פסק דין 1. פסק דין זה עניינו 12 תביעות שהדיון בהן אוחד. 2. בטרם אכנס לטענות הצדדים ולגדר המחלוקת, אציין, כי התובענות הוגשו על ידי התובעים ונוהלו כמעט כלאחר יד, יתכן מתוך מחשבה (מוטעית) כי בשלב כזה או אחר תתרצה הנתבעת ותגיע עמם להסדר. סכומים של מיליוני שקלים ננקבו בסעיפי הנזקים, רק כדי להעמידם "לצורכי אגרה" על סכומים נמוכים בהרבה (אגב, סכומים אסטרונומיים אלה נראים מגוחכים פי כמה שעה שמשווים אותם לשווי כל ההתקשרות החוזית ועלות כל מגרש למשתכן הסופי), הליכים פרוצדורלים לא קוימו כהלכתם, מסמכים הוגשו באופן חסר או חלקי, וצווים שניתנו על ידי, כמו למשל בדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים או סיכומים, לא קוימו במועד, כל פעם בתירוצים מתרוצים שונים. הגדילו התובעים לעשות, שעה שאת סיכומיהם הגישו באיחור של קרוב לחודש ומחצה (ומאז עתרו להוסיף להם, לא ברור בדיוק מה ביקשו להוסיף), תוך שהם מטעימים את דבר מחלת אמו של פרקליטם (שלא היתה חולה בעת שהיה על הפרקליט הנכבד להגיש סיכומיו מלכתחילה, אז היו לו תרוצים למכביר של מילואים - לא שלו - עומס עבודה וכיוצא באלה). כאמור, חבל שאלה פני הדברים וחבל שבמחדליהם הדיוניים הרבים, האריכו התובעים את הדיון בתיקים אלה שלא לצורך, תוך הכבדה על יומני העמוס לעיפה, כל זאת חרף העובדה שהוקצו לשמיעת התיקים ימי דיון רבים. עו"ד גל נוהג לצטט, כמעט כדבר שבשגרה, את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 189/66, בו נאמר כי הפרוצדורה אינה מיטת סדום, כמזור האולטימטיבי לכל אותם מחדלים פרוצדורליים, אך על כך יש להשיב לו בדבריו המאלפים של כב' השופט עציוני, בע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ. ברוך בכר ואח', פ"ד כו(1) 320, 325, לפיהם: "אין לשכוח כי דברים אלה (לפיהם אין הפרוצדורה מיטת סדום - ש.ב.) לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - איננו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום אך גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת - בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי שנקפיד ככל האפשר לקיימן". באופן שיטתי, האריכו התובעים את הדיונים בתיק זה, עד שנמשכו על פני כ4- שנים, בעוד שאלמלא אותן תקלות, ניתן היה לסיים את ההליך זה מכבר. אין כל קשר בין אותן טענות לבעיות בריאותיות כאלה ואחרות של מי ממשפחת פרקליט התובעים (שבמשרדו לפחות עוד שני עורכי-דין), בעיות מן העת האחרונה, לבין הסיכומים שהיה עליו להגיש זמן רב לפני שהתעוררו הבעיות. השימוש בבעיות אלה, הינו ציני כמעט. עוד שמר הלין, כמעט בצדק יש לומר, על נטייתי לאפשר לתובעים לתקן כמעט כל מחדל שיצא מתחת ידם, הוא הטעים, פעם אחר פעם, כי מרשתו נגררת להליך ארוך ויקר, הוא עתר (ולא נענה) לדחיית התובענה מחמת אי הגשת הסיכומים, וביקש בשם מרשתו, כי להתנהלות זאת של התובעים, תהיה, לכל הפחות, השלכה על סכום ההוצאות שבו יחוייבו. 3. לאחר הקדמה דיונית-טכנית זאת, יש לבחון את גדר הסכסוך. בכתבי התביעה שהוגשו מטעמם, תארו התובעים את מערכת ההתקשרות החוזית בינם לבין הנתבעת, לפיה הוקצתה לתובעת מס' 1 (להלן: "התובעת" או "העמותה") קרקע לבנית 305 יחידות דיור באתר כפר רות/לפיד, ליד מודיעין, לצורך בנית בתים לחבריה, כל זאת במסגרת פעילות ממשלתית שנועדה לקדם בנית ישובים שכאלה. כל התובעים הנוספים, מעבר לעמותה, הצטרפו כחברים בה, מינו את העמותה להיות נאמנה מטעמם ושלוחתם, להתקשר בחוזים לצורך קידום מטרת בנית הבתים ולהחזיק עבורם בנאמנות את זכויותיהם במקרקעין. הנתבעת, כך כתב התביעה, הינה חברה ממשלתית, שהשימוש בשירותיה כמבצעת עבודות הפיתוח, נכפה על העמותה. צד נוסף להסכם הפיתוח שנחתם בין העמותה לנתבעת היתה חברת דנהאוז השקעות בע"מ, אשר לא צורפה להליך, שהיתה מופקדת על ביצוע הבניה. הנתבעת (שתכונה להלן בשם זה או בשם "ערים") היתה מודעת היטב לדרך ההתקשרות בין הצדדים לרבות צרכי המימון על ידי חשבונות חסומים בבנק דיסקונט למשכנתאות. לשיטת התובעים, מהווה חוזה הפיתוח חוזה לטובת צד שלישי, הם כל אותם יחידים שהצטרפו כתובעים נוספים בתובענות, רוכשי יחידות הדיור השונות, ולפיכך תובעים התובעים הנוספים את נזקיהם, מעבר לנזקי העמותה. 