פסק דין א. התביעה והמחלוקת זו היא תביעה לדמי תיווך ע"ס 1,209,634 ש"ח. התובע (להלן: "דדון") טוען כי תיווך בעיסקה (להלן: "העיסקה") שנערכה באבגוסט בין הנתבעת (להלן: "אמירת") שהיא חברה קבלנית למתן שירותי בניה, ובין שבח את בר (להלן: "שבח") לפיה נשכרו שירותיה של אמירת לביצוע בניית 94 יחידות דיור בישוב צור יגאל, מטעם שבח, עבור עמותת מתיישבי השרון (להלן: "הפרוייקט"). לטענת דדון, התחייבה אמירת בפניו קודם לעריכת העיסקה, כי תשלם לו דמי תיווך בגין העיסקה בשיעור 4% מכל סכום אותו תקבל אמירת משבח ובתוספת מע"מ כחוק. הנתבע 2 (להלן: "שגב"), שהוא מנהל אמירת ובעל מניות עיקרי בה, התחייב, לטענת דדון, באופן אישי להיות ערב לכך שאמירת אכן תשלם לו את דמי התיווך בגין העיסקה ולכן חב שגב במאוחד ובנפרד עם אמירת לתשלום דמי התיווך. עוד נטען, כי הסכום ששילמה שבח לאמירת בשנים 92-93 הסתכם בסך כולל של 13,500,000 ש"ח + מע"מ ובסה"כ בסכום של 15,795,000 ש"ח. דמי התיווך בגין סכום זה הם 631,800 ש"ח ולאחר שערוך למועד הגשת התביעה (20.5.98) מגיעים לסכום של 1,209,634 ש"ח, הוא הסכום המופיע בתביעה. הנתבעים מכחישים שהם חבים בדמי תיווך לדדון. לטענתם, הוא לא היה גורם להתקשרות ולא נעשה עמו כל הסכם לתשלום דמי תיווך. תמורת עבודות הבנייה שביצעה אמירת הסתכמה ב- 14,495,273 ש"ח, ואילו הוצאותיה הגיעו ל- 15,024,095 ש"ח, כך שהפרוייקט הניב לאמירת הפסד של 528,85 ש"ח. ב. הראיות. שני הצדדים הגישו תצהירים. נותני התצהירים נחקרו על תצהיריהם. דדון מפרט בתצהירו את גירסתו בדבר התיווך. לדבריו, הכיר הן את הנתבעים והן את אנשי שבח במסגרת עבודתו כמנהל שיווק של חברת הארזים של קיבוץ הבונים, אשר עיסוקה היה ייצור ומכירת טיח טרמי. בתוקף עבודתו פגש את שגב בכפר חב"ד. בפגישה זו סיפר לשגב, כי הוא מתווך בין עמותה מסוימת לבין קבלן מסוים לבניית כ- 208 יחידות דיור וכי החברה הקבלנית מחפשת קבלני ביצוע. הוא שאל את שגב אם לנתבעים יש ענין בפרוייקט זה. שגב השיב בחיוב. כעבור זמן, פגש את שגב בחיפה ובאותה פגישה ביקש ממנו שגב כי יתווך בין הנתבעים לבין החברה הקבלנית לענין ביצוע הפרוייקט. בשלב זה, טרם ידעו הנתבעים את זהות החברה הקבלנית וכי מדובר בשבח. הם גם לא ידעו היכן עומד להתבצע הפרוייקט. דדון, התנה לדבריו, את הסכמתו לתווך בין הנתבעים לבין החברה הקבלנית בכך שיקבל דמי תיווך בשיעור של 4% מכל סכום אותו תקבל אמירת מאת החברה הקבלנית. שגב הסכים לתנאי זה בשם אמירת ובנוסף לכך התחייב גם אישית שדדון יקבל התמורה האמורה כדמי תיווך. דדון, שהיה אותה עת צעיר יוצא קיבוץ, האמין לנתבעים כי יקיימו התחיבותם ולכן לא טרח לערוך מסמך כתוב. בעקבות ההסכמה על דמי התיווך, אכן תיווך דדון בינם לבין שבח והתיווך שלו היה הגורם להתקשרות. ואכן, לאחר שנחתם ההסכם בענין הפרוייקט התקשר שגב לביתו טלפונית והודיע לו בשמחה, כי ההסכם נחתם וכי הוא מודה על חלקו של דדון בהסכם תוך שהוא טורח להוסיף, כי שכרו של דדון ישולם לו כמובטח. הוא מצרף לתצהירו, אישור