תביעת פיצויים נגד מושב על השקעות בקרקע

פסק דין 1. התובעים יהושע ויפה ביאר (להלן: "התובעים") המתגוררים במשק 36 במושב תלמי יחיאל, הגישו תביעה כנגד הנתבעת - תלמי יחיאל - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "המושב"). את מירב הדיונים כנגד המושב ניהל התובע 1, מר יהושוע ביאר (להלן: "ביאר") ועל כן ההתייחסות תהיה לביאר. בתביעתם בקשו התובעים לבטל חיוב כספי בסך 9,335 ש"ח בו חויבו על ידי המושב בכרטיסם האישי בהנהלת החשבונות של המושב, ביום 30/6/89. כמו כן, דורשים התובעים פיצוי כספי מאת המושב בגין השקעות שהשקיעו בשטח הקרקע (להלן: "השטח") שנמסר לידיהם על ידי המושב, השקעות אשר ירדו לטמיון לטענתם, מאחר ובהתאם לפסק דין שניתן כנגדם ביום 16.11.89 בת.א. 243/89, נאלצו לפנות שטח קרקע זה על פי דרישת מינהל מקרקעי ישראל. המושב הגיש בקשה לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בקשה אשר נדחתה על ידי בית-משפט זה בהמרצה 933/96. בנוסף, הגיש המושב בקשה להעביר את הדיון בתובענה, למשקם. בקשה זו נתקבלה בחלקה ונושא החיוב הכספי בספרי המושב הועבר לדיון אצל המשקם. משכך, נותרה לדיון השאלה, האם מגיע לתובעים פיצוי כספי בגין ההשקעות שהשקיעו בשטח הקרקע שנמסר להם על ידי המושב, אותו נאלצו כאמור לפנות בהתאם לתביעת פינוי שהוגשה נגדם על ידי המינהל. 2. העובדות שאינן במחלוקת: 2.1 כנגד הסכמת התובעים לפנות שטח ציבורי שהוחזק על ידם החליט המושב בהתאם להחלטתו מיום 19.3.79, לתת לתובעים שטח ברוחב של שבעה מטרים ולאורך כל גבול חלקה א' שלהם. השטח נמסר לתובעים לצורך עבוד חקלאי כשבתמורה לקבלת שטח זה, התחייב ביאר כי לא יהיו לו כל תביעות כנגד המושב בנושא קרקעות. 2.2 השטח אכן הועבר לתובעים במרץ 1979 והם בצעו השקעות במקום בין השנים 1979 ועד 1989. 2.3 ביום 15.3.89 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה בת.א. 243/89 לפינוים של התובעים מהשטח בטענה, כי השטח נמסר להם שלא כדין ובהעדר הסכמת המינהל. 2.4 ביום 16.11.89 הגיעו המינהל והתובעים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין לפיו יפנו התובעים את השטח. 2.5 אשר על כן, ובהתאם לאמור לעיל, הגישו התובעים תביעה זו כנגד המושב, בגין פינויים מהשטח ובתביעה הזו דרשו פיצוי מאת המושב, בעבור הכספים שהשקיעו בשטח ועבור ההפסדים שנגרמו להם כתוצאה מפינויים משטח זה. 3. טענות ביאר: לטענת ביאר, שטח האדמה אשר הועמד לרשותו על ידי המושב הועמד לרשותו בתנאי חכירה לדורות, לעולמי עד וללא הגבלת זמן. בכך לטענתו, יצר המושב מצג שווא, אשר גרם לו להבין כי שטח אדמה זה הוא בשליטת המושב וכי הוא רשאי להעבירו לידיו בתנאי חכירה. לטענתו, לאחר שהשקיע השקעות רבות ויקרות בשטח האדמה, לרבות הקמת סככות מבנים ונטיעת עצים, הובהר לו כי למושב לא הייתה כל זכות להעביר את השטח לשימושו האישי וכי עליו לפנותו וכתוצאה מכך ירדו כל השקעותיו לטמיון. השקעות אלו, לפי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, מר עבדה משה, הוערכו בכ- 53,600 ש"ח נכון ליום 28.11.97. אשר על כן, דורשים התובעים סכום זה, בגין השקעותיהם בשטח. התובעים לא תבעו כל פיצוי בשל עצם הפינוי מהקרקע. 