4. התובעים הוסיפו וטענו, כי חוזה הפיתוח הוכתב על ידי ערים וכי הוא חוזה אחיד, המשמש את ערים בכל התקשרויותיה ברחבי הארץ, והוא הוכתב על ידי ערים לתובעים. הם עתרו לביטול סעיפים כאלה ואחרים בחוזה הפיתוח, בהיותם תנאים מקפחים כחוזה אחיד. 5. התובעים, כך נכתב בכתבי התביעה, קיימו את החוזה ככתבו וכלשונו. בנקודה זאת לא המתינו התובעים לכתב ההגנה, ומאחר וצפו את טענות הנתבעת, כי הם לא קימו את החוזה, אזי ניהלו ויכוח, כבר בכתב התביעה, עם טענות אלה. ערים מצידה, הפרה את ההסכם חזור והפר, היא מסרה את המגרשים לעמותה באיחור רב מעבר למועד החוזי (13 עד 21 חודשי איחור) ואף מסרה אותם טיפין טיפין. העבודות בוצעו ברשלנות, באופן שגרם לעיכובים נוספים, והצדיקה הפסקת תשלומים בידי העמותה. כתוצאה מהאיחור במסירת המגרשים נגרמו לתובעים נזקים בסך של 1,576,673 ש"ח (הסכום מתייחס לת"א 5336/96, כך גם יתר הסכומים שמפורטים בפסק הדין, אך סכומים דומים ננקבו בכל התובענות, ואין צורך לפרטם). 6. ערים גבתה באמצעות החשבונות החסומים שנוהלו בבנק דיסקונט למשכנתאות סכומים ביתר, מעבר לסכומים שהיתה זכאית לגבות על פי חוזה הפיתוח ועליה להשיבם לתובעת. בסך הכל נגבו ביתר 75,000 ש"ח ובגין רכיב זה נתבע סך (כולל הצמדה וריבית) של 100,000 ש"ח. 7. התובעים הוסיפו עילה נזיקית לתביעתם, והיא עוולת הרשלנות. בפרק זה, פרטו התובעים שורה ארוכה של תקלות שיצאו תחת ידי ערים בביצוע העבודות נשוא הסכם הפיתוח. כך למשל, בוצעו טעויות בפילוס המגרשים (בין אם על דרך של ביצוע מדרג גבוה מדי, או עצם ביצועו של מדרג במקום בו לא היה צריך לבצעו), התובעים, נאלצו לשלם קבלן חילופי, לצורך תיקון הליקויים וסכום רכיב זה בתביעתם 87,593 ש"ח. הפיתוח של המגרשים התייקר בכ100,000- ש"ח כתוצאה מטעויות הנתבעת בביצוע העבודות, בין אם בניגוד לתכניות ובין אם אפילו בניגוד לתכניות מצב קיים (AS MADE). כתוצאה מביצוע רשלני של העבודות חלו עיכובים של ממש באיכלוס הבתים כמו למשל בגין נזקים למערכות הביוב, ולפילרים, נזקים שעמדו על סך של 380,000 ש"ח. לכל אחד מהתובעים נגרמו פגיעות במכוניות (?!), אי נוחות כתוצאה מאבק, טירדה, פגיעה באיכות החיים, כיתות רגליים ועוד, ובסך הכל נתבע בגין רכיב זה סך של 750,000 ש"ח. התובעים הוסיפו וטענו לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" וכן טענו, כי ערים פעלה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת ובסך הכל הסבה לתובעים (בת"א 5336/96 בלבד) נזקים בסך של 3,074,260 ש"ח. התובעים העמידו תביעתם "לצרכי אגרה", על סך של 600,000 ש"ח, וכן עתרו לפיצול סעדים לשם הגשת תביעות נוספות כנגד ערים, הנובעות מאותו חוזה פיתוח. 8. ערים התגוננה כנגד התובענה והעלתה כנגדה שורה ארוכה של טענות. בראש ובראשונה, הועלו טענות סף, ובין היתר נטען כי תובענה זאת הינה כפילתה של תובענה שכנגד שהוגשה במסגרת ת"א 3162/96 שנועדה לשמש לא יותר ממשקל יתר לאותה תובענה. עוד נטען, כי על פי חוזה הפיתוח, הרי שהוצהר מפורשות כי הוא אינו חוזה לטובת כל אותם משתכנים וכי הוצהר על ידם שלא יוענקו להם מכוחו זכויות תביעה. לפיכך אם בכלל, הרי שהתובעת האפשרית היחידה הינה העמותה. 