של המהנדס של שבח מר שלמה אורן, המשמש מהנדס ראשי בחברה זו, כי שבח פנתה לדדון לעזור לה לאתר קבלני ביצוע לענין הפרוייקט. ואכן, דדון הוא זה שתיווך בין שבח ואמירת בפרוייקט וכי בשנים 92-3 שילמה שבח לאמירת סכום של 13,500,000 ש"ח (לא כולל מע"מ) בקשר לפרוייקט. אותו שלמה אורן נתן תצהיר ובו הוא מאשר האמור במכתב הנ"ל. עוד הוגש מטעם דדון תצהיר של מר ירון תלמי, ששימש כמנהלו של דדון במסגרת עבודתו בתעשיית הבונים. לדבריו, דדון דיווח לו, כי הוא עומד לבצע עיסקת תיווך בין אמירת ושבח בקשר לפרוייקט. העד אישר לדדון לבצע עיסקה זו, שלא במסגרת עבודתו בתעשיית הבונים, אלא באורח עצמאי. דדון בחקירתו בביהמ"ש (ישיבה 31.5.99) מספר, כי בשנת 90 החל לעבוד כשכיר בחברת "ארזים" של קיבוץ הבונים (ע' 21). כשסוכמו תנאי העסקתו לא נקבע שאסור לו לעסוק בעבודה אחרת (ע' 21). בסך הכל הוא עשה בחייו שתי עיסקאות תיווך: אחת שקדמה לתיווך נשוא התביעה והמדובר היה בעיסקה שבין עמותת מתישבי השרון (להלן: "העמותה") לבין שבח. מי שפנה אליו בקשר לעיסקה זו היו אנשי העמותה (ע' 22), או ביתר פירוט: אדם בשם עזרא יחד עם אחיו ועוד אדם בשם גופרה (ע' 23). פניית אנשי העמותה אליו נבעה מכך שהם ידעו שהוא מכיר הרבה קבלנים מתוקף עבודתו כמנהל מחלקה של חברה שעסקה בתחום הבנייה. בעיסקת תיווך זו היו לו שותפים ששמם לא זכור לו (ע' 24). בעת שעשה את עיסקת התיווך, לא היה לו נסיון עסקי, אך פניית אנשי העמותה נעשתה בעת שהשתתף בכנס של יתומי השב"כ באווירה אינטימית (ע' 26). בעיסקה בין העמותה לשבח הוא קיבל דמי תיווך בסכום של 40,000$ (ע' 27) וזאת בלי קשר לסכומים שקיבלו שותפים אחרים לתיווך זה (ע' 28). לפי בקשתו ולאחר שעזב את השותפות הופרד חלקו בדמי התיווך מחלקיהם של שותפיו. הוא לא ערך הסכם בכתב עם שבח בענין דמי התיווך אך ידוע לו ששני שותפיו חתמו על מסמך עם שבח (ע' 28), וזאת גם בשמו (ע' 49). רק שבח היתה אמורה לשלם דמי תיווך ולא העמותה (ע' 29), שכן נהוג שרק מזמין העבודה משלם. לדברי דדון, הוא הוציא חשבונית על דמי התיווך בקשר לעיסקה הראשונה בסך 40,000$ שקיבל והוא הבטיח לחפשה ולהציגה בפני ביהמ"ש (ע' 29) (בסופו של דבר לא הוגשה החשבונית). להלן הוא אומר שהסכום של 40,000$ לא שולם בבת אחת אלא מדובר בתשלומים שנפרשו על פני שנה וחצי והוצאו מספר חשבוניות (ע' 29). שיעור דמי התיווך נקבע בשיעור של 40$ למטר מרובע בנייה. המתווכים הסתפקו בדמי תיווך נמוכים מתוך ידיעה שבסופו של דבר יופלו דמי התיווך על המשתכנים חברי העמותה (ע' 30). לאחר עיסקת התיווך האמורה ערך את עיסקת התיווך נשוא התביעה. הוא לא דיווח למס הכנסה ולמע"מ על עיסוקו כמתווך (ע' 22). יתכן שהוא הכיר את שגב ואת אמירת בתקופה שקדמה לעיסקה בין העמותה לשבח (ע' 37) וזאת מהעבודה בכפר חב"ד (ע' 38). בקשר לעיסקה נשוא הדיון הוא קבע פגישה עם שגב בבית קפה "מקסים" ליד חוף הים בחיפה (ע' 37). לאחר שסוכמה עיסקת התיווך ולאחר שאמר לשגב כי הוא דורש דמי תיווך בשעור של 40-50$ למ"ר (ע' 