תיקון טעות סופר - תביעה ביטול רישום

פסק דין מבוא. 1 . התובעים סידני הרולד וולק ואנט וולק אזרחי דרום אפריקה רכשו מקרקעין במגדיאל בתחילת שנות ה- 50 הידועים כחלקה 51 בגוש 6408 (להלן: "החלקה") וזו נרשמה על שמם בלשכת רישום מקרקעין ב- 1958 . באוקטובר 1984 בוצע "תיקון טעות סופר" ברישום הנ"ל ושמות הבעלים שונו לסידני הרולד וולט ואנט וולט. בהמשך נרשמה אנט וולט כבעלים יחיד לכל החלקה מכח ירושה . הקרקע נמכרה על-ידה לנתבעים 4 - 7 . התביעה שבפנינו היא לביטול רישום "תיקון טעות סופר" , ביטול רישום הקרקע על שם הקונים, הנתבעים 4 - 7 ולהשיב את המקרקעין לבעליהם המקוריים, הם התובעים. לחילופין נטען, כי על הנתבעת 1 היא מדינת ישראל והנתבעים 2 ו- 3 אנט וולט, ו- הרולד פיליפ וולט, אח ואחות האחראים לתיקון טעות הסופר, לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב שמיטת הקרקע מבעלותם. 2 . המסגרת העובדתית הרלוונטית. 2.1. רכישת המקרקעין על-ידי התובעים והקשר עם בני משפחת עוזר. התובעים אזרחי ותושבי דרום אפריקה נכון לכל המועדים הרלבנטיים לדיון זה, ביקרו באוקטובר 1952 בישראל. לפני ששבו לארצם, החליטו לרכוש מקרקעין בארץ. לשם כך חתמו שניהם על ייפוי כוח נוטריוני (ת2-1/) לפני הנוטריון הציבורי דאז ה"ה נחום ברנט ז"ל המסמיך את מאיר פרידגוט דודה של התובעת 2, תושב מגדיאל אז, לבצע את הרכישה עבורם. הנוטריון אישר את התייצבותם של התובעים לפניו וכך נרשם בגוף האישור: "אני מאשר בזה שביום ובתאריך הבאים הופיעו בפני מר סידני הרולד וולק ומרת אנטה וולק 'תושבי תל-אביב ובפני חתמו ברצון טוב ובהודאה בתוכן כתב זה' ולראיה הנני לאשר את חתימתם בחותמי ובחתימת ידי, היום, יום שישי, לחודש נובמבר, שנת 1952 ". יש לציין כי העדים לייפוי הכוח היו שמואל מילצ'בסקי ומאיר פרידגוט. פרידגוט מצא חלקה אשר יש בה כדי להתאים לדרישת התובעים ושלח אליהם מכתב המבקש את אישורם לרכישה (ת1/ 6-). התובעים אישרו . החלקה שנרכשה היא החלקה נשוא הדיון ונרשמה על שם התובעים בחלקים שווים, ללא מספרי תעודות זיהוי או דרכון. פרידגוט טיפל עבור התובעים בנכס. במסגרת זו נתן למר יוסף עוזר רשות לעשות שימוש במקרקעין לצורך גידול דבורים ותמורת השימוש נשא האחרון בתשלומי הארנונה של הרשות המקומית. מאיר פרידגוט נפטר לבית עולמו בשנת 1973 . לאחר פטירתו ובעקבות פניות של התובעים גם למשרדי המועצה המקומית הוד השרון נוצר קשר ישיר בין התובעים ליוסף עוזר, הוא אביו של הנתבע 7 . במכתבו אליהם מיום 24/7/74 (ת1/ 23- a) מפרט יוסף עוזר כי הוא מחזיק ועושה שימוש בנכס מאז 1956 על ידי גידול כוורות דבורים לצורך ייצור דבש ומוסיף כי ברצונו להמשיך להחזיק ולעשות שימוש בנכס והוא מוכן לשלם את כל המיסים לעירייה. כעדות לנכונות זו צירף למכתבו קבלה על תשלום ארנונה על החלקה מיום 14/7/74 (ת1/ - 23 ). את מכתבו חתם יוסף עוזר במילים “I beg to remain dear sir”.. ביום 10.12.74 השיב התובע 1 ליוסף עוזר והתיר לו להמשיך להחזיק ולהשתמש בחלקה תמורת תשלומי המסים, כאשר הוא מבקש ממנו לשלוח אליו את הקבלות על תשלומי המסים, וכך נעשה. מאז ועד שנת 1980 נהגו התובעים ויוסף עוזר להתכתב מפעם לפעם, כאשר עוזר היה שולח לתובעים כמעט מדי שנה את הקבלות בגין תשלומי הארנונה. כמו גם כרטיסי ברכה לראש השנה. מידע נוסף על הקורה ועל סילוק תשלומי המסים החלים על החלקה, נתקבל אצל התובעים גם מקרובים אחרים שביקרו בארץ או שחזרו אליה משיהות בדרום אפריקה ונתבקשו לבקר במקום [ראה גם ת/ 1 (34-37,) וכן ת/ 1 (40)]. באחד ממכתביו של עוזר בשנת 1980 (ראה ת/1 (33 ) התעניין הוא ברכישת המקרקעין עבור בנו,- הנתבע 7 איתן עוזר. הבקשה נדחתה. בשנת 1985 הגיעו ארצה לביקור בת התובעים ובעלה, ד"ר דני לם. לבקשת התובעים ביקר ד"ר לם בביתו של יוסף עוזר, וזה דיווח לו כי הוא ובנו, איתן עוזר, משתמשים בחלקה לצורך הנחת ציוד חקלאי (ת5/ סע' 16). ראוי להפנות בענין זה לעדותו של ד"ר לם, שעדותו מהימנה ונמסרה לבית המשפט באופן שוטף ובתיאורים חיים על קורותיו בביקורים אצל בני משפחת עוזר . בביקור הראשון הנ"ל בשנת 1985 באר בפני יוסף עוזר כי הוא חתנם של בני הזוג וולק. הראשון אישר כי הוא מתכתב איתם כל הזמן והזמינו לביתו. תוך כדי שתיית התה חזר וביקש לקנות את המקרקעין ואף דאג שלם ישוחח עם איתן. לם סירב אף לבקשתו של איתן, וכך הוא מעיד: “...he showed me a telephone address book, or some sort of little book, something like I was about to show you now, I’ve got something in my pocket, and showed me the address of my in laws, Mr. And Mrs. Wolk, and their address in SA, and showed me that he had been communicating with them at that particular point in time. During the course of that visit he asked me whether they would be interested in selling the property , because he and his son were using the property and they would very much like to buy the land. And I said to him - I’m sorry, my parents in law want to retain their portion of land in israel, and they have no intention to sell, and in fact the purpose of my visit was to establish what had been happening with the land, because there had been a break in the correspondence for some 4-5 years I believe at that stage, and they hadn't heard, and they asked me to go and check it out, and specifically that I should be involved, because I could speak hebrew and communicate. So