1. העובדות א. גב' פאולינה ליברמן ז"ל (להלן: "המנוחה") היתה בעלת הזכויות בדירה ברח' ניצנה 16 בת-ים הידועה גם כגוש 7133 חלקה 54/8 המכילה חדר שינה וסלון בשטח של כ39- מ"ר (להלן: "הדירה"). בפסק דין מיום 24.6.70 (תיק ה.פ. 5378/70 של ביהמ"ש המחוזי בת"א) הצהיר בית המשפט כי הזכויות בדירה הן של המנוחה (ר' פסק הדין שצורף לתשובה להמרצת הפתיחה). הזכויות בדירה היו רשומות אצל החברה המשכנת (חברת "עמידר") ורק בשנת 1976 נרשם הבית בו נמצאת הדירה כבית משותף, כמפורט בנסח הרישום שצורף כנספח ד(1) לתובענה. ב. ביום 5.3.86 נפטרה המנוחה. המשיבה היא בתה של המנוחה אשר ירשה את כל זכויותיה על פי צוואה אשר קוימה ביום 12.5.87 (ר' צו קיום צוואה שצורף לתשובה להמרצת הפתיחה). ג. בשנת 1968 נשאו יעקב ליברמן ז"ל (להלן: "המנוח") והמנוחה כאשר באותה עת היתה כבר המנוחה בעלת הזכויות בדירה, ומכל מקום ככל שהדבר נוגע לבני הזוג, הדירה היתה "שייכת" למנוחה. ד. ביום 27.8.98 נפטר המנוח ויורשתו היא המבקשת על פי צו קיום צוואה , כאשר המנוח הוא דודה. ה. לאחר מות המנוחה טיפלה המשיבה בקיום צוואת אמה וביום 22.8.89 נרשמה הדירה על שם המשיבה. ביום 10.8.94 העבירה המשיבה את מחצית הדירה על שם בעלה שלמה אקסלרוד ז"ל ולאחר פטירתו ביום 25.7.98 הועברה שוב הדירה בשלמותה על שם המשיבה. ו. התוצאה היא כי עובר להגשת התובענה היתה הדירה רשומה על שם המשיבה. ז. לאחר פטירת המנוח, יעקב ליברמן ז"ל, ביקשה המשיבה את מפתחות הדירה ולאחר חילופי דברים ומכתבים בין הצדדים, הגישה המבקשת את התובענה הנוכחית, על דרך של המרצת פתיחה, בה עתרה להצהיר כי היא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה בהיותה היורשת היחידה של המנוח שהיה זכאי ל50%- בדירה. ח. המשיבה התנגדה לבקשה ובמחלוקת זו גם פסק דין זה. 2. הצדדים הישירים לתיק זה ומי שידעו את העובדות והפרטים הם המנוח, יעקב ליברמן ז"ל והמנוחה, פאולינה ליברמן ז"ל, ולאחר פטירתם כל שנותר הן עדויות שמיעה של המבקשת והמשיבה ועדים נוספים. אחת מטענותיה המרכזיות של המבקשת מתבססת על דברים שאמר לה המנוח לפיהם הדירה שייכת לו ולמנוחה בחלקים שווים. גרסה זו ביקשה המבקשת להוכיח באמצעות מסמכים, טיעונים, עובדות והשערות, הכל כמפורט בהמרצת הפתיחה ובתצהיר שצורף אליה. מאידך, אחת מטענותיה המרכזיות של המשיבה היא, כי יחסיה עם אמה המנוחה היו קרובים והיא לא שמעה מעולם על כך שאמה העבירה מחצית מדירתה למנוח ומדברים שאמרה לה אמה עולה כי הדירה היתה שייכת לאמה בלבד. 3. שמעתי את עדויות הצדדים ואין בדעתי לבסס את פסק דין זה על עובדות המופיעות בתצהירים או בעדויות בבית המשפט, המבוססות על דברים שנאמרו לבעלות הדין ולעדים, (או לא נאמרו), על ידי המנוח או המנוחה, ושאינן נתמכות בראיות אוביקטיביות. עדויות אלה, כאמור, לא נתמכו בראיות אוביקטיביות ולא ניתן לבדוק מה נאמר לבעלות הדין על ידי המנוח והמנוחה, ואין בדעתי, כאמור, לבסס את פסק הדין על בסיס עדויות אלה בלבד. יחד עם זה, עלי לציין כי