39). בהמשך אומר דדון כי אינו זוכר אם ענין גובה דמי התיווך דובר כבר בפגישה בחיפה (ע' 40). על כל פנים, 40-50$ למ"ר הם שווה ערך ל- 4% שאותם הוא דורש בתביעה, שכן הוא ידע שאמירת תקבל משבח 580$ למ"ר (ע' 41). להלן נשאל העד כיצד הוא מיישב את דבריו על 50$ למ"ר מתוך 550$ למ"ר שמקבלת אמירת שהם כמעט 10% עם גירסתו שמגיעים לו דמי תיווך של 4% ואז תיקן דבריו ואמר שמדובר ב- 50 ש"ח למ"ר (ע' 45) מתוך 550$. היה שלב בו אמר דדון לדבריו לשגב, כי ראוי לעשות מסמך כתוב, אך שגב אמר לו "אל תדאג, אנחנו נעשה, סמוך עלי אתה תהיה מסודר כל החיים שלך מהעסק הזה" וליווה את הדברים בחיבוק (ע' 38). שגב כלל לא ניסה לעמוד איתו על המקח לענין דמי התיווך (ע' 42) ואפילו אמר שיתן לו יותר מהנדרש (ע' 42). הם לא סיכמו ביניהם כיצד יעשה תשלום דמי התיווך, האם בפעם אחת או בתשלומים. לא היה אכפת לו לקבל את שכרו בתשלומים כפי שנעשה בעיסקת התיווך הראשונה (ע' 40) בעיסקה בין אמירת לשבח. הוא הפגיש את הצדדים, שכנע את שני מנהלי שבח להסכים להצעת אמירת וכן היה בקשר טלפוני רציף עם אמירת, תוך שהוא מסביר להם מה הסכום ששבח מקבל מהעמותה בגין הפרוייקט, אך הוא לא השתתף בכל ישיבה בין שבח לאמירת. הוא לא קבע את תנאי העיסקה בין אמירת לשבח (ע' 46-8). דדון אמר שהוא מוכן להביא לעדות את מנהלי שבח כדי שיאשרו את דבריו באשר ליצירת הקשר בין שבח לאמירת (ע' 49). הם לא רצו לתת תצהירים כי לדבריהם הם עדיין עובדים עם שגב (ע' 49) ואינם רוצים לגרום לפיצוץ. לאחר עשיית העיסקה הוא הזדמן למשרד אמירת בקשר לחוב של אמירת לחברה בה הועסק ואז הזכיר לשגב את ענין דמי התיווך ושגב הבטיח לו לשלם "בדקה הראשונה שאני אקבל כסף" (ע' 39 וע' 51). בהמשך הוא אומר ששגב התקשר אליו עם עשיית העיסקה ואמר שמגיע לו (לשגב) מזל טוב (ע' 50). תשומת לב דדון הופנתה לכך שמתצהירו עולה שהיה צריך לקבל את 4 האחוזים מתוך הגבייה ועל כך הגיב שעם חתימת החוזה היה צריך לקבל סכום כלשהו (בין 200,000$ ל- 20,000$), וזאת בהסתמך על ההנחה שאמירת היתה אמורה לקבל מקדמה ע"ח החוזה עם שבח עם חתימת החוזה (ע' 52). הוא פנה מספר פעמים לשגב טלפונית לאחר עריכת העיסקה בדרישה לקבל כסף, אך לא כתב מכתבים עד למכתב עורך דינו סמוך להגשת התביעה (ע' 56). להלן נשאל על דבר אחריותו האישית הנטענת של שגב ואמר שלא ביקש משגב להיות ערב והמילה ערב לא נזכרה כלל (ע' 54), אלא מה שהיה הוא דדון אמר לשגב שהוא ירצה את הכסף ובעיניו אין כל הפרדה בין אמירת לבין שגב. הוא מבחינתו הכיר את שגב וזהות החברה שבאמצעותה פועל שגב לא ענין אותו (ע' 53-4). דברי שגב, שהוא ידאג ל"סדר לו את החיים בפרוייקט הזה" והעובדה שגם חיבק אותו, התפרשו בעיניו כהתחייבות אישית (ע' 54). שלמה אורן אומר בחקירתו, כי את הפרוייקט ליוו מאיר שבח (להלן: "מאיר"), אחד ממנהלי שבח והוא עצמו בתור המהנדס הראשי של החברה מאז 1992 (ע' 4). הוא עצמו פנה לשגב טלפונית ואמר לו שקיבל עליו אינפורמציה טובה כקבלן מדדון ושחברת שבח קיבלה את מספר הטלפון של