פסק דין 1. הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), בת"א 3081/98, לפיו קיבל את תביעת המשיבה, והורה על סילוק ידה של המערערת מדירת מגורים בבנין הנמצא ברח' הפלמ"ח 36 בירושלים (להלן - בית המרצים). הדירה ידועה גם כחלקת משנה 128/1 בגוש 30024 (להלן - הדירה). 2. ההליכים בבית משפט קמא: א. בבית משפט קמא תבעה המשיבה את פינוי וסילוק ידה של המערערת מהדירה, וכן ביקשה לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים. המשיבה טענה כי הדירה הוקצתה לפרופ' יעקב לויצקי ז"ל (להלן - המנוח) כ"דירת שירות" כמשמעותה בס' 8 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב1972- (להלן - החוק), שכן הוא היה עובד האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן - האוניברסיטה), והדירה הועמדה לרשותו במסגרת השירות. לאחר מותו החזיקה בדירה אלמנתו שרלוטה לויציקי ז"ל (להלן - המנוחה) כ"בר רשות", ועל כן לא רכשה המערערת כל זכות להחזיק בדירה. ב. המערערת טענה כי עומדת לה ההגנה לפי ס' 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, שכן המנוח וגם המנוחה היו דיירים מוגנים. היא התגוררה עם המנוחה החל משנת 1995-1994 עד לפטירתה, וממשיכה להתגורר בה. זו לה דירת מגורים יחידה. המנוח היה אמנם עובד האוניברסיטה, אולם לא התקיימו בו התנאים המצטברים הנדרשים לתחולת ס' 8 לחוק, משום שמגוריו בדירה לא הוגבלו בזמן. באשר למנוחה - לא התקיים בה אף אחד מהתנאים שבס' 8 לחוק. המנוחה לא הייתה עובדת האוניברסיטה, והדירה לא הועמדה לרשותה במסגרת שירות כלשהו לאוניברסיטה. כמוסכם עם המנוח, העבירה המנוחה לאוניברסיטה דמי מפתח בסך 1,000 ל"י שהתקבלו מהדירה בבית הכרם בה החזיקה עם המנוח, בשכירות מוגנת, ובמשך עשרות שנים שילמה לאוניברסיטה דמי שכירות, שנוכו ישירות מהפנסיה שהגיעה למנוחה מן האוניברסיטה, על בסיס דמי שכירות המשולמים על ידי דייר מוגן, כעולה ממוצג נ1/. ג. המשיבה התבססה בתביעתה על עדות יחידה של מזכיר המשיבה, מר שמואל רוזנבלום (להלן - רוזנבלום). בעבר, משנת 1975 שימש רוזנבלום כעובד ב"רשות הנכסים והקרנות" של האוניברסיטה. רוזנבלום מסר תצהיר שלו צירף מכתבים של המנוח וסיכומי דברים משנת 1954 (להלן - הנספחים), דהיינו למעלה מ20- שנה לפני שהחל לעבוד באוניברסיטה. ד. בין הנספחים שצירף רוזנבלום לתצהירו, מכתב מיום 7.12.54 (נספח ב6-) בו נאמר: "פרופ' לויצקי הנכבד, הריני שמח להביא לידיעתך את ההחלטה הבאה שהתקבלה בישיבת ועדת הקבע: 'הוחלט להעמיד לרשותו של פרופ' י' לויצקי דירה בת שלושה חדרים בבניין המרצים. פרופ' לויצקי יעביר לאוניברסיטה את דמי המפתח (הדגש לא במקור) שיקבל עבור דירתו הנוכחית'. ברצוני להתנצל על האחור שחל בהעברת ההחלטה לידיעתך, שנגרם בגלל טעות משרדית. בכבוד רב, א' רשף מזכיר ההנהלה ה. מטעם המערערת העידו המערערת ואביה, בנם של המנוח והמנוחה - פרופ' אלכסנדר לויצקי (להלן - הבן) שצירף לתצהירו מסמכים שונים, וביניהם קבלה מיום 12.4.57, בה מאשרת האוניברסיטה קבלת סך של 1,000 ל"י "ע"ח העברת הסך שקיבלה הגב' ש' לויצקי אלמנתו של הפרופ' י' לויצקי ז"ל דמי מפתח (הדגש לא במקור) מדירתם הקודמת בבית הכרם". ו. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את טענת המערערת, לפיה הנטל לסתור טענת דיירות מוגנת מוטלת על שכם המשיבה, וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את מעמדם של המנוח או המנוחה כדיירים מוגנים. ככל שהענין נוגע לסיווג זכותו של המנוח בדירה, קבע בית משפט קמא, כי חוק הגנת הדייר תשט"ו1955- אינו חל על הדירה, מאחר שלפי ס' 8 לחוק - הדירה נכנסת למסגרתה של "דירת שירות", שכן הושכרה על ידי האוניברסיטה למנוח, בקשר ובגין שירותו. עוד הוסיף בית משפט קמא כי: "לא נראה היה כי אדם מהישוב - שאינו איש סגל או בעל "זיקה אמיצה" לאוניברסיטה - כלל היה זוכה להתייחסות לו היה מבקש דירה למגורים - ואף עולה כי הדירה ניתנה, לפחות בשלב ההתקשרות הראשוני, לתקופת שירותו... (עמ' 13 לפסה"ד). זאת, הסיק בית משפט קמא, מפניות המנוח ל"ועדת הדירות", ל"הנהלת האוניברסיטה", ל"ועדת הקבע" ולשאר גורמים וגופים העומדים מאחורי מושגים אלו ומעורבים בעניינו, ושמקורם ביחסי עובד-מעביד. על השאלה, אם המנוחה רכשה זכות כ"דיירת מקורית" עם המנוח, או מכוח עצמה שהיא רלוונטית לסוגיות הורשת הזכויות (ראה רע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ' עזבון המנוחה שדז'נסקי ז"ל פ"ד נד(1) 394) - קבע בית משפט קמא, שהמנוחה לא רכשה זכות, בין כדיירת מקורית, ובין כיורשת של המנוח, וכי מעמדה בדירה נותר כשל "בר רשות", זאת בנימוק שהמו"מ התנהל עם המנוח. המנוח עמד בבסיס הסכמתה של האוניברסיטה להיענות לדרישתו. עניין משפחתו כבעלת זכות עצמאית כלל לא עלה בדיוני הצדדים, ונראה היה ברור לכולם כי היא ה"טפל" ליחסיו האישיים עם האוניברסיטה. עוד הוסיף בית משפט קמא, כי ההיענות לבקשת המנוח להתגורר בבית המרצים "נבעה ממצבו הבריאותי של המנוח ומאי התאמת הדירה הישנה למצבו, ולא משיקולים כוללניים - לו היה בריא, ספק אם האוניברסיטה היתה נענית לבקשתו. לו היה מבריא, ספק אם היו מתירים לו להמשיך להתגורר בדירה החדשה... אף אם רכשה המנוחה את זכותו של בעלה, היא עשתה כן מכוח ס' 16 לחוק תשט"ו ולכן, ממילא לא יכלה להעביר את זכותה זו לנתבעת והנתבעת אינה יכולה לטעון למעמד של דיירת מוגנת מטעמים אלו" (עמ' 15 סיפא ועמ' 16). במחלוקת בשאלת יעוד הסכום של 1,000 ל"י, אם כדמי מפתח שהקנו למנוח ו/או למנוחה מעמד של דייר מוגן - כנטען על ידי המערערת, ואם כתשלום עבור עצם הזכות האישית שקיבל המנוח להתגורר בבית המרצים - כנטען על ידי המשיבה - קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה. משכך, לא דן בית משפט קמא בשאלה אם המערערת עומדת בדרישות ס' 20 (ב) לחוק, והורה על סילוק ידה מהדירה. את התביעה לשכר ראוי - דחה, כדרישה שנזנחה על ידי המשיבה. 