לא האמנתי לעדות המבקשת לפיה היה ידוע לה כי המנוח נתן למנוחה כסף ובתמורה היא רשמה לו את מחצית הדירה. המסמכים שהציגה המבקשת ת1/ עד ת4/ מעידים כי המנוחה נתנה למנוח מתנה, ללא תמורה, ואילו ידעה המבקשת כי המנוח נתן תמורה למנוחה בעד מחצית זכויותיו בדירה, היתה מציינת זאת בתצהיר, מאחר ומדובר בפרט מהותי ביותר. כשנשאלה על כך, בעמ' 4 ו5- לפרוטוקול, השיבה באופן הפוגם במהימנותה ובגרסתה. ר' עדותה בעמ' 4-5 לפרוטוקול: "אין לי מסמך כספי להראות שהוא נתן לה כסף. לא כתבתי זאת בתצהיר כי ואינני זוכרת למה (כך בפרוטוקול - ש.ג.). התיחסתי בתצהיר למסמכים בלבד ולא לקטעי שיחות... לא מצאתי לנכון להסביר בתצהירי שלמרות שביפוי הכח כתוב 'ללא תמורה', למיטב ידיעתי, דודי שילם תמורה... סיפרתי לעו"ד שלי שדודי שילם עבור מחצית הדירה...". כאמור, אינני מאמינה לגרסה זו שנולדה רק בחקירתה הנגדית של המבקשת. יחד עם זה ואף שלא מצאתי לקבל את גרסת המבקשת, אינני סבורה כי יש בכך כדי לקבוע שגרסת המשיבה היא הנכונה ומכל מקום - גירסת המשיבה אינה יכולה להכריע במחלוקת שכן לגירסת המשיבה היא מעולם לא שמעה על העברת מחצית הדירה כמתנה למנוח וכעובדה - היתה העברה שכזו. המסקנה המתבקשת היא כי אם גרסת המשיבה נכונה אזי המנוחה לא סיפרה את מלוא העובדות למשיבה ומשום כך גם גירסת המשיבה אינה יכולה להכריע בפסק דין זה. המשיבה אף טענה לאפשרויות והשערות שלא הוכחו ואין מקום לקבלן בהעדר ראיות אוביקטיביות המוכיחות אותן. אין מדובר בעדות מול עדות של המבקשת והמשיבה כצדדים ישירים לעסקה אלא כל אחת מהצדדים העידה על שנאמר, או לא נאמר, בינה לבין המנוח והמנוחה. משום כך, גם אם אין לקבל את גרסת המבקשת, אין בכך לקבוע באופן ישיר כי עדות המשיבה היא הנכונה שכן קשה לדעת מה סיפרה המנוחה לבתה המשיבה וגם אין לדעת אם סיפרה המנוחה לבתה את מלוא העובדות, לרבות העובדה לפיה נתנה במתנה מחצית מהדירה למנוח. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא מצאתי מקום לבסס את פסק דין זה על עדויות הצדדים והעדפתי לבסס את פסק הדין על ראיות אוביקטיביות. המסמכים שהוצגו ועובדות נוספות, שיפורטו בהמשך, מהווים בסיס שעליו ניתן להגיע למסקנות בתיק זה. 4. המבקשת הציגה את המוצגים ת1/ עד ת4/ ועל פיהם עולה בברור כי המשיבה נתנה במתנה מחצית מזכויותיה בדירה לבעלה המנוח, מר יעקב ליברמן ז"ל. מסמך ת1/ הוא יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר מיום 20.1.71 המיפה את כוחו של המנוח לעשות את כל הפעולות הדרושות לשם העברת מחצית הזכויות בדירה על שמו. מסמך ת2/ הם שני משח"ים שאינם נושאים תאריך אך גם בהם מבקשת המנוחה להעביר מחצית מזכויותיה למנוח. ת3/ היא הצהרה על מכירת דירת יחיד המשקפת את רצון המנוחה להעביר מחצית מהזכויות בדירה לבעלה וכך גם ת4/ כאשר שני מסמכים אלה גם הם מינואר 71'. מסמכים אלה מוכיחים בברור כי רצונה של המנוחה היה לתת לבעלה במתנה את מחצית זכויותיה בדירה ללא תנאי ועל פי הכתוב במסמכים. 