that’s in fact what happened , all the conversation with Mr. Ozer was in hebrew, and he pressed me on an interest in purchasing and land, he told me what they’d done with it, what they’d used it, the nature - the had paid the rental and the rates and the taxes the whole time, and than he asked me - he said , look, i’d like you to speak to my son, and he rang his son Eitan, who lived somewhere nearby, I didn't see Eitan, Ididn't meet him at that stage, he asked me, and Eitan again asked me on the phone, is there any possibility of puruchasing the land. I assume that Mr. Ozer thought that his son could perhaps convince me , but I said, look, I wasn't in a position to be able to do that, my in laws didn’t want to sell it...” ( ע"מ 48-49 לפרוטוקול) “... I came to Israel at that time with my wife, it was very hot, it was June, and ... she remained in Jerusalem and I went by myself to look at the land, and at that stage had no idea that there was any issue whatsoever, and that was the whole thing, and I spoke to him and then he wished me goodbye, by the way he wrote down my name and my address and telephone number in Australia, Mr. Joseph Ozer, in his book, and I said to him, should there be any need to ring to discuss any matter in relation to the land and there is some difficulty in correspondence and he wants to talk about it, I’d be willing to be able to speak , and I could then convey to my parents in law what the content was” (ע"מ49-50 לפרוטוקול) בשנת 1990 שהה ד"ר לם בארץ וביקר שנית את יוסף עוזר. בביקור הזה התברר לו כי בשנת 1989 נמכרה החלקה. לעניין הגילוי בפגישה השגרתית עם יוסף עוזר הוא מעיד: “ in 1990, when I returned on the second occasion, and met with Ozar again... Mr. Ozar claimed that they’d bought the land, and I said to him that’s impossible, you know, you’ve been in touch with my parents in law the whole time...he rang Eitan at home ... and we went around to the house...and I said to Eitan, whom I’d previosly spoken to but I’d never seen, I said to him, and we spoke in hebrew... what’s happening here, this is land that doesn’t belong to you, you’re the tenants...how can you buy land that isn’t- whats going on, it’s our land, you’ve been in contact the whole time... and he told me look, אדוני, we’ve got the land, there’s nothing you can do, nothing will help you...finished, סוף פסוק..so I walked out of the house” (ע"מ 50-52 לפרוטוקול) 2 .2 . תיקון טעות סופר. כאמור נפטר פרידגוט בשנת 1973 וכמנהל עזבונו התמנה מר דב גניחובסקי שהוא גם אחיינם של הנתבעים 2 ו- 3. מסתבר כי בשנת 1981 , כשבע שנים לאחר פטירת פרידגוט, "גילה" גניחובסקי בין ניירותיו של פרידגוט את מסמכי רישום המקרקעין נשוא הדיון. הוא פנה אל הנתבעים 2 ו- 3 שבמקור היו אזרחי דרום אפריקה ובזמנים הרלבנטיים לדיון, אזרחי ארצות-הברית והעביר להם את המסמכים. לא נתברר עד תום מה הביא את גניחובסקי ואת עורך-דין אהרון דגן שטיפל בשמם של הנתבעים 2 ו- 3 בהליך תיקון טעות סופר לסבור שהמקרקעין שייכים לנתבעים הנ"ל. גניחובסקי לא התייצב בבית המשפט ולא נתן הסבר לפעולותיו. גם עורך הדין אהרון דגן לא זומן לבית המשפט להעיד מטעמם של נתבעים אלה . העדרם של העדים נזקף לחובתם של הנתבעים 2 ו- 3 . בשל דימיון, אך לא זהות, עם שמות התובעים הניחו, לטענתם, הנתבעים 2 ו- 3 כי החלקה נרכשה עבורם על-ידי אביהם סידני וולט ז"ל. ולפיכך הגישו בקשה לתיקון טעות סופר ללשכת רישום המקרקעין. בבקשה עתרו לשנות את הרישום מהרולד סידני וולק להרולד וולט ומאנט וולק לאנט וולט. שם אביהם של הנתבעים 2 ו- 3 היה סידני וולט. הנתבעת 2 שמה היה אנט וולט ושם אחיה הרולד פיליפ וולט. וכך מבארת אימם של הנתבעים מרים וולט, אלמנתו של סידני וולט בתצהיר מיום 24.12.81 (נ14/4): "בשנת 1952 ביקרנו אני ובעלי בישראל וזכור לי ואני יודעת כי בעלי עשה פעולות שונות לרכוש קרקע בישראל באמצעות קרוב שלנו מאיר פרידגוט ממגדיאל" ובסעיף 4 : "אני מזהה את כתב ידו של בעלי על יפוי הכח שנתן לפרידגוט ולדעתי בעלי חתם פעמיים על ייפוי הכוח פעם בשם סידני הרולד וולק ופעם בשם אנט וולק. אני חושבת שבעלי הוסיף לשמו את שם בנינו הרולד, וחתם בשם בתנו אנט וסירס את משפחתנו לוולק בגלל שבזמן ההוא הוצאת כספים מדרום אפריקה הייתה עבירה חמורה והוא חשש לעשות עסקה בשמו המדויק" . תצהירו של גניחובסקי מיום 25.11.81 (נ11/4/): "הנני קרוב משפחה של משפחות פרידגוט ווולט, והכרתי היטב אותם ואת שאר בני המשפחה, וכך ידעתי שהאנשים היחידים הקשורים למנוח פרידגוט ז"ל ואשר יכולים להיות קשורים לחלקה והנושאים שמות דומים לרשום בתעודות הרישום הנ"ל הם אנט וולט והרולד סידני וולט, אף ששם המשפחה בתעודות הרישום היה וולק". ולבסוף תצהיר משותף של הנתבעים 2 ו- 3 מיום 14/4/83 (נ12/4) בו הם מצהירים כי: "במשך שנים היה ידוע לנו שיש למשפחתנו אדמה במגדיאל בישראל שרכש אבינו בביקורו בישראל ב1952- ושמטפל בענין הזה קרוב שלנו תושב מגדיאל מאיר פרידגוט ז"ל, אבל כיוון שכל השנים חיינו בדרום אפריקה לא התעניינו בנושא ולא ידענו פרטים מדויקים". ובהמשך "הואיל וידענו על קרקע בישראל שמנוהלת על ידי מר