פרשנות הסכם פירוק שותפות

פסק דין השופט א' א' לוי 1. מבוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב), שניתן ביום 20.9.98 בת.א. 1048/95, חויבה המערערת ("הנתבעת" שם), לפנות בנין המשמש לעסק של גידול חזירים בכפר מעיליא (להלן: "המושכר"), ולהחזירו למשיב ("התובע" שם). כמו כן חויבה המערערת לשלם פיצויים בסכום בשקלים השווה ל96,000- דולר. על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים : על ידי המערערת (ע"א 7033/98), ועל ידי המשיב (ע"א 7070/98). 2. הרקע העובדתי בעלי הדין הם תושבי הכפר מעיליא, אשר הקימו עסק משותף לגידול חזירים, כאשר המקום ששימש אותם לניהול עסקם הינו בניין שבבעלותו של אחר, חנא ג'בריס, אותו שכר המשיב בתאריך 7.2.92, למשך 60 חודשים. (להלן: "הסכם השכירות הראשון"). כשנה לאחר הקמתה של השותפות, החליטו בעלי הדין לפרקה, ולשם כך חתמו, ביום 14.6.93, על הסכם (להלן: "הסכם הפירוק"), לפיו מכר המשיב את חלקו בעסק למערערת. עוד הוסכם, כי על המערערת לפנות את המושכר ולהחזירו למשיב, לא יאוחר מיום 7.6.94 (סעיף 10 להסכם הפירוק). במשך תקופת הביניים, מיום חתימת ההסכם ועד יום הפינוי, התחייבה המערערת שלא להעביר את החזקה בבניין לצד ג' כלשהו (סעיף 12 להסכם הפירוק). סעיף 13 להסכם כלל תנייה של פיצויים מוסכמים, ולפיה עתידה המערערת לשלם 100 $ בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר והחזרת החזקה בו למשיב. המערערת לא פינתה את המושכר בתאריך הקבוע בהסכם, ולא שילמה למשיב כל פיצוי בגין אי-מסירתו במועד, כמתחייב מסעיף 13 להסכם הפירוק. בעקבות כך, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי, בה ביקש לחייב את המערערת לפנות את המושכר, ולשלם לו את הפיצוי הקבוע מראש, עד ליום הגשת התביעה. המערערת טענה להגנתה כי ההסכם שונה, ומועד הפינוי נדחה לחודש דצמבר 1994. היא טענה עוד, כי המשיב התחייב בעת עריכת הסכם הפירוק, שלא להעביר את המושכר לצד ג', אלא לקנות את חלקה של המערערת, ומכאן ואילך היה עליו להמשיך בעסק-משלו בלבד. משויתר המשיב על זכותו זו, והתכוון להעביר את המושכר לאחר, שוב לא הייתה מניעה שהיא תמשיך להחזיק במושכר. בעוד תביעתו של המשיב מתבררת בבית המשפט, באה אל קיצה, בתאריך 31.1.97, תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות הראשון. אך כבר ביום המחרת, 1.2.97, נחתם הסכם שכירות נוסף, לפיו הוארכה תקופת השכירות ל60- חודשים נוספים, היינו עד ליום 31.1.2001 (להלן: הסכם השכירות השני") 3. הכרעתו של בית המשפט המחוזי השופטת המלומדת של בית משפט קמא דחתה את טענתה של המערערת בדבר שינוי שנעשה בהסכם הפירוק על ידי הצדדים, וקבעה כי הסכם זה נשאר על כנו וכך גם מועד הפינוי. בית המשפט דחה גם את הטענה לפיה הפר המשיב את ההסכם, משהתכוון להעביר את המושכר לצד ג'. בית המשפט קבע בעניין זה, כי בסעיף 10 להסכם נקבעה כי זכותו של המשיב לפעול באופן עצמאי, ואין בו כל התייחסות לשאלה אם הוא רשאי להעביר את המושכר לאחר. אי לכך, הורה בית המשפט למערערת לפנות את המושכר, וכאמור, היא גם חויבה לשלם את הפיצוי המוסכם, החל מיום 8.6.94 ועד ליום 31.1.97, הוא היום בו פג תוקפו של חוזה השכירות הראשון. בית המשפט דחה את טענתו של המשיב, לפיה יש להחיל את הוראת הפיצוי המוסכם גם על תקופת הסכם השכירות השני, הואיל והגיע למסקנה כי הסכם הפירוק לא התייחס לתקופה שמעבר לזו הקבועה בהסכם השכירות הראשון. 