פסק דין א. זו עתירה מנהלית שעניינה תוכנית מי413/ב' (להלן - התוכנית), אותה הפקידה המשיבה 4 (להלן - שפיר), ואשר אותה אישרה המשיבה 1 (להלן - הוועדה), לפי סעיפים 85 ו108- לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן - החוק). המשיבה 2 (להלן - הוועדה המקומית) מוסמכת לאשר מתן היתרים לפי סעיף 145 לחוק, ואילו המשיבה 3 (להלן - המועצה) מוסמכת להוציא היתרים בהתאם. העותרת טוענת כי היא "מעונין בקרקע" לצורך סעיף 100 לחוק. ב. רקע העובדתי: 1. שפיר מפעילה מחצבה במתחם נחל עציונה (להלן - המחצבה הקיימת), אותה ביקשה להרחיב. בתאריך 16.7.95 התקשרה שפיר עם מִנהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י) בהסכם הרשאה, בו קיבלה הרשאה להכין תוכנית חדשה למטרה זו, וביום 16.6.96 הגישה שפיר לוועדה את התוכנית. 2. ביום 10.9.96 החליטה הוועדה על הפקדת התוכנית, בכפוף למילוי תנאים. דבר ההפקדה פורסם בעיתון "הארץ", במקומון "ירושלים" ובעיתון בשפה הערבית בין התאריכים 9-16.2.98, ובילקוט הפרסומים (י"פ 4621) ביום 24.2.98. בהודעה בילקוט הפרסומים נאמר כדלהלן: "כל מעונין רשאי לעיין בתכנית בימים ובשעות שהמשרדים האמורים פתוחים לקהל. כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית, וכן כל הזכאי לכך על פי סעיף 100 לחוק, רשאי להגיש התנגדות תוך שישים יום מיום פרסומה של ההודעה המאוחרת בין הפרסומים בעתונים, למשרדי הועדה המחוזית...". 3. בין התאריכים 10-18.4.98 היו משרדי הוועדה סגורים לרגל פגרת הפסח. ביום 21.4.98 ערכה הוועדה ישיבה, בה החליטה על אישור התוכנית. 4. רק ביום 23.4.98 הגישה העותרת התנגדות לתוכנית בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. יו"ר הוועדה הודיע לעותרת כי התוכנית כבר אושרה, ודחה את הבקשה מן הטעם שלא נמצאה עילה להארכת מועד. 5. העותרת הגישה ביום 28.5.98 ליו"ר הוועדה בקשת רשות לערור בפני המועצה הארצית לפי סעיף 102(א)(2) לחוק, מן הטעם שלא בוצע פרסום כדין, שהתוכנית אושרה בזריזות בלתי-ראויה ושההודעה על דחיית ההתנגדות נמסרה באיחור. הבקשה נדחתה ביום 28.7.98. מכאן העתירה. ג. טענות הצדדים: במהלך הדיונים צמצמה ב"כ העותרת את העתירה לשתי שאלות - זכות העמידה של העותרת להגשת ההתנגדות, והפגיעה בזכותה לטעון בפני הוועדה המחוזית. המחלוקת המשפטית בשאלות אלה מורכבת ממספר טענות: 1. זכות העמידה של העותרת כבעלת עניין: סעיף 100 לחוק קובע את הזכות להגשת התנגדות לתוכנית כדלהלן: "כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו, רשאי להגיש התנגדות להן...". המשיבות טענו כטענת סף, כי העותרת איננה "מעוניין" לצורך הסעיף, מאחר שלא הוכיחה עניין ממשי וישיר בקרקע. היא לא הוכיחה זכות קניינית או חוזית בקרקע שבתחום התוכנית, ואף לא הבטחה שלטונית ביחס אליה. לחילופין טוענות הן כי העותרת לא הוכיחה