9. חוזה התשתית נשוא התובענה, הינו החוזה השני שנכרת בין ערים לעמותה, הראשון בוטל לאחר שהעמותה לא עמדה בו. התנאים של ההתקשרות שונו ונכרת חוזה נוסף. ערים כפרה בטענה כאילו נכפתה על העמותה. אופי ההתקשרות החוזית היה ידוע היטב לתובעת והיה מקובל עליה. לטענת ערים, החוזה בינם לבין התובעת כלל לא היה חוזה אחיד ולא שימש אותה להתקשרויות אחרות מכאן שאין לבטל איזו מתניותיו. ערים הוסיפה וטענה, כי התובעת לא עמדה בהסכם כפי שלא עמדה בקודמו, בה בשעה שהיא בהחלט עמדה בהתחיבויותיה. עיכובים, אם היו, נבעו אך ורק ממעשי וממחדלי התובעת וללא כל קשר למעשיה שלה. התוכניות של התובעת לא בוצעו כראוי, תוכניות מתוקנות בוששו להגיע, נדרשו שינויים ותוספות, התובעת ביקשה לדחות ביצוע חלק מן הפעולות, התובעת לא השלימה ביצוע המשק התת-קרקעי. מעבר לכך, לתובעת כלל לא היו היתרי בניה, מכאן שכל טענותיה הן לא יותר מאמירות בעלמא, שהרי גם אם היו העבודות מסתיימות, לא ניתן היה כלל לבנות, ולו קיר אחד, בהעדר היתר כחוק, כשכבר הסתיימה הכנת מגרשים, נמנעו התובעת וחבריה מלקבלם, בתירוצים מתירוצים שונים. ערים הוסיפה והלינה על כל אותם סכומים מנופחים ועגולים שהפריחו התובעים לחלל האויר, וכפרה בהם מכל וכל. ערים שבה ופרטה באריכות (רבה מדי, לטעמי) את טענותיה כנגד התובענה ועיקרן כפירה מוחלטת בטענות התובעים לרבות בטענות לרשלנות, לתחולת הכלל של הדבר מדבר בעדו והנזקים, ועתרה לדחית התובענה תוך חיוב התובעים בהוצאות. 10. בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה, הציע ב"כ התובעים, עו"ד גל, כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון שאלת האחריות, הן החוזית והן הנזיקית ורק אם יקבע כי קיימת אחריות אזי תמשך שמיעת הראיות ביחס לנזקים. עו"ד שמר, בא כח הנתבעות, הסכים ומכח הסכמתו זאת ומאחר והליך שומת הנזקים היה צפוי לסרבל ולהאריך את ההליך בצורה משמעותית ביותר, פוצל הדיון כמוצע. בהמשך נקבע התיק לשמיעת ראיות תוך שהוריתי על הקדמת עדויות ראשיות בתצהירים. מטעם התובעים העידו: עו"ד עדיאל משאלי, ממקימי העמותה ויזמי הפרוייקט, מר פנחס גוילי, חבר עמותה וחבר ועד בה בזמנים הרלבנטיים, מר מאיר אלדר, מנהל בנק דיסקונט למשכנתאות, מר אביהו שריד, מנכ"ל העמותה בזמנים הרלבנטיים, והמהנדס אליעזר גוכמן. מטעם הנתבעת העידו המהנדס יוני גולדשטיין ומר איתן כהן. 11. לאחר שמיעת ראיות הצדדים, יש לקבוע כי התובעים לא הוכיחו תביעתם, אפילו לא בריחוק ודינה להדחות, תוך חיובם בהוצאות הולמות. 12. ראשית, מן הפן החוזי, יש לציין כי דין תביעת כל אותם תובעים שאינם העמותה להדחות (ואילו דין תביעת העמותה להדחות באשר אין לה עילה חוזית עצמאית), באשר הוסכם בין הצדדים, בהוראה מפורשת שנכללה בהסכם התשתית, הסכם מכוחו ביצעה ערים את כל העבודות נשוא התובענה, כי הסכם זה אינו מהווה הסכם לטובת צד שלישי, ככל שהדבר נוגע לרוכשי המגרשים (דיירי הישוב וחברי העמותה), בין הצדדים גם הוסכם מפורשות כי העמותה תודיע לכל רוכשי הדירות את המצב המשפטי לאשורו, אין כל טענה בפי התובעים כי כזאת לא נעשה, מכאן שכל הרכיב החוזי של התובענה, אין לו על מה שיסמוך. לדברים משנה משמעות, שעה שכל הטענות לנזקים הינן טענות של רוכשי המגרשים ולא של העמותה (גם אם זאת מתיימרת לתבוע בעבור התובעים, כנאמנה), כך שקביעה זאת משמיטה, כאמור, את הבסיס מתחת לתובענה החוזית. על כך אומרת גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים, עמ' 439: "מראיית רצון הצדדים כגורם המכריע הן לענין יצירת הזכות (לטובת צד שלישי- ש.ב.) הן לענין שכלולה, נובע גם כי הוראות החוק בענין זה פתוחות להתנאה על-ידי הצדדים". כל החברים שרכשו מגרשים הופנו על ידי העמותה לעין בתיק ההתקשרות עם ערים, כך שהם ידעו, ידוע היטב, על קיום התניה החוזית האמורה (בכל מקרה, לא הובאה כל ראיה להוכיח את ההיפך, וראה לענין זה עדות עו"ד משאלי, עמ' 18 שורות 17-20. 