לכאורה, כי נפגעה זכות של החברה. גם בהקשר זה, עשוי הסעד המתאים להיות שונה מהסעד שנתבקש, אך אין בכך כדי להצביע על העדר עילת תביעה האם התובעת פעלה בתום לב : הנתבעים סבורים, כי התובעת אינה פועלת בתום לב למן תחילת ההליכים בבית המשפט. חוסר תום הלב מתבטא, לטענתם, בראש ובראשונה בכך שהתובעת הסתירה מידע חיוני מבית המשפט. הכוונה היא להסתרת עובדות כגון הקצאת מניות הטבה ג' לתובעת עצמה, מבלי שבאותה עת הייתה רשומה כבעלת מניות מנהלה ג'; חלוקת דיבידנד ביתר גם לתובעת, ולא רק לאיצקוביץ; הצגת פני הדברים כך שהשכר שגבה הנתבע 2 מהחברה בין השנים 1994 - 2002 הינו כ- 12 מיליון שקלים, למרות העובדה, כי סכום זה מהווה עלות מעביד (הכוללת תשלומי מסים החלים על המעביד, הפרשות סוציאליות וכיו"ב) ולא המשכורות של הנתבע 2 בפועל; העלאת טענה מפי התובעת לפיה החברה רכשה את מניות אחותה ישראלה, מתוך ידיעה שאין בכך אמת, ותוך הכפשת שמו של הנתבע 1 כמצהיר הצהרה שקרית באומרו, כי החברה לא רכשה מניות אלה לנושא המניות של אחותה ישראלה קב-ונקי, טענתה של התובעת היא כי לפי פלט רשם החברות מיום 4.9.02 (נספח י' לתשובת התובעת לתגובת הנתבעים לאישור התביעה הנגזרת) עולה כי 3 מניות מנהלה ב' של ישראלה הועברו לידי החברה עצמה. אסמכתא נוספת לעניין זה מוצאת התובעת בחשבונית שהוציא משרד יעקב סלומון ליפשיץ ושות' בעבור טיפול, בין היתר, בגין מכירת מניותיה של ישראלה (נספח י"א לתשובת התובעת כאמור). התובעת אינה מכחישה, כי המניות הוחזרו בסופו של דבר על שם ישראלה, אולם מבהירה כי לא ברורה הסיבה בגינה העסקה נזנחה. לאור האסמכתאות שהוצגו ותוארו לעיל, ברור אפוא מדוע הבינה התובעת כי מניות ישראלה אכן נמכרו לחברה, ולכן אינני רואה בטענותיה בהקשר זה חוסר תום לב מצידה באשר לטענות הנתבעים בדבר העלמת מידע מצידה, כפי שהוצגו לעיל, הרי שהתובעת התעלמה מהן בכתבי טענותיה. בעדותה בפניי טענה התובעת, כי היא לא ידעה, עובר להגשת התביעה, כי היא קיבלה מניות הטבה כנגד מניות מנהלה ג' בטרם הוקצו לה מניות מסוג זה וגם לא כי היא גם קיבלה דיבידנד ביתר (ח"נ 120 - 125). גרסה זו של התובעת אמינה בעיני, אך אין בה כדי להסביר מדוע לאחר שהעובדות כהוויתן נחשפו בפניה היא המשיכה לעמוד על כך, שתוצאות הפעולות הפגומות לטענתה תבוטלנה ביחס לאיצקוביץ בלבד, בהתעלם מכך שגם היא נהנתה מהן. לפיכך, אני סבור, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי ביחס למרכיב זה של התביעה (אשר נדחה לעיל מחמת התיישנות), וביחס אליו בלבד, פעלה התובעת בחוסר תום לב עוד גורסים הנתבעים, כי מטרת ההליך כולו הינו הפעלת לחץ במסגרת משא ומתן למכירת מניות התובעת לחברה. הנתבעים תומכים גרסתם בייפוי הכוח שנתנה התובעת בידי עו"ד חייט (נספח כ"ה להמרצת הפתיחה) בו התובעת מסמיכה את בא כוחה לפעול בשמה בעניין מכירת מניותיה בחברה ובחברת הניהול. טענת הנתבעים היא, כי מטרת התביעה באה לשרת אינטרסים אישיים של התובעת, ולא את טובת החברה התובעת טוענת, לעניין זה, כי היא אינה מעוניינת למכור מניותיה בחברה. התובעת אף עותרת למינוי דירקטור מטעמה. התובעת מסבירה, כי המשא ומתן שנערך בין הצדדים התקיים בספטמבר 2001, עובר להגשת התביעה, ולא חודש מאז. העובדה, כי המרצת הפתיחה המקורית הוגשה כחצי שנה לאחר שהמשא ומתן למכירת מניות התובעת לחברה לא צלח, עשויה לשפוך אור על המטרה האמיתית של התובעת, שהיא, לטענת הנתבעים, ניסיון להאדיר את ערך המניות של התובעת, המעוניינת במכירתן במחיר גבוה מערכן. גם האמור בייפוי הכוח שנתנה בידי עו"ד חייט, המסמיך את האחרון לפעול בשמה, בין היתר, בעניין מכירת מניותיה לחברה, מוסיף לאותו חשש כי מטרתה האמיתית של התובעת אינה טובת החברה, כי אם קידום האינטרס האישי שלה. ייתכן כי אם המשא ומתן בין הצדדים היה נושא פרי, תביעה זו לא הייתה מוגשת מלכתחילה. בנסיבות העניין לא שוכנעתי, כי התובעת פעלה בעניין זה בחוסר תום לב. מחוייבות התובעת לגלות מה מתרחש בחברה, הינה אמיתית. ניתן ללמוד זאת מאופן התנהלותה ב-10 השנים האחרונות, משעה שעלה בה החשש, כי היא נעשקת ע"י אורגני החברה ובעל מניות הרוב בה. התובעת החלה לחקור את הנעשה בחברה, והחל משנת 1998 אף שכרה עורכי דין לשם כך. במשך שנים ניסתה לברר מה מתרחש מאחורי הקלעים בחברה. ניסיון זה נבע בתחילה מחשדותיה כי מוליכים אותה שולל כבעלת מניות בחברה. לאחר בירור מעמיק, כפי שפורט לעיל, מצאה התובעת עילות תביעה גם של החברה כלפי הנתבעים ושוכנעתי כי נסיבות אלה הם שהביאוה להגיש את התביעה הנגזרת ברור מדוע הייתה מעוניינת בעבר במכירת המניות, לאור תחושותיה הקשות, כי נגרם לה עוול על ידי מי שמנהל את החברה ואמור, בין השאר, לייצג גם את האינטרסים שלה כבעלת מניות. אין לראות בניסיונה למכור את מניותיה כמטיל פגם בהליך הגשת התביעה הנגזרת. היתרונות, שעשויים לצמוח לבעלי המניות כתוצאה מהתביעה הנגזרת, אינם ריליבנטים לשאלה האם התביעה הוגשה בתום לב ולטובת החברה (ראו: בש"א (מחוזי ת"א יפו) 23489/04 בת.א. 2527/04 בוגנר נ' צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ (טרם פורסם, 20.4.06)). גרסת התובעת לפיה אין בכוונתה בשלב זה למכור את מניותיה, אמינה בעיני. אף לא שוכנעתי, כי מטרת ההליך כולו היא מכירת מניות התובעת במחיר העולה על ערכן הריאלי, וכי התובעת נגועה בחוסר תום לב בעניין זה הערה כללית: ראיתי ושמעתי את התובעת משך שעות ארוכות עת העידה בחקירה שכנגד לא קלה על דוכן העדים. התרשמתי, כי מדובר בעדה אמינה, שהתייחסה ברצינות להופעתה בבית-המשפט. אני סבור שדבריה של התובעת בפניי היו אמת, וכי מדובר בבעל דין הפועל בדרך כלל ביושר, בתום לב ובהגינות הנתבעים טוענים, כי התובעת מתחמקת משאלות באשר לאופציה האישית, שניתנה לנתבע 2 על ידי קבוצת שייבר לקניית מניותיה. בעוד שהתובעת טוענת כי מסמכים המצביעים על מתן אופציה כנ"ל לא הוצגו, הנתבעים גורסים, כי אכן הוצגו (נספחים א'-ו' לתגובת הנתבעים). טענה זו נראית לי קנטרנית. התובעת לא הכחישה במפורש, כי מסמכים כאמור הוצגו, וייתכן כי בחקירתה שכחה מקיומם, או לא הייתה בטוחה במה דברים אמורים. בכל מקרה, אין בטענה קלושה זו כדי להצביע על חוסר תום לב טענה נוספת שמעלים הנתבעים היא, כי התובעת מתיימרת לטעון, כי עסקת שייבר אינה חוקית בשל השימוש שנעשה בכספי החברה, לכאורה, לשם רכישת המניות. בפועל, כך נטען, התמרמרות התובעת אינה על חוקיות העסקה, אלא על חלקה במניות שנרכשו במסגרת אותה עסקה. משמע, לגרסת הנתבעים, אם שיעור השתתפותה של התובעת בעסקת שייבר היה גדול יותר, באמצעות אותה דרך מימון, הרי שלא היו לה כל טרוניות בעניין. אין באפשרותי לקבל טענה זו של הנתבעים. ההתמרמרות של התובעת נובעת בעיקר מתחושתה, כי הנתבעים הוליכו אותה שולל, ובכך הביאו להתעשרותם על חשבון החברה ועל חשבונה. הקיפוח, לו טוענת התובעת, נוגע להסתרת הדרך האמיתית שבה נרכשו המניות. אינני סבור כי טרוניות התובעת נוגעות לשיעור השתתפותה בעסקת שייבר גרידא. למיטב הבנתי, הבעיה עליה מצביעה התובעת היא בהתנהלות נושאי המשרה בחברה, שאמורים לייצג את האינטרסים של החברה ושל בעלי המניות, כאשר בפועל, לטענתה, דאגו לאינטרסים האישיים שלהם, ולמעשה הֵיפרו את חובות האמונים המוטלות עליהם. תחושות אלה של התובעת, אשר המריצו אותה להגיש תביעה זו, בוודאי שאינן מראות על חוסר תום לב מצידה הנתבעים גורסים, כי למרות שהתובעת טוענת, כי עסקת שייבר נעשתה בניגוד לסעיף 139 לפקודת החברות, הרי שהסעד אליו היא מכוונת, הינו מעשה אסור לפי אותו סעיף. הווה אומר, דרישת התובעת, כי המניות שרכשה חברת הניהול יוחזרו לחברה (מאחר והאחרונה היא שרכשה למעשה את המניות), מהווה עקיפת הכלל האוסר על חברה לקנות מניותיה (לפי סעיף 139). גם בדרישה זו, טוענים הנתבעים, לוקה התובעת בחוסר תום לב. התובעת לא השיבה לטענה זו. הסעד המבוקש על ידי התובעת, לפיו יוחזרו המניות שנרכשו על ידי חברת הניהול, אינו חלק מן התביעה הנגזרת. מכל מקום, אמנם הסעד אותו מבקשת התובעת למקרה, שאכן עסקת שייבר נעשתה בניגוד לסעיף 139 לפקודת החברות, מנוגד אף הוא לסעיף זה. בעוד בעת ביצוע העסקה סעיף זה היה בתוקף, כך שמעשה בניגוד לו היה בגדר עבירה על החוק, הרי כיום מאפשר חוק החברות, בנסיבות מסויימות, לחברה לרכוש את מניותיה. אי לכך, והואיל והסעד המבוקש עשוי לרפא את הנזק שנגרם לבעלי מניות המיעוט, אם אכן החברה היא שרכשה בפועל את מניות קבוצת שייבר, הרי שאין בתביעה לקבלו משום חוסר תום לב לטענת הנתבעים, התובעת העלתה טענות בעלמא, מבלי שיהיה להן כל ביסוס עובדתי, לעניין חשדותיה נגד הנתבע 2, כי הבריח נכסים מהחברה לטובתו ולטובת בני משפחתו. את טענותיה סמכה התובעת על עדותו של הנתבע 2, כי בשלב מסוים בשנת 1995, היו לו כ-3.5 מיליון דולר (עמ' 228 לפרוט', שו' 12-18), וסכום זה נראה לה מופרך לאור משכורתו, שלטענתו עומדת על 40,000 שקלים לחודש (סעיף 32.1 לסיכומי התובעת). הנתבעים טוענים, כי התובעת הסתירה מבית המשפט חלק מעדותו של הנתבע 2 בעניין זה, לפיה אכן היה לו סכום כסף נכבד, אם כי במשותף עם אדם נוסף. באי כוח התובעת לא חקרו את הנתבע 2 אודות זהות אותו אדם, או לגבי מקור הכספים, אלא החליטו, כי הדרך היחידה בה יכול היה להשיג סכום כסף כה גבוה, היא באמצעות מעילה בכספי החברה. טענות התובעת בדבר החשד למעילה לא הוכחו. הניסיון להדביק רבב בכל פעולה של הנתבע 2 ללא כל בסיס ראייתי ממשי כדי ליצור בפניי בית המשפט תמונה של אדם רמאי הינו טקטיקה פסולה של עורכי הדין, אך אין בו כדי להעיד על חוסר תום לב של התובעת בעצם ניהול התביעה הנתבעים גורסים, כי פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, שחוות דעת שלו הוגשה מטעם התובעת, הכין את חוות הדעת תוך הסתמכות על נתונים שאינם מדויקים, ומבלי שהתמונה כולה הובאה לפניו, ולכן גם בכך מתבטא חוסר תום הלב של התובעת. מבלי להיכנס לפרטי חוות דעתו של פרופ' פרוקצ'יה, אשר תידון בהרחבה בהמשך, לא שוכנעתי כי התובעת הטעתה את המומחה. כך למשל, טוענים הנתבעים, כי התובעת לא הביאה לידיעת המומחה, כי משפחת שייבר נתנה לנתבע 2 אופציה אישית לרכישת מניותיה. מבחינה עובדתית אין תמימות דעים בין הצדדים על נסיבות מתן האופציה האישית. בעוד שהנתבעים טוענים, כי קבוצת שייבר רצתה למכור את מניותיה אך ורק לנתבע 2, הרי שהתובעת טוענת, כי הנתבע 2 הוא שביקש מקבוצת שייבר מתן האופציה, על מנת לבדוק אפשרויות מימון נטיית בתי המשפט לאחרונה, באישור תביעה נגזרת, היא לבחון את התנהגות שני הצדדים, ולא רק את תום לבו של התובע (ראו מאמרו של יגאל דורון "מבחני תום הלב בתביעה הנגזרת" תאגידים ג(3) יוני 2006, 80, לפיו מבחן שיקולי הצדק אינו בוחן את תום לבו של התובע בחלל ריק, אלא ביחס להתנהגות אורגני החברה ובעלי השליטה בה: "...