כי יש לה אינטרס מבוסס יותר במתחם שממזרח למחצבה הקיימת (להלן - המתחם המזרחי), שבו נוגסת התוכנית, לעומת האינטרס שיש לה במתחם שמדרום למחצבה הקיימת (להלן - המתחם הדרומי), שאינו מושפע מן התוכנית באופן ישיר. היא אף לא הוכיחה שהתוכנית פוגעת ביכולתה להגיש תוכנית משלה לגבי המתחם המזרחי או המתחם הדרומי. המשיבות מוסיפות וטוענות כי טענותיה של העותרת כלל אינן במישור התכנוני, באשר היא עצמה מבקשת להקים שם מחצבה, אלא במישור הכלכלי, בהיותה מתחרה עסקית של שפיר. מטעמים אלה מבקשות המשיבות לקבוע כי לעותרת אין אף זכות עמידה בפני בית משפט זה, ולדחות את העתירה על הסף. העותרת טוענת כי אין סעיף 100 לחוק דורש זכות קניינית או חוזית, או אפילו הבטחה שלטונית, כדי לבסס "אינטרס" של המבקש להתנגד לתוכנית. לגרסתה, נוקט הסעיף לשון רחבה ביותר לעניין קביעת הזכאים להגיש התנגדותם לתוכנית, בהתייחסו ל"כל מעוניין בקרקע" או "בכל פרט תכנוני אחר". לטענתה האפשרות שפעולת רשות תפגע באינטרס כלכלי או אידיאולוגי של אדם, די בה כדי לבסס זכות עמידה במשפט הציבורי. במקרה דנן, די בכך שנושא שטח החציבה הועלה בדיונים עם רשויות ממלכתיות כדי להציג את העותרת כ"בעלת עניין". 2. פגם בפרסום הפקדת התוכנית בעיתונות: העותרת טוענת כנגד אישור התוכנית בשל פגם יסודי בהליך הפרסום. לטענתה, לאור הוראת סעיף 89(א)(1) לחוק, ההודעה על הפקדת התוכנית צריכה הייתה להיות מפורסמת בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, שאחד מהם הוא עיתון נפוץ כאמור בסעיף 1א(ב) לחוק, ובנוסף לכך במקומון. לטענתה במקרה דנן לא חלה החלופה שבסעיף 89(א)(2) לחוק, לפיה אחד הפרסומים ייעשה בעיתון בשפה הערבית, משום שאחוז דוברי הערבית בקרב אוכלוסיית מרחב התכנון המקומי של מטה יהודה נמוך מ10%-. כיוון שלא נעשה פרסום כדין, כלל לא החלה להימנות התקופה להגשת התנגדויות לפי סעיף 102 לחוק, ולכן טעתה הוועדה משדחתה את ההתנגדות בשל הגשת ההתנגדות באיחור. המשיבות מבקשות לראות טענה זו כטענה קנטרנית, לאור העובדה ששיעור הלא-יהודים במטה יהודה היה באותה תקופה 8.73% מן האוכלוסייה הרשומה, ולכך, לטענתן, יש להוסיף עוד את אוכלוסיית הבדואים הנודדים שאינה רשומה. לחילופין מבקשות הן לראות בטענה זו טענת סרק, משום שהעותרת הייתה מצויה ומעורבת בתהליכים. הן מציינות כי על פי טענת העותרת, נודע לה דבר הפקדת התוכנית מתוך עיון ברשומות - משהוכחה ידיעה בפועל על פי הודאת העותרת, ולאור נוסח ההודעה המגביל את תקופת הגשת ההתנגדות ל60- יום מיום פרסומה של המודעה המאוחרת בעיתונים, הרי שמנועה היא מלהיבנות מן הפגם בפרסום. עוד מציינות הן כי בבקשתה להארכת מועד הודתה העותרת עצמה כי הגישה את ההתנגדות באיחור קל. 3. מניין ימי פגרת הפסח: סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א1981- קובע כדלהלן: "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה." העותרת מבקשת לקרוא את הוראת הסעיף כאילו לתקופה להגשת ההתנגדויות, גם אם נסתיימה כעבור 60 יום מיום הפרסום האחרון בעיתונות, היינו ב16.4.98- ובמהלך פגרת הפסח, יש להוסיף את כל ימי הפגרה. על פי שיטתה, המועד האחרון להגשת ההתנגדויות צריך היה להיות ב26.4.98-. לעומתה טוענות המשיבות כי המשמעות היחידה שניתן להעניק להוראה זו היא שמועד שנפל בתחום יום או ימי פגרה, יועבר ליום העבודה הראשון שלאחר תום הפגרה. 4. דחיית הבקשות להארכת מועד ולמתן רשות ערעור: העותרת טוענת כי דחיית הבקשה להארכת מועד חורגת ממתחם הסבירות. אפילו לאחר שאושרה כבר התוכנית, היה בידי הוועדה לחזור בה, מאחר שאינה כבולה לעיקרון הסופיות. סעיף 108(ג) לחוק קובע אישור אוטומטי של תוכנית לאחר שלושים יום מתום המועד להגשת התנגדויות. מכאן יש להסיק שאישור התוכנית יומיים בלבד מחלוף אותו מועד (בהנחה שמתקבלת גרסת המשיבות לגבי המועד) נעשה בחיפזון, ובכך מהווה נסיבה המצדיקה שקילה מחדש של האישור, ושמיעת ההתנגדות. במישור של כללי הצדק הטבעי טוענת העותרת כי בדחיית בקשותיה נפגעה זכותה להשמיע התנגדותה בפני הוועדה ובפני המועצה הארצית. עוד מבקשת העותרת לזקוף לחובתה של הוועדה את העובדה שנמנעה מלצרף תצהיר של העומד בראשה, שלא הציגה את פרוטוקול הדיון באישור התוכנית, ושפרסמה ברבים את דבר מתן התוקף לתוכנית במהלך הדיון בעתירה. ד. צווי ביניים: במסגרת העתירה נתבקשו גם צווי ביניים - צו ביניים אחד, שיורה לוועדות המחוזית והמקומית להימנע מפרסום דבר אישור התוכנית; צו ביניים שני שיורה לוועדה המקומית ולמועצה להימנע ממתן היתר לביצוע עבודה; וצו ביניים שלישי שיורה לשפיר להימנע מביצוע כל עבודה. בהחלטתו מיום 27.8.98 דחה כב' השופט ע' קמא את הבקשות. ה. לגופו של עניין: שאלת זכות העמידה: זכות העמידה של העותרת בפני בית משפט זה תלויה בזכותה להתנגד לתוכנית - באין זכות התנגדות - אין זכות עמידה (וראה דעת הרוב בבג"צ 527/74 ח'לף נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון, פ"ד כט (2) 319. דעת המיעוט של השופט לנדוי באותו עניין איננה רלוונטית לענייננו, מפני שהיא מבוססת על כך שלעותר באותו מקרה עמד סעד חלופי של תביעה בעוולת המטרד). אפילו שמעה הוועדה התנגדות בלא זכות, אין בכך כדי להעניק זכות עמידה (בג"צ 394/72 פרנש היל הוטל קורפוריישן בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד כז (2) 325, 335). כאמור, קובע סעיף 100 לחוק את הזכות להגיש התנגדות לכל מעוניין בקרקע, הרואה את עצמו נפגע על ידי תוכנית מתאר. על פי הפרשנות המילולית, נראה שמדובר בעניין סובייקטיבי של המבקש להתנגד - הוא המעונין, הוא הרואה עצמו נפגע. לכאורה, כל אדם המרגיש, ע"פ תחושתו האישית, שנפגע מתוכנית, רשאי להגיש לה התנגדות. זוהי כמובן פרשנות גורפת, העלולה