שגב מדדון שאמר, כי אמירת היא קבלן טוב (ע' 10). דדון לא דיבר עם אורן על דמי תיווך (ע' 11) ולא ידוע לו על דרישת דמי תיווך מצד דדון כלפי שבח. משיחה זו התרשם ששגב אינו מופתע מהפניה ושהוא מודע לפרוייקט. לאחר שיחה טלפונית זו, נקבעה פגישה (ע' 3). כשנשאל העד מדוע לא הזכיר שיחה טלפונית זו בתצהיר, ענה שכנראה שכח (ע' 14), אך הוא סיפר על כך לעורך דין של התובע בבוקרו של הדיון. הוא היה גם מעורב קודם לכן בהתקשרות עם העמותה לבניית 208 בתים. בשלב ההתקשרות עוד לא היה ברור אם שבח שהיא עצמה בין היתר חברה למתן שירותי בנייה) תבצע את העבודה בעצמה או תעביר את הביצוע לקבלני משנה (ע' 4). גם את הקשר עם העמותה יצר דדון (ע' 5) ולמעשה, תיווך בין העמותה לבין שבח (ע' 6). דדון הוא זה שפנה ביוזמתו ובאמצעותו לשבח בנושא העמותה. היתה הכרות קודמת בינו לבין דדון (ע' 6). לא ידוע לו אם בעיסקת התיווך הנוגעת לקשר עם העמותה, היו לדדון שותפים (ע' 7). בקשר להתקשרות עם העמותה היו גם קבלנים אחרים שהגישו הצעות מחיר לעמותה אבל לא התקיים מכרז (ע' 10). לאחר ההתקשרות עם אמירת שהתיחסה תחילה ל- 208 יחידות דיור, הוקטן היקף העבודה והועמד על 94 יחידות דיור (ע' 11), שכן אמירת לא היתה מסוגלת לבצע את ההיקף המוסכם המקורי של העבודה (ע' 11). ירון תלמי, מנהל חברת "תעשיית הבונים" שבה עובד דדון מאז שנת 91 בערך, סיפר שדדון היה מנהל המכירות של תחום הבנין בחברה הנ"ל (ע' 16). דדון היה חתום על חוזה עבודה אישי. למיטב אמונתו כולל חוזה זה איסור עיסוק בעיסוקים אחרים ללא רשות. דדון פנה אליו פעמיים לקבלת רשות ליתן שירותי תיווך (ע' 17). המדובר בשני שלבי העיסקה: השלב הראשון היה תיווך בין העמותה לשבח והשלב השני היה תיווך בין אמירת ושבח והרשות ניתנה (ע' 18). בתצהירו של שגב נאמר שבשנת 91 עסקה אמירת בבניית 45 בתים צמודי קרקע בכפר חב"ד. בעבודה זו העסיקה קבלני משנה ובהם את קיבוץ הבונים המתמחה ביצור והשלחת טיח מבודד הידוע כ"טיח טרמי". דדון היה שכיר בתפקיד מנהל מכירות של הבונים ומנהל עבודה מטעמם בכפר חב"ד ולשגב היה קשר עמו בהקשר לביצוע העבודות בכפר חב"ד. במהלך שנת 91 בנושא זה גם התקיימו פגישות עם דדון במשרדי אמירת במושב קדימה ובמשרד הבונים. לאחר השלמת העבודה בכפר חב"ד לא היה לו עוד קשר עם דדון. במחצית השניה של שנת 92 התקשר אליו טלפונית יצחק בר, אחד ממנהליה של שבח וביקש לבדוק נכונות אמירת לבצע עבודה כקבלן משנה בצור יגאל. שגב נענה ברצון להצעה ועוד באותו יום נתקיימה פגישה ביניהם במשרדי אמירת במושב קדימה. אל בר נלווה המהנדס שלמה אורן. בהמשך לאותה פגישה ולניהול מו"מ נחתם חוזה מיום 23.10.92, לפיו היה על אמירת לבצע כקבלן משנה בניית 208 יחידות דיור בצור יגאל. היקף העבודות המתוכנן היה 30,000,000 ש"ח. הרווח הקבלני של אמירת היה אמור לעמוד על 15%. שמו של דדון לא אוזכר לא בשיחת הטלפון ולא במהלך הפגישה. דדון לא פנה אליו עובר לשיחה הטלפונית ולפגישה עם אנשי שבח במשרדי אמירת. רק בשנת 1993 התקשר אליו דדון לראשונה