13. צודקת הנתבעת, כי חובה היה על התובעים לצרף את חברת דנהאוז להליך, אם התכוונה להשתית את תביעתה על הפן החוזי. על פי הראיות שהובאו בפני, בוצעו התשלומים השונים לנתבעת על ידי חברת דנהאוז ולא על ידי התובעים. כדי ליצור תביעה להשבה (וחלק מן התובענה הינה בדיוק כזאת), חובה היה על התובעים להראות ששילמו כספים (בנבדל מהוכחת סכומים, שהיו אמורים להתברר, בכפוף לתוצאת השלב הראשון, בחלקו השני של המשפט), וזאת לא עשו, אלא ההיפך הוא הנכון. הוכח, כאמור, כי דנהאוז היא זאת שהעבירה את הכספים. מכאן שכל אותן טענות לגביית כספים ביתר, הוכחו באופן ברור וחד משמעי כעורבא פרח. 14. טענה נוספת צודקת בפי הנתבעת, היא הטענה כי התובענות כולן הוגשו טרם זמנן, במישור החוזי. התובענות כולן הוגשו ברבעון האחרון של שנת 1996 (אוקטובר עד דצמבר), באותה עת טרם חלף המועד החוזי של הנתבעת להשלים את העבודות ולתקן את הטעון תיקון. עם זאת, מאחר והטענה היא כי לפחות חלק מן הליקויים הינם בלתי הפיכים, סברתי כי ראוי ונכון לבחון את טענות התובעים גם לגופו של ענין, בעיקר מן הפן הנזיקי של הטענות. 15. האם מדובר בחוזה אחיד, שאז יש לבחון את תניותיו במשקפי הוראות חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-? על שאלה זאת יש להשיב בשלילה. התובעים אמנם טענו כי החוזה הוכתב על ידי ערים, במידה כזאת או אחרת אני נוטה לקבל טענה זאת, אך אין בכך כדי להביא לקביעה שאכן מדובר בחוזה אחיד. ערים היא חברה גדולה לביצוע עבודות תשתית, ברור איפוא כי יהיה דמיון מסוים בין החוזים השונים עליהם היא חותמת, אך הוכח, כי בין הצדדים נחתם חוזה אחד שבוטל, מחמת אי כיבוד הוראותיו בידי העמותה. בהמשך, נוהל משא ומתן בין הצדדים, ונחתם חוזה שני. כך למשל צורפה חברת דנהאוז כצד לחוזה, בניגוד למקובל בחוזים דומים (עמ' 18 שורות 29-30). מה שנכפה היתה המסגרת החוזית, דהיינו: משרד השיכון דרש קונסטרוקציה חוזית מסוימת, שכללה את ערים, אך החוזה עצמו היה תולדה של משא ומתן, במגבלות אותה קונסטרוקציה מוכתבת, שלערים לא היה חלק בהכתבתה. אם להשתמש בלשונו של עו"ד משאלי הרי ש"אני לא נכפיתי על ידי ערים, אני נכפיתי על ידי משרד השיכון. עשיתי את המקסימום במגבלות. נכון שחלו שינויים על פי הדרישות שלנו. לא היה מצב שבו חתמנו על חוזה שהוכתב לנו ככתבו וכלשונו. בענין זה אין טענה לערים אלא לכל המבנה הזה." (ההדגשות שלי - ש.ב.) (עמ' 19 שורות 9-12). לכך יש להוסיף את העובדה שטענות התובעים לקיפוח, גם אם היה מדובר בחוזה אחיד (וברור, כאמור, שאלה אינם פני הדברים, כך מאשר העד מטעם התובעים ומיסד העמותה) היו צריכות להיות מוכחות תחילה במישור העובדתי, וגם כזאת לא נעשה. לדבריו אלה של עו"ד משאלי מצטרפת גם עדותו הברורה והמהימנה של מר איתן כהן, שהעיד מפורשות כי החוזה היה פרטני, הוא בא במקום חוזה קודם שהופר בידי העמותה ובוטל, והוא כוון לבנית האתר הספציפי שביחס אליו נחתם (עמ' 143 שורות 7-13). 16. עוד בטרם אתייחס לטענות התובעים בדבר "טעויות" כביכול שביצעה ערים בעת פילוס המגרשים, שבגינן הוגשה התובענה דנא אציין, כי מעדות עו"ד משאלי כמו גם מעדות מנכ"ל העמותה, מר אביהו שריד (שניהם, כזכור, העידו כעדי תביעה), מצטיירת תמונה עגומה ביותר של מצב העמותה, כמעט למן הרגע בו החלה העבודה על המגרשים. העבודה לוותה בסכסוכים בלתי פוסקים בין חברי העמותה לבין מנהליה, בין החברים לבין עצמם, התארגנו להן קבוצות מיליטנטיות שהכתיבו מהלכים נוקשים כמעט מול כל גורם, מנכ"לים התחלפו קצב, מהנדסי פיקוח לא שרדו, קבלן (חברת לוי רמות, עמה מנוהל סכסוך של מליונים) ומבקר העמותה לא הוציאו תקופתם, העמותה ממש התקשתה לתפקד בנסיבות שכאלה. העמותה, כך