3. הטענות בערעור: א. ב"כ המערערת טוען כי בשנות החמישים, סמוך לאחר חקיקת חוק הגנת הדייר תשט"ו1955-, היה הכלל המשפטי, לפיו דירה שהושכרה שלא על פי היוצאים מן הכלל הקבועים בחוק - יחולו עליה הוראות החוק. רק בתיקונים משנת תשכ"ח ואילך השתנו היוצרות, והתחלף הכלל. בנסיבות אלה, היה על המשיבה להוכיח, כי לא חלו הוראות החוק, ולא להיפך - כפי שהניח בית משפט קמא. עוד הוסיף, כי בפסק הדין אין אבחנה בין הוראות לבין הלכות "בר רשות", כפי שהתפתחו בפסיקה למקרה המיוחד של "דירת שירות", שעליו חלות הוראות החוק. ב"כ המערערת קובל גם על המשקל שנתן בית משפט קמא לפרשנותו של רוזנבלום למסמכים שלא הוא ערך, ועל כך שלא נתן את המשקל הראוי למסמכים התומכים בגרסת המערערת, כי שולמו דמי מפתח, וכן על כך שהשליך מן המצב המשפטי השורר כיום (בעקבות התיקונים לחוק) - על המצב כפי שהיה בעת התרחשות העובדות העומדות ביסוד התביעה. ב. ב"כ המשיבה מבקש לאמץ את העובדות והמסקנות שקבע בית משפט קמא, הן במישור הראייתי, והן במישור הדין המהותי. 4. הדיון בערעור: אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שקבע בית משפט ששמע עדים, התרשם מדבריהם, מהתנהגותם וממהימנותם. אולם, במקרה דנן, מבוסס פסק הדין בעיקר על פרשנות מסמכים, השערות והוראות חוק. על כן, הרשות נתונה לערכאת ערעור לתהות על דרכו של בית משפט קמא בהסקת מסקנותיו, ולהעבירן תחת שבט הביקורת (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 740). במקרה דנן, להשערות בית משפט קמא לגבי התנהגות האוניברסיטה או מדיניותה בשנות החמישים - לא מצאנו יסוד בחומר הראיות, כפי שיפורט להלן: א. עד שנת תשכ"ח הייתה כל שכירות - מוגנת, פרט לחריגים שהחוק קבעם, כגון: בניינים חדשים, כאשר חוזה השכירות פירט את העובדות הנחוצות וציין שהגנת הדייר לא תחול (ס' 1 לחוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) תשט"ו1955-, וכן ס' 11 לחוק הגנת הדייר תשט"ו1955-). התובע פינוי הוא שנשא בעול ההוכחה שהמקרה חריג, וכל ספק פעל לרעתו. בשנת תשכ"ח, מכוח הסעיפים דלעיל, נפתח עידן חדש של מתן אפשרות לשחרר נכס מ"שעבוד" הגנת החוק. אולם, גם אז המשיך החוק לחול, עד שנתקיימו התנאים ששיחררו את הנכס. פירוש הדבר, שנכס מושכר המשיך להיות בחזקת מוגן, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, והתובע פינוי הוא שנשא בנטל ההוכחה שהמקרה הוא חריג, וכל ספק פועל לרעתו (ע"א 48/65 מרים לוינטון נ' אדלה פררו פ"ד יט(1) 596, וע"א 462/76 ש' חסיד בע"מ נ' ישראל ולאה קנופף פ"ד לא (2) עמ' 645). במקרה דנן, לפני בית משפט קמא עמדו שני מסמכים בהם נקטה האוניברסיטה לשון "דמי מפתח", וכן העובדה שלא היתה שנויה במחלוקת - לפיה המנוחה החזיקה בדירה כ40- שנה תמורת דמי שכירות שנוכו מהפנסיה שלה. די היה בעובדות אלה כדי להעביר את נטל הראיה לשכם המשיבה, לסתור טענת דיירות מוגנת, וזאת בשים לב לדין שחל באותה עת. בנטל זה לא עמדה המשיבה מהטעמים הבאים: (1) אין מחלוקת שבין האוניברסיטה למנוח ו/או למנוחה ו/או למערערת, לא נחתם הסכם כלשהו, המגדיר