תנאי זה אינו עומד בפני עצמו, אלא למעשה חלק ממבחן רחב יותר, שהוא 'מבחן הצדק'. מבחן זה מאפשר לבית המשפט הדן בבקשה, שיקול דעת רחב להחליט על התרת התביעה הנגזרת משיקולי צדק, אף במקרים... בהם מתברר כי אפשר שגם למבקש יש מניעים נוספים" (שם, 85). בהמשך נכתב כי: "בחינת התנהגות הצדדים כולם ומבחן 'איזון תום הלב' יש בהם כדי לאפשר לבית המשפט להגיע לתוצאה צודקת יותר" (שם, 86)). אישור התביעה הנגזרת מחייב, אפוא, את בדיקת תום הלב של התובעת תוך התייחסות להתנהגות הנתבעים ומכלול הנסיבות מנגנוני הפיקוח בחברה לא היו חזקים מספיק, בלשון המעטה, כדי למנוע מהנתבע 2 לעשות בחברה כתוך שלו, כלומר בהתעלם מקיומם של בעלי מניות נוספים (ובעלי המניות בכלל בטרם הפך הוא עצמו להיות בעל מניות). סביר להניח, כי בהיותו בעל מניות הרוב בחברה, קיימת, בדרך כלל, זהות אינטרסים בינו לבין החברה ובין בעלי מניות המיעוט, אך לא בהכרח, ובמקרים של ניגוד עניינים היה לו הכוח להעדיף את האינטרס האישי שלו. התנגדות הנתבעים לבקשת התובעת לעיין במסמכי החברה במלואם, באופן שחייב אותה להיזקק להליכים משפטיים לשם קבלתם, הינה דוגמא לניצול של כוח זה. גם הקצאת מניית ההכרעה לאחר תחילת ההליכים בפניי אינה נראית תמימה נוכח בקשתה של התובעת למנות דירקטור מטעמה. באיזון הכולל, אין לי ספק, כי הכף נוטה לטובת אישור התביעה הנגזרת האם התביעה וניהולה הם לטובת החברה : התנאי האחרון, שנותר לבחון בעניין אישור התביעה הנגזרת, לפי סעיף 198 לחוק החברות, הוא האם ניהול התביעה הוא לטובתה של החברה. הנתבעים טוענים, כי אין כל תועלת לחברה בניהול התביעה, גם אם בסופו של יום ייקבע כי עסקת שייבר טומנת בחובה ליקויים מסוימים. הטענה היא, כי השבת המצב לקדמותו תביא, למעשה, לכך שהדיבידנד ששולם לחברת הניהול, ישולם למשפחת שייבר, ובכל מקרה לא לחברה עצמה. עוד נטען, לעניין השכר ששולם לנתבעים, כי ניהול הליך כאמור, כאשר אין מחלוקת כי הנתבעים הועסקו במשך השנים על ידי החברה, אין מאחוריו ולא כלום. לא זו בלבד שלא יביא לחברה תועלת, אלא שאף יזיק לה ויפגע בשמה הטוב התובעת, בתשובתה, מזכירה, כי לפי כתבי הטענות המתוקנים, הנתבעים רוקנו את החברה מרווחיה. משכך, לטענתה, הסעדים המבוקשים בתביעה הנגזרת, ישיבו לחברה את שנגזל ממנה ע"י הנתבעים. בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלת פירוש המונח "טובת החברה" המופיע בסעיף 198(א) לחוק החברות (ע"א 9491/04 שטרית נ' אריסון השקעות (טרם פורסם, 23.8.2006), בפסקה 7 לפסק הדין). "טובת החברה" הינה, איפוא, מושג, המתמלא תוכן מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ונמדד לפי מבחני הצדק שהתפתחו בפסיקה (ראו: חביב סגל, הנ"ל בסעיף 34, בעמ' 609). כך נאמר בעניין זה בע"א 180/75 לביב נ' בנק לפיתוח תעשיה לישראל, פ"ד ל(3) 225 (1976), פסקה 5 לפסק דינו של מ"מ הנשיא י' זוסמן: "זכות זו, לתבוע במקום החברה ובעבורה, ניתנה לבעל מניות מטעמים של צדק בבית משפט של יושר, כדי שתהא לו תקנה מקום שנעשה מעשה של תרמית או מעשה בלתי חוקי אחר על ידי המנהלים הפועלים מטעם החברה... ואני שותף למה שנאמר ע"י חברי הנכבד השופט ברנזון... לאמור שבית המשפט רשאי לשקול כל עניין ועניין הבא לפניו על פי נסיבותיו ולקבוע אם טעמים של צדק מחויבים סטיה מכלל הישות הנפרדת של תאגיד או לא. לשם כך אין זה מן הצורך לסווג ענינים בקטיגוריות מסויימות ובפרשת סולימני, הנ"ל בסעיף 34, ע"י השופט מ' אלון (בעמ' 628): "אמנם כן, הכלל שיש לבדוק כל מקרה לפי דרישות הצדק ונסיבותיו של כל עניין ועניין, לוקה הוא בחוסר בהירות ובחוסר דיוק קבועים מראש... ומטיל הוא על בתי המשפט משימה כבדה של 'חקיקה שיפוטית'. אך דרך זו מחויבת היא כדי להגיע להכרעה נכונה בסוגיית התביעה הנגזרת. בהפעיל בית המשפט את שיקול דעתו ביישומו של כלל זה, שומה עליו למצוא את האיזון בין שמירת טובתה של החברה מפני הפרת חובת הנאמנות או רשלנות מנהליה לבין ריסונו של בעל המניות, לבל ינצל איום התביעה בשם החברה כלפי מנהליה לניצולם של אינטרסים אישיים, שדבר אין להם עם טובת החברה... במציאות הסבוכה ומרובת האנפין של היחסים שבמשולש, חברה, מנהליה ובעלי מניותיה, עדיפה ונוחה ביקורת בתי המשפט באמצעות כלל זה של צדק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה מאשר על פי קטיגוריות נוקשות ומסויגות, שלעתים קרובות דבר אין להן עם המציאות המתפתחת והדינאמית ברי, כי טובת החברה אינה מסתכמת לכדי שאלה כלכלית בלבד, שעניינה מקסום הרווחים וההכנסות. טובת החברה מחייבת, כי ינהלוה בתום לב, על יסוד שיקולים עניינים בלבד, וכמובן תוך כדי שמירת החוק. חובת האמונים המוטלת על האורגנים המפעילים אותה לא נועדה אלא להבטיח את כל אלה. לפיכך, מקום בו עולה חשד מבוסס לכאורה כנגד מנהלי החברה, לפיו פועלים הם תוך הפרת חובות האימון המוטלות עליהם כלפי החברה, בירור חשדות אלה משרת בראש ובראשונה את טובת החברה. בנסיבות אלה, כל אינטרס אישי, שיש לתובעת בניהול התביעה, עולה בקנה אחד עם טובת החברה. כך, אפילו הייתי סבור, ואינני סבור כך, כי כל מטרתה הינה להעלות את שווי מניותיה בחברה סיכום סוגית אישור התביעה הנגזרת : בבוא בית המשפט להחליט, אם לאשר בקשה לתביעה נגזרת, עליו לאזן בין הרצון להגן על החברה מפני אורגניה ובעלי השליטה בה, לבין החשש כי אינטרסים אישיים, שאין להם ולא כלום עם טובת החברה, הם המניעים את התובעים להשתמש בהליך התביעה הנגזרת. סביר להניח, ולו מפאת הטבע האנושי, כי התובע תביעה נגזרת מצפה להרוויח גם באופן אישי באם יזכה בתביעה, וציפייה זו מהווה אחד המניעים להגשת התביעה מלכתחילה. אין בכך כל פסול. ברור כי במקרה ובו התביעה הנגזרת מתקבלת, הסעדים הניתנים לחברה ייטיבו, לרוב, גם עם בעלי מניותיה, שהגישו את התביעה. אין לקרוא לציפייה להשגת רווח אישי כאמור, המהווה תוצאה נלווית של זכייה בתביעה הנגזרת, כציפייה העולה כדי חוסר תום לב, במצב בו התביעה מוגשת לטובת החברה שוכנעתי בענייננו, כי התביעה הנגזרת היא לטובת החברה, וכי התנהגות התובעת אינה עולה כדי חוסר תום לב עד כדי אי מתן אישור בשל כך, לתביעה הנגזרת. זאת ועוד, שוכנעתי כי לחברה קיימות עילות תביעה מוכחות כלפי הנתבעים. מסיבות אלה, שפורטו בהרחבה לעיל (סעיפים 38 - 63), אני קובע כי יש לאשר חלק מהתביעה, לפי הסעדים המפורטים לעיל בסעיף 18, כתביעה נגזרת עסקת שייבר : עסקת שייבר מעוררת מחלוקת בשלוש שאלות: האם היתה נגועה בהפרת אמונים מצד הנתבעים במעמדם כנושאי משרה בחברה כלפי החברה, האם היתה נגועה בהפרת אמונים מצד הנתבעים במעמדם כנושאי משרה בחברה כלפי התובעת כבעלת מניות אינדיבידואלית, והאם רכישת המניות במסגרתה נעשתה בסיועה של החברה בניגוד לסעיף 139 לפקודה (דבר שלכשעצמו, ככל שנעשה, יכול להיחשב כהפרת חובת האמונים כלפי החברה). השתלשלות העסקה, אשר נפרשה על פני תקופה של כשנתיים וחצי, הוצגה לעיל, בסעיפים 8 - 11. לשם השלמת התמונה, יוצגו להלן התפתחויות ומהלכים נוספים, שחלו במקביל על פי חוות דעתו המשלימה של פרופ' חיים בן שחר מטעם הנתבעים, שהוגשה ביום 27.12.05, בשנת 1991 הריווח הנקי של החברה הסתכם ב-8.5 מיליון שקלים. השנתיים שלאחריה היו השנים הרווחיות ביותר של חברה. הרווח הנקי שהצטבר בה בשנתיים אלו היה בסך 30.8 מיליון שקלים. בשנת 1994 הרווח הנקי בחברה היה בשיעור של 7 מיליון שקלים. לדברי הנתבע 2, היקף הריווחים, שצברה החברה בתקופה שבין מועד הודעתו לקבוצת שייבר על רצונו לממש את האופציה לרכישת מניותיה ועד למועד השלמת העסקה, היה בלתי צפוי. בנוסף לכך הוא העיד, כי קבוצת שייבר לא ידעה על גידול משמעותי זה ברווחי החברה (ח"נ 227): "... עכשיו כל מה שקרה אחר כך במשך אותן שנתיים התווסף כסף לחברה במצב בלתי צפוי בהחלט. לא קרה דבר כזה. בשנת, עד פברואר 95 התווסף לחברה, עוד 36 מיליון שקל התווספו לחברה במשך שנתיים. הם כבר לא ידעו את הסיפור הזה, כבר לא היה בידיים שלהם. אני כשגמרתי איתם את העסקה ואישרתי להם ב- 28.10.93, כשהודעתי להם שאני מבצע את האופציה הם היו מחוץ לתמונה. גמרנו, משפחת שייבר לא קיבלו דו"חות, לא שום דבר, הם לא היו בתמונה בכלל הנתבע 2 רכש, כאמור לעיל, את מניות קבוצת שייבר באמצעות חברת הניהול שהוקמה לשם כך. לאחר הרכישה התובעת קיבלה 8.333% ממניות חברת הניהול וכך גם אחותה ציפורה עמית. על פי תצהירו של הנתבע 2 מיום 31.10.04(סעיף 13(ה)), עוד בטרם החליט הוא בעקבות ייעוץ של רו"ח לרכוש את המניות באמצעות חברה, או במקביל לכך, הוא פנה לתובעת ולאחותה והציע לכל אחת מהן להשתתף עימו ברכישה בשיעור הנ"ל. באשר לנסיבות שהובילו אותן לקבל את הצעתו קיימת מחלוקת בין הצדדים לדברי הנתבע 2, הוא פנה בהצעה האמורה לתובעת ולאחותה כמחווה של רצון טוב על רקע יחסיו ארוכי השנים עם משפחת קב ונקי, ולאחר שקיבל את הסכמת קבוצת שייבר לכך, שכן האופציה ניתנה לו באופן אישי. היינו, לטענתו, לתובעת לא היתה כל אפשרות לרכוש מעבר ל-8.333% ממניות קבוצת שייבר, וגם זאת עלה בידיה הודות לנדיבות ליבו בלבד. הנתבע 2 גם הצהיר, כי בהצעתו לתובעת ולאחותה הוא הדגיש, כי מדובר בהשתתפות ברכישת המניות ללא שיהיה עליהן להוציא מכספן למימון הרכישה, וכי הוא הבהיר להן שהכיסוי הכספי יתקבל בסופו של דבר על ידי חלוקת רווחים של החברה (סעיף 13(ו)). לפי גרסת התובעת, ברבעון האחרון של שנת 1994 התקשר אליה הנתבע 2 לארצות הברית והודיע לה, כי קבוצת שייבר החליטה למכור את מניותיה בחברה, כי הוא עתיד לרכוש אותן בעצמו וכי גם היא זכאית להשתתף ברכישה. היא שאלה אותו, כיצד תמומן הרכישה, ותשובתו היתה, כי הדבר ייעשה באמצעות הלוואות אישיות אותן יש לקחת מהבנק לטענת התובעת, היא לא ידעה, כי בקופתה של החברה מצויים ריווחים ראויים לחלוקה כדיבידנד בשיעור עשרות מיליוני שקלים והנתבע 2 לא סיפר לה, כי הרכישה עתידה להתבצע על ידיו באמצעות ריווחים אלה. למעשה, משנועצה בו ובנתבע 1 באשר לכדאיות רכישת המניות, הם השיבו לה, כי עתיד המחצבה אינו ברור, והנתבע 1, כך הטענה, ציין בפניה, כי נטילת הלוואה מהבנק לצורך רכישת מניות נוספות בחברה הינה הרפתקה מסוכנת. בהקשר זה, לטענתה, הדגישו שניהם, כי חומר הגלם במחצבה כמעט כבר מוצה, כי החברה לא הצליחה להבטיח לעצמה אתרי חפירה חדשים, וכי החברה צד להתדיינויות משפטיות מורכבות. כל אלה, לטענת התובעת, הרתיעו אותה מלהשתתף ברכישת מניות קבוצת שייבר, ולא ברור לה הרקע להקצאת המניות לה ולאחותה בחברת הניהול - סעיפים 7.8 ו-7.13 לתצהירה מיום 8.4.02, צורף להמרצת הפתיחה לטענת הנתבע 1, שאלת כדאיות רכישת המניות לא הועלתה מעולם על ידי התובעת (סעיף 11(יב) לתצהירו מיום 31.10.04). משאין מחלוקת לגבי העובדה, שהנתבע 2 פנה אל התובעת והציע לה להשתתף ברכישת מניות קבוצת שייבר, גם בהנחה שהצעה זו היתה מוגבלת ל-8.333% מהמניות, אני מוצא את גרסתה של התובעת, לפיה התעניינה בכדאיות העסקה וכי במסגרת התשובה שקיבלה לא הובהר לה, כי החזר ההלוואה מהבנק לשם רכישת המניות ייעשה באמצעות דיבידנד שיחולק בגין המניות הנרכשות, מהימנה. זאת, בייחוד בהתחשב בכך, שלתובעת לא הייתה יד בניהול עסקי החברה, והייתה זקוקה להדרכה בכל צעד שננקט לגביה. אני מעדיף, ללא היסוס, את גרסת התובעת על זו של הנתבעים 1 ו-2. ההלוואה לרכישת המניות ניתנה לחברת הניהול על ידי בל"ל כנגד מספר בטוחות, כמפורט לעיל בסעיף 10, ובהן התחייבות של כל מי, שעתיד היה להישאר או להפוך לבעל מניות מנהלה בחברה בעקבות עסקת שייבר (קרי: חברת הניהול, אפרים עמית כנאמן של האחיות קב ונקי ושרה איצקוביץ), לפיה כאשר תעלה שאלת חלוקת דיבידנד, לא יתנגד ואף יורה לדירקטורים מטעמו להצביע בעד החלוקה, בכפוף לטובת החברה כחלק בלתי נפרד מהתחייבות זו, כתבו הנתבע 2, בשם חברת הניהול, ואפרים עמית, כל אחד בנפרד, מכתב הוראות בלתי חוזרות, הראשון לעו"ד א' סמואל והשני לנתבע 1, בנוסח זהה (למעט הבדלים הנובעים מהתייחסותו של הנתבע 2 לחברת הניהול בלשון רבים) כדלקמן: "הנך מכהן כדירקטור במחצבי אבן בע"מ (להלן - "החברה") מטעמי כבעל מניות מינהלה בחברה. "מצורף בזה מכתבי לבנק לאומי לישראל בע"מ, המבהיר את האינטרס שיש לבנק בחלוקת דיוידנדים על-ידי החברה לבעלי מניותיה. "הנני מורה לך בזה, בעת שתעלה שאלת חלוקת דיוידנדים על-ידי החברה בדירקטוריון החברה, להביא במסגרת שיקוליך גם את האינטרס של הבנק בנושא זה, הזהה עם האינטרס של רוב בעלי המניות בחברה, ולהצביע בעד חלוקת דיוידנדים בחברה, בכפוף רק לשיקולים של טובת החברה המחייבים אותך כדין הפרת חובת האמונים כלפי החברה : חובת האמונים המוטלת על נושא משרה בחברה כלפיה היא חובת מסגרת לפעול בתום לב ולטובת החברה בכללותה (א' פלמן וה' בר מור, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (ירושלים, תשנ"ד, כרך ב') עמ' 618). היא פורשה בפסיקה כחובה המופנית כלפי כלל בעלי המניות של החברה, אשר נועדה לקדם את ענייניהם כמכלול (שם, עמ' 621 - 622, ע"א 995/90 אדורם מהנדסים נ' חנה גת, תק-על 92(2), 2378, סעיף 5 לפסה"ד של השופט א' גולדברג; להלן: "פרשת אדורם"). בעת ביצוע עסקת שייבר חלה פקודת החברות. הפרק הדן באחריות נושאי משרה הוא פרק ד'1, אשר הוסף לפקודת החברות במסגרת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), התשנ"א-1991 (ס"ח 1352, התשנ"א, עמ' 132, להלן: "תיקון מס' 4 לפקודת החברות") ולאחר מכן עוגן בעיקרו בחוק החברות הדין לעניין חובת האמונים כיום אינו שונה, איפוא, בעקרונותיו מהדין שהיה בתוקף בשנת 1995. סעיף 96כז לפקודת החברות, שכותרתו "חובת אמונים", קובע כדלקמן (ההדגשה הוספה): "(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - "(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים; "(2) יימנע מכל