להטיל עול כבד על רשויות התכנון, ואשר אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה. יחד עם זאת, גם במקרים קודמים נפסק כי הסעיף מדבר במעגל אנשים שהוא רחב יותר מבעלי זכות הקניין בקרקע, והיא עשויה אף לכלול בנסיבות מסוימות, גם את מי שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין המושפעים מן התכנית, ואפילו כל מעמדו להתנגד בא לו מכוח זיקה בעלת אופי אישי שלו לתכנית (ע"א 2962/97 ועד אומנים - חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד נב (2) 362, 380). במקרה דנן מבקשת העותרת לבסס את עניינה בקרקע על דין ודברים שהיו לה עם הרשויות מאז ראשית שנת 1994, ובעיקר עם המשרד לאיכות הסביבה ועם ממ"י, אודות חיובה בהעתקת אתר החציבה אותו היא מפעילה במתחם הקסטל במבשרת ציון לאתר חלופי. מן המסמכים שהציגה העותרת עולה, לטענתה, כי האתר החלופי המועדף היה אתר נחל עציונה, שבמתחם המרכזי שלו פועלת כבר המחצבה הקיימת: 1. במסמך שהוציא המשרד לאיכות הסביבה - מחוז ירושלים ביום 13.3.94, הנושא את הכותרת "מחצבת הקסטל - בחינת אתר חלופי" נכתב בקשר למחצבת נחל עציונה כי "לנוכח המיקום, עתודות הקרקע המאושרות לחציבה, הריחוק מישובים ופוטנציאל הרחבת המחצבה מחד ומאידך העדר התנגדויות, יש לראות באתר זה כחלופה מועדפת לאתר מחצבת הקסטל". עוד מציין המסמך כי שפיר הגישה בקשה להרחבת המחצבה הקיימת לכיוון צפון וזו נדחתה עד כה, וכי תוכנית שהוגשה בעבר לחציבה במתחם הדרומי נדחתה "בין השאר בגלל קרבה לגבעת הקרב (אנדרטת הל"ה)". "בכל מקרה" מסכם המסמך "סביר להניח שניתן להרחיב את המחצבה הקיימת צפונה ודרומה לגבולות בתכנית המאושרת ובהתחשב בשטחים שטרם נחצבו (כדוגמת מגרש ג'), אפשר לתכנן את השטח מחדש ולהתאים את הפעלתו כשתי מחצבות בלתי תלויות". 2. במסמך מיום 11.4.94 מסכם נציג השר לאיכות הסביבה סיור לאיתור שטח חציבה חלופי למחצבת הקסטל, שהתקיים בנחל עציונה. המסמך מציין ש"סוכם כי השטח הנמצא ממזרח למחצבה, בינה לבין גבעת הקרב, יכול להתאים". 3. ממכתב מאת העותרת שנשלח אל השר לאיכות הסביבה, ונושא תאריך 19.4.94, אותו צירפה העותרת לתצהיר המשלים מטעמה, עולה כי השטח המועדף עליה היה דווקא שטח 4 ולא שטח 3 - ובהנחה שמדובר בשטחים המסומנים במפה נספח ע6/ לעתירה - המתחם הדרומי ולא המתחם המזרחי. 4. מכתב מיום 8.6.94, שנשלח ע"י נציג השר לאיכות הסביבה לראש המועצה, שהתנגד לכך שממ"י יקצה לעותרת הרשאה לתכנון מחצבה במתחם עציונה, מתייחס ספציפית למתחם המזרחי, ומציין כי מהנדסת המועצה הביעה תמיכתה ביוזמה במקום. במכתב לעותרת מיום 5.9.94 מודיע השר כי הוסרו ההתנגדויות. 5. במסמך מיום 3.6.96 בו סיכמה העותרת פגישה בין אנשיה לנציג ממ"י, הוזכרה מחצבת עציונה, ללא ציון המתחם הספציפי, כשטח חלופי למחצבת הקסטל. 