4. טענות המושב: 4.1 לטענתו, בשל תהליכים שאירעו במושב נוצר הכרח לפנות את התובעים מחלקת האדמה שעובדה על ידם לחלקה אחרת בתחום המושב. כפיצוי על הנזק שנגרם לתובעים בגין המעבר לחלקה החלופית נכרת הסכם בין הצדדים לפיו הועברה לתובעים רצועת קרקע ברוחב של 7 מטרים לאורך חלקה א' הנמצאת בחלקתם, למטרת עיבוד בלבד. לטענת המושב, ניתן ללמוד מנוסח ההסכם, כי השטח לא ניתן להם לחכירה לדורות אלא לפרק זמן מסוים בלבד. לפיכך משתמה תקופת ההסכמה מחוייבים היו התובעים לפנות את החלקה ללא כל קבלת פיצוי על השקעותיהם. כמו כן, טען המושב כי השטח נמסר לתובעים לעיבוד חקלאי בלבד, ללא היתר בנייה במקום, אשר על כן, אם בנו התובעים סככות במקום, עשו זאת בניגוד לתנאי ההסכם. המושב אף מוסיף, כי לא נגרם לתובעים כל נזק ואם אכן נגרם, הרי שנגרם באשמתם בלבד מאחר ובנו הם בשטח ללא היתר בנייה ומשפעלו הם באופן בלתי חוקי, על התובעים ועליהם בלבד לשאת באחריות בלעדית למעשיהם. ובכל מקרה אף אם כן נגרם נזק לתובעים, הרי שיעורו נמוך בהרבה מהיקף שיעור הנזק לו הם טוענים. 5. השאלות במחלוקת: 5.1 האם השטח נמסר לתובעים לחכירה לדורות, או שמא נמסר לתקופת חכירה מוגבלת בזמן? 5.2 האם קמה לתובעים זכות לפיצוי בגין הפינוי מהשטח. 5.3 היקף הנזק. 6. האם השטח נמסר לתובעים לחכירה לדורות או שמא נמסר לתקופת חכירה מוגבלת בזמן? ראשית, יש להבין את משמעו של ההסכם שנערך בין התובעים לבין המושב ב- 28/3/79 (להלן: "ההסכם"), בהסכם נאמר כדלקמן: "בהתאם להחלטה בפרוטוקול מיום 19/3/79 סוכם לתת לחבר יהושוע ביאר משק 36 שטח ברוחב של 7 מ' מגבול חלקה א' - אורך, שתימדד (לצד מזרח). השטח הנ"ל ימסר לחבר ביאר יהושוע לעיבוד, ותמורת זה ישלם דמי חכירה בהתאם למקובל. בתמורה, לא תהיה לחבר ביאר יהושוע כל תביעה...בנושא קרקעות, כולל, תביעות פיצוים, וכן עליו לפנות שטחים ציבוריים שעדיין ובמידה ומוחזקים על ידו". על ההסכם לעיל, חתומים מזכירות המושב וכן התובעים. ההסכם אינו מציין מהו פרק הזמן לפיו נמסר השטח לעיבוד ואף אינו מציין מהי נפקותה המשפטית של נתינה זו. משכך, מדובר בשאלה פרשנית להסכם ועל בית המשפט ליתן את התשובה לכך. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט (2) 265, פסק בית המשפט העליון, כדלקמן: "חוזה מפורש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החצוניות לו כגון מהלך המשא ומתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו. שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החצוניות לו - הם "מקבילים" בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים". אשר על כן, יש להתבונן בהסכם עצמו, אך גם בנסיבות החצוניות שהביאו לכריתתו. לגרסת המושב, החלקה הנדונה שניתנה לביאר ניתנה לו מאחר ובשנת 1979 הקצו מחדש את הקרקעות החקלאיות והוא היה אמור לעבור לחלקה חדשה, מאחר והחלקה אותה נדרש לפנות הייתה מעובדת והוחלט לפצותו בדרך של מתן חלקה אחרת שיעשה בה שימוש עד שיבוא יום הפינוי. (ראה עמוד 5 לפרוטוכול, שורות 26-29). ואף בתצהיר מזכיר המושב נאמר, כי רצועת החלקה שקיבל ביאר הייתה למעשה דרך שהוכרזה כדרך ציבורית, אולם, בפועל לא נעשה בה שימוש ולכן נמסרה לביאר מתוך ידיעה ברורה כי תקופת החכירה שלו הינה לתקופה בלתי מוגדרת מראש אך בפירוש לא לדורות. כאמור, ביאר קיבל את החלקה לידיו כפיצוי על כך שנאלץ להחליף שטח שעיבד בשטח אחר, אין מדובר בפיצוי גבוה, אלא, השטח נמסר לו כמחווה של רצון טוב. מנגד טוען ביאר, כי קיבל פיצוי מאחר והחליטו לאחר 20 שנה לפנותו מחלקה ב', ולאחר שהחזיק בכ- 150-200 דונם אשר היו מוכנים לזריעה ופינו אותו, קיבל את השטח כפיצוי לתמיד. ואף בעצמו העיד: "לפני שקיבלתי את ה- 7 מטר החזקתי בשטחים ציבוריים, אני דרשתי פיצוי בגין ה- 150 דונם שאני הייתי צריך לפנות" . (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 17-23). כפי שעינינו רואות המחלוקת היא האם השטח נמסר לביאר לתמיד או שמא לתקופה מוגדרת מראש. מצד המושב העיד מר זאנדני יונתן שהינו מזכיר המושב. אך מעדותו בבית המשפט הסתבר, כי בעת בה קיבלו התובעים את השטח ובעת המשא ומתן שקדם לכך הוא לא גר במושב ואף לא היה מזכיר ולכן אין לו כל ידיעה אישית על הסכסוך. מר זנדני עובד במושב מספטמבר 1994 ועל פי עדותו הוא אינו יודע מי ניהל עם ביאר את המשא ומתן 15 שנים קודם לכן, בעת עריכת ההסכם. אף בעדותו בבית המשפט אומר מר זנדני: "ניסיתי לברר אצל כמה אנשים מהמושב מי ניהל את המשא ומתן בזמנו ולא יכלו להגיד לי. שאלתי כמה אנשים שהיו אז בועד, כמו נבון ועמר ולא הצלחנו לאתר מי חתם על זה". (עמוד 19, שורות 25-26). כלומר, אין למר זנדני כל ידיעה אישית על כוונת הצדדים בנוגע לשטח באותה עת ואת שהעיד ואמר, עשה משמועות שאינן מבוססות וכן ממסקנות אותן הסיק בעצמו. אף על פי ההסכם צוין, כי ההסכם נעשה בהתאם להחלטה מיום 19/3/79. אך, מר זנדני העיד, כי למרות שהפרוטוקולים של ועד המושב מוחזקי במזכירות המושב, לא הצליח הוא למצוא פרוטוקולים רלוונטיים לתביעה, ואף העיד כי מאחר ולא היה שותף למשא ומתן בין התובעים למושב בשנת 1979 הוא אינו יכול להכחיש או לאשר אם צודק ביאר בטענתו, כי קיבל את השטח ללא הגבלת זמן. סבורתני, כי לו היה המושב משוכנע בצדקת טענתו, כי השטח ניתן לביאר לתקופה מוגבלת בלבד, הרי שהיה טורח ומביא את הפרוטוכול ואף מוצא עדים שיעידו על המשא ומתן שקדם לעריכת ההסכם, או אף אנשים שחתמו על ההסכם ויעידו על טיבו. אמנם ההסכם נערך בין הצדדים מעל ל- 20 שנה קודם לכן, אך סביר להניח שרוב חברי הועד עדיין גרים במושב ונראה כי במאמץ סביר ניתן היה להביאם לעדות בבית משפט, על מנת שיבהירו מה הייתה כוונת הצדדים במונח "לתת" בהסכם. ועל הימנעות בעל דין מהבאת ראיה במשמעות הרחבה של המושג נאמר לא אחת כי זו מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. ומשנמנע המושב מלהביא כל ראייה רלוונטית לעניין, הרי שסבורתני שיש לקבל את עדותו של מר ביאר, ולהסיק מכך כי משנאמר בהסכם "לתת לחבר יהושוע ביאר", הייתה כוונת המושב לתת את השטח לביאר כפיצוי על שנלקח ממנו ובלי כל כוונה לקחת שטח זה חזרה. ולכן, אני קובעת , כי כוונת הצדדים הייתה לתת לתובעים את השטח לחכירה לדורות ולא לחכירה מוגבלת בזמן, הגם שערה אני לעובדה, כי הצדדים לא עגנו הסכמה זו כדין במסמכי המינהל שאז היה בוודאי מתברר, כי אין המושב רשאי ליתן לביאר רצועת אדמה זו. 7. האם קמה לביאר הזכות לפיצוי בגין פינויו