עלה מן הראיות, היתה ועודנה מסובכת בשורה ארוכה של תביעות, כמעט עם כל גורם עמו באה במגע, מנהלים התחלפו, ישיבות "פוצצו", אם לקצר: תוהו ובוהו שרר בכל הקשור לתפקודה, ולדברים אלה היתה השלכה ישירה על תפקודה מול ערים, על ה"סדר" שבעבודתה, על יכולתה לקיים חוזים כלשונם. דוגמא ראויה ל"סדר" השורר אצל העמותה היתה שאלת התכניות. בין הצדדים התעוררה שאלה (שעליה עוד אעמוד בנפרד בהמשך) באם תכניות מסוימות נמצאות אצל העמותה. העמותה טענה שכן ערים סברה כי מדובר בטענה משוללת יסוד. עו"ד שמר גרס שתכניות כאלה כלל אינן קיימות, אך הסכים כי אם ימצאו תכניות שכאלה בכל שלב שהוא, לרבות בשלב הסיכומים, הרי שניתן יהיה להגישן לבית המשפט והוא לא ימחה בענין זה. למותר לציין, כי חרף הזמן הרב שחלף מאז ההסכמה ועד היום, לא הוצגו תכניות שכאלה, ברור שאינן קיימות. 17. מראיות ערים עולה, כי תכניות המגרשים היו מוכנות ונמסרו לידי העמותה עם חתימת ההסכם בין הצדדים, הסכם שנחתם ביום 21.9.92 (כשיצויין, שחברת דנהאוז חתמה עליו ביחד עם העמותה, כחלק מאותו צד). אינני מקבל את טענת התובעים כי לא קיבלו תכניות אלה מעולם. ראשית, הטענה אינה סבירה. מדובר בחוזה שמיועד להסדיר את עבודות התשתית של המגרשים עליהם יוקמו בתי החלומות של התובעים, חרף זאת, ביקשוני התובעים לקבוע כי כלל לא ראו את התכניות. צודק עו"ד שמר, כי בענין זה חל שינוי מעניין בגרסת התובעים. התובעים, כך מלמדות הראיות, לא רק שקיבלו את התכניות, הם אף דרשו לבצע בהן שינויים כאלה ואחרים. ראה לעניין זה גם את נספחי י"ט לתיק מוצגי הנתבעת. במכתב מיום 22.3.93, מאשר מנכ"ל העמותה (אחד מיני כמה שהתחלפו לאורך הזמן), כי התקבלו אצל העמותה תכניות וכי בהמשך התקבלו אצלה תכניות נוספות. מכתב זה אינו יכול להתיישב עם הטענה המאוחרת כי לא התקבלו כלל תכניות. (ראה לענין זה גם מכתבו של המהנדס יוני גולדשטיין מיום 4.11.93, ומכתבים נוספים העוסקים בתכניות מצב קיים (AS MADE). כפי שכבר ציינתי, לא נמצא טענה כי לא התקבלו תכניות אצל העמותה. למן מועד חתימת הסכם הפיתוח השני (הוא ההסכם נשוא התובענה), הפרה אותו העמותה באופן רציף. הוצגו בפני מכתבי הנתבעת, בהם התריעו עובדיה על הפרות חוזרות ונישנות של ההסכם, ככל שהדבר נגע לתשלומים שהיה על העמותה לבצע לידי הנתבעת. מעבר לכך, במסגרת אותו תוהו ובוהו עליו כבר עמדתי לעיל, פעלה העמותה, לא אחת, בניגוד להסכם התשתית, שקיום דווקני של הוראותיו הינו הכרחי. כך למשל, לא הועברו לידי הנתבעת בקשות העמותה להיתרי בניה (שבוששו להגיע, ועל כך בהמשך) וכך למשל, בוצעו העבודות השונות שלא על פי הסדר שיועד לביצוען, תוך הסבת נזקים רציפים במקומות בהם כבר ביצעה ערים את עבודות התשתית להן התחייבה, באופן שהסב נזק מתמשך לפרוייקט כולו. הוצגו בפני תמונות, שהעידו על נזקים רבים, שיכולים היו להגרם רק מעבודות שביצעה התובעת לאחר שערים השלימה את מחויבויותיה ביחס למקום הנזק. עוד הוברר מן הראיות, כי ערים, שפעלה לכל אורך הדרך באופן מסודר (וניכר היה כי אנשיה מתקשים מאוד להתמודד עם חוסר הסדר הקשה וחוסר המקצועיות שאפיינו את מהלכי העמותה), יכולה היתה לספק את המגרשים לאחר פיתוח במסגרת פרק הזמן החוזי והיתה זאת התובעת שממש הפצירה בה שלא למסור את המגרשים במועד. נקבעו מועדי מסירה, אליהם כלל לא טרחו אנשי העמותה להגיע, מכתבים בענין זה נותרו ללא מענה של ממש. ראה למשל לענין זה סיכום סיור מיום 29.6.93, שנערך בנוכחות נציגי העמותה, בו היה ברור כי חלק מן המגרשים כבר ראויים למסירה וכן מכתבו של מר איתן כהן מיום 23.12.93, שאף שאינו מופנה לעמותה אלא לדנהאוז (שכזכור חתמה על הסכם הפיתוח כצד אחד עם העמותה), מלמד על כך שהמגרשים אכן היו מוכנים במועד ואף לפניו. אגב, בפועל, גם אם היה