6. במסמך מיום 6.3.97 מסכמת העותרת פגישה נוספת שנערכה ביום 27.2.97 בין אנשיה לנציג ממ"י, ובו נכתב כדלקמן: "מר חומש [מנכ"ל ממ"י] מציין שאם תאו"ס [העותרת] תמציא מכתב כי היא מוותרת על השטחים בקסטל תמורת קבלת השטח למחצבה בעציונה ללא מכרז, המינהל יאשר זאת". מחד גיסא, מתוכן המסמכים עולה כי גם המשרד לאיכות הסביבה, וכפי הנראה גם ממ"י ניהלו עם העותרת משא ומתן בנוגע להקמת מחצבה במתחם עציונה, ובשתי הזדמנויות נזכר המתחם המזרחי באופן ספציפי כמועדף. מאידך גיסא, העותרת לא הוכיחה בפני בית המשפט כי התוכנית, אשר נסבה בעיקרה, כאמור, על המתחם שמצפון למחצבה הקיימת, מונעת ממנה להגיש תוכנית משלה לגבי המתחם המזרחי. כדי לא לקבוע מסמרות בשאלה האם העותרת נכנסת בגדר "מעוניין" לפי סעיף 100 לחוק, וכיוון שדין העתירה להידחות מטעמים אחרים, אניח, לצורך הדיון, כי לעותרת קמה זכות עמידה בפני ביהמ"ש זה. שאלת הפגם בפרסום: אכן, היה הפרסום בדבר הפקדת התוכנית פגום. החוק מגדיר פרסום בעיתון בסעיף 1א כדלקמן: "(א) "פרסום בעתון" לעניין חוק זה, (1) פרסום בשני עתונים יומיים בשפה העברית, שלפחות אחד מהם הוא עתון נפוץ כאמור בסעיף קטן (ב), ובמקום שבו מופיע עתון מקומי לפחות אחת לשבוע - פרסום נוסף בעתון המקומי; (2) במרחב תכנון מקומי שבו האוכלוסיה הדוברת ערבית מהווה לפחות עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, פרסום אחד בעתון המתפרסם בשפה הערבית, אחד בעתון נפוץ בעברית ואחד בעתון מקומי כאמור. ...". הוועדה בחרה בחלופה השניה, היינו פרסום בעיתון נפוץ אחד בעברית, פרסום בעיתון מקומי ופרסום בעיתון בשפה הערבית, למרות שמעל ל91%- מן האוכלוסייה במטה יהודה הנה אוכלוסייה יהודית, ולעומתה האוכלוסייה שאינה יהודית פחותה מ9%-, וניתן לשער ששיעור דוברי הערבית בְּקִרבָּה קטן אף יותר. לכאורה, משלא בוצע פרסום כדין, כלל לא החלה התקופה להגשת התנגדויות להימנות. אלא שהעותרת עצמה טוענת כי דבר הפקדת התוכנית נודע לה מתוך עיון ב"רשומות" (סעיף 6.15 לעתירה). כך גם עולה מסעיף 6.1 לתצהירו המשלים של מר גוטליב מטעם העותרת, מיום 28.9.98, ומעדותו בבית המשפט (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 9-6). ההודעה בילקוט הפרסומים 4621 מיום 24.2.98 קובעת במפורש, בהתאם לאמור בסעיף 102 לחוק, כי כל הזכאי להגיש התנגדות "רשאי להגיש התנגדות תוך שישים יום מיום פרסומה של ההודעה המאוחרת בין הפרסומים בעתונים" (ההדגשות הוספו - י"ה). משנודע לעותרת בפועל דבר הפקדת התוכנית, ומשידעה כי מרוץ הזמן להגשת התנגדויות החל בתאריך השונה מתאריך הפרסום ברשומות, היה עליה לברר מהו אותו מועד, ואין היא עוד יכולה להיבנות מן הפגם בפרסום (וראה בג"צ 527/94 הנ"ל, בעמ' 322 מול האות ו). דין טענה זו של העותרת להידחות. שאלת הפגרה: בסוגייה זו די שאומר כי פרשנותה של ב"כ העותרת להוראת סעיף מנוגדת לפסיקה, ולתכלית החקיקה. הסוגיה