את זכויות מי מהם בדירה. על כוונת הצדדים משנות החמישים אין ללמוד מפרשנויות של רוזנבלום לנספחים, שרב הנעלם בהם, כמו: המועד שבו החלה האוניברסיטה לאכלס את בית המרצים, על פי אילו נוהלים, אם בכלל נקבעו כאלה, וכו'. (2) באף אחד מהנספחים אין זכר למשיבה. העובדה המוסכמת, לפיה על פי פסק בורר (ממועד לא ידוע) האוניברסיטה החזיקה עבור המשיבה בנכסים שונים, על אף שהבעלות בהם רשומה בשם האוניברסיטה - אינה עונה על השאלה אם סמכויות האוניברסיטה הוגבלו, או אם נאסר עליה להשכיר אחד מהם בדמי מפתח. (3) אין בנספחים זכר להוראות הנוהל משנות החמישים, על פיהם פעלו מוסדות האוניברסיטה שטיפלו בדיור, או להיקף שיקול הדעת שניתן לסגל שהופקד על נושא הדיור, על מנת לקבוע אם חרגו מסמכויותיהם, או שמא הותר להם לסטות במקרים חריגים. לכאורה, עד לשנות השמונים נהגה האוניברסיטה בנכסי המשיבה מנהג בעלים. אחרת, אין להבין את הצורך בהכרעת בורר, או במכתב מיום 10.1.82 ששלחה האוניברסיטה למשיבה, בו היא מאשרת את רשימת הנדל"ן בהם היא מחזיקה עבור המשיבה וערכם המאזני נכון ליום 31.12.82. בין נכסי הנדל"ן מופיע גם בית המרצים (בית בן 38 חדרים רח' הפלמ"ח 36 ירושלים, ערך 40,782 ש"י) (נספח א'(2)(3) לתצהיר רוזנבלום). (4) מהמסמכים שהוצגו ומהתנהגות הצדדים ניתן אמנם ללמוד שכניסת המנוח ומשפחתו לדירה התאפשרה משום שהיה עובד אוניברסיטה. אולם, ככל שהענין נוגע למעמדו המשפטי בדירה, מצביעים המסמכים שהוצגו, על כך שלמנוח לא הייתה כוונה לאבד את זכויותיו כדייר מוגן בדירה בבית הכרם בה התגורר, מבלי להבטיח לו ולבני ביתו את הגנת החוק בדירה אחרת; ומצד האוניברסיטה הייתה נכונות לסייע לו בהשגת המטרה, כעולה מהנספחים שצורפו לתצהיר רוזנבלום כמפורט להלן: ממכתבו של המנוח מיום 28.2.54 ניתן ללמוד כי הייתה קיימת "ועדת דיור", שלה הביע תודה, על החלטתה לעשות כמיטב יכולתה כדי לפתור לו את בעיית הדיור. אין לדעת אם קיים פרוטוקול של ועדת הדיור, ואילו פתרונות הוצעו למנוח. המנוח מציין במכתבו כי הוא מתקשה למצוא דירה מתאימה בבית הכרם, וכי לאחר התייעצות עם מר קובלסקי, הוא מבקש להקצות לו דירה בבית המרצים בקומה ב', וזאת בשל מצב בריאותו (נספח ב1-). מנספח ב2- לתצהיר הנ"ל עולה כי ביום 5.4.54 כותב המנוח שבגלל בעיות בריאות - הוא חייב לעבור דירה; דמי מפתח שיוכל לקבל מהדירה הנוכחית - לא יספיקו להחלפת דיור, והוא לא יוכל להיכנס להתחייבויות נוספות; הדירה בבית הכרם לקויה מאוד. המנוח מזכיר את ההתכתבות עם ועדת הדיור לפיה, על הפנייה שלו מיום 24.1.54, השיבה לו ועדת הדיור במכתב מיום 12.2.54, כי היא תעזור לו לקבל דירה בבית המרצים, וכי הודיעו לו שהבקשה נדחתה בנימוק שהדירות בבית המרצים מיועדות למועמדים חסרי דירה. יחד עם זאת, הודיעה ועדת הדיור, שהיא תפנה לועדת המשק שתחקור מה השיפורים שאפשר לעשות בדירה בבית הכרם, כמובן בכפוף להסכמתו של בעל הבית, המוטלת בספק. לכן ביקש לראות אותו כחסר קורת גג, ולהקצות לו דירה בבית המרצים, כפי