טלפונית, סיפר לשגב שהוא היה זה שהמליץ בזמנו בפני מנהלי שבח לפנות אליו לביצוע הפרוייקט ולפיכך, הוא מצפה לתגמול כספי כלשהו. שגב דחה את בקשתו על הסף ומאז לא שמע יותר מדדון עד למועד הגשת התביעה. אין זה סביר שהוא היה מבטיח מראש לדדון 4% מהמחזור שהם כשליש מהרווח הקבלני הצפוי (אך לא המובטח). זמן קצר לאחר חתימת החוזה עם שבח סוכם לפי יוזמת שבח ולפי דרישת העמותה על צמצום היקף העבודה והוא הועמד על 94 יחידות דיור. בסופו של דבר, נסתיים הפרוייקט בהפסד של 528,858 ש"ח. הוא הסכים לצמצום הפרוייקט מאחר ונתבקש להפריש כספים למנהלי העמותה בשיעור של 10$ למ"ר בניה בצורה שנראתה לו כשוחד. לאישור האמור בתצהיר שגב הוגשו עוד שני תצהירים, האחד של חיים גרנות, גיסו ועוזרו האישי של שגב באמירת המחזק את הגירסה כי לא היה לדדון חלק בהתקשרות עם שבח ושל יולי ירדני, רוה"ח של אמירת המאשר את דבר קיום ההפסד מן הפרוייקט. בחקירתו הנגדית אמר שגב, כי כאשר התקשר אליו בפעם הראשונה מר בר משבח, שלא היה מוכר לו קודם (ע' 67), הוא אמר שקיבלו על אמירת אינפורמציה חיובית. שגב שאל אותם מאיפה קיבלו את האינפורמציה ועל כך ענו שזה לא משנה ושגב מוסיף, כי הרבה גורמים ממליצים עליו שכן הוא קבלן לא קטן ובאותה תקופה ביצעו פרוייקטים גדולים (ע' 59). כשקיבל את שיחת הטלפון של בר שמח מאד. הוא היה מופתע אך לא התרגש, שכן כל יום מתקשרים אליו מכל מיני חברות ומבקשים שיבצע להם כל מיני עבודות. בהמשך הוא אומר, שלא הופתע מהפניה (ע' 66). העד הסביר, כי לא אמר בתצהירו כי בשיחה הטלפונית בר אמר שקיבל המלצות טובות, שכן ההמלצות עליו הן בד"כ טובות (ע' 67). הוא לא הכיר את אורן לפני הפגישה (ע' 67). בתקופה שבה נערך ההסכם עם שבח עדיין היו מפגשים עם דדון במסגרת עבודות הטיח הטרמי בכפר חב"ד (ע' 76), אך במפגשים אלה לא דובר על העיסקה עם שבח (ע' 77). לפני שחתם על החוזה עם שבח ביקר בצור יגאל בשטח הפרוייקט (ע' 83). הוא לא הזמין את בר כדי לאשר את תוכן שיחותיהם, שכן זו החלטה של עוה"ד (ע' 68). בשלב זה התערב בחקירה ב"כ אמירת ומסר הצהרה, לפיה אין אמירת חולקת על כך כי שבח התקשרה לשגב בעקבות המלצה של דדון ומסירת מספר הטלפון של אמירת על ידו לשבח (ע' 68). שגב אומר (בע' 80) שהצהרת עורך דינו נסמכת על מה שאמרו להם מנהלי שבח. להלן הודה שגב בכך שהוא ועורך דינו נפגשו עם יצחק בר ומאיר שבח וביקשו שיחתמו על תצהירים, ואכן הוכנו תצהירים אלא שהם לא זכרו המון דברים. דדון התקשר אליו לראשונה בנושא דרישת דמי התיווך כחצי שנה לאחר סיום הפרוייקט "לקראת" 93-4 (ע' 77) ואמר שמגיע לו משהו ועל כך הגיב שגב שגם אם היה מגיע לו, הרי אחרי שהפסיד כל כך הרבה בפרוייקט זה, אין לו מה לתת לו מה גם שלא מגיע לדדון דבר (ע' 77-8). הוא הופתע מפניית דדון בדרישה האמורה, הגם שלא נתן להפתעה זו ביטוי בתצהירו (ע' 81). להלן הוסבה תשומת לב העד לכך שבתצהיר מופיע "לוח זמנים" אחר, שם נאמר כי דדון פנה אליו טלפונית בנושא דמי התיווך בשנת 93. על כך הגיב באומרו שעברו מאז האירוע ועד לעדות למעלה משבע שנים ויכול להיות שהתבלבל (ע' 79). רוה"ח מר ירדני, לא הומצא לחקירה ואין ליחס משקל לאמור בתצהירו. חיים גרנות, אמר בחקירתו שהוא לא היה נוכח בכל פגישותיו ושיחותיו של שגב (ע' 58). עד כאן הראיות. דיון ומסקנות. 