ממש בטענות התובעים לאיחור במסירת המגרשים, הוכח מן הראיות כי לתובעים כלל לא היו היתרי בניה, ואלה החלו להגיע לידיהם, טיפין טיפין, רק באמצע 1994. מכאן, שהתובעים כלל לא היו מסוגלים מבחינה חוקית אפילו עבודות ראשוניות בשטח, דבר שלא מנע מהם להעלות טענות מופרכות כלפי ערים, בדבר איחור במסירה. אביהו שריד נחקר בענין זה מפורשות, ופרט לתשובות מתחכמות (שאיפיינו את כל עדותו בפני), לא היו לא תשובות של ממש בנושא (ראה למשל עמ' 96 לפרוטוקול, בישיבת העדות השניה בה העיד, עת מסר, כמעט בנשימה אחת, על שלושה מועדים נפרדים של קבלת היתרים). 18. בין הצדדים נתגלע ויכוח בשאלה מי יזם את נושא הפילוס של המגרשים. כפי שכבר צוין לעיל, חל שינוי עובדתי מסוים בטענות התובעים בענין הפילוס, אך הראיות מלמדות על כי מדובר היה בפניה של התובעים לערים, לשנות מן התוכניות, שהיו מוכרות להם היטב (שהרי עותק מהן נמסר להם עם חתימת חוזה הפיתוח), כל זאת מחמת תנאי השטח, שהרי מדובר בתוואי שטח הררי וקשה לביצוע. העיד המהנדס יוני גולדשטיין, ודבריו היו מקובלים עלי כנכונים, כי היתה זו העמותה שפנתה וביקשה את אותם שינויים. הוצגו בפני נספחי י"ח בתיק מוצגי ערים (שיאמר לזכותה, הקפידה לקיים תיעוד מלא ומקיף של כל המלך ומהלך אותו ביצעה, כל עדויות עדיה בפני גובו במסמכים לרוב ונתמכו בראיות, בין אם משלה ובין אם ראיות חיצוניות, דבר שהקל עד מאוד את מלאכת איתור העובדות כהוויתן בתיק רחב היקף זה), מהם עולה כאמור כי ערים נאותה לבקשת התובעת לבצע שינויים ועבודות נוספות במגרשים, ובלבד שהעמותה תדאג להמציא תכניות ללא דיחוי ותישא בעלויות השינוי. ראה לענין זה מכתבו של מר איתן כהן מיום 17.12.92, מכתבו של סמנכ"ל ערים מיום 29.12.92 ומכתב המתכנן רוברט קרוק מיום 31.1.93. ראה לענין זה גם סיכום ישיבה מיום 4.1.93, בה נכחו נציגי חברת ערים, מנהל הפרויקט וחשוב מכל - המתכנן מטעם העמותה (נספחי ד' לעדויות הנתבעת). שלא במפתיע, לא קוימו התנאים האמורים, הדברים מצוינים מפורות בסיכומי פגישות אשר בהן נכחו גם אנשי העמותה, לא מצאתי כל טענה, בכל שלב שהוא, כי סיכומי הפגישות אינם משקפים את שנאמר בהן. הדברים מצביעים על הזלזול המתמשך של התובעים בטיפול בענייניהם. אביהו שריד נחקר בענין זה במהלך החקירה הנגדית, וגם כאן עשה נסיונות לסייע בידי העמותה, אלא שבסופו של דבר נאלץ להודות, כי ככל הנראה לא קיימה העמותה את מחויבותה המפורשת לשאת בעלויות, כפי הסיכום עם מנהל ערים, מר אריה בר, ומן הטעם הזה, לא בוצע חלק מהשינויים. צודק עו"ד שמר כי עדותו של שריד עשתה רושם לא טוב במיוחד, הדברים בלטו לעין עד מאוד באותם חלקים בהם התכחש למסמכים מסוימים, עד שעומת עם העובדה כי היה זה הוא שצירף מסמכים אלה לתצהירו, לכך, כצפוי, לא היה לו הסבר של ממש. 19. התובעים ביקשו להבנות מעדות המומחה מטעמם, המהנדס גוכמן, שבה היה, לשיטתם, כדי לאשש את טענותיהם בדבר רשלנות ערים בביצוע העבודות. במהלך החקירה הנגדית, לא נותר הרבה מחוות דעת זאת, ושילוב חקירה זאת, ביחד עם ראיות הנתבעת (שלא להזכיר את ראיות התובעים עצמם, שבחלקן הניכר תמכו בגרסת הנתבעת), מחייב את הקביעה אין בחוות דעת זאת ממש. מושכל ראשון שהתחייב בטרם התייחסות לעבודות ערים, היה קריאת החוזה בין הצדדים. חוזה זה מגדיר בצורה מפורטת את שנטלה על עצמה ערים לבצע, אולם המומחה כלל לא טרח לעיין בו. אולם מסתבר, למרבית הפליה, כי המומחה כלל לא טרח לבדוק את התכניות הרלבנטיות. הוא לא ידע מה נטלה על עצמה ערים לעשות ומה נטלה על עצמה העמותה לעשות, אלא שמבחינתו הדברים אינם חשובים. אודה ולא אבוש, לא ירדתי לסוף דעת המומחה. הרי לב לבו של הסכסוך הינו בשאלה מה נטלה על עצמה ערים לבצע ואם אכן ביצעה את שנטלה על צמה בצורה מקצועית. המומחה התיימר