בקשה להפעיל מועדון ביליארד סנוקר משחקייה - התנגדות משטרה הינה סוגיה שנדונה בבית משפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים להלן תקציר נרחב של ההחלטה בעתירה המנהלית הקדמה : בעתירה מינהלית זו מבקשות העותרות, "משחקי מילניום בע"מ" וגב' אוריאנה לוי (להלן - העותרת), לחייב את עיריית ירושלים להוציא לעותרות רישיון עסק קבוע לקיום מועדון ביליארד, משחקי וידאו, משחקים אלקטרוניים והגשת משקאות בנכס הנמצא בשכונת תלפיות בירושלים. מתבקש גם סעד חלופי, ולפיו יוארך רישיון העסק הזמני שניתן לעסק. העירייה סירבה לבקשה לאור התנגדות משטרת ישראל הבקשות לרישיון עסק וההליכים המשפטיים הקודמים : אין לי צורך לעמוד על כל פרטי הפרטים הנוגעים לבקשות השונות לרישיון עסק שהוגשו מאז שנת 1999, בקשות שנדחו כולן. אעמוד על ציוני דרך עיקריים ה"טובעים" ביער המכתבים וההליכים המשפטיים הנזכרים בכתבי בית-הדין שלפניי. בעבר היה אחד הבעלים של העסק שהתנהל באותו נכס מר אלי לוי, שהיה אז חברה לחיים של העותרת והיום הוא בעלה. בשנת 1999 שינה העסק את שמו והעותרת הפכה בעלים. הוגשה בקשה לרישיון עסק שנדחתה בעקבות התנגדות המשטרה "מבחינה פלילית". על-פי הדוח מש/2 לתגובת המשטרה, בפשיטות וביקורים במקום, הסתבר כי המקום שימש למשחקים אסורים ביום 6.3.2001 הוגשה בקשה חדשה לרישיון עסק (נספח ג' לעתירה), אשר נדחתה על-ידי העירייה במכתב מיום 14.8.2001 (נספח י"ב לעתירה). במכתב הדחייה מיום 14.8.2001 התבקש בא-כוח העותרות למקד את מאמציו בהסרת התנגדות המשטרה למתן רישיון. ניתן לקבוע אפוא כי החל בשלב זה ידעה העותרת כי המכשול העיקרי בדרכה לקבלת רישיון נעוץ במשטרה. ביום 28.8.2001 כתבה העותרת למחלקת הרישוי של המשטרה: "ברצוננו להודיעכן שלפי בקשתכן הוצאנו מהמועדון את כל מכונות המשחק שנחשבות כלא חוקיות. כיום המועדון משמש כאתר גלישה לאינטרנט, במקום מוצבים כ-20 מחשבים המחוברים לרשת 'נטויז'ן'" (נספח מש/3 לתשובת המשטרה). לטעמי, במכתב זה יש משום הודייה שבעבר אכן היו במקום מכונות "לא חוקיות" והבעת רצון לפתוח דף חדש. בא-כוח העותרות טוען כי אין בדברים משום הודייה. גם אם כך הוא - הודייה מצויה גם במקום אחר. לקראת הדיון המוקדם הגישה העותרת (שלא לצורך) עיקרי טיעון. לעיקרי הטיעון צירפה (ללא נטילת רשות) תצהיר של מר רפאל אוחיון, מנהל משמרת במועדון. מר אוחיון הצהיר, בין השאר, כי "מזה תקופה ארוכה שאין במועדון מכונות אלקטרוניות למשחקי מזל אסורים". גם מתצהיר זה ניתן ללמוד שבעבר אכן היו במקום מכונות כאלה. כאמור, במכתב מיום 28.8.2001 הכריזה העותרת על פתיחת דף חדש. בקשתה החדשה נבחנה לגופה וסורבה, כפי שנראה בהמשך הדברים ביום 10.9.2001 הורשעה המבקשת בבית-המשפט לעניינים מקומיים בעבירה של ניהול עסק בלא רישיון. במסגרת הסדר טיעון ניתן צו סגירה שביצועו נדחה ל-6 חודשים. בשולי גזר-הדין נרשם כי הוסבר לגב' לוי (העותרת) כי אין לפרש את המועד המאוחר שבו יקבלו הצווים שניתנו במסגרת גזר-הדין תוקף כהרשאה לנהל את העסק עד לאותו מועד (נספח מש/4 לתשובת המשטרה). יפה עשה בית-המשפט שהסביר לעותרת את מה שהסביר בחודש ספטמבר 2001 (מש/2) נראו במקום 21 מחשבים מחוברים לאינטרנט וכן מכונות מזל. אלי לוי התבטא כי המשחקים מתנהלים כמו בקזינו אמיתי והחיוב מתנהל באמצעות כרטיס אשראי. בחודש דצמבר 2001 נצפו אנשים מהמרים. צוות המשטרה תיחקר אדם המוכר כמהמר שהסביר את שיטת ההימור. לדברי אותו אדם ניתן להרוויח ולהפסיד כספים במשחק מאחר שה"נקודות" הנן שוות ערך לכסף בעקבות צו חיפוש שניתן על-ידי בית-משפט, תפסה המשטרה 40 כונני מחשב. הדבר היה, ככל הנראה ביום 22.1.2002 (ראו נספח כ"א לעתירה בסעיף 5 וכן בנספח מש/2 לתשובת המשטרה). כונני המחשב נבדקו על-ידי המומחה מר נועם יונגמן מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. המומחה נתן חוות-דעת מיום 18.6.2002 (נספח מש/9 לתגובת המשטרה), ועל-פיה השימוש ביישום המאפיין "קפה אינטרנט" הוא מועט משום שלא בוצע כל שימוש בתוכנת דואר אלקטרוני. עוד מצא המומחה, כי תוכנת המחשב מפנה לאתר ספציפי שבו ניתן לעשות שימוש בכרטיסי אשראי לצורך הימורים. פרט לאמור מצא כי בכל מחשב ומחשב הותקן כרטיס אלקטרוני ייעודי להפעלת משחקי מזל. באמצעות כרטיס זה ניתן להשתמש במחשב כמכונת משחק לכל דבר ללא שימוש במערכת ההפעלה של המחשב. גם במחשבים שנמצאו לא תקינים נמצאו הכרטיסים הנזכרים, וסביר להניח כי שימשו כמכונות משחק בלבד. בשניים מן המחשבים לא נמצאו תוכנות הימורים. ראוי לציין כי בין הצדדים שנויה במחלוקת השאלה, האם הימור במסגרת האינטרנט הוא בגדר משחק אסור. לשאלה זו אין אני רואה צורך להיכנס משום שמחוות-הדעת האמורה עולה כאמור, כי הכרטיסים האלקטרוניים אפשרו את השימוש במחשב כבמכונת משחקי מזל, בלי קשר לשימוש באתרי האינטרנט. אין להבין מדבריי אלה, כי סבורה אני שהשימוש באינטרנט לצורכי הימורים איננו מהווה עבירה. כל שביקשתי לומר הוא, שלשאלה זו אין צורך להיכנס לאחר בדיקתו של מר יונגמן ומתן חוות-דעתו הוגש לבית-משפט השלום בירושלים ב-4.7.2002 או בסמוך לכך, כתב-אישום בת"פ 3349/02 נגד גב' אוריאנה לוי שהואשמה בארגון משחק אסור, עבירה לפי סעיף 225 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בתקופה של כשנתיים ועד יום 22.1.2002. כתב אישום זה טרם התברר, אך עוד לפני שהוגש כתב-האישום היו התפתחויות נוספות בנושא הבקשה לרישיון. ביום 28.1.2002 כתבה המשטרה לעיריית ירושלים, כי אין היא מאשרת את הבקשה לרישיון עסק "מטעמים של עבר פלילי ושלום הציבור" (מש/5א לתגובת המשטרה). לעותרת נשלחה הודעה על דחיית בקשתה ביום 3.2.2002 (נספח י"ט לעתירה). העותרת פנתה פעם נוספת אל המשטרה ביום 26.2.2002 ושוב סורבה הבקשה ביום 15.5.2002 מאותם טעמים (מש/5ב). העותרות נקטו בכמה הליכים שיפוטיים כדי