פרידגוט, והואיל ותעודות הרישום כנ"ל נמצאו בין חפציו של פרידגוט המנוח, והואיל ואנו ויתר קרובינו לא מכירים אנשים בשם וולק שהיו קרובים או מקורבים לפרידגוט אנו מניחים שאנו הננו אותם אנט וסידני הרולד וולק הרשומים כבעלי החלקה הנ"ל, ושהשמות הללו סורסו במתכוון כדי להסתיר רכישת הקרקע משלטונות דרום אפריקה בשל הוראות החוק שאסר הוצאת כספים משם" המפקחת על רישום המקרקעין בדקה את המסמכים השונים שהונחו לפניה ומצאה כי בבקשה חסר השם סידני שהופיע על ייפוי הכוח ששימש לצורך חתימת שטרי המכר המקוריים, לכן נרשמה ביום 8/7/83 (נ3/4/) הערה למבקשים: "מתוך החומר עולה שהרכישה בוצעה עבור הרולד סידני וולט (וולק) האב ואנט וולט (וולק) ולא הבן וזאת כאמור בייפוי הכוח... לכן יתקן עו"ד דגן את הבקשה". כאן צריך להוסיף הערה ששמו המלא של הנתבע 3 הוא הרולד פיליפ וולט. בעקבות כך הגישה הנתבעת 2 בקשה חדשה לתיקון שעניינה הפעם ברישום המקרקעין על שמה ועל שם אביה סידני וולט. לצורך כך צרפה תצהיר נוסף מיום 8.7.84 (נ5/4) שבו הצהירה כי "הנני יודעת ויכולה להצהיר כי אבי המנוח הוא שרכש בשמותינו בזמנו את חלקה 51 בגוש 6408 בהוד השרון" . בבקשה חדשה זו היה חסר השם הרולד שהוא שם האח, אך לא שם האב ששמו סידני. לאור ההסברים שניתנו לה על ידי הנתבעים הנ"ל ועורך-דין דגן ועל אף השינויים בין השמות השונים, הורתה המפקחת על תיקון טעות סופר בלא להפנות את הצדדים לבית המשפט. ביום 29.10.84 נרשמה מחצית החלקה על שמו של אדם שאיננו קיים והוא הרולד סידני וולט. זהו עירוב של שמות. הרולד משם הבן הרולד פיליפ וולט וסידני משם האב סידני וולט. אמנם גניחובסקי בתצהירו הצהיר כי שם בנו של סידני וולט הוא הרולד סידני וולט, אך זה בפירוש לא נכון. המחצית האחרת תוקנה ונרשמה על שם אנט וולט הבת. לאחר ביצוע התיקון פנתה הנתבעת 2 בבקשה לרישום צו ירושה לגבי חלקו של סידני וולט במקרקעין ולא הרולד סידני וולט , שכן אביהם של הנתבעים הנ"ל נפטר בקייפטאון כבר בשנת 1973 . האחרון השאיר אחריו צוואה שלא מנה בה את החלקה הספציפית בין רכושו לכן נזקקה הנתבעת 2 לצו ירושה ולשם כך ויתרו אחיה ואמה על חלקם במקרקעין לטובתה. עם רישום צו הירושה , הפכה נתבעת 2 לבעלים היחידים של המקרקעין נשוא הדיון. 2.3. מכירת המקרקעין לנתבעים 4 עד 7. בסמוך לשלהי 1988, ביקשה הנתבעת 2 למכור את החלקה ופנתה לשם כך לעו"ד זאב מנקין (להלן: "מנקין"). מנקין פנה למשרדי תיווך בהוד השרון ובין היתר למשרדי התיווך שבבעלות מר משה פרלמן-הנתבע 4 ומשרד התיווך בבעלות שלמה סלומון-הנתבע 6. השניים החליטו לשתף פעולה ולקנות את החלקה לעצמם. אני דוחה את גירסתם כאילו לחלקה הזאת לא היה דורש. ראשית, לא הציגו בפני הנתבעים הנ"ל איזה פניות עשו ללקוחות פוטנציאליים או מעונינים בקרקע ונדחו. הניסיון להציג את בני משפחת קסל כקונים אפשריים, כשל, כפי שיפורט בהמשך. על-פי הראיות שבידינו יוסף עוזר ובנו-הנתבע 7 היו מעונינים ביותר ברכישת החלקה וזאת ללא כל שותפים. יכולה אני לקבוע כי הנתבעים 4 ו - 6 הריחו באפם, בהתחשב במקצועם ומומחיותם, שנקרתה לפניהם עיסקה מוצלחת ביותר. הבעלים בחו"ל, עורך-הדין המייצגם בארץ אינו אמון על מחירי הקרקעות ועל האופציות האפשריות העומדות לפיתחה של החלקה כגון; תהליך של שינוי יעוד במקרקעין מחקלאי למגורים, וכן שהחלקה מעובדת ומוחזקת על-ידי אחר. אשר על כן לא היו מעונינים להציע את החלקה לאחרים שבכך תהא החמצה של הזדמנות. הנתבעים 4 ו- 6 צירפו אליהם את הנתבע 7 כקונה. הגירסה שהציגו לפני בית המשפט היתה כי שמחו לעשות כן מהטעם, ומטעם זה בלבד, שבהיותו מעבד הקרקע זכאי הוא לפטור ממס רכוש מקרקעין. על כן דחו מפניהם קונים אחרים ה"ה לאה וטוביה קסל שאוו לרכוש את המקרקעין. הגירסה הזו של פרלמן וסלומון איננה תואמת את עדותם של בני הזוג קסל. אלה העידו במפורש כי לא לקחו חלק במו"מ לרכישת הנכס. לאה קסל העידה ביום 3.6.98 : "בהחלט אני יכולה להעיד שלא היה משא ומתן לרכישה של המגרש הספציפי נשוא הדיון" (עמ' 70 לפרוטוקול). ובתשובה לשאלה האם פנו לנתבע 6 לצורך קניית מגרש להשקעה העיד בעלה כי: "לא. לא היה לנו עניין בזה. לא היה לנו עניין בהשקעות" (עמ' 72 לפרוטוקול). ובאשר לאפשרות שהיה נכנס לשותפות עם סלומון לרכישת הנכס ענה: "זה לא עלה על הפרק ואם היה עולה הייתי פוסל אותה" (עמ' 73 לפרוטוקול). בעניין זה נחה דעתי כי עדיפה גירסתם של בני הזוג קסל. ראשית, לא נמצא טעם ואינטרס אשר בגינו ירצו בני הזוג קסל להעיד דבר מה שאינו אמת, בעוד שכפי שנראה לנתבעים 4 ו- 6 יש אינטרס להראות כי צירוף שלישי לקניה התבשל עוד קודם לצירןף הנתבע 7 וזאת במטרה ליצור "מרחק" בינם לבין הנתבע הנ"ל. שנית, בתשובה לשאלון התובעים (נ9/א) המבקש תשובה לשאלה מתי וכיצד נוצר הקשר בין הנתבעים 4 ו- 6 לנתבע 7, הנתבעים הנ"ל אינם מזכירים את המשא ומתן הקודם עם קסל. יש בכך כדי לעורר פליאה שהרי אם התקיים באמת משא ומתן שכזה, היינו אמורים למצוא לכך זכר כבר בתשובה לשאלון. ולא רק זאת. הנתבע 6 סתר עצמו באשר לאופן שבו נוצר הקשר בינם לבין הנתבע 7. בתשובה לשאלה 7 בשאלון הנתבעת 1 (נ10/א) מצהיר כי: "לאחר פנייתו של עורך דין מנקין אליי ואל משה פרלמן. יצאתי לראות את המקרקעין יחד עם משה פרלמן ושם פגשנו את איתן עוזר". לעומת זאת בחקירתו הוא אומר "אני באמת לא זוכר אם הלכתי לשטח" (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 1/4/98). אם כך, נשאלת השאלה כיצד נודע לו על קיומו של הנתבע 7? לפרלמן היתה תשובה והיא כי במשרדי המועצה המקומית נאמר לו שאיתן עוזר