1. השאלות שיש להכריע בהן הן אלה: (א) האם סוכם בין דדון לנתבעים, כי דדון יתווך בינם לבין שבח ושדדון יהיה זכאי לשכר טירחה בגין פעילות זו? (ב) האם היוותה מעורבות דדון "סיבה יעילה" לכריתת החוזה שבין דדון לבין שבח? (ג) בהנחה שהתשובה לשתי השאלות היא בחיוב, האם קיימת אחריות אישית של שגב בצדה של אחריות אמירת? (ד) מהו שיעור דמי התיווך עליהם הוסכם? בטרם אענה לשאלות אלה, ברצוני לקבוע שתי קביעות: ראשית, הדיון חייב להתנהל במסגרת הנורמטיבית ששררה לפני כניסתו לתוקף של חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו1996- אשר נכנס לתוקפו באפריל 97. יתר על כן, נשוא הפרוייקט במקרה זה אינו "עיסקה בזכות במקרקעין" כנדרש בהגדרת תיווך במקרקעין סעיף 1 לחוק, אלא נשוא העיסקה היה מתן שירותי בנייה. הקביעה השניה שאין כל חשיבות מבחינת חבות הנתבעים לשאלה אם הרוויחה או הפסידה אמירת מהפרויקט; דמי תיווך, אינם נקבעים לפי התוצאות הכלכליות של העיסקה, אלא הם תמורה על עצם יצירת ההתקשרות. לפיכך, לנושא ההפסד מן העיסקה יש לו לכל היותר חשיבות ראייתית, כפי שיוסבר להלן. 2. אשר לשתי השאלות הראשונות נוטה מאזן ההסתברויות לכיוון גירסת דדון, לפיה הוסכם בינו לבין שגב כי אמירת תשלם לו תמורה בגין יצירת הקשר בין אמירת לבין שבח. אני סבור כי מלכתחילה אף התכוונה אמירת לשלם לדדון עבור שירותיו, אלא ומאחר והתברר כי הפרוייקט לא נשא רווחים כמצופה, אלא גרר הפסדים, שינה שגב את טעמו וחזר בו מכוונתו המקורית. למסקנה זו אני מגיע בשים לב לשיקולים הבאים: מקובלת עלי עדות העד שלמה אורן שעבד בשבח, כי מי שתיווך בעיסקה היה דדון וכן מקובלת עלי עדותו של "הבוס" של דדון כי דדון ביקש אישורו לעשיית עיסקת התיווך. לכאורה, מדובר בשני עדים אוביקטיביים שאין להם אינטרס לסייע בידי דדון. מן הצד השני, לא הביאו הנתבעים את מנהל שבח כדי לסתור את דברי אורן, הגם שנעשה נסיון לקבל תצהירים שלהם. עניין זה אומר דרשני ומן הסתם הניחו הנתבעים שעדים אלה לא יסייעו בידם, אלא להיפך. יצויין, כי שגב ניסה תחילה לעשות עצמו כמי שאינו יודע את סיבת אי העדתם של עדים אלה, תוך שהוא "מוציא עצמו מן המשחק" ומטיל את ההחלטה על כתפי עוה"ד שלו. לא מתקבל על דעתי שההחלטה לא לזמן לעדות את אנשי שבח נעשתה ע"י עוה"ד בלי להתייעץ עם מר שגב עצמו, מה גם שהוא בא אל מנהלי שבח יחד עם עוה"ד כדי לגבות את התצהירים. ראוי גם לציין שאורן העיד ודבריו לא נסתרו כי כשפנה אל שגב בקשר לפרוייקט, לא היה שגב מופתע למרות שלא היה קשר קודם בין הנתבעים לבין שבח ובכך יש תמיכה במסקנה ששגב ידע מפי דדון, כי אנשי שבח עומדים לפנות אליו. בסופו של דבר נאלץ גם ב"כ הנתבעים להודות בכך, כי אנשי שבח התקשרו לשגב בעקבות המלצת דדון. לו היתה