פעולה שיש בה משום תחרות עם עסקי החברה; "(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר; "(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה. "(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר. בנוסף מוטלות על נושאי המשרה חובות גילוי בכל הנוגע לעניין אישי, שיש להם בהתקשרויות של החברה סעיפים 96כט - 96לא חובת האמונים זכתה להתייחסות רבה בפסיקה ובספרות המשפטית בישראל. (ראו לעניין זה את דברי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח(3) 253, (להלן: "פרשת קוסוי") בפסקה 47: "מערכת מקיפה ומורכבת של יחסים משפטיים מתקיימת בין המנהל לבין החברה. המנהל הוא ה"מוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של החברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים. שורה ארוכה של הוראות - מהן בפקודת החברות [נוסח חדש] מהן בתזכיר ובתקנות - מעניקות לו כוחות ביחס לניהול ענייני החברה... בכל פעילותו בחברה - בין הניהול היומיומי ובין קביעת המדיניות והפיקוח על ההנהלה הפעילה - הוא מרכז בידיו כוח רב. כוח זה נתון בידיו למען החברה. אך קיים חשש - וניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא - כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה. הפיתוי לכך הוא רב. מכאן הצורך לגבש מערכת דינים, שיהא בה לרסן את הכוח, שכן 'כוח ללא אחריות משול להפקרות' (א' פרוקצ'יה "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות" משפטים ח (תשל"ח) 17, 13)"). המחוקק הכיר בכך, שלא כל פעולה, האסורה על פי חובות האמון, עלולה לפגוע בחברה וכי עסקאות בהן יש לנושא משרה עניין אישי עשויות להיות לטובתה, ועל כן נקבעו דרכים לאישור אותן פעולות ועסקאות על ידי החברה בכפוף לשלושה תנאים מצטברים: שנושא המשרה פעל בתום לב, שהפעולה או ההתקשרות אינה פוגעת בטובת החברה ושנושא המשרה גילה לחברה זמן סביר לפני המועד לדיון באישור, את מהות ענינו האישי בה וכל עובדה או מסמך מהותיים - סעיף 96כח לעניין פעולות וסעיפים 96לא ו-96לב לעניין עסקאות הפרתה של חובת האמונים נחשבת כהפרת חוזה, בשינויים המחוייבים, לעניין הסעדים שהנפגע ממנה זכאי לתבוע. מקום שהחברה היא הנפגעת, היא רשאית בנוסף, בנסיבות מסויימות, לבטל את הפעולה או ההתקשרות שנעשו תוך הפרת אמונים (סעיפים 96לז - 96לט).לטענת התובעת, הפרת חובת האמונים שחלה על הנתבעים כלפי החברה, מתבטאת בפעולה או בהתקשרות הנגועה בניגוד עניינים ובניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה אישית ניגוד עניינים בעסקת שייבר : להלן התייחסות קצרה לטענת הנתבעים, כי טענות התובעת בדבר קיומו של ניגוד עניינים מהוות הרחבת חזית, מאחר שלא הופיעו בכתב הטענות המתוקן. דין הטענה להידחות. העובדות לקיומן טוענת התובעת ועליהן נסמכות טענותיה בדבר קיומו של ניגוד עניינים נפרשו בהרחבה בכתב הטענות המתוקן, אשר עיקרו טענות בדבר הפרת חובות אמון בהם חבים הנתבעים. אכן, צירוף המילים "ניגוד עניינים" אינו מופיע בכתב הטענות המתוקן. אולם, משמעות חובת האמונים כלפי החברה היא, כי נושא המשרה חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומדת טובת החברה, ולא אינטרס אישי (ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 332 מול האות ד'). "ובכלל זה", כלשון סעיף 96כז(א) לפקודת חברות, החובה להימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין ענייניו האישיים. אין ספק, כי הנתבעים היו מודעים היטב לכל טענות התובעת כלפיהם גם בנושא הנדון עתה טענת התובעת, כי הנתבע 2 פעל בניגוד עניינים, נסמכת על חוות דעתו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה מתאריך 25.5.05, שהוגשה מטעמה, וכן על עדותו בבית המשפט. יוער, כי נקודת המוצא של פרופ' פרוקצ'יה היתה, שערב ביצוע עסקת שייבר האחזקה במניות החברה התחלקה באופן הבא: כ-60% בידי קבוצת שייבר, כ-27% בידי משפחת קב ונקי וכ-13% בידי הנתבע 2. בפועל, מי שהחזיקה בכ-13% ממניות החברה היתה איצקוביץ, אחותו של הנתבע 2, והוא עצמו לא החזיק באף מניה. אין בטעות זו כדי לפגוע בחוות הדעת, שכן הדברים המיוחסים בה לנתבע 2 כחלק מבעלי מניות בכלל ובעלי מניות המיעוט בפרט תקפים מכוח קל וחומר ביחס למי שכלל לא היה בעל מניות הפעולה אותה ייחס פרופ' פרוקצ'יה לנתבעים בחוות דעתו ונבחנה על ידיו, הינה שימוש במשאבי החברה לטובתם הייחודית של מקצת מבעלי המניות, קרי: רכישת כ-60% ממניות החברה באמצעות דיבידנד, שהגיע בגין אותן המניות בשנה שבה בוצעה הרכישה, והעברתן במלואן לבעלותו של מי שבאותו מועד החזיק ב-13% ממניות החברה (הכוונה הינה, כאמור לעיל, לנתבע 2, אשר בפועל לא החזיק כלל במניות החברה). פרופ' פרוקצ'יה מסביר את היותה של ההכרזה על חלוקת הדיבידנד שלב בעסקת רכישת המניות כדלקמן: "פשיטא, שהעיסקה לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל אלמלא החליטה החברה לייעד את רווחיה, בסכום גדול מאד ויוצא דופן, לחלוקת דיבידנד במזומנים. היותה של החלטה זו יוצאת דופן בולטת על רקע העובדה שהחברה גילתה בעבר מדיניות קפוצת יד בחלוקת דיבידנד, מתוך טיעון שאין היא יכולה להרשות לעצמה לנהוג אחרת; מדיניות זו שיכפלה את עצמה בתקופה שלאחר החלוקה החד פעמית הגדולה. האנומליה יוצאת הדופן במדיניות הדיבידנד מייד בסמוך לפני ביצוע העיסקה לא יכול להיות מוסבר אלא על רקע רצונם של קברניטיה ליצור בדרך זו מקור זמין למימון העיסקה עניינו האישי של הנתבע 2 בפעולתו כנושא משרה בחברה, כפי שהוגדרה על פרופ' פרוקצ'יה, הוא מובן מאליו: "הודות לביצוע העיסקה עלה בידו להגדיל את אחזקותיו בחברה באופן דראמאטי, וזאת מבלי שנאלץ להוציא פרוטה אחת שחוקה מכיסו לצורך כך..." לשיטתו של פרוקצ'יה, בנסיבות העניין יש לייחס לנתבע 2 גם עניין אישי בעסקה של החברה, ולא רק בפעולה שלה, בין עם הבנק שהעניק את ההלוואה לרכישת המניות, בין עם חברת הניהול שהמניות הועברו לבעלותה, בין עם בעלי מניותיה מכוח ההכרזה על חלוקת הדיבידנד. פרופ' פרוקצ'יה לא דן בשאלת קיומו של עניין אישי מבחינת הנתבע 1, אך ההתייחסות אליו בחוות הדעת כאל עושה דברו של הנתבע 2 רומזת באופן ברור על כך, שלדעתו לנתבע 1 היה עניין אישי בהפיכת הנתבע 2 לבעל שליטה בחברה לדעתו של פרופ' פרוקצ'יה, עסקת שייבר לא היתה בתום לב ולא היתה לטובת החברה (ההדגשות במקור): "... לדעתי, פעולה מעין זו, המעבירה את כל פירות העיסקה, הממומנת על ידי החברה עצמה, לבעל מניות מיעוט בחברה (לייש), תוך הותרתם של כל בעלי המניות האחרים, לרבות התובעת, ב"כפור", אינה "בתום לב" כמשמעות הביטוי בסעיף 96לא(ב) לפקודה, ואף אינה "לטובת החברה" כמשמעות הביטוי באותו סעיף. "טובת החברה" חייבת להתפרש כטובתם המשותפת של כל בעלי המניות, ולא כטובתם הסקטוריאלית של חלק מבעלי המניות בלבד, קל וחומר כאשר המדובר במיעוט בעלי המניות (אני שב ומזכיר כי ערב ביצוע העיסקה חלקו של לייש בהון החברה היה 13% בלבד)". על יסוד האמור לעיל, סבור פרופ' פרוקצ'יה שעסקת שייבר נגועה בניגוד עניינים, וכי ולא התקיימו התנאים המאפשרים לחברה לאשר פעולה חרף קיומו של ניגוד עניינים או עסקה בה לנושא משרה יש עניין אישי הנתבעים טוענים, כי עסקת שייבר אינה נגועה כלל בניגוד עניינים. טענתם זו נתמכת בחוות דעתו של פרופ' זוהר גושן מתאריך 22.8.05, אשר הוגשה מטעמם בתגובה לחוות-דעתו של פרופ' פרוקצ'יה. פעולת הדירקטורים בחברה, שנבחנה על ידי פרופ' גושן בחוות דעתו, הינה חלוקת הדיבידנדים בסמוך לאחר העברת המניות של קבוצת שייבר לחברת הניהול. על פי חוות הדעת, החברה אינה צד לעסקת רכישת המניות לכשעצמה, ולכן שאלת ניגוד העניינים אינה עולה לגביה. כלומר, לפי פרופ' גושן, בניגוד לדעתו של פרופ' פרוקצ'יה, אין לראות בהכרזה על חלוקת הדיבידנד חלק אינטגרלי מעסקת שייבר. לפיכך גם, לפי גושן, הפעולה בוצעה בזמן שהנתבע 2 כבר היה בעל מניות בחברה. לדעת פרופ' גושן, חלוקת הדיבידנדים לא פגעה בחברה, ומכיוון שכך והואיל והדיבידנדים חולקו באופן שווה לכלל בעלי המניות, לא ניתן לטעון לקיומו של ניגוד עניינים של נושא משרה, רק בשל העובדה כי לאחר החלוקה השתמשו בכספי הדיבידנד כדי להחזיר את ההלוואה שנלקחה מהבנק. עוד נאמר בחוות הדעת, כי אפילו קיים היה ניגוד עניינים, הרי שמדובר בפעולה שאושרה כדין לדעת פרופ' גושן, הנתמכת בהגדרת "ענין אישי" בסעיף 1 לחוק החברות ובפרשנות שניתנה למונח זה בפסיקה בתקופת תחולתה של פקודת החברות (ראו: ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 1946), עניין אישי אינו כולל עניין הנובע מעצם החזקת מניות בחברה בלבד ואשר הינו עניין של כל בעלי המניות (ההדגשה הוספה): "השקעה של אדם בתאגיד בדרך של רכישת מניותיו כוללת באופן מובנה את זכותו לקבל רווח על השקעתו בדמות חלוקת דיבידנד, אם יוחלט עליה. החלטה על חלוקת דיבידנד הינה אירוע תאגידי, אשר בו דירקטוריון חברה מחליט על ביצוע חלוקה. זכויות בעלי המניות לקבל את הכספים, לאחר שנתקבלה החלטה על חלוקה, קבועות בדין ובתקנון. הדירקטוריון אינו רשאי להחליט, כי כספי הדיבידנד יחולקו אחרת מהזכויות הצמודות למניות. הדירקטוריון מחליט על חלוקת דיבידנד. הוא אינו מחליט על מתן הכספים לבעלי המניות, שכן הללו זכאים להם לפי זכויותיהם במניות מעת שנתקבלה החלטה על חלוקה. לדעתי, מתן דיבידנד כמוהו כמימוש זכות הנתונה לבעל המניה מכוח החזקתו במניה ואין היא מהווה עסקה חדשה, היוצרת זכויות חדשות לבעל המניה. מדובר בשלב הביצוע והמימוש של זכויות קיימות, הקורמות עור וגידים עם פעולת ההכרזה על חלוקת דיבידנד. הזכות לדיבידנד נגזרת מהזכויות הנלוות למניה, שכבר קיימת בידי בעל המניה עוד נכתב בחוות הדעת של פרופ' גושן, כי מקום, שכלל בעלי המניות נהנים באותה מידה מפעולה או עסקה של החברה, לא מתעוררת כלל שאלה של ניגוד עניינים: "עניינן של עסקאות או פעולות בניגוד עניינים הינו במצב בהן העסקה עצמה מעמידה את בעל השליטה, או את נושא המשרה, במצב שונה מזה של בעלי המניות האחרים. דהיינו, עסקה שמבצעת החברה שהינה בעלת השפעה על בעל מניות אחד, שאינה דומה להשפעתה על בעלי המניות האחרים. לא זה המצב באופן עקרוני בחלוקת דיבידנדים על ידי החברה לכל בעלי מניותיה לפי חלקם בהון החברה". פרופ' גושן מציין, כי חלוקת דיבידנד משתלבת בפעילות החברה ואינה סותרת את תכליתה לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת ריווחיה. אף שבעלי המניות נבדלים ביניהם מטבע הדברים בעדיפויותיהם באשר למועד קבלת הדיבידנד או לשימוש שייעשה בכסף, העניין האישי בחלוקת הדיבידנד של כל בעלי המניות הינו זהה בבסיסו - והוא הרצון בקבלת הכספים לדעת פרופ' גושן, אף אם ייקבע, כי בנסיבות העניין חלוקת הדיבידנדים היתה פעולה בניגוד עניינים או עסקה בה לנושא משרה יש עניין אישי, הרי שהפגם שבדבר מורק, משהחלוקה אושרה בהתאם למנגנון לאישור פעולות תוך הפרת חובת אמונים ולאישור עסקאות אשר לבעלי עניין יש בהן עניין אישי. כך, משום, שהעובדות הריליבנטיות לעסקת רכישת המניות וחלוקת הדיבידנד היו ידועות לחברה וגולו לה, וחלוקת הדיבידנד זכתה לאישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית פה אחד. לעניין התנאים של תום לב וטובת החברה, פרופ' גושן סבור, כי כלל לא מתעוררת שאלה מקום בו אישור אסיפת בעלי המניות נתקבל פה אחד הפעולה שבוצעה על ידי הנתבעים במעמדם כדירקטורים : אין מחלוקת בין פרופ' פרוקצ'יה לבין פרופ' גושן לגבי הנסיבות בהן חל ניגוד עניינים בין עניין אישי של נושא משרה בחברה לבין טובת החברה, המתפרשת על ידי שניהם (בהתאם להלכה הפסוקה, כאמור לעיל בסעיף 71) כטובת כלל בעלי המניות. ההבדלים בין חוות הדעת בהקשר זה נובעים מהגדרה שונה של הפעולה שננקטה על ידי הנתבעים במעמדם כדירקטורים בחברה. לפי פרופ' פרוקצ'יה, כאמור לעיל, הפעולה הינה שימוש במשאביה של החברה לרכישת המניות של קבוצת שייבר בעבור חברת הניהול. לפי פרופ' גושן, לעומת זאת, רכישת המניות נעשתה במנותק מעסקי החברה ולכן הפעולה של הנתבעים במעמדם כדירקטורים מצטמצמת להכרזה על חלוקת הדיבידנדים. פרופ' גושן, מנתק, איפוא, את שרשרת האירועים בכל הנוגע לעסקת שייבר, תוך התייחסות לכל אירוע כפעולה עצמאית ונפרדת דעתי כדעתו של פרופ' פרוקצ'יה. אמנם מבחינה טכנית