הוא המעבד את המקרקעין. בהערת סוגריים אציין כי נכון להניח שבמשרדי הרשות היתה התכתבות עם הרולד סידני וולט. שתכתובת כזאת התקיימה במשך השנים והאחרונה שבהם בשנת 1985 . היתכן שפרלמן מתווך מקרקעין תושב ותיק של מגדיאל לא ראה את תיק החלקה במשרדי המועצה? כאמור, איתן עוזר, בנו של יוסף עוזר, כמוהו כאביו והמידע שיש לאחד יש לשני. בתשובתו לשאלה 13 בשאלון הנתבעת 1 (נ10/א) הוא אומר כי הקשר בינו לבין אביו היה אמיץ ושניהם עיבדו במשותף את החלקה ועבדו יחדיו. אי לכך המידע לגבי שאלות 4-10 בשאלון ידוע לו מתוקף היותו בנו של יוסף עוזר. אין מחלוקת על כך שהנתבע 7 הכיר את השם וולק וידע שהינו שייך לבעליה של החלקה. בחקירה נגדית מיום 3/6/98 בתשובת לשאלת בא כח התובעים הוא עונה "אני אחסוך לך. אני לא מתכחש לשם (צריך להיות לכך- א.ק) שידעתי את השם וולק" (עמ' 86 לפרוטוקול) אכן, הנתבע 7 אינו דובר אנגלית, אבל הוא ידע על הקשר וחילופי המכתבים בין אביו לבין וולק כפי שיעידו דבריו הבאים "אני אומר פה שידוע לי שהיה קשר בין אבי לבין סידני הרולד וולק. היה קשר עם מכתבים" (עמ' 78 לפרוטוקול). הנתבע אף שילם בעירייה עבור אביו את תשלומי הארנונה וקיבל קבלה (ת33/1/) אשר עליה מצוין במפורש שם הבעלים וולק. אני קובעת גם כעובדה כי הוא שוחח עם דני לם בשנת 1985 על רכישת המקרקעין ונדחה על-ידו. אינני מאמינה לנתבע 7 ולגירסאותיו כפי שעלו בפני. במהלך משפט זה נוכחנו לראות "אי דיוקים" בעדותו. בחקירה נגדית הצהיר הוא כי הפסיק לעבד את החלקה בשנת 1988 (ראו עמ' 84 לפרוטוקול). לעומת זאת בתצהירו למס רכוש משנת 1992 נרשם כי הוא מעבד את הקרקע ברציפות משנת 1982 ולא חדל. את הסתירה הזו ניסה הנתבע 7 ליישב על ידי כך שאמר כי משנת 1988 הוא הניח על הקרקע ציוד חקלאי, ולדידו הנחה זו עולה כדי עיבוד הקרקע. דא עקא שלרשות המס הצהיר שבאותו זמן הוא מגדל בקיה בשטח (נ14-1/). כשהועמד בפני הסתירה שבהסבריו השיב: "אם את מפנה אותי לתצהיר הנ"ל ששם כתוב שאני מגדל בקיה. אני משיב שזה גם הנחת ציוד חקלאי" (עמ' 85 לפרוטוקול). בין גידול חקלאי לבין הנחת ציוד חקלאי אין כלל מן המשותף וגידול בקיה הוא גידול בקיה ולא הנחת צינורות. הנתבע 7 טען לפני כי גם הנחת ציוד חקלאי משמשת למתן פטור ממס רכוש, אך אם כך הדבר נשאלת השאלה מדוע לא ציין זאת במפורש גם לרשויות מס רכוש? סתירה נוספת בדבריו של הנתבע 7 נמצא ביחס לבדיקת צו הירושה בידי עורך דינו רפאל לב. בחקירה נגדית מעיד הנתבע 7 "שהוא (עורך דין לב) לא אמר לי שהוא בדק צו ירושה אני גם לא שאלתי אותו (עמ' 86 לפרוטוקול). מאידך בסעיף 9 לתצהירו (נ17/) הצהיר הנתבע 7 כי עו"ד לב בדק את הרישום באופן יסודי, בכך שמעבר להוצאת נסח רישום בדק גם את צו הירושה . ראוי לציין כי הנתבע 7 העיד על קשר אמיץ בינו לבין אביו: "מה ששל אבי אנחנו כביכול יחד. אני עוזר לו, זה אותו הדבר. התחלתי לעזור לאבי בגיל 3 " (עמ' 84 לפרוטוקול). כל זכויותיו של הנתבע 7 במקרקעין מקורם בזכויותיו של אביו. ונוכח הקשר האמיץ, כפי שבא לידי ביטוי הן בתכתובות והן בכלל הראיות, אין לי ספק כי יוסף עוזר ובנו ידעו ששם הבעלים של הנכס הוא וולק וכי הם אינם מעונינים במכירת החלקה. ששתי פניות כאלה אליהם נדחו. דני לם העיד כי הנתבע 7 הודיע לנתבעים 4 ו- 6 כי לאור זכויותיו במקום, עומד הוא על צירופו כקונה. עמידה זו היא שצירפה אותו אליהם. הנתבע 7 לא עשה בירור כלשהו שמטרתו לעמוד על ההבדל בשמות הבעלים הרשומים. הקשר האמיץ עם אביו לא היה אמיץ מספיק כדי שיפנה אל אביו וישאל אותו אם ידוע לו כי שם הבעלים הוא וולט ולא וולק, וממילא לא נשלח מכתב אל משפחת וולק בכדי לברר האם נעשה מצידם תיקון טעות סופר בלישכת רישום המקרקעין. אמנם התובעים עברו דירה, אך כתובתם המעודכנת הייתה רשומה בפנקסו של יוסף עוזר. דני לם גם נתן ליוסף עוזר את כתובתו למקרה שיוסף עוזר ירצה ליצור עימו קשר באופן ישיר (ראו סעיפים 10 ו11- לתצהירו של לם) . הנתבע 7 אף לא שאל את אביו אם ידוע לו כי הרולד סידני וולק הסתלק לבית עולמו, לאור צו הירושה שהוצא. הנתבע 7 אף לא עיין בצו הירושה שהוחזק בידי עורך דינו, עו"ד רפאל לב, ואשר מראה כי סידני וולט נפטר ב1973- בעוד שהנתבע 7 ידע כי ב1980- אביו התכתב עם הרולד סידני וולק. מצו הירושה עולה גם כי וולט נפטר בעיר קייפטאון בעוד שעל פי ההתכתבות שנוהלה בין יוסף עוזר לתובע 1 ידוע כי וולק התגורר ביוהנסבורג. לנתבע 7 הייתה אף את האפשרות לבדוק את ייפוי הכוח שנחתם על ידי הנתבעת 2 לטובת מנקין שנחתם ונשלח מארצות הברית ולא מדרום אפריקה אשר בה התגוררו התובעים. בדיקות כאלה לא נעשו. ביום 29/6/89 נערך חוזה מכירה בין הנתבעת 2 לבין הנתבעים 4-7 (נ23/2/) בו רכשו הנתבעים ביחד ולחוד את החלקה מהנתבעת 2 תמורת סך של 18,500 $ ובתוספת מיסים מסוימים שרבצו על הרוכשים. בחוזה המכירה הצהירה הנתבעת 2 כי היא המחזיקה היחידה של החלקה הידועה כגוש 6408 חלקה 51. אין חולק על כך כי הצהרה זו הייתה מנוגדת למציאות בשטח אותה הכירו הנתבעים 4-7, אשר ידעו כי בפועל מחזיק בחלקה הנתבע 7, עם זאת ואף לא אחד מהם מצא לנכון להעיר הערה כלשהי בנדון. בהקשר זה חשוב לציין כי עוד קודם לכן הנתבע 4 הוא זה שסיפר למנקין שהקרקע מעובדת, וזה ענה לו כי הוא לא ידע על כך (פרוטוקול מיום 1/4/98 עמ' 52). הנתבע 4 לא שאל את מנקין כיצד ייתכן כי הוא אינו יודע על כך וכמו כן אף לא שאל את הנתבע 7 מכח מה הוא מחזיק ומשתמש בקרקע. ביום 19.12.89 נרשמה החלקה על שמם של הנתבעים 4-7. 