שזה נעשה לגבי מועמדים אחרים. נציין, כי ההתכתבות הקודמת אינה מופיעה בין הנספחים. ואכן, מטעם האוניברסיטה נשלח איש משק הקובע, בדו"ח מיום 21.4.54, כי מצב הדירה גרוע, וכי הוא ממליץ שלא להשקיע בה (נספח ב7-). בנספח ב3- לתצהיר האמור, מופיע קטע מפרוטוקול ועדת הדיור, שבו הוחלט כדלהלן: (א) לדחות את הבקשה לדירה בבית המרצים. (ב) הועדה מסכימה שיש הצדקה להחליף את דירתו הקיימת בדירה מתאימה. הועדה ממליצה על עזרה מתאימה כדי לאפשר לו החלפה כזו. (ג) הועדה מבקשת לקבוע מהו הסכום הדרוש לו להחלפת דירה, ומהם האמצעים הכספיים שברשותו, ולאחר שיתברר הסכום החסר - היא תמליץ לפני שלטונות האוניברסיטה לאשר לו הלוואה. לפי נספח זה, לכאורה, האוניברסיטה היתה מוסמכת לסייע לעובד האוניברסיטה להחליף דירה, ולהעמיד לרשותו אף אמצעים למטרה זו, ואין להעלות על הדעת שהכוונה היתה להמיר דיירות מוגנת בדיירות ארעית. (5) ביום 4.6.54 שולח המנוח מכתב ליו"ר ועדת הדירות, מתוכנו עולה, כי הוא קיבל מכתב מיום 28.5.54 (שאינו מופיע בין הנספחים), בו הצעת פתרון, שאותה הוא דוחה, וחזר על כך שאין לו אפשרות ליטול הלוואות, וכן חזר על הבקשה לצרף אותו לדיור בבית המרצים (נספח ב5-). (6) מנספח ב4- עולה כי ביום 20.6.54 פנה המנוח להנהלת האוניברסיטה בערעור על החלטת ועדת הדירות, וציין, בין היתר, כי ידוע שלא מעטים המקרים שהאוניברסיטה עזרה לאנשיה, הן מהסגל האקדמי, והן מהסגל האדמיניסטרטיבי, לפתור בעיות דיור על ידי הקצאת דירה, והוא שב ומבקש להקצות לו דירה בבית המרצים. רואים אנו שהמנוח חוזר ופונה בבקשות, שמטרתן החלפת מגורים, במגורים קבועים, ולא ארעיים. (7) במכתב מיום 7.12.54, הנזכר בס' 2.ד לעיל, התבשר סוף סוף המנוח, שהאוניברסיטה תעמיד לרשותו דירה, והוא יעביר לה את דמי המפתח שיקבל מדירתו בבית הכרם. עם כניסת המנוח ומשפחתו לדירה ניתנה הוראה, ביום 12.12.55, לנכות ממשכורתו 40 לירות כדמי שימוש עבור הדירה בבית המרצים (נספח ג'). (8) המנוח נפטר בשנת 56', עוד בטרם שהיה בידו סיפק לקבל דמי מפתח עבור דירת בית הכרם, ובטרם נחתם עימו הסכם כלשהו. (9) ביום 8.4.56 נערך זכ"ד בקשר לזכויות המנוחה והילדים, ובענין פינוי בית המרצים. עמדת ההנהלה היתה שעל המנוחה היה להחזיר את הדירה, אך הענין טעון החלטה פורמלית של הנהלת האוניברסיטה. אחיו של המנוח, עו"ד לויצקי, טען שאין מקום לפינוי, לאור תביעת הפינוי של בעל הבית. הוצע שעו"ד לויצקי יפנה להנהלה בכתב, וכי ידאג "שלא ישתנה הסטטוס קוו, היינו כי בתביעת הפינוי של המשפחה לא יגיעו הצדדים לשום הסדר לפני שיהיה דיון בענין ההנהלה באוניברסיטה, כך שההנהלה לא תועמד במפתיע לפני העובדה שהדירה בבית הכרם אבדה" (נספח ד1- לתצהיר רוזנבלום). דהיינו, האוניברסיטה עמדה על זכותה לקבל את דמי המפתח מדירת בית הכרם. בן המנוחים בעדותו טען, שכל שידוע לו מפי המנוחים הוא, שהם התגוררו בדירה בזכויות של דייר מוגן. נראה לנו, כי עמידת האוניברסיטה על זכותה לקבל את דמי המפתח שיתקבלו מהדירה בבית הכרם גם לאחר פטירת המנוח, ובנוסף - ויתורה על פינוי המנוחה והעדר חתימה על הסכם עימה בכתב - מובילים למסקנה הבלתי נמנעת, שאת זכויות המנוחה יש לראות כזכות דיירות עצמאית, משעמדה האוניברסיטה על כך שתקבל מידיה את דמי המפתח, וויתורה על פינוייה מהדירה. בדירה המשיכו להתגורר המנוחה ושני ילדיה הקטינים. (10) ביום 5.6.64 נערך זכ"ד לפיו, כביכול, הובהרו למנוחה נוהלי האוניברסיטה, על פיהם היא מתגוררת בתנאי "בר רשות" ובדמי שימוש רגילים שהם 15 ל"י לחודש, והמנוחה אמרה שבדירה גרים כיום היא ושני הילדים בגילאי 28 ו23- (נספח ד2- לתצהיר רוזנבלום). דהיינו, כעבור כ10- שנים מפטירת המנוח, ולאחר שהאוניברסיטה שילשלה לכיסה את דמי המפתח שקיבלה מידי המנוחה, נזכר מאן דהוא, ככל הנראה, להעניק למנוחה סטטוס של "בר רשות", תוך התעלמות מתשלום דמי המפתח ששולמו כאמור. לא מיותר להוסיף, כי זכרון הדברים אינו נושא חתימה כלשהי, ואין ראיה לכך שעותק ממנו נשלח למנוחה, או למי מילדיה שהיו אז כבר בגירים, או שיידעו אותם. ב. בס' 1 לחוק הוגדרו "דמי מפתח" כך: "כל תמורה שאינה דמי שכירות הניתנת בקשר לשכירות של מושכר או בקשר לקבלת החזקה, או להחזרת החזקה במושכר לפי חוק זה - ואין נפקא מינה מתי שולמו". אין ספק שהתשלום של 1,000 ל"י נעשה בקשר לשכירות ובקשר לקבלת החזקה במושכר, ולא שימש כדמי שכירות, משום שהמנוח הביע התנגדות לכל אורך הדרך לקבל דירת שירות מהאוניברסיטה, שהרי אחרת לא היה מקום לדבר על קבלת תשלום של 1,000 ל"י על ידי האוניברסיטה כאמור (ע"א 320/76 עוודאללה סאלם סאם (מוסטפה) נ' פרה אלתריזי פ"ד לא(1) 50, 54-53). רוזנבלום אישר, כי איש מהדיירים בבית המרצים לא שילם סכום חד פעמי למגורים בבית המרצים, בסדר גודל של 1,000 ל"י, שלכל הדעות היה סכום נכבד נכון לאותה עת. את דמי המפתח שילמה המנוחה כדייר מקורי, כאשר לא היו בינה לבין האוניברסיטה יחסים של עובד-מעביד, וגבתה ממנה דמי שכירות למעלה מ40- שנה. מטעם זה גם אין מקום לתחולת ס' 8 לחוק הגנת הדייר, תשל"ב1972-. המנוח הזכיר במכתביו לגורמים השונים באוניברסיטה את הנוהג לסייע לעובדים, והפתרונות שהוצעו היו מגוונים, אך כולם נדחו על ידי המנוח, עד אשר התבשר כי הדירה תעמוד לרשותו תמורת דמי המפתח שיקבל מדירה קודמת. גם לאחר שנפטר המנוח לא שינתה האוניברסיטה את עמדתה, והתנהגותה מצביעה בעליל על כך שראתה גם במנוחה דיירת מקורית, ולא כמי שירשה את הזכות מהמנוח לפי ס' 16 לחוק. המערערת הופיעה לראשונה כצד, ככל הנראה בשנות השבעים, ופתחה בנסיונות לגרוע מזכויות המנוחה, ולהתכחש לפעולות האוניברסיטה בנכסיה. 5. התוצאה היא שאנו מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, וקובעים כי המנוח ורעייתו היו דיירים מוגנים. הענין יוחזר לבית משפט קמא לצורך ההכרעה בשאלה, אם למערערת עומדת ההגנה לפי ס' 20 לחוק על פי חומר הראיות שבא לפניו. המשיבה תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. דייר מוגן (הגנת הדייר)דמי שימוש