להעביר את רוע הגזירה. במזכר מש/2, סעיף 4 ה', מצוין כי העותרת פנתה לבית-המשפט הגבוה לצדק. בעניין זה לא הביאו הצדדים פרטים נוספים ואין לי מידע כיצד הסתיים ההליך ומה היו הטענות בו בחודש אוקטובר 2001 או בסמוך לכך, הגישה העותרת לבית-משפט זה את עתירתה המינהלית הראשונה (עת"מ 350/01). התאריך המדויק שבו הוגשה העתירה הראשונה אינו ידוע לי, אך ניתן לשער כי הוגשה בערך ובקירוב בחודש אוקטובר 2001, לאור מסמכים שונים מהעתירה הראשונה שהוגשו כראיה. לא כל מסמכי העתירה הקודמת צורפו לעתירה הנוכחית או לתגובה לה. אף שהעתירה מצויה בבית-משפט זה, לא סברתי שנכון יהיה שבית-המשפט "יבלוש" בארכיב בית-המשפט אחר התיק ומסמכים שלא צורפו. על-כן סקירת ההליך הקודם תהא מקוטעת במידה מסוימת, הכל על-פי המסמכים שצירפו הצדדים. בעתירה המינהלית הראשונה, ראתה העותרת משום מה לטוב מלפניה לציין את העירייה כמשיבה יחידה. את המשטרה לא צירפה העותרת כמשיבה אף שידעה, כאמור, כי המשטרה היא המתנגדת למתן הרישיון. בהחלטה מיום 24.10.2001 הורה בית-המשפט (חברי השופט צ' סגל) לעירייה, להגיש תגובה מקדמית לעתירה. מסיבות שלא הובהרו (כיוון שלפניי לא הייתה משום מה התייצבות של העירייה), לא הוגשה על-ידי העירייה תגובה מקדמית. לא הייתה גם התייצבות לדיון שנקבע ליום 21.11.2001. על-כן ניתן על-ידי השופט סגל בהעדר תגובה והתייצבות, פסק-דין המחייב את העירייה להנפיק לעותרים תוך 21 יום רישיון עסק זמני. בסעיף כ"ד לעתירה הנוכחית מצוין כי "משלא צלחה בקשת המשיבה 1 לדחות את הביצוע ו/או לבטל את פסק הדין, הוצא רישיון עסק כמצוות בית-המשפט". מעבר לאמור במשפט סתמי זה, לא צורפו מסמכים. מעיון במסמכים מאוחרים יותר מסתבר כי העתירה הקודמת נקבעה בכל זאת לדיון מוקדם לאחר שניתן גם פסק-דין כפי שכבר צוין, ביום 3.2.2002, אחרי מתן פסק-הדין בהיעדר התייצבות, נשלח לעותרת המכתב נספח י"ט לעתירה, בו נדחתה בקשת העותרת לרישיון "מטעמים של עבר פלילי ושלום הציבור". בא-כוח העותרות קבל על דחיית הבקשה לרישיון במכתבו לעירייה מיום 11.2.2002 (נספח כ' לעתירה). במכתבו זה ציין כי שולחיו קיבלו רישיון עסק נושא תאריך 30.1.2002, וכי "משנתן רישיון העסק [כמצוות בית-המשפט - מ' נ'] הדרך העומדת לרשות לפי החוק היא לבטלו להתלותו, או לשנות את צו בית-המשפט. משרישיון העסק נתן ההליך הסתיים". כן ביקש בא-כוח העותרות הבהרה להנמקה שניתנה לדחיית הבקשה "מטעמים של עבר פלילי ושלום הציבור". בא-כוח העותרות הודיע גם כי יפנה לבית-המשפט לחידוש הדיון בעתירה המינהלית העותרת אכן פנתה לבית-המשפט לענייניים מינהליים שדן בעתירה הקודמת (נספח כ"א לעתירה הנוכחית), וביקשה להאריך את תוקף ההיתר הזמני שניתן לה. זו הפעם דחה חברי השופט סגל את הבקשה על יסוד תגובה שנתן על-אתר בא-כוח העירייה אשר נכח בדיון במקרה. פרוטוקול הדיון אינו מצוי בפניי אך מההחלטה עולה כי בא-כוח העירייה ציין