הודאה זו באה מלכתחילה, הייתי נותן יתר אמון בדברי שגב, אך היא באה בשלב מאוחר לאחר שכבר ניתנה העדות של אורן ולאחר שקודם ניסה שגב ליצור את הרושם כי הפניה אליו באה בעקבות המוניטין הגדול שאמירת רכשה. הוא גם העיד כי בשיחות של אנשי שגב עמו לא אוזכר שמו של דדון. נשאלת השאלה, מאיפה צץ לו לפתע הבטחון שנשמע בדברי ב"כ הנתבעים בהודאתו בשם מרשיו שדדון הוא זה שהעלה את שמה של אמירת בפני אנשי שבח. אם הוא ידע זאת מפי אנשי שבח מהם נגבו תצהירים שלא הוגשו, היה מקום להודיע על כך בתחילת הדיון ולא רק אחרי שכבר היתה החקירה הנגדית בעיצומה. קשה להניח שדדון, אשר כבר תיווך בעיסקה בין העמותה לבין שבח, היה מוכן ליתן שירותי תיווך לאמירת חינם אין כסף, הגם שלא היה מתווך מקצועי. עצם העובדה שטרח ופנה למעבידו לקבלת אישור לעשות עיסקת התיווך מצביעה על כך שהוא פעל לא ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מתוך רצון להרוויח כסף. נראה, שניתן ללמוד מעדות שגב, כי הוא מצא לנכון בתגובה על דרישתו של דדון לדמי תיווך ל"הסביר" לדדון כי הנתבעים הפסידו בפרוייקט על כך שהיתה לו תחושת אחריות כלפי דדון. לו סבר שדדון "מתעבר" על עיסקה לא לו, היה מסלקו מעל פניו בבושת פנים ולא מביע דברי התנצלות והסבר מדוע אינו משלם. יצוין, כי דברי ההסבר וההתנצלות אינם מופיעים בתצהיר שגב. הוא אומר בפשטות כי דחה את דדון על הסף. הדברים עלו וצפו רק בעדות הספונטנית בחקירה נגדית. ער אני לכך שגם בעדותו של דדון נפלו סתירות ופירכות לא מועטות, כגון בנושא גובה דמי התיווך המוסכמים, נושא שבו נרחיב להלן ובענינים נוספים, כגון שמות שותפיו לתיווך בעיסקת העמותה - שבח ואי הידיעה כביכול על סכומים שקיבלו השותפים באותה עיסקה, אך אני סבור שאין באמור כדי להוות משקל שכנגד מספיק לדחיית השיקולים שהובאו על ידי לעיל להעדפת עדות דדון בשאלת עצם קיומו של הסכם התיווך ובאשר לקשר שבין מעורבותו של התובע לבין כריתת העיסקה בין אמירת לשבח לביצוע הפרוייקט. ב"כ הנתבעים במהלך חקירתו ובמסגרת סיכומיו (שבהם הביא עובדות שלא הובאו במסכת הראיות (ראה למשל סעיף 6.1 לסיכומי ב"כ הנתבעים)), ניסה לרמוז על קנוניה בין דדון לבין מנהלי שבח יחד עם מנהלי העמותה, לפיה היה צריך להעביר כספים למנהלי העמותה כשוחד (בשיטת ה- kick-back), אך נראה שענין זה לא הוכח ועל כל פנים אין לו קשר לעניננו. אני סבור, כי התובע היווה את הסיבה היעילה לכריתת ההסכם בין שבח לאמירת. הוא ידע ממעורבותו בהסכם בין שבח לעמותה את פרטי הפרוייקט. הוא ידע שאמירת מסוגלת לבצע את העבודה. הוא לא הסתפק במסירת מספר הטלפון של שגב אלא גם שיבח את סגולותיה וכישוריה של אמירת בפני שבח וכך מנע משבח לקבל הצעות אחרות ולערוך כאין מכרז בין הצעות שונות וכן הסביר לשגב את מהות העיסקה בין שבח והעמותה וכך הכין את הקרקע ליצירת מניע אצל שני הצדדים לכריתת העיסקה. יצוין, כי מה שנחשב "לסיבה יעילה" תלוי בנסיבות כל מקרה ואין צורך שהמתווך יקח בהכרח חלק פעיל בניהול המו"מ, מה גם שלהתקשרות במקרה הנוכחי לא קדם משא ומתן ארוך או מורכב במיוחד (השוה גם ע"א 461/76 פטל נ' מרגלית פד"י לא(2) 412 בע' 418-9)/ אשר על כן, אני קובע כי היה הסכם תיווך בין התובע לאמירת שכלל את חובת תשלום דמי תיווך וכן כי מעורבותו של דדון היתה "הסיבה היעילה" להתקשרות בין שבח לאמירת. 