3 . דיון סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969." בכך בא לידי ביטוי עקרון סופיות הרישום במקרקעין מוסדרים. בפסיקה נקבע כי את סעיף 125 (א) הנ"ל יש לקרוא יחד עם סעיף 10 לחוק המקרקעין הקובע כי: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". סעיף 10 מסייג את תחולת סעיף 125 (א) בכך שהוא קובע כי האפשרות לסמוך באופן קונקלוסיבי על הרישום אינה עומדת לכל קונה אלא רק לקונה בתמורה ובתום לב ורק קונה שכזה שרשם את זכותו תוך הסתמכות על המירשם יהיה עדיף על הבעלים המקורי אפילו אם הרישום עליו הסתמך לא היה נכון. בכך בא לידי ביטוי בסעיף 10 עקרון תקנת השוק במקרקעין מוסדרים [ראו י' ויסמן, חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 - מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל) 87-86; ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג, פ"ד מב(1) 584 ]. בשל המשמעות המפליגה של ההוראה בסעיף 10 שתוצאתה היא כי הבעלים המקורי מאבד את רכושו על לא עוול בכפו, נקבע כי כדי להקנות עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי יש להקפיד על קיום שלושת התנאים שבסעיף 10 (תום לב, תמורה ורכישה תוך הסתמכות על המירשם). הנטל להוכחת אותם תנאים מוטל על הטוען לזכות מכוח רכישה שיסודה בשלילת זכות קניין לגיטימית מבעליה (ראו ע"א 109/87 חוות מקורה סע"מ נ' חסן ואח', פ"ד מז(5) 1; ע"א 599/77 קורצפלד ואח' נ' אדלר ואח', פ"ד לד(2) 29). בעניננו הנתבעים 4-7 ראו כי בנסח מלשכת רישום המקרקעין מופיע שמה של המוכרת, הנתבעת 2, כבעלים ולפיכך התקיימה אצלם דרישת ההסתמכות על המירשם לצורך הרכישה. השאלה העומדת לדיון בתביעה שלפנינו על כן היא האם הנתבעים 4-7 רכשו את החלקה בתום לב ובתמורה. 3.1. יסוד תום הלב. עד כה פירשה הפסיקה את אמת המידה המשמשת לבחינת יסוד תום לב לצורך תקנת השוק במקרקעין כאמת מידה סובייקטיבית. משמעותה של אמת מידה זו היא, שאם הרוכש ידע כי הרישום אינו משקף את מצב הבעלות האמיתי בנכס או עצם את עיניו מלראות עובדות שיובילו אותו למסקנה דומה בדבר אמיתות המירשם, לא מילא הוא אחר תנאי תום הלב שבסעיף 10 ולפיכך לא יהיה עדיף על הבעלים המקורי. הלכה זו וההגיון שבצידה סוכמו היטב בע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1) 204 שם נאמר על ידי השופט דב לוין: "באמרנו תום לב לעניין זה, די בכך שאותו צד ג' נהג באותה עסקה ובהתקשרותו החוזית ביושר ובאמונה ללא עורמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גלויות לעין, העשויות להעמידו על המישמר. אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות, המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח. לא נדרשת ממנו 'מידת חסידות'… ההגיון שבכך, שאם נחמיר במידת תום הלב הנדרשת, נימצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים, שהם דם התמצית של כלכלה חיה ותוססת. שהרי תמיד יקנן בלב המתקשר החשש, שמא אין למוכר זכות הקניין בנכס, שמא לא חקר ודרש מספיק ואז, וליתר זהירות וביטחון, יימנע מלהתקשר". גישה זו עולה בקנה אחד עם ההשקפה לפיה הרציונל המונח בתקנת השוק במקרקעין הוא הגנה על ודאות ואמינות המירשם כמצוות סעיף 125 (א) אשר מטרתו להביא לבטחון מסחרי ולהוביל לחיי מסחר תקינים שימנעו מצד ג' להוציא הוצאות עסקה גבוהות כדי לבדוק האם המירשם אכן משקף את מצב הבעלות לאשורו. הוצאות עסקה שכאלו עלולות לפגום בכדאיות העסקה ואף למנוע את התממשותה שהרי בדיקה לוקחת זמן ובתקופת הביניים אחר עשוי לרכוש את הנכס. על כן נקבע כי אין על צד ג' חובה לבדוק את שרשרת העסקאות או התיקונים במירשם שקדמו למצב המירשם כעת, אלא הוא יכול להסתמך על תוכנו של המירשם כמות שהוא. אמנם אינטרס זה של הגנה על ודאות ואמינות המירשם הוא חיצוני לצדדים שמתחרים על הבעלות, אך מובן כי יש בו כדי להשפיע עליהם במובן זה שאמת מידת תום הלב הנדרשת מצד ג' היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. לעניננו אמת מידה אובייקטיבית פירושה הוא כי כדי להוכיח שהוא תם לב, על צד ג' להראות כי לא התרשל וערך בדיקות סבירות לוודא את תקינות המירשם. אם נחמיר ונדרוש מצד ג' אמת מידה אובייקטיבית שכזו הרי שאנו אומרים כי למעשה הוא אינו יכול להסתמך על המירשם, שכן נדרש ממנו לערוך בדיקות נוספות לוודא שאין במירשם משום טעות. 3.2. תום הלב של הנתבע 7. לא אוכל לקבוע על-פי חומר הראיות שהונח לפני כי הנתבעים 4-7 ידעו בפועל שהרישום אינו נכון, ואולם סבורה אני כי הנתבעים הנ"ל לא הצליחו להרים את נטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח כי לא עצמו את עיניהם מלראות כן. כבר נקבע בפסיקה כי העוצם את עיניו במתכוון מלראות את האמת מתוך הלך נפש של "לא איכפתיות" רואים אותו כאילו פעל בחוסר תום לב (ראה עניין חוות מקורה). יש להבחין לענין זה בין מי שיש לו ידיעה רלוונטית שיש בה כדי להקים חשד בליבו והוא נמנע מלשאול שאלות מחשש שמא ידע בפועל שהמרשם אינו נכון, לבין מי שבליבו מקונן חשש סתם שאינו מגובה בידיעה רלוונטית . נשאלת השאלה מהי ידיעה רלוונטית אשר בכוחה להעלות חשד בליבו של צד ג', והימנעותו מלערוך בדיקות אודותיה גובלת בעצימת עיניים? הידיעה כי לבעלים הרשום הנוכחי קדם בעלים רשום קודם או שבנסח מלישכת רישום המקרקעין נעשה תיקון טעות סופר אינה מהווה כשלעצמה ידיעה רלוונטית, שהרי היא מופיעה על נסח המירשם וכל צד ג' רואה אותה קודם לרכישתו. לו היינו רואים אותה בגדר ידיעה רלוונטית, היינו דורשים מכל צד ג' לערוך בדיקות בדבר נכונות המירשם, כתוצאה מכך היינו מרוקנים מתוכן את דרישת תום הלב