שהמניעה לקבלת הבקשה לרישיון נובעת מהתנגדות משטרת ישראל שלא צורפה כמשיבה. נוכח טענה זו קבע השופט סגל כי לא יוכל להורות דבר (החלטה מיום 17.3.2002, נספח מש/7 לתשובת המשטרה). עוד צוין בהחלטה, כי "הדיון המקדמי יתקיים במועד שנקבע מראש, דהיינו 10.4.02". כאמור נטען בעתירה שלא עלה בידי העירייה לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדר התייצבות לדיון המקדמי - מניין לנו? נראה כאמור שלא כל ההחלטות בעתירה הקודמת צורפו לעתירה זו יהא הדבר אשר יהא, היה קבוע דיון מקדמי ליום 10.4.2002. ב-9.4.2002 הוגשה בקשה דחופה מוסכמת מטעם הצדדים (העותרות והעירייה) לדחות את המועד עד לאחר 5.7.2002 (נספח מש/8 לתגובת המשטרה). בבקשה צוין כי נלקחו מהעותרת 40 כוננים אותם על המשטרה להחזיר עד ליום 4.7.2002, ועל-כן מסכימה המשיבה כי יינתן לעותרת היתר זמני עד ליום 4.7.2002. אבהיר כאן, כי 40 הכוננים נתפסו כאמור עוד ביום 22.1.2002. חוות-הדעת של מר יונגמן (מש/9) נושאת תאריך 18.6.2002. השופט סגל נתן בבקשה המשותפת צו כמבוקש, והדיון נדחה ליום 7.7.2002. ביום 4.7.2002 או בסמוך לכך, הוגש כאמור לבית-משפט השלום כתב-אישום נגד העותרת (מש/11) על עבירה של ארגון משחק אסור. כתב-אישום זהה הוגש נגד מנהל משמרת במקום לקראת הדיון שהיה קבוע ליום 7.7.2002 בעתירה הקודמת, הגישה העותרת בקשה לצירוף צד ולהמשך הדיון (נספח כ"ג לעתירה הנוכחית). הצד שצירופו התבקש הוא יחידת רישוי ואבטחה במשטרת ישראל. בא-כוח העותרות ביקש לזמן את המשטרה לדיון הקבוע ליום 7.7.2002. ואולם, בדיון שהתקיים ביום 7.7.2002 נרשמו חילופי הדברים הבאים: "נוכחים: ב"כ העותרים - עו"ד יהודה וייס ב"כ המשיבה - עו"ד צופית בן-פורת פרוטוקול ב"כ המשיבה: בבית משפט לעניינים מקומיים ניתן גזר דין כנגד בית העסק נשוא העתירה דנן (ת"פ 6343/00). בתיק הנ"ל ניתן צו סגירה שתוקפו הוארך עד 4.7.02, וזאת בעקבות העתירה דנן. בתיק הנ"ל נהיה מוכנים ליתן הארכה נוספת של 30 יום מהיום. ב"כ העותרים: לאור הצהרת חברתי, בכוונתי לשקול הגשת עתירה מתוקנת ולצרף כמשיבה את משטרת ישראל, שהיא נכון להיום המתנגדת היחידה למתן רישיון העסק. בנסיבות אלו, ולאחר שחברתי הצהירה כאמור שתינתן לבית העסק ארכה נוספת של 30 יום, אני מבקש למחוק את העתירה דנן ללא צו להוצאות. ב"כ המשיבה: אינני עומדת על הוצאות. פסק-דין למחוק העתירה כמבוקש. ניתנה והודעה היום, כ"ז בתמוז תשס"ב (7 ביולי 2002), במעמד הנוכחים. ____________ צבי סגל, שופט" אודה ואתוודה כי המהלך המוסכם של מחיקת העתירה אינו ברור לי. הבעיה הרי לא נפתרה והעותרת ידעה היטב על עמדתה של המשטרה. מחיקתה של העתירה הביאה, כפי שניתן היה לצפות מראש, להגשת העתירה הנוכחית, שהיא, למעשה, המשכה של העתירה הקודמת. ביום 11.7.2002, בטרם יבשה הדיו מהחלטת המחיקה, כתב בא-כוח העותרות לבא-כוח העירייה כי טרם התקבלה תשובה עניינית לסירוב