רכישת המניות וחלוקת הדיבידנד הן שתי פעולות נפרדות, אולם בנסיבות העניין אין לראות בהן אלא פעולה אחת מורכבת של רכישת מניות החברה באמצעות משאביה. נסיבות עסקת שייבר מלמדות, כי חלוקת הדיבידנד היתה חלק מובנה בה. הנתבעים, כנושאי משרה בחברה, ידעו, שבקופת החברה הצטברו מספיק ריווחים ראויים לחלוקה כדיבידנד. העסקה תוכננה מראש, כך שהתשלום בעבור המניות יבוצע באמצעות כספי הדיבידנד, ובהתאם לתכנון מוקדם זה, נקבעו מועד חלוקת הדיבידנד והיקפו. על פי חוות דעתו המשלימה של פרופ' חיים בן שחר מיום 22.12.05, שהוגשה מטעם הנתבעים, בשנת 1991 הרווח הנקי של החברה היה 8.5 מיליון שקלים. בשנתיים שלאחר מכן, שהיו השנים הריווחיות ביותר מבחינת החברה, סך הרווח הנקי שהפיקה החברה הסתכם ב-30.8 מיליון שקלים. בשנת 1994 נוסף ריווח נקי בסך 7 מיליון שקלים. בשנים 1991 - 1994 הסתכם, איפוא, הריווח הנקי של החברה ב-46.3 מיליון שקלים. בתקופה זו, בגין השנים 1991 - 1993, חילקה החברה דיבידנדים בסך כולל של 7.6 מיליון שקלים בלבד (2.5333 מיליון שקלים בממוצע לשנה). בניגוד למדיניות קפוצת יד זו, כפי שהגדירה פרופ' פרוקצ'יה, הרי בתחילת שנת 1995, בסמוך לאחר החתימה על עסקת שייבר, הכריזה החברה על חלוקת דיבידנד לשנת 1994 בסכום של כ- 26,000,000 שקלים ועל כוונה לחלק דיבידנדים נוספים, כך שחלקה של חברת הניהול בסכום הכולל, שהחברה עמדה לחלק, היה כסכום התמורה שהיא נדרשה לשלם בעבור מניות קבוצת שייבר (כ-20.2 מיליון שקלים). חברת הניהול קיבלה את מלוא חלקה מתוך הסכום שהוכרז עליו מלכתחילה ובסמוך לאחר ההכרזה חלקם בדיבידנד של שאר בעלי המניות ניתן בחלקו כ-3 חודשים לאחר מועד ההכרזה, ובחלקו בשנת 1996. מתיאור זה של העובדות (שאין חולק עליהן) עולה, כי במועד בו הודיע הנתבע 2 לקבוצת שייבר על קבלת האופציה לרכישת מניותיה, חלקה של הקבוצה מכוח מניותיה בריווח הנקי שהצטבר בחברה כבר היה קרוב אם לא גבוה יותר מהסכום שהיא ביקשה בעבורן. התנהלות החברה בכל הנוגע לחלוקת דיבידנדים החל מאותו מועד כוונה כך, שריווח זה ישתמר בקופת החברה עד לחתימת העסקה ויחולק בסמוך לאחר מכן כדיבידנד לשם מימונה על פי חוות הדעת של פרופ' בן שחר, סכום הדיבידנד החריג, שחילקה החברה בשנת 1995, ניתן להסבר בכך, שמבחינה כלכלית לא היה כל צורך להמשיך ולהחזיק בסכומים נזילים כה גדולים שהחברה לא הייתה זקוקה להם, והחלוקה לא פגעה כלל באיתנות החברה. הסבר זה רק מחזק את מסקנתי באשר לעיתוי חלוקת הדיבידנד והיקפו, שהרי הוא היה עומד בתוקפו, גם לו חולקו הריווחים, שנצטברו בחברה עד לשנת 1994, קודם לכן. מעבר לכך, אין בו כדי להסביר מדוע חברת הניהול היתה היחידה שקיבלה את מלוא חלקה בסכום הריווחים שהחברה חילקה בשנים 1995 ו-1996 מתוך סכום הדיבידנד שהוכרז עליו בתחילת שנת 1995 ובסמוך לאחר מכן, ואילו יתר בעלי המניות קיבלו את חלקם במועד מאוחר יותר ובמפוצל: חלק באמצע שנת 1995 וחלק רק בשנת 1996. אף אם היה קושי מבחינת החברה להוציא את מלוא הסכום בבת אחת, כפי שהעיד הנתבע 2 (ח"נ 170), עדיין ניתן היה בכל מועד של תשלום לחלק את הסכום לחלוקה באופן יחסי בין כלל בעלי המניות היותה של חלוקת הדיבידנד שלב בעסקת שייבר נלמדת גם מהעובדה, שהבטוחות להבטחת החזר ההלוואה שהעניק בל"ל לחברת הניהול לצורך ביצוע העסקה, כללו בנוסף לשיעבוד המניות הנרכשות ומניותיה של איצקוביץ בחברה, לרבות 75% מכל דיבידנד שיתקבל בגין המניות המשועבדות, גם התחייבות של כל מי, שעתיד היה להישאר או להפוך לבעל מניות מנהלה בחברה בעקבות העסקה, כי כאשר תעלה שאלת חלוקת דיבידנד, לא יתנגד ואף יורה לדירקטורים להצביע בעד החלוקה (בכפוף לטובת החברה). מכתבים אלה (שנוסחו על דעת עורכי הדין של החברה, הנתבע 2 ובל"ל) משקפים את ההסכמה מראש, בטרם נחתמה העסקה, לחלוקת דיבידנד בחברה למטרת פירעון ההלוואה שנתן הבנק לביצועה. סמיכות הזמנים בין החתימה על העסקה לבין חלוקת הדיבידנד מחזקת את הדברים העובדות, שהוצגו לעיל, מצביעות בבירור, כי העסקה כולה תוכננה סביב חלוקת הדיבידנד, ומתוך ביטחון מלא כי זה אכן יחולק. הפעולה לגביה עולה שאלת ניגוד העניינים הינה, אם כן, שימוש במשאביה של החברה לרכישת המניות של קבוצת שייבר בעבור חברת הניהול. עניינו האישי של הנתבע 2 בפעולה זו, כאמור לעיל, הוא מובן מאליו. הודות לביצועה הפך הנתבע 2 מנושא משרה בלבד גם לבעל מניות הרוב בחברה, וזאת מבלי שנאלץ להוציא פרוטה מכיסו לצורך כך האם עניינו האישי של הנתבע 2 בפעולה עמד בניגוד לחובתו כמנכ"ל החברה לפעול לטובתה? פעולה זו, כפי שציין פרופ' פרוקצ'יה, אכן היתה מלווה בהתקשרויות של החברה עם גורמים שונים (כגון בל"ל וחברת הניהול), והתקשרות של חברה, שלנושא משרה בה יש עניין אישי בה חייבת לעבור את הליכי האישור הקבועים בחוק, אף אם עניין אישי זה אינו עומד בניגוד לעניינה של החברה. הואיל וקבלת האישור מותנית בתום ליבו של נושא המשרה ובכך שההתקשרות אינה פוגעת בטובת החברה, ממילא מתעוררת שאלה של ניגוד עניינים במסגרת מילוי תפקידו עניינו של נושא המשרה בחברה הוא טובת החברה, המתפרשת כטובתם המשותפת של כלל בעלי המניות. הפעולה הנדונה היתה במהותה העברת כספים של החברה, שבתור שכאלה, ועד כמה שניתן לייעד אותם לחלוקת דיבידנד, שייכים לכלל בעלי המניות, לידיו של אדם, אשר אינו נמנה על בעלי המניות, וזאת ללא כל תמורה. לשון אחר: הפעולה הביאה להתעשרות הנתבע 2 על חשבון כלל בעלי המניות בחברה. מסקנת הדברים היא, שאמנם הפעולה השפיעה במידה שווה על כלל בעלי המניות בחברה, אך לרעה. הפעולה פגעה, איפוא, בחברה. גם השלכות הפעולה אינן בהכרח לטובת החברה. לעתים השתלטות על חברה מיטיבה עם כלל בעלי המניות. כך, למשל, כאשר רוכש השליטה שילם בעבורה פרמיה מיוחדת (כלומר, הוא שילם בעבור המניות שרכש מחיר גבוה ממחיר השוק שלהן), מתוך אמונה שביכולתו להעלות את שוויה של החברה הסביר את הדברים פרופ' פרוקצ'יה בספרו, דיני חברות חדשים לישראל (ירושלים, תשנ"ד) (להלן: "ספרו של פרוקצ'יה"), בעמ' 361 - 362 כדלקמן: "החלפת שליטה בחברה נעשית כאשר יזם מבחין בהזדמנות עסקית להפיק רווחים כתוצאה מן ההשתלטות. הוא מקווה להעלות את החברה על פסים רווחיים יותר כתוצאה מחילופי גברי בהנהלה ובדירקטוריון. לתקווה זו הוא ערב בכיסו, שכן אם לא תתגשם תהיה העסקה עסקת הפסד. יתרה מזו: אם הוא מוכן לשלם פרמיה בעד השליטה, הריהו מסמן בכך את אמונתו שעליית ערכה של החברה תחת הנהגתו (או הנהגת המנהלים הממונים על ידו) תעלה בשיעורה על שעור הפרמיה. שאלמלא כן, שוב, תהיה העסקה עסקת הפסד. אם תקוותו תוכתר בהצלחה, יהיו כל בעלי המניות בחברה, לרבות בעלי מניות המיעוט שלא שותפו בחלוקת הפרמיה, הנהנים העיקריים. הניסיון מוכיח, שעסקאות שליטה מעין אלו אכן מעלות, בדרך כלל, את שווי הפירמה. במקרים המועטים שבהם נתגלתה היד החלשה האוחזת בהגה כבלתי מיומנת, וערך החברה ירד, הריהי נעשית בעצם האירוע הזה לאטרקטיבית עוד יותר לעסקת שליטה חדשה שתשוב ותעלה אותה על דרך המלך. לשון אחרת - כל מצב בו ממשיכה החברה להיות אטרקטיבית להצעות השתלטות הוא מצב לא יציב. ההתייצבות באה רק עם הניהול האופטימלי Easterbook and Fischel, Corporate Control Transactions, 91 Yale L.J. 698 (1982) אלה אינן הנסיבות במקרה דנן. הנתבע 2 לא רק שלא שילם תוספת על מחיר השוק של המניות שהועברו לידיו בעבור רכישת השליטה בחברה, הוא אף לא שילם את מחיר השוק (וגם לא כל סכום אחר נמוך יותר). מאידך הוא היחיד מבעלי המניות בחברה שיגע לשם הצלחתה. מטרת ההשתלטות שלו היתה לשמר את תפקידו כמנכ"ל החברה. באמצעות המשכורות שהחברה משלמת לו הוא מקבל בהשוואה לשאר בעלי המניות חלק יחסי גדול יותר מריווחי החברה. כפי שציינתי לעיל (בסעיף 46), כל אלה מציבים אותו בניגוד אינטרסים עם שאר בעלי המניות: האינטרס שלו להבטיח את משכורתו כמנכ"ל לתקופה ארוכה אל מול האינטרס שלהם לקבל תשואה כמה שיותר גבוהה על השקעתם בחברה מכתבו של הנתבע 2 בשם חברת הניהול לעו"ד סמואל, בו הורה לו להצביע בעד חלוקת דיבידנד בעת ששאלת החלוקה תעלה, מלמד, כי ברור היה לנתבע 2, כי השתלטותו על החברה כפי שבוצעה לא פעלה לטובת כלל בעלי המניות בחברה. נכתב בו מפורשות, כי האינטרס של הבנק בחלוקת הדיבידנד זהה "עם האינטרס של רוב בעלי המניות בחברה" (המכתב צוטט במלואו לעיל, בסעיף 70). פעולת רכישת המניות של קבוצת שייבר היתה נגועה בניגוד עניינים גם מבחינת הנתבע 1. בהיותו עורך הדין של הנתבע 2 לצורך החתימה על עסקת שייבר נוצר ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו. ייתכן גם, כי היה לו עניין אישי בפעולה, שכן, העברת מניות קבוצת שייבר לנתבע 2 הבטיחה לו את משרתו כדירקטור בחברה (וכעורך-דינה) כל עוד הנתבע 2 מעוניין בכך (ראו לעיל, בסעיף 46). מכל מקום, העדפת עינינו האישי של הנתבע 2 על אלה של החברה בכללותה מהווה הפרה של חובת האמון כלפי החברה ניהול מדיניות חלוקת הדיבידנדים בחברה בשנים 1992 - 1996 לאור מטרתו של הנתבע 2 להשתמש בריווחים, שנצברו בקופת החברה, לרכישת מניות קבוצת שייבר, והעברת מרבית פירות העסקה (83.333%) לידיו של הנתבע 2 מעידים על חוסר תום הלב של הנתבעים בעסקת שייבר. בהקשר זה העיד פרופ' פרוקצ'יה כדלקמן (ח"נ, 256): "אילו ללייש היה כסף משל עצמו והשיג את האופציה הזאת בצורה כשרה ומשפחת שייבר הייתה רוצה למכור לו את מניותיה, אני חושב שזה היה תקין.... הטרוניה שמופיעה בנייר היא שכדי לממש את ההזדמנות הזאת, שהיא ללא ספק הזדמנות טובה, הוא לא השתמש בכספו אלא השתמש בכספם של אנשים אחרים...". העובדה, שתנאי האופציה לרכישת מניות קבוצת שייבר, שניתנה לנתבע 2, קבעו, בין היתר, כי מהמחיר שנקבע יופחתו סכומי הדיבידנדים, שיחולקו על ידי החברה, החל מיום 1.1.93, אינה משנה לעניין חוסר תום הלב ראשית, ספק אם הנתבע 2 גילה לקבוצת שייבר את מצב הרווחיות של החברה לאשורו במועד מתן האופציה. הוא העיד, כי בפגישה מיום 20.8.92 בה ביקשה קבוצת שייבר סכום של 7.5 מיליון דולר בעבור מניותיה (18.315 מיליון שקלים, נכון לאותו מועד), הוא אמר בתגובה "שלאור מצב החברה, לרבות המאזן האחרון שלה, המחיר נראה לי גבוה מדי" (עמ' 5 לתצהירו). זאת, אף שבאותה עת שכבו בקופת החברה ריווחיה משנת 1991 שהסתכמו ב- 8.5 מיליון שקלים ורווחים שצברה החברה החל מתחילת שנת 1992, אחת השנים הרווחיות ביותר שלה, שהסתכמו ביחד עם הרווחים משנת 1993 ב- 30.8 מיליון שקלים. הנתבע 2 בוודאי לא יידע את קבוצת שייבר לגבי מצב רווחיות החברה ביום 28.10.93, המועד בו הוא הודיע לה על קבלת האופציה. לדבריו, שצוטטו לעיל (בסעיף 68), החברה נהנתה מריווחים חריגים במשך השנתיים שלאחר מתן ההודעה, ומכיוון שממועד קבלתו את האופציה קבוצת שייבר הפסיקה להתעניין בחברה, הרי שהיא לא ידעה על כך. בפועל, החברה צברה את אותם ריווחים חריגים במהלך השנים 1992 ו- 1993, כך שאי ידיעת קבוצת שייבר על כך לא נבעה מאיבוד עניין בחברה שנית, לו האמינו הנתבעים בתום לב, כי נוכח תנאי האופציה, מועד חלוקת הדיבידנד חסר כל חשיבות, מדוע, איפוא, התנהלות החברה בכל הנוגע לחלוקה סבבה סביב עסקת שייבר והיא נמנעה מלחלק את עיקר הריווחים שצברה בשנים 1992 ו-1993 עד לאחר מועד חתימת העסקה בשנת 1995, תוך חיוב הנתבע 2 להיזקק להלוואה מהבנק והעמדת בטחונות מתאימים. ברי, כי הנתבע 2 חשש, שקבוצת שייבר תעלה את מחיר המניות לכשייוודע לה שהוא נמוך מחלקה בריווחים הצבורים. לבסוף, בסופו של יום, הנתבע 2 השתמש במידע על התפתחויות בחברה, שהגיע לידיעתו בתוקף תפקידו כמנהלה בעבור בעלי מניותיה, להפקת טובת הנאה אישית על חשבון אותם בעלי המניות פעולת רכישת המניות של קבוצת שייבר, כפי שבוצעה, היתה, איפוא, נגועה בניגוד עניינים הן מבחינת הנתבע 2 הן מבחינת הנתבע 1, נעשתה שלא בתום לב ופגעה בטובת החברה. כל אלה מובילים למסקנה, שהנתבעים הפרו את חובת האמונים המוטלת עליהם כלפי החברה, וזאת חרף אישור הפעולה על ידי החברה. מאחר שהפעולה לא היתה בתום לב ולא היתה לטובת החברה, האישור הינו משולל כל תוקף, שכן שום אורגן של החברה, בשום רוב שהוא, לא היה רשאי לאשר אותה ולמרק את כתם ניגוד העניינים שדבק בה בניגוד לעמדתו של פרופ' גושן, העובדה, שהאסיפה הכללית אישרה את העברת המניות ואת חלוקת הדיבידנד פה אחד, אינה