מהשטח. משהוכח כי מדובר בשטח שלא הייתה סמכות למושב לתיתו לביאר ועל כן נדרש לפנותו על ידי המינהל, ומשהציג המושב בפני ביאר מצג שווא לפיו מוסמך היה לתיתו לביאר וביאר הסתמך על מצג זה בתום לב ובתמורה והשקיע השקעותיו שם, זכאי הוא לקבל פיצוי מהמושב בגין השקעותיו בשטח אשר נעשו כדין. משקבעתי כך יש לדון בהיקף הנזק. 8. היקף הנזק הנזק לו טוען ביאר מתמקד בשניים, בהשקעותיו במבנה ובהשקעותיו החקלאיות. תחילה העלה המושב מנגד טענות שתיים: כי התובעים פלשו לשטח רחב יותר מעבר לזה שיועד להם ועל כן יש לחשב את נזקיהם בהתאם לגבולות השטח הנכונים. שנית, כי התובעים עשו שימוש בשטח בניגוד ליעוד שלשמו נמסר להם השטח. בטרם נדון בהיקף הנזק גופו אדון בטענות אלו תחילה. 8.1 האם פלשו התובעים לשטח מעבר לזה שיועד להם? לטענת המושב, השטח שהועמד לתובעים על פי ההסכם הוא שטח של 3.5 דונם בלבד, אולם בפועל התובעים תפסו ועיבדו שטח של 11 דונם ולכן אינם זכאים לפיצוי בגין החזר השקעות או עיבודים בשטח שמעבר לשטח של 3.5 דונם שאמורים היו לקבל. לעומת זאת, טוען ביאר בעדותו, כי לא החזיק בשטחים הצמודים לחלקתו מעבר ל- 7 מטר רוחב ואף העיד בעדותו, כדלקמן: "יכול להיות שנטעתי בהם, יכול להיות שעיבדתי עשבי בר, אבל לא עליתי על שטחים אלו כי לא יכולתי לעלות". (עמ' 17 לפרוטוכול, שורות 26-27). לאחר שחזרתי ועיינתי בטענה זו, לא מצאתי כל התייחסות כלפיה בסיכומי המושב. משנטענה טענה זו בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים דינה כדין טענה שנזנחה ולכן בית המשפט לא יתייחס אליה. (ראה ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 107 ו-ח). משכך, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה. 8.2 האם הפר ביאר את היעוד אשר לשמו ניתן לו השטח? לטענת המושב, השטח ניתן לביאר לצורך עיבוד חקלאי בלבד ולא הותר לביאר להקים ו/או לבנות ו/או לסלול בשטח ו/או לעשות בשטח כל פעולה שאינה עיבוד השטח. אשר על כן, לטענת המושב, כל עבודות הבנייה שעשה ביאר בשטח, כגון בניית סככות ושאיננה בבחינת עיבוד קרקע, נעשו על דעתו ואחריותו של ביאר ואין לו על מה להלין אלא על עצמו. כן טען המושב, כי בניית הסככות נעשתה ללא כל היתר בנייה כדין, ועל כן אין לפצותו על בנייה שלא כדין. מנגד טענו התובעים, כי בפועל לא הגבילם המושב באופן השימוש בשטח נשוא המחלוקת ולראייה אף מציינים כי הבנייה בשטח נעשתה במשך שנים ללא כל התנגדות מצידו של המושב. אלא שמבלי להיכנס למחלוקת בדבר אופן השימוש המוסכם בין הצדדים די לי כדי לדחות את תביעת התובעים לפיצוי בגין פינוי הסככות מן הטעם, כי היתר בניה כדין לבניית סככה זו לא היה לו מעולם. מר פלקוביץ, מזכיר בועדה לבניין עיר של המועצה אזורית באר טוביה, שבתחום שיפוטה מצויים שטחי המושב, ציין כי המבנים שהוקמו בשטח נשוא המחלוקת היו ללא כל היתר בניה כדין. עד זה, הנטול כל זיקה למחלוקת או לתוצאות הדיון, היה מהימן עלי וראיה לסתור עדות זו בדרך של הצגת היתר בנייה לא הובאה בפני. היתר בנייה, באם היה למבנה שהוקם על השטח, היה בו אף כדי לשקף את הסכמת המושב לבנייה, שכן אין מחלוקת, כי מדובר באדמות מינהל המוחכרות למושב כשהמתיישב הינו בר רשות הנדרש להסכמת המושב בכל בקשה להיתר בנייה. הסכמה או היתר כאמור לא הוצג בפני. בהעדר היתר בניה כדין למבנה לא יושיט בית המשפט סעד אשר יהא בו כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית ועל כן אין מקום לפצות את התובע בגין פינוי המבנה מהשטח. 