לקבוע כי עבודת ערים אינה מקצועית, אך הוא לא ידע כלל מהי עבודת ערים ומהי עבודת העמותה, הוא אפילו לא טרח לבצע בירור רציני, לא פתח תכנית! עו"ד שמר הטיל בסיכומיו ספק אם המומחה ביקר כלל בשטח, והוא אף מנה סימנים רבים מדוע הוא סבור כי אלה פני הדברים, אני איני רוצה להרחיק לכת עד כדי קביעה שכזאת, במיוחד שעה שהמומחה הצהיר תחת אזהרה כי ביקר בשטח, אך קשה היה להתרשם כי עבודתו רצינית, בצדק העיר עו"ד שמר על אי התאמות בתאריכי חוות הדעת. בסיכומיו, מתייחס עו"ד שמר בהרחבה לשגגות שיצאו מתחת ידי המומחה, אין צורך לשוב ולפרט את אותן שגגות הן אכן קיימות. במיוחד בלטו הדברים, אם בכל זאת להתייחס לדוגמא אחת, שעה שהמומחה עסק בסוגיית גומחות הפילרים, וטען כי אלה בוצעו בו בעת עם קירות התמך, בה בשעה שבידי ערים היו תמונות מפורשות מהן ניתן היה ללמוד כי לא אלה היו פני הדברים וכי הגומחות הוקמו קודם לקירות התמך. בסיכומיו, התייחס עו"ד גל בהרחבה לשאלת הכלל הנקוב בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, אולם גם מכך לא יוושעו התובעים. ביחס לכלל זה נאמר למשל בת"א (ירושלים) 812/94 - אהרון כהן נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם) "השאלה מתי בית המשפט יחיל את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו נדונה במספר פסקי דין. פסק הדין אשר הניח את יסודות הכלל הוא ע"א206/89 חמוטל רז נ. בית חולים אלישע בע"מ ואח', פד"י מז(3) 805 . שלושת היסודות עליהם עומד כלל זה הם: "א. לתובע לא הייתה, או לא הייתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; ב. הנזק נגרם ע"י נכס אשר לנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". (שם, עמ' 816 ). (לדיון מורחב בשלושת היסודות, ראה גם ע"א241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ. הינדלי ואח', פד"י מט(1) 45" (תקדין מחוזי, כרך 98 (2), תשנ"ח/תשנ"ט 1998 עמ' 1504). התובעים, על פי שיטת פרקליטם בסיכומיו, אינם עומדים לפחות בשניים מן התנאים, הם מתיימרים לדעת, ידוע היטב, כך גם בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק, אין גם מדובר בנכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. כפי שעוד יבואר בהמשך, פעלו בשטח גורמים רבים בעיקר מטעם התובעים, קיימות ראיות לרוב המצביעות עליהם כגורמים לחלק לא מבוטל מנזקי התובעים (כשיצויין, הנתבעת אינה חולקת כי לתובעים נגרמו נזקים כאלה ואחרים, אך בין נזקים אלה ובין פעולותיה, כך היא גורסת בצדק, אין ולא כלום. 20. אל מול עדותו המגומגמת והלא מקצועית של מר גוכמן, ניצבו תצהיריהם של מר יוני גולדשטיין ומר איתן כהן. יוני גולדשטיין הינו מהנדס עתיר נסיון בפרוייקטים דוגמת הפרוייקט נשוא ההליך הנוכחי, הוא ליווה אותו לכל אורך הדרך. בנבדל מעדים אחרים שבאו בפני, שהמפגש שלהם עם הפרוייקט היה מקוטע ונקודתי (לרבות העד שריד, חרף יומרנותו), יכול היה עד זה להעיד על התמונה הכוללת, חלק לא מבוטל מן האירועים תועדו על ידו בזמן אמיתי, ומצאתי את עדותו מהימנה עד מאוד. מעדותו עולה, כי לכל אורך הדרך שאפה הנתבעת לבצע, ואף ביצעה בפועל, עבודה מדויקת עד כמה שניתן, בפרק זמן סביר, תוך שהיא עושה מאמצים עילאיים לקיים אחר החוזה כלשונו. בפועל, נמסרו המגרשים לידי התובעת, כשהם מבוצעים על פי התכניות, אם היו סטיות הרי שהן היו שוליות ומקום בו נמצאו תקלות של ממש, תוקן ללא דיחוי. עוד יצויין, כי התובעת ונציגיה אף אישרו בחתימת ידם כי קיבלו את העבודות השונות, ורק מאוחר יותר, נזכרו להעלות, לראשונה, טענות מטענות שונות, שבינן ובין המציאות אין ולא כלום. 21. יש איפוא לקבוע, הדברים עולים מתצהירו של גולדשטיין ומגובים בשורה ארוכה של מסמכים, כי הנתבעת ביצעה את עבודתה בצורה