כבר עמדה בפני ביהמ"ש העליון, נידונה בהרחבה בהחלטתו של כב' הרשם, השופט ש' צור, בבש"פ 544/88 חזקי נ' פנחסי (פ"ד מב (3)795, 799-798) ואין לי צורך להוסיף על דבריו: "הוראה זו מתייחסת לכל חיקוק ולכל הוראת מינהל (סעיף 1 לאותו חוק), והיא קובעת כלל וסייג בצדו. הכלל הוא, שימי מנוחה פגרה או שבתון יובאו בחשבון מניין ימי תקופה. הסייג הוא: "... זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". לפי זה אין ספק, כי ימי מנוחה, פגרה או שבתון, החלים בתוך תקופה, נמנים לצורך חישוב התקופה. אין גם ספק, שםא יום מנוחה או שבתון חל ביום האחרון שבתקופה, אין הוא נמנה, ויום החול שלמחרתו הוא היום האחרון בתקופה (בכך שינה חוק הפרשנות מן המצב הקודם - ראה דברי ההסבר לסעיף 13 להצעת חוק הפרשנות תש"ם1980-, בעמ' 234). אולם השאלה היא מה דינה של תקופת פגרה החלה בחלק או בכל התקופה שנקבעה לעשיית פעולה. כך, למשל, תקופה המתחילה לפני הפגרה ומסתיימת בעיצומה של הפגרה או (כמו במקרה הנדון כאן) תקופה החלה כל כולה בתוך תקופת הפגרה. בא כח המבקשים טוען כי במקרים אלה - מכח הסייג שבסעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות - כל תקופת הפגרה אינה נחשבת במניין ימי תקופה. אינני מקבל פירוש זה. סעיף 10 (ג) רישא לחוק הפרשנות קובע את הוראת הכלל לפיה ימי פגרה מובאים בחשבון במניין ימי תקופה. לאור הוראת הכלל הברורה והרחבה יש לפרש את הוראת הסייג באופן מוגדר כך שלא יהא בפירוש כדי לפגוע בהוראת הכלל. הסייג בסעיף 10 (ג) קובע כי ימי מנוחה, פגרה או שבתון לא יובאו במניין ימי תקופה "...אם הם הימים האחרונים שבתקופה". התיבה "הם" מתייחסת לכל אחד מסוגי הימים הנזכרים ברישא (מנוחה פגרה או שבתון) והוראת הסייג מתייחסת לתחולתו של כל אחד מסוגי ימים אלה ביום האחרון שבתקופה. לפי זה - ובכל הנוגע לתקופת פגרה - ימי פגרה רגילים נמנים על התקופה אולם רק יום פגרה החל ביום האחרון שבתקופה אינו נמנה בימי התקופה. הוא הדין ביחס לימי הפגרה שלאחר היום האחרון, שהרי כל אחד מהם הוא היום האחרון בתקופה. לפי זה, במקרה שהיום האחרון בתקופה חל בעיצומה של הפגרה, נדחה המועד עד למחרת תום תקופת הפגרה (ראה ב"ש 783/86 עזר נגד מדינת ישראל - לא פורסם). טיעונו של בא כח המבקשים כי במקרה שהיום האחרון חל בתקופת הפגרה כל תקופת הפגרה אינה נמנית בימי התקופה - אינו מתיישב עם הכלל הקבוע ברישא של סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות לפיו במניין תקופה יבואו גם ימי פגרה, ויש לדחותו. אמור מעתה, תקופת פגרה החלה - כולה או מקצתה - בתוך תקופה הקבועה בחיקוק לעשיית פעולה מובאת בחשבון מניין ימי התקופה הקבועה, אולם אם היום האחרון שבתקופה חל בעיצומה של פגרה - נדחה היום האחרון שבתקופה הקבועה עד למחרת תום הפגרה". נראה, אם כן, כי הצדק עם המשיבות, וכי התקופה להגשת