5. אין חולק כי בשנת 1971 הבית עוד לא נרשם בלשכת רשם המקרקעין וזכויות המנוחה בדירה היו זכויות חוזיות בלבד אצל החברה המשכנת. העברת זכות חוזית במתנה איננה העברת זכות במקרקעין, זכות חוזית זו ניתנת להעברה מידית ועליה חלים סעיף 2 וסעיף 6 לחוק המתנה. משקיבל המנוח לידיו את המסמכים ת1/ - ת4/ עברה ה"בעלות" במחצית הזכויות האובליגטוריות בדירה מידי המנוחה לידי המנוח ובכך הוקנתה המתנה ו"נגמרה", כלשונו של סעיף 2 ועל פי סעיף 6 לחוק המתנה. ראה: פרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, חוק המתנה, תשכ"ח - 1968 / ראבילו, מהדורה שניה, בעמ' 402: "יש להבחין בין מתנה של זכות במקרקעין, שעליה יחול גם סעיף 7(א) לחוק המקרקעין - לבין מתנה של זכות חוזית (אובליגטורית) למקרקעין. זכות חוזית זו ניתנת להעברה מיד (סעיף 2 לחוק המתנה). כל עוד הזכות בדירה, למשל, אינה רשומה במרשם - המקרקעין, מדובר רק על זכות חוזית (כגון זכות כלפי החברה הממשכנת), ולא בזכות במקרקעין: זכות חוזית מועברת בדרכים שונות מאלה שנקבעו בחוק המקרקעין". ראה גם: ע"א 641/83, פרידמן נ' פרידמן ואח', פד"י מ(2) 253, בעמ' 257, מפי כב' הנשיא מ. שמגר: "מקובל עלי, כי לפי פסיקתנו עד כה נטינו להבחין בין ההתחייבויות האובליגאטוריות לבין עסקות המקרקעין... כאן אכן הועברה רק הזכות החוזית של בעליה דירה כלפי חברת משה"ב... המסקנה המתבקשת כאן היא, כי אין בדין הוראה בקשר להתקשרויות חוזיות, שאינן יכולות כלל להרשם במרשם המקרקעין; היינו, כי לא נדרש כל רשום על פי דין, וכי לא יכול להערך רישום כלשהו על פי דין בקשר להעברת הזכות האובליגאטורית האמורה. משמע, הבעלות עברה כבר מידי האב והאח לידי המשיב". ראה גם: ע.א. 1284/92, רותם נ' רותם, פד"י מט(5) 257, בעמ' 260: "אין מניעה לתת מתנה במקרקעין, כפי שאין מניעה להתחייב לתת מתנה במקרקעין, והכל תלוי בזכות שבידי נותן המתנה או ההתחייבות. אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות לקבל רישום (בין של בעלות בין של חכירה), הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה, ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה... הדברים הנ"ל משתקפים היטב בהלכות שיצאו מלפני בית משפט זה, שבהן נדונה סוגיות המתנה במקרקעין בטרם נרשמו הזכויות בלשכת רשום המקרקעין, וכך נקבע: 'די בהודעות שחתמו האחיות, ושבהן מסרו לשלטונות מס שבח על עסקת המתנה, כדי להוות מסמך, המזכה את המשיבה לקבל את הזכות האובליגטורית של ליאורה לדירה..." ובעמ' 262: "בעניננו לא היתה זכות החכירה רשומה על שם האב, אלא היתה בידיו זכות לקבל רישום של זכות חכירה. האב היה איפוא בעל זכות אובליגטורית והעביר את זכותו לבן. בכך העביר הוא את מלוא הזכות שהיתה לו... מכאן, שהעיסקה שנעשתה... היתה מתנה מוגמרת ולא התחייבות לתת מתנה". וראה גם: ע.