4. הטענות בערעורים המערערת תקפה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בערעור שהגישה (ע"א 7033/98), כמעט בכל חזית אפשרית : א)לטענתה, יתכן שהסכם השכירות הראשון הוא מסמך מזויף, ולחלופין, הסכם זה שונה בהסכמת הצדדים, כך שמועד הפינוי נדחה לחודש דצמבר 1994. המערערת הייתה ערה לכך שגם לאחר חודש דצמבר 1994 הוסיפה להחזיק במושכר, ועל כן טענה כי עשתה זאת משום שלמשיב אין בו עוד זכויות, הואיל והפר את הסכם הפירוק שבין הצדדים. כאמור, על פי השקפת המערערת, היה אמור המשיב לנהל במקום עסק משלו לגידול חזירים, אך התברר לה שהוא אינו מתכוון לעשות זאת, אלא להעביר את המושכר לאחר. בכך רואה המערערת הפרה של הסכם הפירוק, שבגינה בטלה כל זכות שהייתה למשיב בנכס זה. ב) המערערת הוסיפה וטענה, כי המשיב איבד את זכויותיו במושכר גם מטעם אחר, וכוונתה לכך שתוקפו של הסכם השכירות פג. באשר להסכם השכירות השני, גרסת המערערת הייתה שלידתו של ההסכם הייתה בחטא, הואיל והוא לא נועד אלא על מנת לאפשר למשיב לתבוע פיצוי יומי בסך של 100 דולר, על אף שלא הייתה לו כוונה לנהל במקום עסק משלו. לחלופין היא טענה, כי בעת ששכר המשיב בשנית את המושכר, היה ידוע לכל כי היא מחזיקה בנכס, ומכאן הנחתה כי הצדדים להסכם השכירות השני, החליטו להכיר בעובדת היותו של המושכר תפוס על ידה. ג) ועוד טענה המערערת, שהפיצוי המוסכם אינו סביר והוא בבחינת "פיצוי עונשי", בין היתר, לנוכח העובדה שדמי השכירות השנתיים עבור המושכר הם 1800 $ בלבד. על כן סבורה המערערת כי ראוי היה להפחית את הפיצוי באופן משמעותי. השגותיו של המשיב על פסק הדין, בערעור שהוגש על ידו (ע"א 7070/98), מתייחסות להחלטה למנוע ממנו להיפרע מהמערערת, מכוח סעיף הפיצוי המוסכם שבהסכם הפירוק, עבור התקופה שלאחר סיומו של הסכם השכירות הראשון. לטענתו, כתוצאה מחתימתו על הסכם השכירות השני, מעמדו כ"דייר" לא נפסק, אך נבצר ממנו להשתמש במושכר הואיל והמערערת מסרבת לפנותו. 5. דיון : ערעור המערערת (ע"א 7033/98) נדון להלן בטענות הצדדים, וכבר עתה נדגיש, כי בעיקרו עוסק ערעור זה בהשגות על ממצאים עובדתיים, בהם אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב (ע"א 136/92, פד"י מז(5), 114, 130; ע"א 4839/92, פד"י מח(4), 749, 755; ע"א 188/89, פד"י מז(1), 661, 663). א. תקפותו של הסכם השכירות הראשון ושינוי הסכם הפירוק אנו סבורים שדין הטענות בדבר תקפותו של הסכם השכירות הראשון ובדבר שינוי הסכם הפירוק, להידחות. באשר לטענה בדבר היותו של הסכם השכירות "מזויף", נדמה כי לעניין זה נזקקה המערערת בצר לה, ומכל מקום היא לא טרחה להביא בפני בית המשפט ראיה שתאמת טענה זו. ובאשר לשינוי שנערך כביכול בהסכם השכירות הראשון - הערכאה הראשונה שמעה את בעלי הדין ונתנה את דעתה לראיותיהם, ולאחר כל אלה קבעה כי לא הוכח בפניה שהסכם הפירוק שונה, ושמועד הפינוי נדחה ליום 31.12.94. ובלשונה של השופטת המלומדת בסעיף 9 של פסק-הדין: "איני מקבלת טענת הנתבעת ועדיה לפיה נערך הסכם חדש, בעל פה, בו שונו תנאי הסכם הפירוק. לא סביר בעיני כי לאחר שנערך הסכם פירוק מסודר ומפורט והצדדים פעלו על פיו, כעולה גם ממעשי רואה החשבון, יבחרו לשנות את ההסכם בעל פה וללא מסמך כתוב. אוסיף כי במכתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע מיום 22.5.94, מוסר ב"כ הנתבעת כי להסכם הפירוק היו תוספות לאחר מכן 'גם בכתב וגם בעל פה'. למותר לציין כי לא הוגש כל מסמך בעניין שינוי נטען כזה ועצם הטענה לקיומו של מסמך בכתב, שלא נתמכה בדברי הנתבעת ועדיה, אינה מוסיפה לאמינות גרסת הנתבעת". כאמור, הלכה פסוקה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה, למעט חריגים, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. אדרבא, נראה כי ממצאיו של בית משפט קמא מעוגנים היטב בראיות שנמצאו מהימנות בעיניו, ואיננו סבורים כי הוכחה עילה לשנות מהם. ב. פרשנות הסכם הפירוק טענתה של המערערת לפיה פינוי המושכר בהתאם לסעיף 10 להסכם הפירוק, מותנה בכך שהמשיב יקנה את חלקה או לא יעביר את המושכר לצד ג', אין לה יסוד, ואף היא דינה להידחות. סעיף 10 קובע כך : " מוסכם