שוללת בנסיבות העניין את הפרת חובת האמונים. נקבע בפסיקה, כי לא ניתן להעלות כלפי נושא משרה בחברה טענה של מעילה באמון החברה בכל הנוגע לעסקה, שבוצעה בהסכמת כלל בעלי המניות ובידיעתם המלאה (ראו: פרשת אדורם, לעיל בסעיף 71, בסעיף 5 לפסה"ד של השופט א' גולדברג, דנ"א 5286/04 שחר ההרי, מפרק החברה נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2006(1), 1091, סעיף 4 לפסה"ד של השופטת ד' ביניש), ברם זאת ביחס למקרים בהם כלל בעלי המניות, שיש להם זכות להשתתפות ברווחי החברה, הם גם בעלי זכות הצבעה. במקרה של החברה, המניות המצביעות של החברה (מניות המנהלה) היו נעדרות כל זכויות כלכליות ואילו המניות הכלכליות (המניות הרגילות) היו נעדרות כל כוח הצבעה. הרציונל להלכה הפסוקה הוא, "שכאשר לא מעורב בעל אינטרס חיצוני לחברה, דוגמת האינטרס של נושים, הרי רשאים כלל בעלי המניות לעשות ברכוש החברה כרצונם, ובכלל זה אף לתתו במתנה. בכך אין בעלי המניות פוגעים באיש זולתם, ופעולה הנעשית על ידם פה אחד אינה יכולה להוות הפרת חובת אמון כלפי מי מהם או עושק של מאן דהוא" (פרשת אדורם, לעיל בסעיף 71, בסעיף 5 לפסה"ד של השופט א' גולדברג). רציונל זה אינו מתקיים מקום בו קיימת הפרדה בין המניות המקנות זכויות ברכוש החברה (כגון דיבידנד מההכנסות, לכשיוחלט לחלק והשתתפות בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה) לבין המניות המאפשרות מעורבות בקבלת החלטות על ידי הקניית זכות הצבעה. במצב דברים זה מקבלי ההחלטה אינם גם מי שעלולים להיפגע ממנה למעשה בנסיבות אלה ייתכנו ניגודי אינטרסים בין בעלי המניות השונות ומן הראוי להטיל על בעלי זכות ההצבעה חובת אמון ביחס לבעלי הזכויות הכלכליות (ראו, ספרו של פרוקצ'יה, לעיל בסעיף 81, עמ' 364). הואיל ומניות המנהלה של התובעת הוחזקו בנאמנות על ידי עמית, הרי שהיא לא נטלה חלק באישור עסקת שייבר וחלוקת הדיבידנד כשבוע לאחר מכן על ידי האסיפה הכללית. אף שעמית חתם ביום 31.1.95 על התחייבות כלפי בל"ל לתמוך בחלוקת דיבידנדים על ידי החברה עת ששאלת החלוקה תעלה, תוך הצהרה, כי ידוע לו שהבנק עומד לתת הלוואה לחברת הניהול לצורך רכישת מניות קבוצת שייבר, וכי פרעונה של הלוואה זו יבוצע מתוך דיבידנדים שיחולקו, ספק אם הוא היה מודע להיקף מעורבותה של החברה בעסקה. קרי, להימנעותה המכוונת מחלוקת דיבידנדים גדולים יותר עובר לעסקת שייבר ולכך שכלל ההלוואה תוחזר מריווחים שנצברו בה זה מכבר על פי הראיות שהוצגו בפניי דבר העסקה גולה לו רק בסמוך לפני ביצועה. לא הובא בפניי, על-ידי הנתבעים, כל מידע, מזמן אמת, לגבי היקף המיידע שהייה בידי עמית במועדים הרליבנטים. מכל מקום, הנתבעים ידעו, כי לעניין אישור העסקה וחלוקת הדיבידנדים עמית אינו מייצג את התובעת, שכן הם ידעו שלא גולו לה מלוא הפרטים הריליבנטים. כך עולה מהשיחה שניהל הנתבע 2 עם התובעת בשלהי שנת 1994, בה הודיע לה, כי קבוצת שייבר החליטה למכור את מניותיה בחברה, כי הוא עתיד לרכוש אותן בעצמו וכי גם היא זכאית להשתתף ברכישה, ומהתשובות המטעות שניתנו לה לגבי כדאיות ההשתתפות ברכישה (ראו לעיל, בסעיף 69). חתימת התובעת על פרוטוקול אסיפת בעלי המניות מיום 14.5.95 (שלושה חודשים לאחר השלמת פעולת הרכישה) בו צויין, כי "לאחר דיון בעיסקה של רכישת מניות החברה מקבוצת שייבר ומתן הבהרות סוכם כי אין לאף צד תרעומת כלשהי כלפי משנהו" (נספח י"ח להמרצת הפתיחה), אינה מלמדת, בנסיבות העניין, על מתן הסכמתה בדיעבד לאופן מעורבות החברה בעסקת שייבר. כפי שקבעתי במסגרת הדיון בטענות ההתיישנות, בשיחות שקדמו לאותה אסיפה נגלו לתובעת רק חלק מן הפרטים שגיבשו את העסקה. התמונה המלאה נחשפה בפניה רק כעבור מספר שנים, בין היתר בעקבות התערבות בית המשפט במסגרת תיק זה סיכומו של דבר, הנתבע 2, בסיועו של הנתבע 1, ניצל את מעמדו בחברה ומידע אודותיה, שהגיע לידיעתו בתוקף תפקידו, על מנת להשתמש במשאביה לשם השתלטות עליה. בעשותם כן פעלו הנתבעים מתוך ניגוד עניינים, שלא בתום לב ובאופן שפגע בחברה. בזאת, היפרו הנתבעים את חובת האמונים המוטלת עליהם כלפי החברה. אפילו הייתי מקבל את עמדתו של פרופ' גושן, לפיה הפעולה של הנתבעים בכשירותם כנושאי משרה בחברה מצטמצמת להכרזה על חלוקת הדיבידנדים בסמוך לאחר החתימה על עסקת שייבר, מסקנתי לא היתה משתנה. הגדרת "ענין אישי" בסעיף 1 לחוק החברות והפרשנות שניתנה למונח זה בפסיקה בתקופת תחולתה של פקודת החברות, מוציאות מתחולתן עניין הנובע מעצם החזקת מניות בחברה. עניין כאמור תלוי בזכויות שמקנות המניות. לאור מטרת החברה להפיק ריווחים, עניין זה מתבטא בעיקרו ב: 1. דיבידנד מההכנסות (לכשיוחלט לחלק). 2. השתתפות בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה. 3. שליטה, מעורבות בקבלת החלטות, שמבוטאת ע"י זכות הצבעה הזכות לקבלת דיבידנד מותנית בהחלטה של החברה באמצעות האורגנים המוסמכים שלה על חלוקת דיבידנד ובקיומו של מקור לתשלומו. היא אינה חלה, איפוא, ביחס לסכום או לעיתוי מסויים. לפיכך, העניין שהיה לנתבע 2 בסכום הדיבידנד, שהוחלט על חלוקתו, ובמועד החלוקה אינו בגדר עניין הנובע מעצם החזקת מניות בחברה אי לכך, והואיל והודות לכך שחלקו בדיבידנד היה כסכום שהוא נדרש לשלם בעבור המניות של קבוצת שייבר וחולק לו בסמוך לאחר חתימתו על העסקה, הוא הפך לבעל כ-60% ממניות החברה מבלי שנאלץ להוציא פרוטה מכיסו, הרי שלנתבע 2 היה עניין אישי בהכרזה על חלוקת הדיבידנד. עניין אישי זה העמיד אותו במצב של ניגוד עניינים, כפי שהסביר פרופ' פרוקצ'יה בעדותו (ח"נ, 273): "ש: אז בוא נדבר רגע על חלוקת הדיבידנד ותסביר לי, כאשר מתקבלת החלטה על חלוקת דיבידנד, איפה נמצא כאן מישהו בניגוד עניינים. "ת: הרי החברה צריכה להחליט האם לחלק דיבידנד. יש לה את האינטרסים שלה. האינטרסים שלה הם האינטרסים של בעלי המניות שלה. היא צריכה להחליט. אנחנו יודעים שכאשר מקבלים החלטה על חלוקת דיבידנד, זאת החלטה שיש בה פרמטרים מסויימים, להחלטה. האם טוב יותר שהכסף יהיה בפנים או בחוץ. זה מצד אחד. מצד שני, מר לייש מעוניין בקבלת הדיבידנד הזה כדי לממן את העסקה שלו, את העסקה שבעזרתה הוא יהפך מבעל 13 אחוז בחברה לבעל מניות הרוב בחברה. זהו ניגוד עניינים". העניין האישי של הנתבע 2 בחלוקת הדיבידנד נוצר בטרם הפיכתו לבעל מניות בחברה, תוך שחיפש מקורות למימון רכישת המניות, ולאחר שנוכח - הודות להיותו מנכ"ל החברה (ורק הודות להיותו בעמדה זו) - כי החברה תהיה מסוגלת לחלק דיבידנד בגובה ההלוואה הנדרשת לצורך הקניה. בנסיבות אלה, פועלו תוך ניגוד עניינים היה שלא בתום לב ניצול הזדמנות עסקית של החברה : על יסוד העובדה, שבמסגרת עסקת שייבר עשו הנתבעים שימוש במשאביה של החברה שלא לתועלתה, אלא לתועלתו האישית של הנתבע 2, טוענת התובעת, כי הפרת חובת האמונים שלהם כלפי החברה מתבטאת גם בניצול הזדמנות עסקית שלה במטרה להשיג טובת הנאה לנתבע 2. על פי סעיף 96כז(א)(3) לפקודה (כיום, סעיף 254(א)(3) לחוק החברות), שצוטט לעיל, אכן הפרת חובת האמונים, קרי פעולה שלא בתום לב או שלא לטובת החברה, יכול ותתבטא בניצול הזדמנות עסקית של החברה להשגת טובת הנאה אישית. משהגעתי למסקנה, שהנתבעים הֵיפרו את חובת האמונים שלהם כלפי החברה בפועלם תוך ניגוד עניינים, התייתר הצורך לבחון אם הם ניצלו הזדמנות עסקית של החברה, שלא לתועלתה, על מנת להכריע בשאלת הפרת חובת האמונים. עם זאת, מכיוון שעניין זה נדון בהרחבה בסיכומי הצדדים, אתייחס אליו בקצרה להלן. הפסיקה בארץ כמעט ולא דנה בסוגית ניצול ההזדמנות העסקית של החברה ואין בה מענה לשאלה, מהי הזדמנות עסקית כאמור. הצדדים מסתמכים בנושא זה על פסיקה אמריקאית (Broz v. Cellular Information 673 A.2d 148 (Dal. 1996, Northeast Harbor Golf Club v. Harris, 661 A.2d 1146 (Maine 1995) הגישות שם נבדלות בחומרתן, אך באופן עקרוני מדובר בהזדמנות להתעשר, שנושא המשרה התוודע לה בתוקף תפקידו וְ (לפי הגישה המקלה)/ או (לפי הגישה המחמירה) ניצולה על ידיו יביא לפגיעה בריווחיות של החברה. כלומר, אין מדובר רק במקרים ברורים של גזילת הזדמנות להתקשר בעסקה מסויימת. כך למשל, שימוש במשאבי החברה למטרות אישיות נחשב אף הוא לניצול הזדמנות עסקית שלה. המחלוקת בין הצדדים לעניין ניצול ההזדמנות העסקית הינה בשתי שאלות: האם ההזדמנות לרכוש את המניות של קבוצת שייבר נקרתה בדרכו של הנתבע 2 כתוצאה ממילוי תפקידו בחברה, או שמא מדובר בהזדמנות שהוצעה לו באופן אישי; האם השימוש בכספי הדיבידנד היה בגדר שימוש בנכסי החברה, או שימוש בנכס של הנתבע 2 כבעל מניות (שאלה שהתעוררה ונדונה לעיל לצורך ההגדרה של הפעולה שננקטה על ידי הנתבעים במעמדם כדירקטורים בחברה בהקשר של טענת ניגוד העניינים, ותעלה שוב בהמשך במסגרת הדיון בטענה, שהחברה סייעה בקניית מניותיה בניגוד לסעיף 139 לפקודה). נמנעתי לעיל (בסעיף 8) מלהכריע בשאלה, אם היוזמה למכירת המניות של קבוצת שייבר לנתבע 2 היתה של הקבוצה (לטענתו, כאות הוקרה על 25 שנותיו כמנכ"ל החברה), ולכן לא מן הנמנע, שההזדמנות לרכוש את מניותיה של קבוצת שייבר הוצגה בפניו רק משום שהקבוצה ביקשה למכור אותן דווקא לו אך אפילו כך אמנם היה (ואחרי ששמעתי את הנתבע 2 על דוכן העדים יש לי יותר מאשר ספק בכך), עדיין מדובר בהזדמנות עסקית שהגיעה לידיעתו של הנתבע 2 בתוקף תפקידו בחברה. הוא הרי לא יכול היה לדעת שביכולתו לממן את העסקה באמצעות ריווחים ראויים לחלוקה, שהצטברו בקופת החברה, אלמלא היה מנכ"ל החברה. לגבי השאלה השניה, הרי שכבר קבעתי (לעיל, בסעיף 80), כי בנסיבות העניין השימוש בכספי הדיבידנד היה בגדר שימוש במשאבים של לחברה. אימוץ אחת מהגישות הנהוגות בארצות הברית ביחס לפרשנות הביטוי "הזדמנות עסקית של החברה" היה מוביל, איפוא, למסקנה, שהנתבעים ניצלו הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה, הנתבע 2 לעצמו והנתבע 1 לאחר הפרת חובת האמונים כלפי התובעת כבעלת מניות אינידיבידואלית : פקודת החברות (כמו גם חוק החברות) אינה קובעת מפורשות חובת אמונים של נושאי המשרה בחברה כלפי בעלי המניות כפרטים, היינו כלפי כל אחד מהם או מי מהם בנפרד. ניתן להסיק זאת על דרך פרשנותו של סעיף 96כז(ב), הקובע, כי אין באמור בסעיף קטן (א) (המטיל את חובת אמונים כלפי החברה) "כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר". על פי דברי ההסבר לתיקון מס' 4 לפקודת החברות (לעיל, בסעיף 72), אשר במסגרתו הוסף סעיף 96 כז לפקודה, אכן "אדם אחר" כולל גם בעל מניות (בעמ' 139; ראו גם ע"א 741/01 מאיר קוט נ' עזבון ישעיהו איתן, פ"ד נז(4) 171, בסעיף 7 לפסה"ד של השופטת א' פרוקצ'יה, להלן:פרשת קוט פסק הדין האנגלי בעניין קבע את ההלכה לפיה הדירקטורים אינם נאמני בעלי המניות כפרטים ולכן אינם חייבים בחובת נאמנות כלפי בעל מניות אינדיבידואלי. יוסף כהן בספרו דיני חברות, בהתייחסו למצב המשפטי בשנת 1990 ביקר את ההלכה האנגלית (כרך ב' עמ' 174): "הלכת פרסיבל תקפה אף כיום, הן בישראל והן באנגליה, אם כי היא מנותקת, לדעתנו, מהמציאות ככל שמדובר בחברות משפחתיות או פרטיות קטנות ובדירקטורים מטעם. אין חולק כי בעל מניות הממנה דירקטור בחברה, מצפה כי הלה יגן בראש ובראשונה על האינטרסים שלו. לא ניתן אפוא, לדעתנו, למנוע מדירקטורים בחברה פרטית קטנה או בחברה משפחתית, הנתונות לשליטת מספר קטן של בעלי מניות, להתחשב באינטרסים של בעלי המניות. ואכן, בארה"ב התאימה עצמה ההלכה למציאות זו וחוקי רוב המדינות קובעים כי חובות האמון של הדירקטורים מופנות אף כלפי בעלי מניותיה הנוכחיים והעתידיים של החברה". בפרשת קוסוי העלה השופט ברק את השאלה, האם בנוסף לחברה, נושא המשרה חב חובת אמונים גם כלפי בעלי המניות, אך שאלה זו הושארה שם בצריך עיון גם בישראל חובת האמונים הלכה והתרחבה במרוצת הזמן, ושיאה בפרשת קוט (לעיל, בסעיף 88). בפרשה זו נקבע, בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה, כי בנסיבות מסוימות, חובת האמון של נושאי משרה קיימת גם כלפי בעל מניות אינדיבידואלי, ולא רק כלפי ציבור בעלי המניות כולו. הנסיבות, עליהן מדובר בפסק הדין, כוללות מצבים בהם נוצרת מערכת יחסים מיוחדת בין בעלי המניות לבין מנהלי החברה. השופטת פרוקצ'יה אינה מתעלמת מהחשש לפיו אינטרס החברה לא יהא זהה לאינטרס בעלי