א. 595/89, צוריאנו נ' עזבון המנוחה רינה בדיל ואח', פד"י מו(4), 705. לאור האמור לעיל ניתן לקבוע כי תוכן המסמכים ומסירתם לידי המנוח העידו על נתינת המתנה למנוח לאלתר, שנגמרה במסירת המסמכים לידיו. רצונה של המשיבה לתת את המתנה קיבלה ביטוי נוסף על ידי מתן יפוי הכח הבלתי חוזר (ת1/) ביחד עם שאר המסמכים המעיד כי המנוחה התכוונה לותר גם על זכותה לחזור בה מהמתנה. משנתנה המתנה והסתיימה בהקניית "דבר המתנה" על ידי מסירת המסמכים, כאשר מחומר הראיות עולה בברור כי הצדדים הסכימו שמחצית הדירה ניתנה למנוח במתנה, כי אז לא ניתן עוד לחזור מהמתנה והמשיבה, כיורשת של המנוחה, אינה יכולה לחזור בה מהמתנה. 6. שני הצדדים טענו ואף ניסו להוכיח השערות ואפשרויות שונות, כל צד לטובתו הוא. אפשרויות תאורטיות אלה נזכרו בתצהירי עדות ראשית של הצדדים ולא פחות מכך - בסיכומים מטעם המשיבה. אינני מקבלת את האפשרויות התאורטיות שהעלו הצדדים כמו "כניעתה" של המנוחה למנוח מחשש שיעזוב אותה או אפשרויות תאורטיות אחרות שנזכרו על ידי המבקשת. מחומר הראיות האוביקטיביות שהוצג ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי המנוחה לא גילתה כל רצון או רמז כלשהו לחזור בה מהמתנה. המתנה ניתנה על ידה בשנת 1971, הבית שבו מצויה הדירה נרשם כבית משותף בשנת 1976 ועד 1986, מועד בו נפטרה המנוחה, היא לא עשתה כל צעד או פעולה כלשהי המעידה על רצון לחזור בה מהמתנה ולרשום את זכויותיה בדירה על שמה בלבד. משום כך הגעתי למסקנה כי המנוחה לא ויתרה ולא הביעה כל רצון לותר על המתנה למנוח עד למועד פטירתה. 7. המשיבה טענה ל"שיהוי" מצד המנוח. גם כאן אינני מוצאת כי ניתן לראות בהתנהגות המנוח שיהוי שיש בו כדי לדחות את התביעה. המתנה ניתנה למנוח בשנת 1971 ועד 1986, מועד פטירת המנוחה, לא עשה איש מבני הזוג פעולה כלשהי המתיחסת לרישום הדירה. המנוחה לא חזרה בה מהמתנה והניחה כי מחצית הדירה עברה למנוח ואילו המנוח סבר כי יש לו זכויות במחצית הדירה ולכן לא פעל כדי להעבירן על שמו. גם העובדה לפיה המשיך המנוח לגור בדירה עד פטירתו, בשנת 1998, ולא פעל להעברת מחצית הדירה על שמו, אינה מהווה שיהוי שיש בו כדי לדחות את התביעה. המנוח המשיך לגור בדירה, המשיך לקיים יחסים חמים עם המשיבה ומשפחתה ואי העברת מחצית הדירה על שמו איננה מגלה, בשום פנים, ועל פי חומר הראיות שהוצג, ויתור על זכויותיו בדירה. 8. אין גם ממש בטענת ההתישנות שהעלתה המשיבה. המבקש סבר כי הזכויות במחצית הדירה שייכות לו ואף החזיק במסמכים המעידים על כך ומאפשרים לו להעביר את מחצית הזכויות בדירה על שמו. רק מרגע שהתעוררה כפירה בזכותו זו, חל מרוץ ההתישנות. הכפירה בזכותו של המנוח על מחצית הדירה התעוררה רק לאחר מותו כאשר טענה המשיבה לזכות בדירה כולה והיה זה בשנת 1998. מאחר והתובענה הוגשה בשנת 1998, לא חלה התישנות על התובענה. 9. אשר לעל כן ולסיכום אני קובעת כי המנוחה נתנה במתנה את מחצית זכויותיה בדירה למנוח והמבקשת, בהיותה יורשת יחידה של המנוח, היא בעלת מחצית הזכויות בדירה וזכאית להרשם בלשכת רישום המקרקעין בחולון כבעלת מחצית מזכויות החכירה בדירה. 10. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןמתנהמתנה במקרקעין