משטרת ישראל ליתן רישיון עסק, ואם לא תתקבל תשובה עניינית - תוגש עתירה מינהלית חדשה (נספח כ"ה לעתירה). המכתב האמור הועבר על-ידי העירייה למשטרה, וזו כתבה לבא-כוח העותרות ביום 18.7.2002, בהתייחס למכתב האמור: "כפי שמסרתי לך עוד במהלך הדיון שהתקיים בעתירה שבנדון, בתאריך 7.7.02, סירובה של משטרת ישראל ליתן המלצתה לרישיון עסק לעסק שבנדון, נעוץ בשניים: האחד - בעובדה כי בעסק הנדון מתנהלים מזה תקופה ארוכה משחקים אסורים שלא כדין. השני - מעורבות בפלילים: למגישת הבקשה לרישיון - הגב' אוריאנה לוי - מעורבות בפלילים בתחום של משחקים אסורים. בגין מעורבות זו הוגש כנגדה כתב אישום בת"פ 3349/02 שלום י-ם למנהלי המקום בפועל לרבות למר אלי לוי מעורבות בפלילים בין היתר גם בתחום של משחקים אסורים וביבוא מכונות מזל" (נספח כ"ו לעתירה). במכתב זה יש, לראשונה, הנמקה מפורטת לסירובה של המשטרה לתת רישיון עסק. ניתן ללמוד ממנו גם כי נציגת המשטרה נכחה בדיון ביום 7.7.2002 בעתירה המינהלית הקודמת. לעניינים אלה עוד אשוב ביום 1.8.2002 הוגשה העתירה הנוכחית. בתגובת המשטרה לעתירה, היא חזרה על ההיסטוריה של הבקשות אותה סקרתי לעיל, ועל התשובה שניתנה במכתב נספח כ"ו לעתירה שצוטט לעיל. עוד הוסיפה המשטרה ותיארה בתשובתה, אירועים מאוחרים להגשת העתירה: ביום 14.8.2002 נערך במקום העסק סיור על-ידי יחידת בילוש, ושוב נמצאו במקום כ-33 מחשבים ששימשו באותה העת למשחקים אסורים, ונמצאו גם 7 מכונות אלקטרוניות למשחקי מזל אסורים (דוח הפעולה מש/16). בתצהירו הנזכר של מר רפאל אוחיון, הוצהר כי מזה תקופה ארוכה אין במועדון מכונות אלקטרוניות למשחקי מזל אסורים. אולם מר אוחיון איננו עוסק בתצהירו בשאלת קיומם של מחשבים (להבדיל ממכונות אלקטרוניות) המשמשים למשחקי מזל אסורים, ואין בו גם כל תשובה עניינית לאמור בחוות-הדעת של מר יונגמן שעליה עמדתי לעיל. עמדתי בהרחבה אולי מעט מייגעת על חלק מההיסטוריה של העתירה הנוכחית. לא את כל חילופי המכתבים הרבים המונחים לפניי הזכרתי, אף שעיינתי בכולם. בחרתי להזכיר אותם עניינים הדרושים להכרעה בעתירה הנוכחית, הכל כפי שיפורט ההכרעה : התמונה הכללית המצטיירת היא, שהעסק מתנהל שלוש שנים בלא רישיון, לעתים - כפי שפורט - "בחסות" צווים שיפוטיים ובאופן עקבי ושיטתי מתנהלים בו משחקים אסורים. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות עתירה זו, ואפנה עתה להנמקת המסקנה. אכן, הנמקה מפורטת לסירובה של המשטרה ניתנה לראשונה במכתב מיום 18.7.2002 (נספח כ"ו לעתירה הנוכחית). עד אותו שלב ההנמקה שניתנה הייתה לקונית וגם שבלונית. הערתי במהלך הדיון בעתירה ואני חוזרת על הערתי זו גם בפסק-דיני זה, כי ראוי שסירוב ליתן רישיון עסק יהיה מנומק היטב. כך היה לטעמי גם בעבר, וכך הוא בוודאי בעידן החוקתי שבו מעוגן חופש העיסוק בחוק-יסוד: חופש העיסוק. אני סבורה שייטיבו המשיבים (ומשיבים פוטנציאליים