3. מאידך, אני סבור כי התובע לא הוכיח את היותו של שגב אישית צד לעיסקת התיווך. היה ברור שההתקשרות לביצוע הפרוייקט אמורה להתקיים בין אמירת לשבח ולא בין שגב לשבח. בנסיבות אלה, לא די בכך שמבחינתו הסוביקטיבית של דדון הוא ראה בשגב את בעל דבריו, אלא היה עליו להראות שדובר במפורש על מחויבות אישית של שגב, דבר שלא נעשה. דברי שגב, כי ידאג "לסדר לדדון את החיים" אם אכן נאמרו, אינם מצביעים על כך כי "סידור החיים" יעשה דוקא על ידי שגב אישית, להבדיל מפעילותו כאורגן של אמירת. לפיכך, יש לדחות את התביעה נגד שגב. 4. א. ומכאן, לשיעור דמי התיווך. לדעתי, לא ניתן לסמוך על עדותו של דדון בשאלה זו כשפשוטה, שכן היא מלאה סתירות. בתצהיר מדובר על 4% מכל סכום שתקבל אמירת ולא ברור אם יש לפרש "תקבל" כפשוטו, דהיינו שמדובר בגביה בפועל להבדיל מהתחיבות בחוזה לשלם. בעדות מדבר דדון תחילה על 40-50 דולר למ"ר ואח"כ "תרגם" את הסכום ל- 50 ש"ח למ"ר, משל היה זה הבדל של מה בכך ובמקום אחר בעדותו הוא כבר לא היה בטוח שבכלל סוכם על גובה דמי התיווך. לעניננו, לא אוכל ליישם את ההלכה שבהעדר ראיה אחרת יש לקבוע את דמי התיווך בהסתמך על הנוהג ל- 2% מערך הנכס נשוא המכר או בעסקאות גדולות 1% מאותו ערך (ראה ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' מכלביץ פד"י מ"ח(3) 116 בע' 127 ואילך) מאחר ונוהג זה מתיחס לעסקאות מכירת זכויות במקרקעין ולא בעיסקה של מתן שירותי בנייה. ב. אך לדעתי, ניתן לקבוע את השכר הראוי המגיע לתובע לפי מה שנקבע בינו לבין העמותה בעיסקה בינה לבין שבח. אמנם דמי תיווך בעיסקה אחת אינם יוצרים נוהג לענין סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), אך במישור הראייתי, כשהוצגה ראיה זו ולא הובאו ראיות לסתור, ניתן לצאת מההנחה שדמי התיווך נקבעו לפי הנוהג המקובל. בעיסקה זו קיבל דדון 40,000$ ואין זה מעניני מה קיבלו יתר השותפים לעיסקת התיווך, כאשר לדברי דדון (בע' 29) מדובר בעיסקה שהקיפה 20,000 מ"ר במחיר של 640$ למ"ר, דהיינו 12,800,000$. מכאן, ששיעור דמי התיווך מהעיסקה היה 0.3125% = (12,800,000 : 40,000). לאור דבריו של התובע בתצהיר, יש לחשב את דמי התיווך מהסכום ששולם בפועל, דהיינו סכום של 15,795,000 ש"ח (כולל מע"מ). 0.3125% מסכום זה הוא 49,359,375 ש"ח. אני מוסיף לסכום זה מע"מ וכן מצמיד סכום זה למדד של התשלום האחרון שנעשה בדצמבר 93, שכן נראה לכאורה מדברי התובע שמועד תשלום דמי התיווך חל במועד הגבייה ולא ברור אם היה זכאי לתשלום ע"ח בטרם גבתה אמירת כל המגיע לה ומכאן ואילך ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית עד השתלום בפועל. בשים לב לתוצאות הדיון, ישא כל צד בהוצאותיו. דמי תיווךתיווךקבלן