מניותיה, וכך נושא המשרה ימצא עצמו עומד במצב של ניגוד עניינים. נקבע לעניין זה כי יש לאזן בין השניים, ולזכור כי ההנהלה מקבלת את כוחה לפעול בשם החברה, כתוצאה מחובות האמון המוטלות על נושאי המשרה לפעול כאמור לשם הגנה על טובת החברה והאינטרסים שלה. שאר חובות האמונים כלפי גורמים אחרים כפופים לערך המרכזי, שהינו הגנה על אינטרס החברה וטובתה בית המשפט אף מדגיש כי לא מדובר בקביעת חובת אמונים כללית של מנהל כלפי בעל מניות, אלא שבנסיבות העניין הספציפיות שנידונו בפסק הדין, היה מקום לקבוע כי חובת אמונים כאמור, אכן מתקיימת: "הוראות 96כז(ב) לפקודת החברות אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת ולא נקבע בהן עקרון של חובת אימון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיבידואלי. עם זאת, הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. משהמשפט מכיר, ככלל, בעקרון כי כח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצידו אחריות וחובות אימון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה, תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האימון של הדירקטור - ההגנה על אינטרס החברה וטובתה. אינטרס זה היה ונותר הכח המניע העיקרי ביוזמות הפעולה של ההנהלה, והחובה כלפי גורמים אחרים, ובעלי מניות בכלל זה, כפופה לערך העיקרי האמור". לביקורת על פסק הדין ראו: אייל נייגר, "כרוניקה של אחריות דירקטור ידועה מראש" תאגידים א(1) (2004); צ' כהן, "בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות" (התשס"ו-2006); צ' כהן, "אחריות נושאי משרה - כיווני התפתחות בפסיקה" קרית המשפט ה התשס"ד-ס"ה פרשת קוט אינה מכוננת חובת אמונים כללית של נושאי משרה כלפי בעלי המניות, בכל מצב ועניין. ברור מפסק הדין כי החובה מוטלת רק בהתקיים נסיבות מסוימות. האם בענייננו מתקיימות נסיבות אלה? סבורני שכן. החברה הינה חברה פרטית קטנה. התובעת בעלת מניות מכוח ירושה מזה כ-40 שנה. היא אינה מתגוררת בארץ. במשך השנים לא הייתה לה יד בניהול עסקי החברה והיא לא הייתה מעורה בענייניה. עד לאחר השלמתה של עסקת שייבר התובעת לא השתתפה באסיפות החברה (עמ' 4 לסיכומי הנתבעים). היא סמכה על הנתבעים וכן על הנאמן מטעמה וגיסה, אפרים עמית, מתוך אמונה כי אלה דואגים לאינטרסים שלה לפי תצהיריה ועדותה, סמכה התובעת בעיניים עצומות על הדירקטור מטעמה, הנתבע 1. בתצהירה מיום 8.4.02, שצורף להמרצת הפתיחה המקורית, מדגישה התובעת, כי היה לה אמון מוחלט בנתבע 1 (עמ' 3 לתצהיר): "עוה"ד משה ליפשיץ, שהיה עורך דין החברה, היה גם עורך הדין של משפחת קב-ונקי. נתתי בעוה"ד משה ליפשיץ אמון מוחלט ואליו באתי להתייעץ בכל עניין ודבר... העובדה לפיה עוה"ד משה ליפשיץ - שימש כחבר הדירקטוריון של החברה מטעם היורשות לבית קב-ונקי, נסכה בי תחושת ביטחון כי הוא יקפיד וישגיח שענייניה של החברה יתנהלו כסדרם". גם עדות התובעת מצביעה על האמון שנתנה בנתבע 1 (ח"נ, 79): "אבל אני סמכתי על משה ליפשיץ. אני חוזרת ואומרת סמכתי על משה ליפשיץ. אנחנו קיבלנו אותו בירושה מאבא שלי. אבא שלי החזיק את משפחת ליפשיץ ביראת כבוד מלאה... אנחנו קיבלנו אותו. לא העליתי שמשה ליפשיץ יכול לעבוד בניגוד לאינטרסים של המשפחה....". הנתבע 1 בעצמו, בעדותו, מסר לבית המשפט כי היה מודע ואף ראוי לאמון שנתנה בו התובעת לכל אורך הדרך (ח"נ, 172): " אני אומר לאדוני שני דברים. א' עם כל הצניעות אני חושב שהייתה לה כל הצדקה לתת בי את מלוא האמון... ומעולם לא, איך לומר? עשיתי מעשה שיהיה בו כדי לא להצדיק אותו". ברור, מן הציטוטים שהובאו לעיל, כי התובעת נתנה בנתבע 1 אמון מוחלט, וכי האחרון היה מודע לאמון זה ואף סבור כי הרוויחו ביושר מתצהירו של הנתבע 2, לפיו הוא הציע לתובעת ולאחותה להשתתף עימו ברכישת מניות קבוצת שייבר בשיעור של 8.333% כל אחת כמחווה של רצון טוב על רקע יחסיו ארוכי השנים עם משפחת קב ונקי, עולה כי גם בינו לבין התובעת היו יחסי אמון מיוחדים. אין ספק, אפוא, כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים מיוחדת, של הסתמכות מצד בעלי המניות על הדירקטורים. מעבר ליחסים המיוחדים בין התובעת לבין הנתבעים, גם הייעוץ שסיפקו לה בקשר לכדאיות רכישת המניות של קבוצת שייבר הקים חובת אמון כלפיה לנהוג ביושר ובהגינות. נסיבות דומות לאלה שהביאו להכרעה בפרשת קוט, מתקיימות, איפוא, גם בענייננו. כך נאמר בעניין זה בפרשת קוט (בסעיף 7): "המנהלים הציגו בפני בעלי המניות דרכי פעולה אפשריות ביחס לגיוס הון עצמי והעמידו לשיקול דעתם אופציות שונות ביחס לעשייה בקניינם. בפעולות אלה נטלו על עצמם המנהלים אחריות וחובות אימון כלפי בעלי המניות לנהוג בהגינות ובתום לב ולשרת בעת ובעונה אחת את עניינה וטובתה של החברה ואת עניינם הלגיטימי של בעלי המניות. בעלי המניות הסתמכו על המצגים שהונחו בפניהם ושאבו מהם את מלוא הנתונים הנדרשים לצורך קבלת החלטתם... יתר על כן, מדובר גם בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות ובה קיימת נטייה גוברת לייחס למנהלים חובות אימון כלפי בעלי המניות (ע"א 283/62 הסס נ' לסלו, פד"י י"ז 758) לגבי חברה מסוג זה אמר בית המשפט כי היחסים בה הם כבמעין שותפות המתנהלת מתוך אימון הדדי ולכן נוצרת חובת אימון בין המנהל לבעל מניות לנהוג כלפיו בנאמנות (שם, עמ' 764; וראה גם פרשת קוסוי, שם, עמ' 279; ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע "מ נ' ג"ת , תק' על' 2378 (2)92). יוצא, אפוא, כי במערכת היחסים המיוחדת שנוצרה, חבו המנהלים חובת אימון לנהוג בהגינות וביושר כלפי בעלי המניות בכל הכרוך להליכי שינוי מבנה ההון והצעת הרכש מסקנתי הינה, כי הנתבעים 1 ו-2 חבים שניהם חובת אמונים לתובעת כבעלת מניות אינדיבידואלית ובהימנעותם מלגלות לה, כי מניות קבוצת שייבר ניתנות לרכישה מריווחים שנצברו בקופת החברה, הם הפרו חובת נאמנות זו הפרת סעיף 139 לפקודת החברות : טענה עיקרית נוספת של התובעת היא, כי מעשי הנתבעים עולים כדי הפרת סעיף 139 לפקודת החברות, שבוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות. הסעיף אוסר מפורשות על חברה לרכוש את מניותיה, או לסייע ברכישת מניותיה במישרין או בעקיפין: "139(א). לא תיתן חברה לשום אדם במישרין או בעקיפין סיוע כספי - בהלוואה, בערבות או במתן ערובה או בכל דרך אחרת - לשם קניית מניותיה, או בזיקה לקניה כזו, שנעשתה או שיש לעשותה" השופט מ' לנדוי הסביר את מטרת סעיף 139 ב-ע"א 486/69 קמחי נ' בנק פויכטוונגר, פ"ד כד(1) 527, 530: "מטרת סעיף 139 היא למנוע את עקיפת הכלל בדיני חברות, שאסור לחברה לקנות את מניותיה שלה, כי בקניה כזאת יש משום הקטנת הון המניות של החברה ללא אישור בית המשפט, וכן גורמת קניה כזאת להפחתת הנכסים של החברה, העומדים בעת הצורך לרשות נושי החברה ובעלי המניות שלה... אותן תוצאות מזיקות עלולות להיגרם לא רק כאשר חברה קונה במישרין את מניותיה שלה אלא גם כאשר היא נותנת למישהו אחר סיוע כספי לקניית מניותיה, כי היא עלולה להידרש לממש את ה'סיוע' הזה מנכסיה הפרת הוראת סעיף 139(א) נקבעה בפקודת החברות כעבירה פלילית (סעיף 139(ה)). הפקודה לא קבעה מה יהיו השלכות ההפרה במישור האזרחי. לפי פרופ' א' פרוקצ'יה, מדובר בעסקה אסורה, ומן הראוי להחיל עליה את הדינים הכלליים הנוגעים לעסקאות אסורות, קרי ההוראות לעניין חוזה בלתי חוקי בחוק החוזים (חלק כללי) וההוראות לעניין קבלת נכס שלא על פי זכות שבדין בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. בנוסף הוא סבור, כפי שקובע כיום חוק החברות (בסעיף 311), שיש להחיל על הסוגיה של הפחתת הון אסורה את הדינים הרגילים המתייחסים להפרת חובותיהם של דירקטורים ומכוחם לחייב את הדירקטורים בתשלום פיצויים לנפגעים (ספרו של פרוקצ'יה, לעיל בסעיף 81, עמ' 517 - 519). על פי חוק החברות חברה רשאית לרכוש את מניותיה בכפוף למגבלות של שמירת הון (סעיפים 302 ו-308). המחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לסעיף 139 לפקודה הינה בשאלה, האם השימוש בכספי הדיבידנד להחזר ההלוואה, ששימשה לרכישת מניות החברה, מהווה סיוע כספי "בכל בדרך אחרת" לשם קניית מניותיה של החברה, כלשון הסיפא של הסעיף הביטוי "או בכל דרך אחרת" אינו מוגדר בצורה ברורה, ועל בית המשפט למלא אותו תוכן, לפי נסיבות המקרה. בפרשת Wallersteiner (Wallersteiner v. Moir [1974] 3 All.E.R. 217 אמר הלורד דנינג לעניין הסעיף המקביל בדין האנגלי את הדברים הבאים You look to the company's money and see what has become of it. You look to the company's shares and see into whose hands they have got. You will then soon see if the company's money has been used to finance the purchase הלורד סקרמן, באותה פרשה, קבע כי גם אם ההלוואה ניתנת לאחר שהמניות כבר נרכשו, עדיין מדובר בהפרת הסעיף Although the shares had been acquired before the companies made their loan to IFT, the effect of the loan transaction was to enable Dr Wallersteiner to meet his contractual obligation to procure that the indebtedness of Camp Bird to Hartley Baird and Baldwins… be discharged in full. Until he did so, his right to the shares was at risk כך סיכם את הדברים פרופ' פרוקצ'יה בעדותו: "... השאלה- מה הייתה הטכניקה אשר בה השתמשו כדי לבצע את העסקה. אתה מסתכל למשל בפסק דין וולרסטיינר אז אתה רואה בדברים שאמר השופט בנינג [צ"ל: דנינג], שוודאי בר סמכא גדול בעניין הזה, שהטכניקה איננה חשובה. השאלה שצריך לשאול היא - של מי היו המניות בהתחלה ואצל מי הכסף בסוף. ברגע שאתה רואה שהמניות עברו מאדם אחד לשני והכסף יצא מן החברה, הדבר הזה מספיק כדי לקבוע שמדובר בעבירה על הסעיף שמקביל..." גם הקשר זה המחלוקת הינה, איפוא, האם בנסיבות העניין השימוש בכספי הדיבידנד היה בגדר שימוש בנכסי החברה. משקבעתי שהתשובה לכך היא חיובית, הרי שנעשתה עבירה על סעיף 139 לפקודה מניות קבוצת שייבר עברו לחברת הניהול שבבעלותו של הנתבע 2. בסופו של דבר, הכסף יצא מן החברה למשפחת שייבר. כך, שאין מנוס מהקביעה, כי היה בענייננו סיוע של החברה לרכישת מניותיה, בדרך אחרת, בניגוד לסעיף 139. מבין נסיבות עסקת שייבר, שהובילו למסקנתי, שחלוקת הדיבידנד היתה חלק בלתי נפרד הימנה, היתה ההתחייבות של כל מי, שעתיד היה להישאר או להפוך לבעל מניות מנהלה בחברה בעקבותיה, כי יתמכו בחלוקת הדיבידנד (אחד מהביטחונות לקבלת ההלוואה מבל"ל לרכישת המניות), היא הנסיבה המשמעותית ביותר לעניין המסקנה האמורה כך נכתב בשטר המשכון (נספח 25 לסיכומי התובעת) בעמ' 3: "(ב) הממשכנים מתחייבים בזה כי בעת ששאלת חלוקת דיודנד על ידי החברה תעלה באספה הכללית של החברה יתמכו בחלוקת דיודנד, וכן מתחייבים בזה הממשכנים ליתן לדירקטורים בחברה מטעמם, במידה וישנם כאלה, הוראות בלתי חוזרות לתמוך במדיניות חלוקת דוידנד, בחברה בכפוף להתחיבויות הדירקטורים על פי דין. "(ג) למתן יתר תוקף למשכון וההמחאה הנזכרים בסעיף קטן א' דלעיל, מתחייבים בזה הממשכנים: (1) לתת לחברה בעת חתימתם על שטר משכון זה... הודעה חתומה ע"י הממשכנים, בנוסח שיניח את דעת הבנק, בדבר המשכון וההמחאה לפי שטר משכון זה, שתכלולנה הוראות לחברה לשלם את הכספים, המגיעים או שיגיעו מאת החברה על פי או בקשר עם הזכויות הממושכנות, אך ורק לבנק... (2) להמציא לבנק מכתבים חתומים על ידי החברה בנוסחים שיניחו את דעת הבנק, בהם מאשרת החברה לבנק את דבר קבלת ההודעות וההוראות הנזכרות בפסקה (1) דלעיל מאת הממשכנים וכי תפעל על פיהן...". אין לי כל ספק, כי העסקה כפי שבוצעה לא היתה אפשרית כלל אלמלא יכלו הנתבעים להבטיח לבנק, כי ההלוואה תמומן מתוך משאביה של החברה באמצעות חלוקת דיבידנד הזכות של חברת הניהול במניות הייתה בסיכון עד שחולק הדיבידנד, שבאמצעותו נפרעה ההלוואה. הנתבעים, מתוך ידיעתם את מצב החברה טוב יותר מכל אדם אחר, ובכלל זה בעלי המניות והתובעת ביניהם, - הסתמכו על כספי החברה, כדי שכספים אלה יממנו את רכישת המניות באמצעות חלוקת דיבידנד. פרופ' פרוקצ'יה העיד בעניין זה כדלקמן (ח"נ 254): "המרכיב העיקרי מבחינת הפסול, זה באמת לב העניין. לב העניין הוא שמדובר כאן בעצם בכסף של החברה. הכסף לא היה של מר לייש אלא היה של החברה. אלמלא החברה התחייבה בפני הבנק ובעלי השליטה בה והדירקטורים בה התחייבו בפני הבנק להשתמש בכסף של החברה על מנת שההלוואה תנתן, ההלוואה לא הייתה ניתנת. השאלה המשפטית היא - האם מצב דברים זה הוא סיוע לרכישת המניות של החברה. אני אומר שכל הסידורים הללו, כלומר - ההתחייבות של נושאי המשרה להכריז על חלוקת דיבידנד, להצביע בעד זה באסיפה הכללית של בעלי המניות ומשכון הזכויות שנובעות מכך לבנק, הן, בוודאי שהמכלול הזה הוא סיוע". דברים אלה מקובלים עליי במלואם. העובדה שמכתבי ההתחייבות לבנק ומכתבי ההוראות הבלתי חוזרות לדירקטורים בקשר לחלוקת הדיבידנד נכתבו לפני שהושלמה עסקת שייבר תורמת לנטייה לראות בנסיבות המקרה סיוע כספי של החברה לרכישת מניותיה עסקת מינוף : הנתבעים טוענים, בהקשר זה, כי עסקת שייבר הינה עסקת מינוף (אל.