תקינה וטובה. מהיכן אם כן באו כל אותם נזקים להם טוענים התובעים? התשובה לכך פשוטה - קבלני התובעים. במסגרת אותה מהומה רבתי שהתנהלה באתר, פעלו גורמים רבים מטעם העמותה, והובאו ראיות למכביר הצביעות עליהם כגורמים לתקלות מתקלות שונות שנגרמו באתר. הוגשו לתיק המוצגים עשרות צילומים שיש בהם כדי להצביע על ההרס שנגרם לעבודות אותן ביצעה ערים, ניתן לראות על נקלה בתמונות את העבודות ואת ההרס, ואפילו מר שריד נאלץ לאשר, תוך כדי חקירה נגדית (ואפילו בחקירה חוזרת) כי נזקים נוספים שנראו בתמונות הינן תולדת עבודת כלים שהופעלו על ידי העמותה. בכלל, אין הגיון רב בטענה כי הנתבעת תבצע עבודה ואחר-כך תשלח כלים כדים להחריבה. הראיות מצביעות על כך, כי היו אלה חוסר הסדר בעבודת העמותה, ביחד עם חוסר זהירות מינימלי בביצוע העבודות, שהביאו לחלק לא מבוטל מן הנזקים, שכיום מבקשים התובעים ליחס לנתבעת. ראה למשל לענין זה מכתבו של גולדשטיין לעמותה מיום 3.9.95, כמו גם שורה ארוכה של מכתבים ופניות (שלא מצאתי כי נענו על ידי התובעת בטענה שאינן משקפות את המציאות), בהם התריעה הנתבעת, פעם אחר פעם, כי הקבלנים מטעמה מסבים נזקים כבדים לאתר, נזקים אותם יש לתקן לאחר מכן, בעלויות לא מבוטלות כלל ועיקר. 22. סיכום הרכיב הנזיקי בתובענה, מעלה כי גם כאן כשלו התובעים, כשלון חרוץ, במלאכת הוכחתו. לא רק שדרכם לא צלחה להוכיח את התביעה, אלא באה הנתבעת וסתרה, אחת לאחת, את טענותיהם העובדתיות, תוך שהיא מוכיחה, באותות ובמופתים, כי היא כן קיימה אחר חיוביה החוזיים, מראשית ועד אחרית, היא פעלה במיומנות ובשקידה סבירה, לא נמצא מתום בדרך עבודתה. הנתבעת, כך עולה מן התשתית הראייתית, פעלה על פי התכניות, עבודתה היתה מקצועית, הליך הפילוס היה ההליך הנכון במציאות ההררית בה בוצעה העבודה, הפילוס בוצע כדבעי, העבודה בוצעה על פי לוח הזמנים המתוכנן (במגבלות שינויים שהתבקשו על ידי התובעת), כאמור, לא נמצא כל פגם בעבודתם. צודק עו"ד שמר, עת הוא טוען בסיכומיו, כי חלק מעדי התביעה תמכו תמיכה של ממש בטענות הנתבעת, עד שהוא מצא לנכון להשוותם לבלעם המקראי. 23. מכלול הנתונים שפורטו לעיל, מלמד כי לתובענה החוזית אין כל בסיס, וזאת לאור לשון ההסכם ת3/, המונע מן התובעים שאינם העמותה לתבוע מכח הוראותיו, לעמותה אין יכולת תביעה עצמאית (לכל היותר, אם היתה מוכיחה זאת, אולי היתה יכולה לתבוע כשלוחת התובעים), וממילא, הוכח פוזיטיבית כי הנתבעת קיימה באופן מלא אחר הוראות החוזה, היתה זאת העמותה, שבאופן רציף ועקבי הפרה את הוראות ההסכם בין הצדדים. הוכח כי העברות הכספים לא בוצעו בידי הנתבעת, כך שהטענות בענין עשיית עושר ולא במשפט (שממילא, בנסיבות, נשמעו כמעין זעקת הקוזק הנגזל) הופרכו מכל וכל. עוד הוכח, כי הנתבעת ביצעה את העבודות במקצועיות ובמיומנות רבה, כי נזקים שנמצאו באתר, אם בכלל, היו כולם תולדה של עבודות רשלניות של העמותה והקבלנים שפעלו מטעמה, התובעים לא הצליחו להוכיח את תביעתם, על איזה ממרכיביה. כל כולה של התובענה, כפי שכבר רמזתי לעיל, בפתח פסק-הדין, לא היה יותר מאשר נסיון ציני להביא את הנתבעת לשלם לתובעים כספים שלא הגיעו להם. יתכן שהתובעים סברו כי אם יפעילו לחץ די הצורך על הנתבעת, תתרצה האחרונה ותשלם להם סכומי כסף כאלה ואחרים, אלא שבפועל הוברר, כי הנתבעת עשתה שיעורי בית לכל אורך התקופה, מערכת יחסיה הלא פשוטה עם העמותה וחבריה תועדה בכתובים לכל אורך הדרך, כך שבבוא יום פקודה, יכולה היתה להציג ראיות של ממש, אשר השמיטו את הבסיס מתחת לתובענה. 24. התביעה נדחית. בשים לב להיקף ההליך, לעובדה כי מדובר ב12- תובענות מאוחדות, למספר הישיבות, ולכל אותם מחדלים דיוניים עליהם כבר עמדתי, אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. תביעה מופרזת