הסובייקטיבי. אולם, כאן הנתבע 7 , אינו צד ג' שהינו זר לבעלים המקורי ואשר ידיעתו על בעלותם הקודמת או על שמם עובר לתיקון נובעת רק מעיון בנסח המירשם. הנתבע 7 הוא צד ג' קרוב לבעלים המקורי בהיותו מי שהחזיק והשתמש במקרקעין קודם לרכישתם על-ידו. החזקה שהתקיימה עשרות שנים, בין על-ידי אביו ועל-ידו, ובין על- ידו בלבד והיתה באישור מפורש של אותם בעלים ותוצאה של קשר ישיר עימם תחת השם וולק בכתב ובעל-פה. ידיעתו רבת השנים על שמם וולק עובר לתיקון היא, איפוא, פועל יוצא של יחסי קירבה. לכך יש להוסיף את העובדה כי אין זו הידיעה היחידה שבאמתחתו של הנתבע 7 . זה האחרון ידע גם על התנגדותם רבת שנים של התובעים שלפנינו, למכור את המקרקעין. ידיעה זו הייתה ברשותו גם כן, לאור הקשר האמיץ והשיתוף שהיה לו עם אביו בכל האמור להחזקה ולשימוש במקרקעין. שאביו פנה בכתב בענין זה והפניה סורבה, וכן לאור השיחה שניהל עם ד"ר לם. לפתע מגיעים פרלמן וסלומון ומספרים לו כי החלקה מוצעת למכירה. זו עובדה תמוהה. מדוע לא פנו הבעלים אל אביו ואליו לאור הצעתם המוקדמת אליהם לקנות את המקרקעין. הנתבע 7 לא שאל את עצמו שאלה זו ולא יצר קשר עם וולק או המעט עם דני לם שמסר להם בזמנו את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו. הוא מעיין בנסח המקרקעין ורואה כי חל תיקון טעות סופר אשר שינה את שם הבעלים מוולק לוולט. לדבריו, אינו מייחס לשינוי זה חשיבות והוא מניח כי שמם של הבעלים בנכס היה מאז ומתמיד וולט. סבורתני כי לאור הידיעות שהיו מנת חלקו של הנתבע 7 היה אצלו חשד בדבר אמיתות המירשם, אך הוא בחר להתנער מכך. הלא היה קשר מכתבים רב שנים תחת השם וולק. האם שלטונות דרום אפריקה ביצעו "תיקון טעות" בשם הנמען במכתבים? לו היה מבצע בדיקות בסיסיות, אפשר היה בקלות להצביע על אי נכונות המירשם. אילו היה הנתבע 7 צד זר שלא היה לו כל קשר עם משפחת וולק הסתמכותו על המירשם הייתה הסתמכות בתום לב והימנעותו מעריכת בדיקות נוספות לא הייתה שוללת תום לב זה. אך בהיותו צד קרוב הטעון ידיעות קודמות ביחס לשמם של הבעלים ולרצונותיהם לא כך הדבר. הימנעותו מלבדוק את המצב לאשורו עולה כדי עצימת עיניים וחוסר תום לב. לכאורה, אם היה פונה הנתבע 7 לנתבעת 2 ושואל אותה על פשר השינוי היא הייתה משיבה לו שהדבר נעוץ בכך שאביה סירס את שמו בכוונה בשל הפיקוח על חוקי מטבע חוץ בדרום אפריקה, ואולם הנתבע 7 כלל לא שאל את הנתבעת 2 לפשר שינוי זה. ויותר מכך לא היא הייתה הכתובת לשאלה זו, כי אם הבעלים המקוריים, בני הזוג וולק, אשר כתובתם המעודכנת הייתה בפנקסו של אביו כמו גם כתובת ד"ר לם. אמנם, חלים שינויים ברצונותיהם של בני אדם עקב שינוי נסיבות וכך ייתכן כי מי שלא רצה למכור נכס בעבר, רוצה בחלוף שנים למכור את הנכס, על פי רוב אין מוטלת על הקונה חובה לשאול את המוכר מדוע שינה את דעתו באשר למכירה, ויכול הוא להסתפק ברצונו הבא לידי ביטוי בהווה. אולם, כאשר לידיעה המוקדמת אודות אי הרצון למכור מצטרף הגורם הנוסף של שינוי במירשם ולא סתם שינוי, אלא שינוי המנוגד לידיעה קודמת אודות שם הבעלים, ידיעה זו מהווה חיזוק לדעה כי ההימנעות מלבדוק את פשר השינוי עולה כדי עצימת עיניים. ולמעלה מן הצורך. נסח המירשם הראה שינוי כפול. תחילה שינוי בשם המשפחה מוולק לוולט ולאחר מכן שינוי בבעלות שבסופו של דבר הועברה המחצית שנרשמה על הרולד סידני וולט לבעלותה של אנט וולט וכל זאת בשל פטירתו של סידני וולט. בשנת 1985 ידע הנתבע 7 כי הרולד סידני וולק חי וקיים ומתנגד למכירת החלקה. על אף זאת נמנע הוא מלבדוק בעצמו את צו הירושה וממילא לא ראה כי השם על צו הירושה הוא סידני וולט וכי זה נפטר עוד בשנת 1973 זמן רב קודם שנציגו ביקרו בארץ ובתקופה שקיים עימו קשר מכתבים רציף. הימנעות זו מהווה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הימנעויות מכוונות העולות כדי עצימת עיניים מתוך חשש שמא לא יוכל עוד להסתמך על המירשם כפשוטו. דוגמא נוספת להימנעות כזו מצידו של הנתבע 7 תימצא לנו בהעדר תגובה מצידו להצהרתה של הנתבעת 2 בחוזה המכר אשר על פיה היא המחזיקה היחידה בקרקע. על אף שהוא יודע כי הצהרה זו נוגדת את המציאות, שהמחזיק בפועל בקרקע היה הוא. הצהרה זו מעידה כי הבעלים החדש איננו יודע את הקורה בשטח. דבר שמעלה חשד שהיא איננה הבעלים של החלקה. גם חשש זה מצטרף לשרשרת החשדות בדבר נכונות הרישום. סיכומו של דבר. הנתבע 7 אינו זכאי להגנת סעיף 10 הוא בחר להאמין במידע שנוח לו, על אף הנסיבות והעובדות הידועות לו והן מצביעות כי תיקון טעות הסופר תמוה, בלשון המעטה. במתכוון נמנע מלברר את המצב האמיתי של הבעלות בחלקה, התנהגותו אינה תמת לב. עקרון ההסתמכות על המירשם הוא רק אחד מהתנאים שעל הנתבע 7 היה למלא כדי שיהיה עדיף על התובעים, וחשוב ככל שיהיה, התנאי הנ"ל אינו תנאי מוחלט המרוקן מתוכן את יתר התנאים. 