בי.או) לגיטימית. פרופ' חיים בן שחר, מומחה מטעם הנתבעים, הסביר בחוות דעתו מהי עסקת אל.בי.או Leveraged Buy-Out- LBO אל.בי.או מופעלת כדלקמן: הרוכשים את המניות מממנים את הרכישה במלואה או בחלקה הגדול באמצעות הלוואה בנקאית נגד בטחונות או באמצעות הנפקת אגרות חוב של החברה הרוכשת את המניות. לאחר מכן, הרוכשים פורעים את ההלוואה, במשך התקופה המוסכמת, על ידי מימוש חלק מנכסי החברה ו/או מתוך רווחי החברה המחולקים כדיבידנד...". עוד הובהר, כי בעסקת מינוף, התשלום בעבור המניות ממומן באמצעות מקור חיצוני, ולאחר העברת המניות לרוכש, ניתן להעביר דיבידנד שבאמצעותו תיפרע ההלוואה פרופ' פרוקצ'יה מתייחס בחוות דעתו לדברים שנכתבו ע"י פרופ' בן שחר בכל הקשור לעסקת מינוף. הוא מסביר כי המינוף הוא היחס בין ההון הזר (ההלוואות למשל), לבין ההון העצמי של החברה. הוא אינו מתכחש לכך שעסקאות מינוף הן שכיחות במשק. עם זאת, פרופ' פרוקצ'יה סבור, כי כל נושא המינוף אינו רלוונטי למקרה הנדון, ועליי להסכים איתו. הבעייתיות שנוצרה בנסיבות התביעה, אינה נובעת מהיות הרכישה ממונפת. ברור מחוות הדעת של המומחים משני הצדדים, כי עסקת מינוף לכשעצמה היא כשרה. אולם, כפי שהיטיב לנסח זאת פרופ' פרוקצ'יה בעמ' 6 לחוות דעתו, "איש אינו טוען כי העיסקה אינה כשרה בשל היותה 'ממונפת', אלא בשל היותה נגועה בניגוד עניינים, וכן בשל היותה ממומנת בסיוע של החברה, בניגוד להוראתו המפורשת של סעיף 139". משכך, אין כל חשיבות לקביעה כי העסקה היא ממונפת. כפי שכבר הוכרע, הנתבעים פעלו בניגוד עניינים, והעסקה כולה נעשתה בניגוד לסעיף 139, ובשל כך אינה כשרה עושק בעלי מניות המיעוט - חלוקת דיבידנד : לטענת התובעת, הנתבעים מונעים באופן מכוון ושיטתי דיבידנדים מבעלי המניות עד כדי עושק המיעוט. חלקה הראשון של הטענה מתייחס לתקופה החל משנת 2000. התובעת הציגה בסיכומיה טבלה המפרטת את חלוקת הדיבידנדים בשנים 1991 - 2000. החל משנת 2001 ועד למועד הגשת הסיכומים (ביום 6.3.2006) לא הוכרז על חלוקת דיבידנד. זאת, למרות השגשוג הכלכלי בו מצויה החברה, אשר מאפשר ואף מצדיק חלוקת דיבידנדים. התובעת סבורה כי מדיניות אי-החלוקה נובעת מניסיון הנתבעים לגרום לבעלי המניות לאבד עניין בחברה ולגרום להם למכור מניותיהם במחיר נמוך. כך, בשנת 2001, טוענת התובעת, במקום לחלק דיבידנד החברה רכשה את מניותיה של אחותה, ציפורה עמית האם הימנעות מחלוקת דיבידנד מגיעה כדי עושק המיעוט? לפי הפסיקה והספרות המשפטית, אין באי חלוקת דיבידנד לכשעצמה משום קיפוח בעלי המניות בכלל או עושק בעלי מניות המיעוט. הכלל הוא, כי בעל מניות אינו יכול לכפות על מנהלי החברה הכרזה על דיבידנד מקום בו הדבר אינו רצוי לחברה. רק אם החברה מחליטה, באמצעות נושאי המשרה שבה, על חלוקת דיבידנד, צומחת לבעל מניות הזכות ליהנות מדיבידנד זה כמו יתר בעלי המניות מסוגו. זכותו של בעל המניות היא לא להיות מופלה לרעה ביחס לבעלי המניות האחרים (ספרו של פרוקצ'יה, לעיל בסעיף 81, 467). יכולות להיווצר נסיבות בהן אי חלוקה כאמור עשויה לעלות כדי קיפוח או עושק. למשל, כאשר חלק מבעלי המניות מועסקים בחברה ומקבלים שכר והטבות באופן מופרז, בעוד שבעלי מניות אחרים, שאינם מועסקים בחברה, עלולים להימצא מקופחים מעדותה של רו"ח מרגלית מילנר, רואת-החשבון של החברה החל מיום היווסדה ועד לשנת 2002, עולה, כי מדיניות חלוקת הדיבידנד בחברה הייתה "קפוצת יד" בשל רצון החברה להתפתח מבלי שהפיתוח ייאלץ להיעצר עקב חוסר במזומנים. בכך היא אף מסבירה את העובדה שלא חולקו דיבידנדים כל שנה. עוד היא הסבירה כי היה צורך להשקיע חלק גדול מהרווחים מחדש, כדי לענות על חוק עידוד התעשייה (ח"נ, 144). היא אף העידה לעניין הדיבידנדים בשנים 91 - 94, כי ככל הנראה משפחת שייבר, שהייתה בעלת 60% ממניות החברה, לא לחצה באופן מיוחד על חלוקת דיבידנד, ולכן בשנים אלה חולק דיבידנד מינורי ביחס לרווחי החברה גם הנתבע 1 התייחס בעדותו לשאלת אי חלוקת הדיבידנדים החל משנת 2000 (ח"נ, 197). לדבריו, בשנים האחרונות ענף המחצבות הולך ומדרדר, התחרות גדולה, יש ירידה משמעותית וחריפה במחירים בעקבות כך, ולכן הרווחים הולכים ופוחתים, לעומת הרווחים בשנים עברו. הנתבע 1 התייחס לטענה לפיה החברה קנתה את מניות ציפורה תוך שימוש בכספים המיועדים לחלוקת דיבידנד, ואמר כי במקרה המיוחד בו ביקשה ציפורה למכור מניותיה, הנתבע 1 סבר כי יש מקום לעזור לה. אמנם מדיניות החברה הייתה שמירה על רזרבות לימים קשים, אך הסיטואציה המיוחדת שנוצרה בעניין ציפורה, הצדיקה סטייה ממדיניות זו. הוא אף העיד, כי כאשר התובעת ביקשה למכור מניותיה, הנתבע 2 סבר כי יש לנהוג עימה כפי שנהגו עם ציפורה, דהיינו הייתה נכונות לקנות גם את מניותיה ע"י החברה הנתבע 2 נשאל בחקירתו הנגדית מה פשר אי חלוקת הדיבידנדים כאמור. תשובתו הייתה כדלקמן (ח"נ, 223): "אנחנו חילקנו דיבידנדים בדרך כלל לפי דרישות של בעלי המניות. כשהיו דרישות של בעלי מניות, לפעמים היה לחץ יותר גדול, פחות גדול, לפי זה חילקנו דיבידנדים... התחשבנו בצרכים של החברה, אם ידענו שיש איזה צורך אז היינו דואגים לא לחלק דיבידנד...". באשר לרכישת המניות מציפורה עמית הוא הצהיר, כי "נכונותי לעשות עסקה זאת, למרות הצורך בחברה בסכומי כסף גדולים להשקעות שונות והירידה ברווחיות החברה בשנים האחרונות, נבעה מרצוני לבוא לקראת ציפורה עמית, בשל היחסים הותיקים וההוגנים שהיו לי (ולחברה) עמה ועם בעלה, אפרים, במשך שנים רבות בין השנים 1991 - 2000, כעולה מסיכומי התובעת (פסקה 25), חולקו כמעט מדי שנה דיבידנדים (למעט בשנים 1994 ו-1997, והחלוקה בשנת 1996 נועדה להשלים את החלוקה שהוכרז עליה בשנת 1995). עם זאת, החל משנת 2000 לא חולקו כלל דיבידנדים. ההחלטה על הכרזת דיבידנד, לפי מדיניות החברה, באה בעקבות דרישת בעל מניות. כך עולה מעדותו של הנתבע 2. התובעת לא נשמעה בטענה לפיה ביקשה דיבידנד ובקשתה נדחתה ע"י הדירקטוריון. שוכנעתי, אפוא, כי הסיבה לאי חלוקת הדיבידנד בשנים האחרונות הייתה חוסר דרישה מצד בעלי המניות מחד, וניסיון לשמור על איתנות ויציבות פיננסית בחברה מאידך. זאת, לאור התקופה הקשה העוברת על ענף המחצבות בעת האחרונה, כעולה מעדותו של הנתבע 1. עצם העובדה שלא חולקו דיבידנדים בשנים האחרונות, לכשעצמה, אין בה כדי להצביע בשלב זה ובשים-לב לראיות שהובאו בפניי עד עתה, על קיפוח בעלי המניות ולא על עושק המיעוט מסקנה זו עומדת גם לאור טענת התובעת, כי בשנת 2001 החברה רכשה את מניות ציפורה עמית במקום לחלק דיבידנדים. התובעת עצמה טענה בסיכומיה, כי המניות נרכשו מאחותה "תמורת נזיד עדשים" (עמ' 36). בה בעת גדלו, באופן יחסי, אחזקותיה של התובעת בחברה. האופן בו נזעק הנתבע 2 לעזרתה של ציפורה עמית עת ביקשה היא למכור את מניותיה רק מחזק את מסקנתי בדבר הפגמים שנפלו בעסקת שייבר. הנסיבות בהן ביקשו קבוצת שייבר וציפורה עמית למכור את מניותיהן בחברה היו דומות - גילן המתקדם בשני המקרים נעשה שימוש בריווחים שנצברו בחברה, אלא שבמקרה של ציפורה עמית כלל בעלי המניות בחברה נהנו מהעסקה ואילו במקרה של קבוצת שייבר, מי שנהנה היה הנתבע 2, שעד אותה עת כלל לא היה בעל מניות בחברה. אין משמעות הדברים, שהעסקה המאוחרת יותר היתה כשרה לגמרי, שכן אמנם החלק היחסי של כל אחד מבעלי המניות בחברה גדל באותה מידה בעקבות העסקה, אבל בערכים מוחלטים התוספת לחלקו של הנתבע 2 היתה גדולה יותר מהתוספת של כל אחד משאר בעלי המניות, ולכן לא מן הנמנע שההחלטה היתה נגועה בניגוד עניינים. אין מדובר, עם זאת, בעושק המיעוט חלקה השני של הטענה בדבר אי חלוקת דיבידנד נוגע לתקופה בה נרקמה עסקת שייבר, ולאחריה. לפי הטבלה בפסקה 25.1 לסיכומי התובעת, בין השנים 1991 - 2000 חולקו דיבידנדים בגין 7 שנים בלבד. אין כל חובה על הדירקטוריון לחלק דיבידנד בכל שנה. ההכרזה על דיבידנד תיעשה בהתאם לטובת החברה וצרכיה. אך גם אם הצטברו בקופת החברה ריווחים ראויים לחלוקה והדירקטוריון נמנע מלחלק אותם, אין בכך, בהכרח, משום עושק המיעוט, כל עוד לא מבוצעות פעולות שיש בהן להביא בעקיפין לחלוקה שונה של הריווחים מזו שמתחייבת על פי הבעלות היחסית במניות לעומת זאת, הימנעות מחלוקת דיבידנד שלא בתום לב ומשיקולים זרים לטובת החברה, כפי שאירע במקרה דנן עובר לעסקת שייבר, מהווה פגיעה בציפיות לגיטימיות של בעלי המניות, ליהנות מהתשואה, שהניבה השקעתם בחברה, שלא על ידי מכירת המניות. בנסיבות אלה ההימנעות מחלוקה מביאה לקיפוח בעלי המניות. מבחן הקיפוח אינו קל להגדרה, כפי שמציינת צ' כהן בספרה בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (תל אביב, תשנ"א), 309: "קשה להציע מבחן אנליטי, שלפיו ייקבע מה הן ציפיות לגיטימיות של הצדדים לענין זה. על העוסק בשאלה זו להשתמש בחוש המומחיות של המשפטן, ובאמצעותו ליתן תשובה לשאלה האמורה. בקביעת מערכת הציפיות המוצדקת יש, כאמור, מקום להתחשב באופיה של החברה ובמכלול נסיבות העניין". נוכח השיקולים הזרים, שהכתיבו את מדיניות חלוקת הדיבידנד עובר לחתימה על עסקת שייבר, תוך העדפה חד משמעית של האינטרס האישי של הנתבע 2 על פני האינטרס של בעלי המניות, אני סבור, כי אי-חלוקת הדיבידנד עובר לעסקת שייבר הביאה לקיפוח בעלי המניות. ברם, משהריווחים חולקו בסופו של דבר, הרי שנותר צורך במתן סעד בגין הפרת חובות האמונים של הנתבעים שכרם של הנתבעים : התובעת טוענת, כי הנתבעים משכו לעצמם משכורות ושכר טרחה בשנים האחרונות, מבלי שקיבלו על כך אישור מהדירקטוריון. לגבי הנתבע 2 נטען, כי הוא מתעל לעצמו את רווחי החברה, באמצעות משיכת משכורות מופרזות שלא אושרו כדין. מתוקף תפקידו כנושא משרה ואף דירקטור בחברה, תנאי ההעסקה של הנתבע 2 דורשים אישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית של בעלי המניות. זאת, על פי סעיפים 96לד(א) לפקודת החברות ו-סעיפים 270 ו-273 לחוק החברות (שצוטטו לעיל בסעיף 40). הנתבעים אינם מכחישים, כי הפעם האחרונה בה נדרש הדירקטוריון לדון בתנאי העסקתו של הנתבע 2 הייתה בשנת 1979 (נספח 49 לסיכומי התובעת). לפי פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון, עולה, כי שכרו של הנתבע 2 בזמנו נקבע על סך של 30,000 ל"י לחודש, בתוספת של 4,000 ל"י בחודש בעבור הוצאות. הנתבעים טוענים, כי שכרו של הנתבע 2 אושר כדין באותה ישיבת דירקטוריון מיום 23.11.79, וכי מאז שכרו עודכן רק לפי השינויים בשער המטבע וההצמדה (הנתבע 2, ח"נ, 220). עוד גורסים הנתבעים, כי החל משנת 1994, שכרו של הנתבע 2 לא שונה, ואם שונה, הרי שהופחת ולא הוגדל נספח 46 לסיכומי התובעת הוא פירוט העלות הכוללת של המעביד בכל הנוגע לשכרו של הנתבע 2 בשנים 1994 - 2002 בגין עבודתו בחברה ובחברות הבת שלה. הנתונים מתייחסים למשכורת, המענקים והתנאים הסוציאליים שמשלם המעביד. ממוצע עלות השכר בשנים אלה עומד על כ- 950,000 שקלים לשנה. מדובר, למעשה, בכ- 80,000 שקלים לחודש עלות מעביד, כאשר יש לקחת בחשבון את העובדה כי זהו השכר בעבור עבודתו של הנתבע 2 הן בחברה (כמנכ"ל וכדירקטור) והן בחברות הבת שלה רו"ח מילנר הצהירה, כי שכרו של הנתבע 2 היה סביר ביותר לאור שכרם של בעלי תפקידים דומים בשוק, וכן לאור תפקידי ניהול אחרים בחברה עצמה (סעיף 28ה' לתצהירה). הנתבע 2 העיד, כי שכרו ביחס למנכ"לים של חברות אחרות, הוא זעום וכי הסכום שקיבל בשנה בחברה, זהה לסכום שאותם מנכ"לים מקבלים לחודש (ח"נ, 219). תנאי שכרו של הנתבע 2 לא אושרו כדין, אך לא שוכנעתי כי הסכומים ששולמו לו היו מופרזים. שכרו, העומד כאמור בממוצע על כ- 80,000 שקלים ברוטו בחודש, לא נראה לי חריג. התובעת לא הביאה חוות דעת מקצועית לעניין שכר מנכ"ל במשק, כך שאין, במקרה זה, כל מקור להשוואה אני יוצא מההנחה, כי הנתבע 2 זכאי לשכר הוגן בעבור שנותיו הרבות כמנכ"ל החברה. מה גם, והדבר לא נסתר ע"י התובעת, שהוא הביא את החברה להישגים נאים, והובילה להצלחה כלכלית. נסיבות אלה, וכן העובדה שלא הומצאה לי כל חוות דעת אודות השכר הנהוג במשק לנושאי שכר במעמד דומה, מובילות אותי למסקנה, כי אין מקום לסעד המבוקש על ידי התובעת, בכל הקשור לשכרו של הנתבע 2. אציין, מעבר לצורך, כי התובעת ביקשה סעד לא הגיוני, כאשר דרשה כי הנתבע 2 יחזיר את כל הכספים שניטלו על ידיו כשכר עבודה הנתבע 1 - שכר הטרחה : התובעת טוענת, כי שכר הטרחה שגבה הנתבע 1 מהחברה במהלך השנים 1994 - 2002, בסך 5,705,646 שקלים, לאחר שערוך, היה מופרז. לטענת הנתבעים, שכר הטרחה, שגובה משרדו של הנתבע 1 בעבור שירותים משפטיים המוענקים לחברה, מאושר מדי שנה על ידי דירקטוריון החברה. מאחר ושני חברי דירקטוריון הם בעלי עניין אישי (הנתבע 1 ועו"ד סמואל השותפים באותו משרד עו"ד), הרי שהנתבע 2 הוא המאשר את שכר הטרחה. הנתבע 1 אף הצהיר, כי מדי שנה מוגש לחברה חשבון מטעם המשרד, עבור שירותים משפטיים שניתנו בשנה שקדמה לה. על חשבון זה מתנהל משא ומתן קשוח עם הנתבע 2, ובסופו נקבע השכר. לדבריו, מדי שנה השותפים במשרד היו בהרגשה כי השכר שנקבע היה על הצד הנמוך, בהשוואה לשכר המתקבל מלקוחות אחרים. נטען כי השכר ששולם למשרד היה כ- 3.3 מיליון שקלים לאורך כעשור, ומדובר בסכום סביר ואף פחות מכך בהשוואה למחירי שוק ובמחירי המשרד במקרים אחרים. הסיבה להנחה היא היותה של החברה לקוחה קבועה של המשרד מבדיקה של נספח 39 לסיכומי התובעת (פירוט שכר הטרחה בעבור השנים 1994- 2002) עולה, כי למעט שנת 1995, הרי ששכר הטרחה הממוצע שנגבה היה כ- 315,000 שקלים לשנה. בשנת 1995 שכר הטרחה היה בשיעור 763,823 שקלים. גם בעניין זה התובעת לא הניחה בפניי כל תשתית ראייתית לביסוס טענותיה. התובעת לא טרחה לבדוק מה היו השירותים המשפטיים שניתנו על ידי המשרד בכל שנה, ומה עלות שירותים דומים בשוק. היא קבעה, באופן שרירותי, כי עלויות אלה מהוות משיכת כספים שלא כדין מן החברה. שוב, הסעד שהתבקש היה החזר מלא של כל הסכומים שנגבו כשכ"ט. מובן כי אין בידי להעניק סעד כאמור לתובעת. אין מחלוקת כי הנתבע 1 נתן שירותים משפטיים במשך שנים לחברה, והדבר היה גלוי וידוע לכל זאת ועוד, לא שוכנעתי כי הסכומים שנגבו בעבור שכר טרחה היו מוגזמים. הנתבע 1 העיד, כי קיימים שני רכיבים בשכר הטרחה מדי שנה: הראשון הוא סכום קבוע שנועד לכסות את הפעולות השוטפות, שלמיטב זכרונו עומד על סך של כ- 60,000$ בשנה; השני הוא פרויקטים שהם מחוץ לניהול השוטף, כמו עסקאות מיוחדות, ואז תלוי במה היה כרוך העניין (ח"נ, 193). בעלי המניות בחברה היו מקבלים מדי שנה את מאזני החברה, בהם היו כלולות גם ההוצאות המשפטיות. סכומי שכר הטרחה, ששולמו לנתבע 1 בכל שנה, היו, אפוא, גלויים ונתונים לביקורת של בעלי המניות. בנסיבות אלה, אף שנראה, כי נפל פגם בהליכי האישור של תנאי השכר של הנתבע 1 (ראו, סעיף 44 לעיל), למצער מבחינה פורמאלית, אין מקום למתן הסעד המבוקש בהקשר זה שכ"ט הנתבע 1 בשנת 1995 - פירוט : התובעת טוענת, כי החברה העניקה סיוע נוסף לנתבע 2 ברכישת המניות של קבוצת שייבר בניגוד לסעיף 139 לפקודה על ידי מימון שכ"ט הנתבע 1 בשנת 1995 (עמ' 23 לסיכומי התובעת). נטען, כי הנתבע 1 ייצג את הנתבע 2 בעסקת שייבר באופן פרטי, עניין שלא הוכחש, בעוד שהחברה היא ששילמה את שכר הטרחה שלו. הנתבעים לא טענו לעניין זה בסיכומיהם, אך התייחסו לנושא בעמ' 16 לתגובה מטעמם מיום 1.11.04 לבקשה לאישור חלק מן הסעדים כתביעה נגזרת. נטען שם, כי שכ"ט בעבור הטיפול המשפטי בעסקת שייבר שולם על ידי חברת מ. אבן ניהול, בסך 40,000 שקלים, ולא על ידי החברה. כן נטען שם, ובצדק, כי התדפיס עליו נסמכת התובעת בטיעוניה (נספח 39 לסיכומי התובעת) אינו מפרט כלל מהם השירותים המשפטיים שניתנו בכל שנה, שעליהם מתבסס הסכום ששולם בפועל כשכ"ט התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה, כי החברה היא ששילמה את שכרו של הנתבע 1 בעבור הטיפול בעסקת שייבר. כל שנסמכה עליו הוא התדפיס (נספח 39 כאמור) שמפרט את סכומי שכ"ט בכל שנה בין השנים 1994 - 2002. אכן, קיים פער משמעותי בין הסכום ששולם בשנת 1995, בסך של למעלה מ- 900,000 שקלים, לבין הסכומים ששולמו ביתר השנים, בסך ממוצע של 315,000 שקלים. עם זאת, התובעת לא ערכה כל בירור באשר להיקף השירותים המשפטיים בעבורם השתלם שכר הטרחה בכל שנה. התובעת הייתה מודעת להוצאות המשפטיות של החברה, כבעלת מניות שמקבלת את המאזן השנתי מדי שנה, אך עובר לתביעה זו, לא טרחה לברר את מהות הפער. בהחלט ייתכן מצב שבו דווקא בשנת 1995 החברה הייתה זקוקה לשירותים משפטיים מוגברים, ואין לייחס את שכר הטרחה של אותה שנה, דווקא לעסקת שייבר. מכל מקום, אפילו מתעוררים בעניין זה סימני שאלה, הרי אין בפניי די ראיות כדי לסמוך עליהן את המסקנות שהתובעת עותרת להן תשלום בעבור חוות דעת המומחים מטעם הנתבעים : התובעת טוענת בסיכומיה, כי החברה היא ששילמה את שכר הטרחה של המומחים מטעם הנתבעים בתיק זה. אין היא מלינה בהקשר זה על שימוש בכספי החברה למטרות פרטיות של הנתבעים, אלא על כך שההוצאות בגין חוות הדעת לא אושרו על ידי רוה"ח של החברה בהתאם להחלטתי מיום 13.5.03 (כי כל הוצאה של סכום העולה על 30,000 שקלים טעונה אישור של רו"ח החברה לפיו ההוצאה היא במסגרת מהלך העסקים הרגיל של החברה). בעוד הנתבע 2 נשאל בחקירתו הנגדית, מי שילם את שכר טרחתו של פרופ' בן שחר, הוא לא נשאל לגבי הסכום ששולם (ח"נ 212). לא הוכח, איפוא, שהשכר ששולם לפרופ' בן שחר עלה על 30,000 שקלים. באשר לתמורה ששולמה לפרופ' גושן בעבור חוות דעתו, הרי שחברת הניהול היא שנשאה בכך ולא החברה (גושן, ח"נ, 334). על כן, טענותיה של התובעת בהקשר זה נדחות, וזאת מבלי לגרוע מחובת הנתבעים לפעול לפי החלטתי הנ"ל מיום 13.5.03 ובהתאם להוראות הדין סיכום וסעדים : במעורבותם בעסקת שייבר הנתבעים הפרו את חובת האמונים החלות עליהם, ובכלל זאת להימנע מפעולה תוך ניגוד עניינים, הן כלפי החברה הן כלפי התובעת כבעלת מניות אינדיבידואלית. במסגרת זו מדיניות חלוקת הדיבידנדים בשנים שקדמו לעסקת שייבר ובסמוך לאחריה נקבעה על יסוד שיקולים זרים, תוך העדפת האינטרס האישי של הנתבע 2 על פני האינטרס של בעלי המניות. בנוסף לכך, עסקת שייבר בוצעה תוך הפרה של סעיף 139 לפקודת החברות, שכן במסגרתה סייעה החברה ברכישת מניותיה הסעדים : הסעדים שנתבקשו על ידי התובעת בגין המעשים הנ"ל הינם כדלקמן: סעד הצהרתי לפיו מימון רכישת מניות קבוצת שייבר מכספי החברה נוגד את סעיף 139 לפקודת החברות. להורות לנתבע 2 להחזיר לקופת החברה דיבידנדים שחילק לעצמו בין השנים 1998 - 2000 מתוקף אחזקתו במניות חברת הניהול בסך של 5,662,076 שקלים (זאת, במסגרת התביעה הנגזרת). להורות על העברת המניות שבבעלות חברת הניהול לחברה, כך שמניות אלה תהפוכנה למניות נדחות/ רדומות.להורות על מינויו של רו"ח ד"ר נפתלי פריד כדירקטור בחברה מטעם התובעת. בסיכומיה ביקשה התובעת, כי הוא ימונה במקום הנתבע 1. הסעד הראשון ניתן לתובעת, משקבעתי, כי עסקת שייבר בוצעה תוך הפרה של סעיף 139(א) לפקודת החברות במסגרת סעדים השני והשלישי התובעת למעשה מבקשת את ביטולה של עסקת שייבר. כפי שציינתי לעיל (בסעיף 75), הפרתה של חובת האמונים נחשבת כהפרת חוזה, בשינויים המחוייבים, לעניין הסעדים שהנפגע ממנה זכאי לתבוע. מקום שהחברה היא הנפגעת, היא רשאית בנוסף, בנסיבות מסויימות, לבטל את הפעולה או ההתקשרות שנעשו תוך הפרת אמונים (סעיפים 96לז - 96לט). גם העובדה שעסקת שייבר בוצעה בניגוד לחוק, כפי שהיה בתוקף בעת ביצועה, עשויה להביא לבטלותה הואיל וקבוצת שייבר היתה צד לעסקת שייבר ולא הוכח לגביה, כי היא היתה מודעת למעורבות של החברה בעסקה, והיא כלל אינה צד במשפט, הרי לא מתקיימים התנאים לביטול פעולה או ההתקשרות שבוצעה תוך הפרת אמונים לפי סעיפים 96לח ו-96 לט לפקודת החברות. ביטול חלקי של העסקה, היינו ביטול כל טובת הנאה שצמחה לנתבע 2 ממנה, לרבות ביטול המניות שרכש במסגרתה, יביא לפיצוי יתר של המחזיקים בשאר המניות של החברה התובעת, שכן משמעות הדבר הינה העברת פירות עסקת שייבר לידיהם. אינני סבור שמן הצדק להעניק סעד זה לאור האמור, הסעד הראוי בנסיבות העניין הינו סעד של פיצויים. נתוני היסוד בהקשר זה הם אלה: הנתבע 2 השתמש בסך של כ-20.2 מיליון שקלים (נכון ליום 14.2.95) מכספי החברה לצורך רכישת מניות קבוצת שייבר. אינני רואה טעם בחיובו בהחזר מלוא הסכום לחברה, שכן ממילא כ-71% ממנה בבעלותו במישרין או בעקיפין וחלוקת הכספים כדיבידנד בחזרה עשויה לחייב אותו בכפל מס. מעבר לכך, הוא העביר בעקיפין 16.666% מהמניות שרכש לתובעת ולאחותה. הנתבע 2 ישלם את הפיצויים ישירות לשאר בעלי המניות בחברה, התובעת ואחותה ציפורה, ככל שהנזק שנגרם לכל אחת מהן עולה על החלק מתוך ה-20.2 מיליון שקלים ששימש לרכישת המניות שנמסרו לה. אני אשמע את באי- כוח בעלי הדין (בישיבה שתיקבע לאחר הפגרה) לעניין הסעדים המתבקשים כתוצאה מפסק הדין הנוכחי, וזאת בשים-לב לכך שלא היתה הזדמנות לבעלי-הדין לטעון בהקשר זה באופן מסודר על רקע חששה של הנתבעת, כי ענייני החברה מתנהלים וימשיכו להתנהל תוך כדי קיפוחה, היא בקשה, עובר להגשת התביעה, למנות דירקטור מטעמה. הנתבע 1 סירב למינוי המבוקש. הואיל ולפי תקנה 66 לתקנון החברה, מינוי דירקטור מחייב רוב של 75% מבעלי מניות מנהלה ב', והנתבע 2 מחזיק בכ-45% ממניות אלה, היה בידיו את הכוח לטרפד את המינוי. התובעת מבקשת, אם כן, את הסעד של מינוי דירקטור מטעמה לשם מניעת קיפוחה בעתיד. נראה לי, כי נוכח זכות העיון הרחבה במסמכי החברה, הקיימת בידי בעל מניות בה מכוח חוק החברות (סעיפים 184 - 186), די בכך כדי לאפשר לתובעת פיקוח על אופן ניהול החברה, ואין מקום להתערבות בית המשפט באופן ניהול החברה. זכות העיון חלה, בין היתר, לגבי דו"חות כספיים ומסמכים הנוגעים לפעולה או לעסקה, הטעונה אישור האסיפה הכללית לפי הוראות סעיפים 255 ו-268 עד 275, העוסקות באישור פעולות, האסורות על פי חובות האמון, ועסקאות בהן יש לנושא משרה עניין אישי. לפי סעיף 186 לחוק, דירקטוריון של חברה פרטית, החייבת למנות רואה חשבון מבקר, חייב, לפי דרישה בתום לב של בעל מניה, אחד או יותר, שלו עשרה אחוזים לפחות מכוח ההצבעה בחברה (ולתובעת יש מעל עשרה אחוזים מכוח ההצבעה בחברה), "להמציא לו הודעה מאושרת בידי רואה החשבון המבקר של החברה, ובה פירוט מלא של כל התשלומים ששילמה החברה לכל אחד מן הדירקטורים ושל ההתחייבויות לתשלומים שקיבלה על עצמה, לרבות לענין תנאי פרישה, בכל אחת משלוש השנים האחרונות שנערכו לגביהן דוחות כספיים של החברה; הסכום יכלול גם תשלומים שקיבל דירקטור בהיותו נושא משרה בחברה בת של החברה". לאור הוראות שבדין אלה, אינני מוצא מקום, בשלב הנוכחי, למתן סעדים נוספים בקשתה של התובעת לפיטוריו של הנתבע 1 הועלתה, כאמור לעיל, בשלב הסיכומים בלבד ולכן גם דינה להידחות. התביעה הנגזרת התקבלה ביחס לעילות של הפרת אמונים כלפי החברה והפרת סעיף 139 לפקודה. התביעה האישית של התובעת התקבלה לעניין הפרת חובת האמונים כלפיה כבעלת מניות אינדיבידואלית. הואיל וכל אחת מעילות אלה מבוססת על אותם מעשים של הנתבעים, והנזק שנגרם לתובעת הוא למעשה חלקה היחסי בנזק שנגרם לחברה כתוצאה ממעשים אלה, הרי שבפסיקת סעד של פיצויים לחברה במסגרת התביעה הנגזרת ניתן גם סעד בגין עילת התביעה האישית של התובעת סוף דבר : אני נותן בזאת הוראות כמפורט לעיל. החברה תשלם את יתרת אגרת בית המשפט בשל התביעה הנגזרת. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בהליכים הנוכחיים בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט וכן שכ"ט עו"ד בסך 190,000 (מאה ותשעים אלף) שקלים להיום. אהיה מוכן לעיין מחדש בקביעה לעניין שכ"ט עו"ד עם קביעת הפיצוי לעילמשכורתטובות הנאה