התנגדויות שאמורה הייתה להסתיים ב16.4.98-, 60 יום לאחר הפרסום האחרון בעיתונים, ובמהלך פגרת הפסח, הסתיימה למחרת פגרת הפסח, ב19.4.98-, וגם דין טענה זו של העותרת להידחות. מידת הסבירות בהחלטות יו"ר הוועדה: בצירוף להתנגדות, שהוגשה ארבעה ימים לאחר תום התקופה להגשת התנגדויות, ויומיים לאחר אישור התוכנית ע"י הוועדה, הגישה העותרת, כזכור, בקשה להארכת מועד. בבקשה ציינה ב"כ העותרת כי ההתנגדות הוגשה באיחור קל, "בין היתר בשל קושי לעיין במסמכים שבידי רשויות ציבוריות, בהיות משרדיהן סגורים עוד קודם לערב חג הפסח לרבות התקופה שחפפה את השבוע האחרון להגשת התנגדויות לתכנית". יו"ר הוועדה דחה את הבקשה להארכת מועד בציינו כי התוכנית כבר אושרה, וכי לא הוצגו טעמים המצדיקים את הארכת המועד. בעקבות החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור בפני המועצה הארצית לפי סעיף 110(א)(2)(ב) לחוק, מן הטעמים שהפקדת התוכנית פורסמה שלא כדין, החלטת הוועדה לאשר את התוכנית התקבלה בזריזות בלתי-ראויה, ההודעה אודות דחיית ההתנגדות התקבלה באיחור ובכך פגעה בזכויות העותרת, יש חשיבות לדיון ענייני בטיעוני החברה, והוועדה לא שקלה את התכנון החלופי. גם בקשה זו נדחתה ע"י יו"ר הוועדה. את החלטתו נימק בכך שלא הוכחה פגיעה בעותרת, שסעיף 108(ג) לחוק אינו מחייב תקופת המתנה של 30 יום מתום התקופה להגשת התנגדויות, אלא רק קובע אישור אוטומטי באין התנגדויות. נימוק נוסף הציג יו"ר הוועדה, והוא שאין החוק מטיל עליו חובה להודיע למתנגדים לתוכנית על דחיית התנגדותם בתוך פרק זמן קצוב. לבסוף קובע יו"ר הוועדה, כי הטענות שבפי העותרת לגופו של עניין הן טענות מן המישור הכלכלי, ולא מן המישור התכנוני, ואין בהן כדי למנוע תכנון יעיל. הכלל הנקוט בידי בית המשפט הוא שאין הוא מתערב בשיקול הדעת המנהלי, ואין הוא מחליף את שיקול דעתן של הרשויות המנהליות בשיקול דעתו, אלא בוחן אם שיקול דעתן עומד באמות המבחן שנקבעו (בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות, פ"ד מא (2) 710, 708; וראה גם ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז (2) 1209, 1218; בג"צ 281/82 שילה-אשכנזי נ' שר העבודה והרווחה פ"ד לז (1) 95, 100). יחד עם זאת, הכלל אינו מעניק לרשות המנהלית חסינות מפני ביקורת שיפוטית, אולם זו חייבת להיעשות במסגרת עילות ביקורת מוגדרות שגובשו במשפט המנהלי (ראה ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (תשנ"ז) עמ' 435 ואילך). אחת העילות הנפוצות באמצעותן מבקר ביהמ"ש את החלטת הרשות המנהלית היא עילת אי-הסבירות. עילה זו "מתמקדת בתהליך איזון האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים שביסוד ההחלטה המִנהלית, והפעלתה כרוכה בבחינה מהותית של תוכן ההחלטה" (שם, 473). במקרה דנן התחרו האינטרסים של שפיר, מגישת התוכנית, אשר במועד הגשת ההתנגדות ע"י העותרת כבר אושרה תוכניתה, ונוצרה לה הסתמכות, אל מול האינטרס של העותרת, אשר התרשלה בעליל, התמהמהה במשך כל התקופה הקבועה להגשת התנגדויות באיסוף החומר הדרוש ובפנייה לייעוץ משפטי, למרות שמרגע שעשתה זאת, תוך יומיים הייתה ההתנגדות מוכנה. העותרת אף לא טרחה להגיש בקשה להארכת מועד בתוך התקופה או אפילו ביום האחרון של התקופה, למרות שידעה על התאריך האחרון, כעולה מתוכן בקשתה להארכת מועד. באיזון אינטרסים זה, משלא התרשם יו"ר הוועדה, ובצדק, כי איחורה של העותרת נבע מן הפגם בפרסום - ומבלי להיכנס לשאלה האם נפגעה או שמא לא נפגעה העותרת מן התוכנית, עמדו בפניו שתי חלופות. לדחות את הבקשה להארכת מועד, ואיתה את ההתנגדות, או להתלות את התוכנית, ולשמוע את ההתנגדות. בהתחשב בכך שחלפו רק יומיים מאז אישור התוכנית, טרם התגבש לשפיר אינטרס הסתמכות כה חזק, עד שלא ניתן היה להתחרות בו. יחד עם זאת, שתי החלופות שעמדו בפני יו"ר הוועדה מצויות בתוך מתחם הסבירות, מה שמחזיר אותנו לכלל אי-ההתערבות בשיקול הדעת המנהלי. אי לכך, איני רואה מקום להתערב בהחלטותיו של יו"ר הוועדה מן הטעם של חוסר סבירות. גם באשר לאופן שבו מבקשת העותרת לקרוא את הוראת סעיף 108(ג) לחוק, צדק יו"ר הוועדה. הסעיף קובע אישור אוטומטי של תוכניות באין התנגדויות בתוך שלושים יום מחלוף המועד להגשתן. הסעיף נועד להגן על האינטרס של מגיש התוכנית, למניעת סחבת באישור תוכניתו, ולא על עניינם של מתנגדים פוטנציאליים, שהמועד להגשת התנגדותם חלף. לא ניתן בשום אופן לקרוא את הסעיף באופן שהוא מאריך אוטומטית כל תקופה שנקבעת להגשת התנגדויות בחודש נוסף, וזאת עד למקסימום הקבוע בחוק להארכת התקופה (סעיף 102 לחוק). לפיכך, גם ניסיון זה להצביע על חוסר סבירות בפעולת הוועדה לא יצלח. אי-הוגנות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי: העותרת טוענת לאי-הוגנות בהתנהגותה של הוועדה בדיון בעתירה: היא נמנעה מלהגיש תצהיר מפי העומד בראשה, לא הגישה פרוטוקולים של הישיבה על אישור התוכנית ופרסמה את דבר מתן התוקף לתוכנית במהלך הדיונים בעתירה. ייתכן מאוד שיש פגם בהתנהגותה של הוועדה במסגרת הדיון בעתירה, אך אין בכך ולא כלום בכדי לבסס עילת אי-הוגנות לפסילת החלטותיה הקודמות, עליהן נסב ההליך. עוד טוענת העותרת כי נפגעה זכותה הטבעית להשמיע טיעוניה בפני הוועדה ובפני המועצה הארצית. אין לי אלא לציין כי במו ידיה ועקב התרשלותה מנעה העותרת את מימוש זכותה זו שניתנה לה במשך למעלה מחודשיים, ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. ו. סוף דבר, העתירה נדחית. העותרת תשלם לשפיר סך 35,000₪; לוועדה - 10,000₪; לוועדה המקומית ולמועצה - 10,000₪, שכר טרחת עו"ד, בצירוף מע"מ כחוק ובתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תוכנית בניהבניהעתירה מנהליתהפקדת תכנית בניה