3.3. תום ליבם של הנתבעים 4 ו- 6 . פרלמן וסלומון ידעו כי חל תיקון טעות סופר, אך אין חולק כי ידיעתם של פרלמן וסלומון על השם וולק באה להם רק מקריאת נסח המירשם, שהרי הם צדדים זרים לבעלים המקורי וככאלה לכאורה, לא אמורה להיות להם ידיעה קודמת רלוונטית שיש בה כדי לעורר בהם חשד בדבר נכונות המירשם שהימנעות מלבררו גובלת בעצימת עיניים. אולם, הרכישה התבצעה על ידם יחד עם הנתבע 7 שהינו צד קרוב לבעלים המקורי, ואשר קבענו כי הימנעותו מלברר חשד שקונן בליבו עקב ידיעה רלוונטית קודמת על הבעלים המקורי עולה כדי עצימת עיניים ובכך נפגם גם קנינם. כן אני סבורה כי התנהגותם של פרלמן וסלומון עצמם לא מילאה אחר דרישת תום הלב, הואיל ותוך כדי ניהול המשא ומתן עם עורך-דין מנקין נתגלתה גם להם ידיעה רלוונטית אשר קוננה בהם חשד בדבר אמינות המירשם אותו נמנעו במתכוון מלבדוק. הנתבע 4 ידע שהנתבע 7 מעבד את הקרקע ברשות הבעלים. הוא הודיע על כך למנקין, וזה ענה לו כי לא ידע על כך. בתשובה זו יש כדי להראות כי מי שמתיימר להיות הבעלים של הקרקע אינו יודע למעשה מה קורה שם. לפיכך יש בה כדי להטיל צל כבד על בעלות הנתבעת 2. צל כבד שיקבל חיזוק מכך, שהנתבעת 2 מצהירה בחוזה המכר כי היא המחזיקה היחידה בחלקה, הנתבעים 4-7 יודעים כי הצהרה זו מנוגדת למציאות בפועל. פרלמן וסלומון אנשי מקצוע המבינים מורכבות עסקאות מקרקעין. אין אני סבורה שנעלמה מעינם משמעות עיבוד המקרקעין על-ידי הנתבע 7 ברשות הבעלים מחד, והצהרת הנתבעת 2 כי היא המחזיקה הבלעדית במקרקעין. פרלמן וסלומון לא ביררו את הסתירה האמורה עם הנתבע 7 ולא ביקשו ממנו פרטים על מקור הרשות שניתנה לו. בעמ' 53 לפרוטוקול עונה הנתבע 4 בשלילה לשאלות: "האם שאלת את איתן ממי הוא קיבל רשות לעבד את המקום? וכן אתה לא היית מעוניין לשמוע מי נתן לאיתן את הזכות לעבד?" במענה שלילי זה יש משום היתממות שאינה אופיינית כלל וכלל למתווך המבין משמעותה ואופייה של החזקת פלוני שאינו הבעלים בנכס אשר אותו הוא מתעתד לקנות. נסיבות צירופו של עוזר מעידות על כך, שאכן פרלמן וסלומון מודעים היו לחשיבות החזקתו של הנתבע 7 בקרקע ולא רק מטעמים של השגת פטור אפשרי ממס רכוש. העיד הנתבע 6 : "הוא לא הסכים לתת לנו את האישור, הוא רצה להיכנס לעסקה וזה היה התנאי שלו לתת את האישור. אנחנו פחדנו שאולי אחר כך לא ייתן את החזקה". (ההדגשה של א.ק.). משהעיד סלומון על פחדם זה , אי אפשר לקבל את היתממותם שלא היו מעונינים לשמוע מי נתן לו את הזכות לעבד את הקרקע ומתי. שהרי בתשובה לשאלה זו יידעו אם הנתבע 7 הוא מחזיק כדין או שמא הוא בגדר פולש ומסיג גבול. ראוי לציין כי עדותו של סלומון על נסיבות צירופו של הנתבע 7 לרכישה משתלבת יפה עם הנאמר בסעיף 34 לתצהירו של לם , לפיו הנתבע 7 אמר לו כי הודיע לפרלמן ולסלומון שהוא המחזיק של הקרקע והם לא יכולים לקנותה ללא הסכמתו או לכל הפחות יעשה צרות אשר יפריעו למכירה. כשנשאל הנתבע 4 מדוע לא בירר עם הנתבעת 2 את הסתירה לכאורה בין הצהרתה לפיה היא המחזיקה היחידה של החלקה לבין המציאות בפועל, הסביר זאת במילים הבאות: "אני כל כך שמחתי שהוא (הנתבע 7 - א.ק) מצטרף אלי לעסקה שכבר לא ביררתי שום דבר". הוא שנאמר, הנתבעים 4 ו- 6 שמחו לא לברר דבר גם כשהדברים אינם עולים בהתאמה זה עם זה. אשר על כן ראוי היה לבטל את עיסקת הרכישה גם מכח חוסר תום ליבם של הנתבעים 4 ו- 6 מעבר לפגם בתום ליבו של הנתבע מס. 7. אך ומעבר לכך, בצירוף הנתבע 7, בחרו פרלמן וסלומון לקשור את גורלם בגורלו מתוך זהות אינטרסים. הטעם לצירוף הנתבע 7 היה לדבריהם כדי ליהנות מפטור ממס רכוש. הצבעתי כבר על הספקות באשר לטעם זה. אך די לי בכך כי פרלמן וסלומון העידו שלא התכוונו לקנות את הקרקע לבדם וצירופו של הנתבע 7 הוא שנתן טעם וסיבה לעיסקה. וכן לטענתם, הנתבע 7 שימש להם גם אמצעי להשגת פטור ממס רכוש וגם כחייב נוסף שעימו יוכלו לחלוק את נטל הרכישה הכספי המוטל עליהם. הנתבעים קיבלו על עצמם את ההתחייבויות החוזיות ביחד ולחוד ולפיכך הסתמכו האחד על השני. על פי סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 אם בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של האחר ומכאן שבטלות זכותו של הנתבע 7 לרכוש את המקרקעין, מחוסר תום לב, תגרור אחריה את בטלות תוקף החיוב הכספי המוטל עליו לשלם עבור הרכישה, ותגרור גם את בטלות זכותם של הנתבעים 4 , 5 ו- 6 לרכוש את המקרקעין הנגזרת מבטלות חיובו של הנתבע 7. בעניין זה ראוי לציין כי אין הצדקה בדין הישראלי להכרה בקטגוריה של נושים ביחד ולחוד [ראו מ' דויטש, "ריבוי נושים", דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) 337-338 ]. 3.4. תום הלב של הנתבעת 5. בתחילה הגישה הנתבעת 5, אישתו של הנתבע 4, תצהיר עדות ראשית אשר בסעיף 2 לתצהיר הוצהר על ידה כי היא מאמצת את תצהירו של בעלה. בישיבת בית המשפט מיום 1/4/98 נמחק סעיף זה מתצהירה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 1/4/98 עמ' 66). לאחר המחיקה רוקן למעשה תצהירה מכל תוכן. כל מה שיש לנתבעת זו מבעלה בא. בטל חיובו בטל גם חיובה. לא הוכח כי הסתמכה בתום לב על המירשם, הגם שהנטל בעניין זה מוטל על כתפיה ומכאן בטל רישומה. 3.5. יסוד התמורה. בעניין חוות מקורה נקבע כי תמורה לעניין סעיף 10 היא ערך מבוצע בפועל, להבדיל מערך עתידי, וכן ערך ממשי ביחס לשווי הנכס המועבר, להבדיל מערך סמלי. החלקה נמכרה תמורת סך של 18,500 $ בתוספת מיסים מסוימים שרבצו על הרוכשים. הונחו לפני שתי חוות דעת של שמאים אשר העריכו את שווי החלקה עובר למכירתה. מטעם התובעים הובאה חוות הדעת של השמאי מאיר צור (להלן: "צור"). הלה העריך שווי של מטר רבוע בחלקה ב- 20 דולר ובהתחשב בגודלה (2317 מ"ר) היה שוויה למכירה בסכום של 46,500 דולר. מטעם הנתבעים הובאה חוות הדעת של השמאית נחמה בוגין (להלן: "בוגין"), אשר העריכה שווי למטר רבוע כ10- דולר. ולכן שוויה של החלקה לפי הערכה זו עומד על סך של 23,000 דולר. מבין שתי חוות הדעת, חוות הדעת של מאיר צור מקובלת עלי. בוגין ביססה את הערכתה על השוואה עם חלקות שאינן ברות השוואה לחלקה 51 , החלקה נשוא תביעה זו. החלקה, ממוקמת בתוך רצף בנוי בסמוך מאד לחלקות שכבר שינו את ייעודן למגורים וסיכויי הפיתוח שלה גבוהים ביותר. יוצא אם כך