8.3 שיעור הנזק נותרנו כאמור לדון בהיקף הנזק הנוגע לפיצוי בשטח מעיבודים חקלאיים בלבד. התובעים צרפו חוות דעת מומחה מטעמם, הקובעת את גובה הנזק שנגרם להם, כדבריהם. המומחה, מר עבדא, אף נחקר בבית משפט זה על חוות דעתו. לטענת הנתבעים חוות דעת המומחה אינה קבילה כראייה מאחר וכולה בגדר עדות שמיעה, מאחר והמומחה השתית חוות דעת זו על פי דברי ביאר בלבד ולא בחן בשטח את הנתונים שיכלו לסייע לו על מנת לאמת את המידע שקיבל מאת ביאר. אלא שניתן לבסס את קביעותיו העובדתיות של המומחה, בדבר היקף הגידולים החקלאיים שהיו בשטחם של התובעים על תצלומי אויר משנת 1988 לעומת תצלומי האוויר משנת 1991 שהוצגו בפני. מתצלומים אלו ניתן ללמוד כי אכן על פי תצלומי האוויר משנת 1988 נמצאו מספר כלשהו של עצים. עצים אותם לא רואים יותר בתצלומי האוויר של שנת 1991 כשבמקומם ניתן להבחין בדרך סלולה. עדות זו לקיומם של העצים בשטח תומכת בקביעת המומחה מטעם התובעים. אשר למשקל שיש לייחס לתצלומי האוויר, הרי שאין מחלוקת שבאמצעות צילומי האוויר ניתן לסרוק מטרות שמצויות בקרקע, אולם בכפוף לכך שיהיה מצוין על המפות קנה מידה, סימונים מוסכמים ורשת קואורדינטות. (ראה בג"צ 609/82 פוטומפ אוברסיז (1981) בע"מ נ' מרכז השקעות ואח', פ"ד לח(1) 761). גם אם אלו לא נמצאו על תצלומי האוויר שהוצגו בפני, הרי שהצדדים במהלך הדיונים הסכימו על מיקום הבית כפי שהוא נראה בתצלומי האוויר וסימנו מפורשות את השטח נשוא המחלוקת. באמצעות תצלומים אלו כאמור, ניתן להבחין על נקלה על העדרם של עצים שנמצאו קודם לכן בשנת 1988. יתר על כן המומחה, מר עבדה, כלל לא נחקר על ידי ב"כ המושב בנושא העצים שנעקרו, כי אם נחקר אך ורק על המבנים שנמצאו בשטח. בהעדר חקירה כאמור ומבלי לסייגה יש לראות במושב כמי שהסכים לתוכן חוות הדעת ככל שהיא נוגעת לנזק שנגרם לביאר עקב עקירת העצים. לאור האמור לעיל, ומבלי שנטענה כל טענה לגבי היקף הנזק עקב עקירת העצים, ואף לא הובאה מנגד חוות דעת נגדית, יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובעים. אלא שהמומחה מפרט את שווי העצים שנגדעו ואת שוויו של הדשא שיובש ושבמקומו רוצף השטח. סבורתני, כי בנסיבות העניין אין לפצות את התובעים על יבוש הדשא שכן אין לומר כי הפיקו טובת הנאה ממנו באופן העולה על ההנאה שנגרמת להם ממשטח מרוצף. כל ראיה אחרת לכך לא הובאה בפני. לפיכך, יש לפצותם על אובדן העצים בלבד עלות המסתכמת בסך של 5,500 ש"ח נכון ליום 17/12/97. 9. סוף דבר המושב ישלם לתובעים פיצוי בסך כולל של 5,500 ש"ח נכון ליום 17/12/97. סכום זה נכון להיום עומד על סך של 6,643 ש"ח, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/12/97 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם המושב לביאר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח, כשסכום זה ישא ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. מושבים נחלות ומשקיםפיצוייםהשקעות