אחרים בעתירות בענייני רישוי עסקים) אם יגבשו לעצמם נהלים מפורטים למתן הנמקה במקרה של סירוב לבקשה לרישיון עסק. אין די ב"נוסחאות" כמו "מבחינה פלילית" או "מטעמי שלום הציבור" וכל כיוצא באלה. הסירוב צריך להתבסס על עובדות קונקרטיות ולא על נוסחאות שבלוניות. ראוי שהפרקליטות, המייצגת בעתירות מנהליות בענייני רישוי עסקים משיבים שונים תיטול לידיה את התפקיד לגבש נוהל מסודר למתן הנמקה. התשובות הלקוניות שנמסרו בענייננו, הן ש"אפשרו" לבא-כוח העותרות לפנות בבקשות חוזרות ונשנות, לדרוש הנמקה ולהגיש עוד ועוד עתירות. הערתי מה שהערתי כהנחיה לעתיד. בענייננו יש לי כל היסוד להניח שהעותרת ידעה ידוע היטב מה מסתתר מאחורי ההנמקה הלא מפורטת. במכתביו התקיפים של בא-כוח העותרות הייתה, לטעמי, מידה לא קטנה של היתממות לגופו של עניין, לאחר שהעותרת הבטיחה במכתבה מיום 28.8.2001 שצוטט לעיל, לחזור למוטב, התברר שוב ושוב - לפי מבחן הראיה המינהלית - כי מדובר בהבטחות שווא. כך התברר בעקבות החיפוש שבו נתפסו 40 כונני מחשב בחודש ינואר השנה. גם לאחר הגשת העתירה, ביום 14.8.2002 לכאורה שימשו מחשבים למשחקים אסורים (מש/16). בא-כוח העותרות טוען, כי העותרת לא הורשעה בפלילים, וכי כתב-האישום שהוגש בעקבות תפיסת 40 המחשבים - עדיין לא התברר. אכן, העובדה שהוגש הליך פלילי אינה כשלעצמה ראיה לאשמתה של העותרת. עם זאת, אינני תמימת דעים עם הטענה, שעל המשטרה להמתין ולראות כיצד יסתיים ההליך הפלילי ועד שלא תהא הרשעה, אם תהיה, מנועה היא מלהסתמך על תוצאות החיפוש שבגינו הוגש כתב-האישום ועל חוות-דעת המומחה על הרשות המינהלית להשתכנע על-פי מבחן הראיה המינהלית, שבמקום מתנהלים משחקים אסורים, או שיש טעם אחר לסירוב. ראו והשוו: בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים [1]; עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 7495/98 מלבסקי נ' שר הפנים [2]. מבחן הראיה המינהלית הופעל זה מכבר גם בהקשר הספציפי של רישוי עסקים: בג"ץ 379/72 גיגי נ' מפקד מרחב יפו, משטרת מחוז תל-אביב-יפו [3], בעמ' 547-548, שם נאמר: "השאלה היא איפוא זו בלבד, אם היה בפני המשטרה חומר מספיק כדי לבסס עליו את דעתה שאופן ניהול מועדון העותרים עלול לסכן את שלום הציבור במובן סעיף 1 לחוק רישוי עסקים. סתם חשד אינו מספיק. הוא צריך להיות מבוסס על חומר ראיות מספיק כדי להניח דעתה של רשות מינהלית, לאו דוקא חומר שהיה קביל בבית-משפט ומספיק כדי הרשעת אדם בעבירה פלילית". חומר הראיות שהוגש במסגרת עתירה מינהלית זו מצדיק את מסקנתה של הרשות כי במקום מתנהלים משחקים אסורים. אילו הסתפקה הרשות בתשובתה לעתירה בציון העובדה שהוגש כתב-אישום, בלא הבאת הראיות המינהליות - לא ניתן היה להצדיק את עמדתה. הגשת כתב-אישום איננה ראיה לכך שתוכנו אמת. ואולם, הובאו בתשובה לעתירה זו חוות-הדעת של מר יונגמן והמזכר מש/16, שדי בכל אחד מהם כשלעצמו, כדי להצדיק את מסקנתה של הרשות המינהלית. אין הכרח, כמבואר, בקיומה של הרשעה פלילית כדי להצדיק את מסקנת הרשות שבמקום מתנהלים משחקים אסורים ונשקפת סכנה לשלום הציבור (ראו והשוו: בג"ץ 379/72 הנ"ל [3]). עם זאת, אם תזוכה העותרת במשפטה הפלילי, יהיה על הרשות לשקול מחדש את עמדתה בשאלת הרישיון, הכול על-פי הממצאים שייקבעו, ועל-פי ההנמקות. לעת הזו, ועל יסוד הראיות שהוגשו, אין לי כל יסוד להתערב במסקנת הרשות שהמקום משמש למשחקים אסורים בא-כוח העותרות מוסיף וטוען, כי המשטרה איננה זכאית להסתמך על מידע מאוחר להגשת הבקשה לרישיון. אינני תמימת דעים עם טענתו זו. על הרשות לתת החלטה המבוססת על נתונים עדכניים. בענייננו ניתנו כמבואר שלל החלטות סירוב בשל שלל הפניות, ומצטיירת כאמור תמונה ולפיה ישנו רצף של הפרות חוק מצד העותרות. לדידי, די בראיות שצורפו לגבי החיפוש בחודש ינואר 2002 שהוליד את כתב-האישום, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לרישיון. עם זאת, הראיות הנוספות מיום 14.8.2002 (מש/16) יש בהן, בבחינת למעלה מן הצורך, כדי לחזק את הראיות הקודמות. כך גם ההודיה של העותרת ושל מר אוחיון בתצהירו, כי בעבר התנהלו משחקים לא חוקיים עוד טוען בא-כוח העותרות, בהסתמכו על בג"ץ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח-תקווה רשות הרישוי [4], כי יש לראות את עניינה של העותרת במסגרת של ביטול רישיון על-ידי הרשות כאשר הרישיון עדיין בתוקף (שם [4], בעמ' 376). גם טענה זו דוחה אני, וזו הסיבה שעמדתי בהרחבה על ההיסטוריה של גזר-הדין בבית-המשפט לעניינים מקומיים ועל ההחלטות, שבחלקן היו מוסכמות, במסגרת העתירה הקודמת (עת"מ 350/01). כאמור לעתירה זו לא צורפה, מלכתחילה, המשטרה כצד. העותרת ידעה היטב על התנגדותה של המשטרה למתן רישיון. פסק-הדין שניתן בהיעדר נציג העירייה הוא, על-כן, חסר כל משמעות משפטית ביחסים שבין העותרות והמשטרה ציינתי לעיל כי בדיון ביום 7.7.2002 בעתירה הקודמת, נכחה נציגת המשטרה, אף שלא צוינה כצד לדיון. בדיון זה הובאה הסכמה לתת ארכה נוספת במסגרת בית-המשפט לעניינים מקומיים. ואולם כפי שנזכר לעיל, בבית-המשפט לעניינים מקומיים הובהר לעותרת, והדבר נזכר בשולי גזר-הדין, כי אורכה לסגירת העסק איננה בגדר מתן רישיון. לכל ההיתרים הזמניים שניתנו במסגרת ההליכים השיפוטיים, אין לתת לדעתי משקל ואין המדובר מבחינה מהותית, במתן רישיון עסק. העותרת גם לא יכולה הייתה לחשוב בשום שלב כי הוסרה התנגדותה של המשטרה. הטעם להבחנה בין הכללים החלים על מתן רישיון חדש לביטולו של רישיון קיים, בואר באר היטב בפסק-דינו של השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, מנהל נפת פתח-תקוה, משרד הפנים [5], בעמ' 328, וכך אמר: "הטעם לכך הוא, שמי שקיבל רישיון, רשאי להניח, כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה, וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים. על יסוד הנחה סבירה זו פועל בעל הרישיון ומשקיע מהונו וממרצו. בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר, כי הרשות המינהלית תפגע באינטרס זה שלו, בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרישיון". טעם זה לאבחנה אינו מצוי בענייננו. לעותרות היה ברור כי המשטרה מתנגדת לבקשה, ולא היה להן שום יסוד לחשוב כי בדיקות מוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה וחששות אינם קיימים עוד בפסק-דיני זה התמקדתי בעובדה המוכחת היטב, לפי מבחן הראיה המינהלית, כי התנהלו במקום משחקים אסורים. די בעובדה זו כדי שבית-משפט זה לא יתערב בשיקוליה של משטרת ישראל לסרב לתת את הרישיון המבוקש. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר בעניין ההנמקה השנייה שבמכתב מיום 18.7.2002, כי מהחומר המונח בפניי, ובפרט מהמזכר מש/2, עולה לכאורה מעורבות פעילה של מר אלי לוי, בעלה של העותרת בניהול העסק. עם זאת לא על כך משתיתה אני את הכרעתי, ועל-כן לא אפרט מעבר לאמור בפי העותרת טענות פרוצדורליות שלא מצאתי בהן ממש. בעתירה זו הוריתי על הגשת תגובה כאמור בתקנה 7(5) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ולא על הגשת כתב-תשובה (ראו תקנה 7(6) ותקנה 10(ג) לתקנות האמורות). על-כן המשיבים לא היו חייבים בהגשת תצהיר. לבקשה לסעד זמני צורף מטעם המשטרה תצהירה של רס"מ גילת סבג, המשמשת כרכזת רישוי עסקים ביחידת רישוי ואבטחה של משטרת ישראל. רס"מ סבג הצהירה, כי כל העובדות המוזכרות בתגובה מטעם המשטרה ידועות לה מתוקף תפקידה, אך תצהיר זה איננו מבחין, כנדרש, בין עובדות הידועות למצהירה מידיעה אישית לבין עובדות הנכונות למיטב ידיעתה ואמונתה. ואולם, כיוון שלא הייתה חובה בהגשת תצהיר בתגובה לעתירה, אין בעיניי חשיבות לעניין זה או לאי-הגשת תצהיר נוסף בעניין החיפוש ביום 14.8.2002. בדיון מוקדם רשאי בית-המשפט למחוק או לדחות את העתירה כולה או מקצתה, אף בלא הגשת תצהיר. לכתבי-התגובה צורפה כאמור חוות-הדעת של המומחה מר יונגמן, שהיא חוות-דעת הניתנת במקום עדות בבית-המשפט. לא מצאתי אפוא ממש בטענות הפרוצדורליות סיכום : לא מצאתי פגם בסירובה של המשטרה, שוב ושוב, ליתן לעותרת רישיון עסק. הוכח על-פי מבחן הראיה המינהלית, כי העסק משמש לקיומם של משחקים אסורים. על-כן דוחה אני את העתירה על סירובה האמור של המשטרה. בפי העותרת הייתה בקשה חלופית לחייב את העירייה להאריך את רישיון העסק הזמני שניתן לעותרות לתקופה נוספת של 6 חודשים. גם לבקשה זו לא מצאתי הצדקה. העסק מתנהל מאז שהבעלות בו עברה לעותרת ללא רישיון. הסירוב מבוסס על טעמים ראויים ואין הצדקה לאפשר לעותרת, בחסות צווים שיפוטיים, להמשיך ולנהל את העסק ללא רישיון. אני דוחה את העתירה על כל ראשיה ומחייבת את העותרת לשלם למשיבה 2 שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 שקליםמשטרה