שהנתבעים 7 - 4 רכשו את החלקה במחיר נמוך באופן משמעותי משוויה, שכן בעוד ששוויה היה 46,500 $ הם רכשוה תמורת 18,500 דולר. את המחיר הזה הציעו למנקין פרלמן וסלומון וזה הסכים למחיר שנקבע על ידי צד מעוניין מבלי לבקש כלל שמאות ביחס לחלקה. השאלה היא האם הסך ששולם מהווה משום תמורה מהותית להבדיל מתמורה סמלית שאינה ממלאה אחר דרישת התמורה שבסעיף 10. בכגון דא אין די בעובדה כי התמורה משקפת מחיר הנופל בערכו מערך השוק, אלא יש להראות כי מדובר בירידה דרסטית מערך השוק. שאם לא כן נכניס מימד של אי ודאות לחיי המיסחר (ראו נ' כהן, "התערבות ביחסים חוזיים", (תשמ"ב) 280). בעניננו הירידה במחיר היא אמנם גדולה, אך עדיין קשה לקבוע כי היא דרסטית ביחס לשווי הנכס הנעבר עובר לרכישה. ולפיכך עדיין ניתן לאמר שהנתבעים רכשו את החלקה בתמורה, אך גם עובדת המחיר הנמוך, יש בה כדי להצביע על חוסר תום לב. 3.6. סיכום. בסיכומו של דבר הנתבעים 4-7 לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי ברכישתם את החלקה הם עמדו בתנאי סעיף 10 לחוק המקרקעין. אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו- 3 לא היו זכאים מעולם להרשם כבעלי הנכס. ועל כן יש לבטל את תיקון טעות הסופר ולרשום את הבעלים כבעלי החלקה ולהחזיר להם את החזקה בה.על פעולת הרישום החלקה על שמם של התובעים לא יחול סעיף 12 לפקודת המיסים (גביה) מאחר והקרקע כבר הייתה רשומה על שמם בעבר. 3.7. אחריותה של הנתבעת 1 . מעבר לנדרש ראיתי להוסיף פרק לענין אחריותה של הנתבעת 1. את התרשלות המדינה יש לראות בראש ובראשונה ברישום בלשכת רישום המקרקעין ללא הוספת מספרי תעודת זיהוי או דרכונים של הבעלים הנרשמים. מחדל זה שתוקן ברבות הימים, אך לא במקרה דנן, דיו כדי לקבוע רשלנות וחיוב המדינה בהוצאות. לא מתקיים כאן כלל ההתיישנות, שכן הנזק ארע בשנת 1984 ונודע לתובעים רק בשנת 1990 . ועוד. תקנה 90 (ב) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התש"ל- 1969 קובעת כי: "על-פי בקשת מעונין, רשאי מפקח לצוות בתנאים שיקבע על תיקון טעויות סופר שנפלו ברישום מחמת טעות שנפלה במסמכים ששימשו יסוד לאותו רישום". במקרה דנן בקשת תיקון טעות הסופר של הנתבעים 2 ו- 3 , לא התבססה על כך שנפלה טעות במסמכים ששימשו יסוד לרישום, אלא על כך שבמתכוון הנכס נרשם על שם וולק במקום השם וולט מתוך מטרה לעקוף את חוקי המטבע הזר של דרום אפריקה. מכאן במסמכים ששימשו יסוד לרישום קיימת הטעיה מכוונת ולא טעות. בנסיבות אלה לא היתה למפקחת סמכות להורות על תיקון "טעות סופר". מן הראוי היה להפנות את הנתבעים 2 ו- 3 לבית המשפט על מנת שזה יטפל בבקשתם. ומשלא נעשה כן והבקשה נדונה בפני המפקחת, הדיון חרג מסמכות והרישום בטל. חריגה זו מסמכות אשר גרמה נזק לתובעים עולה אף כדי הפרת חובה חקוקה בהתאם ליסודות סע' 63 לפק' הנזיקין (נוסח חדש) , וכן השגת גבול במקרקעין על-פי סע' 29 לפק' הניזקין. תיקון הרישום שלל מהתובעים בעלותם בנכס. נראה שהסיבה לחריגה מסמכות נעוצה בעיקר בחסרונן של הנחיות ברורות למפקחים כיצד יש לפעול במקרה של הטעיה מכוונת ולא טעות. המדינה אחראית איפוא לנזקי התובעים. אחריות כזו לפיצוי תקום רק היה ומסקנותי שנקבעו בפרק הדן בהעדר תום ליבם של הנתבעים 4 - 7 , לא יעמוד בביקורת. לא עומדת למדינה ההגנה שבסע' 8 לפק' הנזיקין המעניק לאדם שפעל במילוי תפקיד שיפוטי. שכן פעולת תיקון הטעות איננה פעולה מעין שיפוטית שענינה הכרעה בין צדדים הנמצאים במחלוקת. כמו כן אין המדינה יכולה לחסות בצילו של סע' 3 לחוק הנזיקין האזרחיים הקובע "אין המדינה אחראית על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות במעשה". ממילא כשקבענו שהמדינה התרשלה, ההגנה בסעיף זה אינה עומדת לה. 3.8. אחריות הנתבעים 2 ו- 3. אין כל ספק לענין אחריותם של הנתבעים הנ"ל במחדל וברשלנות רבתית לכל האירועים נשוא הדיון. לפנינו אח ואחות שבזמן רישום המקרקעין היו קטינים, הנתבעת 2 בת 6 לערך. הם קיבלו במפתיע פנייה מקרוב רחוק שלהם האומר להם כי ככל הנראה קיימת חלקה שמזה כ- 25 שנה רשומה על שם אביהם ועל שם הנתבעת 2. הפניה אינה ודאית. הפונה גם לא התייצב לבית המשפט למסור את גירסתו. שם המשפחה הרשום וולק ולא וולט. מה גם ששם האב היה סידני ולא הרולד. הם פונים למפקחת כשאין באמתחתם בסיס מוצק לדעה כי החלקה שייכת להם ומעלים לפניה השערות מהשערות שונות הכוללות הטעיה וזיוף חתימה בפני הנוטריון הציבורי ושל הנוטריון הציבורי. לא ארחיב בפרק זה. הדברים ברורים. אשר על כן אחראים הנתבעים הללו שלא נקטו במידת זהירות ראויה לבדוק בעלותם על נכס מקרקעין לכל הנזקים שנגרמו בנדון. הנתבעים 2 ו- 3 הכירו במחדליהם וויתרו על הכספים שנתקבלו אצלם. גם המדינה הכירה בטעות שבתיקון טעות סופר. קיומו של הדיון לפני היה בעיקר משום שהנתבעים 4 - 7 לא היוו להניח לעיסקה לחמוק מתחת ידם. אשר על כן מן הראוי כי נתבעים אלה הם שישאו בהוצאות המשפט ביחד ולחוד עם הנתבעים 2 ו- 3 . אשר על כן ולאור כל האמור לעיל הוחלט כי יש לבטל את רישום הנתבעים 4 - 7 בלשכת רישום המקרקעין, לבטל את תיקון טעות הסופר ולהחזיר את שם התובעים כבעלי המקרקעין. הנתבעים 2 ו- 3 ו- 4 - 7 ישאו בהוצאות התובעים, ביחד ולחוד, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל, וכן בשכ"ט עורך-דינם של התובעים, על-פי התעריף המינימלי של לשכת עורכי- הדין ו/או על-פי הסכם שכר הטירחה שנחתם. לכך יש להוסיף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. טעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית