סעיף 212 חוק התכנון והבניה - צו הריסה

החלטה 1. בפני בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, שהוגשה נגד המשיב מס' 1 ובתו המשיבה מס' 2. הבקשה מתייחסת לשלושה מבנים וגדר, שהוקמו על ידי המשיבים עוד בשנת 1987 ברח' רוטשילד 44 בבת - ים, שמהותם ומידותיהם כדלקמן: (א) מבנה שהינו מעקה עשוי מבלוקים ובטון ועליו ויטרינות מאלומיניום וזכוכית וגג מפלסטיק, ששטחו 12 מ"ר. (ב) מבנה העשוי מלוחות תריסים וגג מפח ששטחו 9.89 מ"ר. (ג) מבנה העשוי מבלוקים ובטון וגג אסבסט ששטחו 16.25 מ"ר. (ד) גדר מבלוקים ובטון בגובה משתנה בין 1 ל - 2 מ', באורך כולל של 23.7 מ'. 2. המבנים הללו נבנו בחצר הבית המשותף, ועל פי עדות המפקח, ע.ת. 1 - לוי מוריס, הגדר תחמה את שטח הבית המשותף וסיפחה אותו לדירת המשיבים, מבלי שלשכנים האחרים בבניין ולבעלי העסקים שבקומת הקרקע, קיימת נגישות לחצר או לשירותים המשותפים הממוקמים מאחורי דירת המשיבים. עוד הסביר המפקח, כי בשנת 1997 נתקבלו תלונות רבות מן הדיירים והשכנים בבניין, על הבניה שבצעו המשיבים, שחסמה את הגישה לחצר ולשירותים המשותפים של בעלי העסקים (ת1/ - ת2/). הואיל ומדובר בבניה ישנה, הוגשה הבקשה דנן, על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. 3. מטעם המשיבים התייצבה לדיון המשיבה מס' 2 (להלן - "המשיבה"), אשר טענה בשמה ובשם אביה. המשיבה לא הכחישה ביצוע עבודות הבניה שפורטו בבקשה, ללא היתר בניה. לטענתה, דירתה היתה קטנה, בת חדר אחד, והיא הרחיבה את מגוריה, בהיותה אם חד הורית, ואף קבלה את הסכמת כל הדיירים בבניין לבניה. הגדר הוקמה כדי להרחיק מציצנים ונרקומנים המסתובבים בסביבה, בהיות דירתה בקומת הקרקע. 4. הואיל וראיתי חשיבות להסכמת הדיירים בבניין, לבניה שנעשתה על ידי המשיבים, נתתי להם הזדמנות להביא רשימה מסודרת של הנכסים בבניין, הדירות והחנויות, על פי צו רישום בתים משותפים, בצרוף טבלה עם שמות כל בעלי הנכסים וחתימתם כי הם מסכימים לבניה שנעשתה על ידי המשיבים. בישיבה הבאה טענה המשיבה כי אכן פנתה לדיירים, אשר הביעו הסכמתם בעל פה לבניה אך סרבו לחתום על הסכמה כזו בכתב. עם זאת, המציאה המשיבה לתיק בית המשפט, מסמך שנערך עוד ביום 15.2.80. המכתב מופנה ל"דייר הבית ברח' שלמה בן יוסף מס' 1 (פינת רוטשילד) בת ים, וענייננו "תוספת למרפסת - בדירת קרקע". במסמך נאמר: "אנו החתומים מטה מאשרים בזה כי אנו לא מתנגדים לתוספת הנ"ל" וקיימות 3 חתימות בלתי מזוהות, ו - 3 מקומות נוספים לחתימה, ריקים. בתחתית המסמך נרשם על ידי המשיבה כי היא מצהירה כי החתימה את כל דיירי הבית - בהסכמה. 4. אין ללמוד מן המסמך הסכמת כל הדיירים בבניין נשוא הבקשה, לתוספות הבניה נשוא הבקשה. ראשית - אין זהות בכתובת הבניין. שנית - עסקינן במבנה בין עשרות דיירים, ו - 3 חתימות עלומות אינן יכולות לשקף הסכמה של כלל הדיירים בבניין, ואף לא של מרביתם. וחשוב מכל - מהות הבניה שונה. במסמך מדובר בתוספת למרפסת, ובבקשה דנן עסקינן ב - 3 מבנים, עשוים בלוקים, סגורים ומקורים בגג ובגדר המקיפה את כל החצר שליד המבנים המשמשים את המשיבים. כך שלא שוכנעתי כלל כי המשיבים קבלו את הסכמת כל הדיירים, ואף לא של מרביתם, לבניה נשוא הבקשה. 5. סעיף 212 לחוק התכנון והבניה קובע לאמור: "212. הריסה ללא הרשעה נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שבצע את העבירה. (2) אי אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין. (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד. (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה. (5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". 6. כדי שניתן יהיה ליתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, על המבקשת לשכנע את בית המשפט כי נתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד - כי נעברה עבירה אשר בגינה ניתן היה ליתן צו הריסה, והשני - שנתקיימה אחת החלופות שבסעיף 212 לחוק. לעניינו, מסתמכת המבקשת על החלופה בס"ק (5), שכן ידוע למבקשת, והמשיבים הודו בכך, כי הם מבצעי הבניה. חלופה זו מופעלת כאשר הבניה הבלתי חוקית התבצעה למעלה מחמש שנים לפני מועד הגשת הבקשה, ומבצע הבניה אינו בר עונשין מחמת התיישנות. אך עובדה זו לא הופכת את פעולתו לחוקית (ראה: ע"פ 874/78 קאסם סואעד ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל המרכזי, פד"י ל"ה (1) 678). 7. לא יכול להיות ספק, כי בענייננו, התקיימו שני התנאים המצטברים ההכרחיים לצורך הפעלת סעיף 212 לחוק, שכן המשיבים הודו בביצוע הבניה נשוא הבקשה ללא היתר בניה, והם אינם ברי עונשין, הואיל וחלפו למעלה מ - 5 שנים ממועד ביצוע הבניה. יחד עם זאת, גם לאחר שמתקיימים התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 212 לחוק, גם אז מתן צו ההריסה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראה: ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ה (3) 679), ועל המבקשת לשכנע את בית המשפט שקיימים טעמים מיוחדים להורות על מתן צו ההריסה. בניגוד לנטען על ידי הפרקליט המלומד מטעם המבקשת, הנני סבורה כי הנטל הוא על המבקשת להצביע על הטעמים המיוחדים המצדיקים מתן צו הריסה ללא הרשעה, ולא על המשיבים להראות, כי אין מקום ליתן צו כאמור. והנטל המוטל על המבקשת להצביע על טעמים המצדיקים מתן צו הריסה ללא הרשעה, אינו נופל ממידת ההוכחה הנדרשת מן התביעה להוכיח קיומה של עבירה, לפי סעיף י"א לחוק (ראה: ת"פ (ת"א) 4/87 הועדה המקומית לתכנון ולבנין ת"א - יפו נ' קרן מרדכי קריתי ואח', פ"מ נ' (2) 514). 8. גם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 3 ו - 8 האוסרים כל פגיעה בקניינו של אדם אלא לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, מחייבים את מבקשת הבקשה להצטייד בנימוקים משכנעים וכבדי משקל, מדוע יש ליתן צו הריסה של מבנה, שאמנם נבנה ללא היתר, אך משמש למגוריו של אדם או לעסקו, תקופה ארוכה, באין מפריע. 9. על העקרונות שינחו את בית המשפט, בבואו לשקול אם ליתן צו הריסה לפי סעיף 212, עמד בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 224/91 מוחמד סאלח פלאח נ' מדינת ישראל, פס"מ נ"ב (3) 332 בעמ' 336: "שעה שהמדובר הוא על מתן צו הריסה כלפי נאשם שלא הורשע בדין ואף זוכה ולוא בשל טענת התיישנות, הרי נראה לנו, שיש לעשות שימוש במשורה ובזהירות בסמכות של מתן צו הריסה. לדעתנו, נועדה הסמכות המיוחדת הזו הקבועה בדין ובזיקה למהות בה אנו עוסקים כאן, על מנת להגן על אינטרס ציבורי חשוב. באותם מקרים בהם השארת המבנה חסר ההיתר גורמת לתקלה ציבורית חמורה וקשה, הרי שעל מנת לסלקה מאפשר הדין נקיטת צעדים גם כלפי נאשם שזוכה בדין. רוצה לומר, הסמכות הזו נועדה בעיקרה על מנת להגן על הכלל, כאשר שלוחיו ומשמשיו טעו ולא נקטו צעדים משפטיים בעוד מועד נגד עבריין הבניה. באספקלריה זו יש לקבוע, כי השימוש בסמכות הנדונה ייעשה, בעיקרו של דבר, שעה שהבנייה הנדונה גורמת לתקלה ציבורית". דוגמא לתקלה ציבורית מוצא בית המשפט במקרה בו הוקם מבנה ללא היתר, על המדרכה הציבורית (ע"פ 271/75 (ב"ש) טייב נ' מדינת ישראל, פ"מ תשל"ו (2) 291), או כאשר הבניה מסכלת או מפריעה למימוש ולביצוע כל תוכנית חשובה או חיונית, שאושרה על השטח בו מצוי המבנה. 10. על שיקולים נוספים שישקלו על ידי בית המשפט, עמד כב' השופט בנימיני בת"ב 12/93, 15/93, 16/93 מדינת ישראל נ' אילן אביזמיל ואח', פ"מ נ"ד (4) 341, והם: אם המבנה עומד בניגוד לתוכנית בנין עיר או מפריע למימושה, אם אין סיכוי כי ינתן היתר בניה למבנה, אם המבנה הוקם על שטח ציבורי או על מקרקעין של צד שלישי, השקעותיו של בעל המבנה בבנייתו, בשיפוצו או ברכישתו, האפשרות שהריסת המבנה תקפח פרנסתו של אדם או תשלול ממנו מקום מגורים, היות המבנה רעוע ומסוכן לציבור, ידיעתו של בעל המבנה כי המבנה הוקם ללא היתר וכן, פרק הזמן שחלף מאז נבנה המבנה ללא היתר ומשך התקופה שנעשה בו השימוש על ידי מי שהבקשה מופנית אליו. 11. מסכימה אני, בכל הכבוד הראוי, לעמדתו של כב' השופט בנימיני, כי פרק הזמן שחלף מאז נבנה המבנה הינו שיקול מרכזי וכבד משקל, וככל שחלף זמן רב יותר, הנימוקים שתצטרך המבקשת להביא, צריכים להיות כבדי משקל יותר, אף כי העובדה שחלף זמן רב מאז בנייתו, לא תמנע בסופו של דבר הוצאת צו הריסה, אם השיקולים האחרים יטו הכף לטובת הוצאת הצו. 12. בעניינו, מדובר במבנים הקיימים כ - 10 שנים לפחות, עד שהוגשה הבקשה דנן. אין מדובר במבנה המפריע ליישומה של תוכנית בנין עיר או תוכנית אחרת. אין מדובר במטרד לרבים, אלא לכל היותר מטרד לדיירים בבניין, שהשכילו לחיות עם המבנים בשלום, במשך כ - 10 שנים, עד שהחלו להלין בפני הרשויות. התלונות שהוגשו והוצגו בפני, הינן של אחד מתוך עשרות הדיירים בבניין. ללא ספק, מתן צו הריסה למבנים נשוא הבקשה, תשלול מן המשיבים ובני משפחתם מקום מגורים. 13. נראה לי, כי הרשות בבואה להגיש בקשה לפי סעיף 212 לחוק, צריכה להצטייד בנימוקים כבדי משקל יותר מאלו שהוצגו בפני בתיק זה. על הרשות להשמר שלא להגרר לסכסוכי שכנים, ולהוות כלי שרת בידיהם. לא לכך נועד סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. באם נגרמת הפרעה לשכן זה או אחר, פתוחה הדרך בפניו לפנות לבית המשפט ולקבל סעדו. הרשות אינה צריכה לשרת אינטרס פרטי של שכן זה או אחר. 14. בנסיבות אלו, לאור הזמן הרב שחלף מאז נבנו המבנים, ובהתחשב בכך שהצו לא נועד כדי לשרת אינטרס ציבורי, להבדיל מאינטרס פרטי של השכנים, לעובדה שהמבנים משמשים את המשיבים למגוריהם, לא שוכנעתי כי יש מקום להעתר לבקשה, וליתן צו הריסה למבנים נשוא הבקשה. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. הריסת מבנהבניהחוק התכנון והבניהצו הריסהצוויםתכנון ובניה