בין הצדדים כי בתאריך 7.6.94, יפנה צד א' את הבניין המושכר מכל חפץ או חזיר ויעבירו לצד ב', ולצד ב' תהיה הזכות ו/או הרשות היחידה והבלעדית להשתמש בבניין המושכר לצורך ניהול עסק של גידול חזירים או לכל מטרה אחרת שרצה בצורה עצמית ובלעדית" (ההדגשה שלי, א' א' לוי). לשונו של הסעיף ברורה, וכך גם תכליתו. הוא נותן ביטוי לרצונם של הצדדים ולהחלטתם לסיים את השותפות ביניהם, כך שכל אחד יפנה לדרכו, ועל כן הוא לא הטיל על המשיב הגבלה כלשהי בניהול המושכר לאחר הפינוי. אדרבא, העדרה של התנאה מן הסוג שהמערערת טענה לה, היא המלמדת שפרשנותה המוצעת היא אילתור מאוחר, שמטרתו אחת - להצדיק, ולו בדוחק, את המשך החזקתה במושכר. מכאן שהפרשנות המוצעת על ידי המערערת אין לה על מה שתסמוך. ג. פיצויים מוסכמים בפי בא-כוחה של המערערת הייתה שורה של טענות בדבר חוסר סבירות הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 13 של הסכם הפירוק. טענות אלו, הגם שהועלו לראשונה בסיכומי המערערת בערכאה דלמטה, אין בהן ממש ודינן להידחות. העיקרון הוא כי תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת, באשר היא מהווה ביטוי לרצון הצדדים, ואת רצונם זה יש לכבד. משחתמו הצדדים על החוזה, חזקה עליהם ששקלו והסכימו לאמור בו, לשבט או לחסד (ע"א 748,798/80, גולדשטיין נ. גוב ארי, פ"ד לח(1) עמ' 309). אכן, לבית המשפט מסורה הסמכות להפחית את הפיצוי, מקום שהוא מגיע למסקנה כי זה נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" [סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)], אך לפתחו של העותר להפעלת סמכות זו, רובצת גם חובת ההוכחה שראוי ונכון לנהוג כך. לעניין זה טענה המערערת, שהפיצוי אינו עומד ביחס סביר לדמי השכירות השנתיים אותם שילם המשיב עבור המושכר. בית משפט זה חזר ופסק כי "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה" (ראה ע"א ע"א 18/89, פד"י מו(5), 257, 264 וכן ע"א 539/92, פד"י מח(4), 89, 95; ע"א 3846/98, טרם פורסם). בענייננו, קבע בית משפט קמא, ובצדק, כי המערערת כשלה בניסיונה להוכיח שהפיצוי המוסכם אינו סביר, הואיל ויחסו לדמי השכירות של המושכר, אינו מהווה, לבדו, מבחן לסבירות הפיצוי. קביעה זו נכונה, הואיל וטעונה של המערערת בסוגיית הפיצוי המוסכם, מתעלם מטענתה האחרת, שעל פי הסכם הפירוק התכוון המשיב לקבל את המושכר לחזקתו, לשם ניהול עסק-משלו לגידול חזירים. מכאן, שגם על פי גרסתה של המערערת, היה נהיר לה בעת כריתתו של הסכם הפירוק, כי המשיב עתיד להפיק רווח מאותו מושכר לאחר שיקבלו לחזקתו, ורק טבעי להניח שהצדדים, ובעיקר המשיב, תרו אחר תרופה למצב שהמשיב לא יוכל להפיק את הרווח הצפוי, אם המושכר לא יימסר לידיו במועד, ומצאוה ב"פיצוי המוסכם". מכאן דעתנו כי דינו של הערעור בע"א 7033/98 להדחות, וכך אני עושים. 6. דיון : ערעור המשיב (ע"א 7070/98) כאמור, דחתה השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי את טענת המשיב כי הוא זכאי לקבל את הפיצוי המוסכם, עד ליום פינוי המושכר בפועל, גם אם חלפה תקופת השכירות הראשונה. לעניין זה קבעה השופטת : "מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי חלותו של הפיצוי המוסכם מראש בתוקף הסכם הפירוק שבין הצדדים הנה לתקופת הסכם השכירות שהיה בתוקף עת נערך הסכם הפירוק, שכן איני סבורה כי אמד דעתם של הצדדים עת נערך הסכם הפירוק הרחיק לכת מעבר לכך" (סעיף 14 של פסק הדין). מסקנה זו של בית משפט קמא נראית בעינינו, ועל כן מחליטים אנו לדחות את ערעורו של המשיב. 7. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט מ. חשין: אני מסכים ש ו פ ט השופט י. זמיר: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. מן חוזהפרשנות חוזהדיני חברותפרשנותפירוק שותפותשותפות