הודעה על הפקעה - פקודת הקרקעות

פסק דין 1. ביום 16.12.54 הופקעו מקרקעין בשטח כולל של כ93- דונם, בגושים 10839, 10840 ו - 10842, בעיר התחתית בחיפה. ההפקעה נעשתה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מס' 24 לשנת 1943 (להלן - הפקודה). הודעות על ההפקעה, לפי סע' 5 וס' 7 ולפי סעיף 22(2) של הפקודה, פורסמו במועד האמור בילקוט הפרסומים מס' 389 עמ' 248-249. הודעה לפי סעיף 19 של הפקודה פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 395 מיום 27.1.55 (ראה נספח י' להמרצת הפתיחה). השטח המופקע כלל חלקות מקרקעין שונות,לרבות הבנוי עליהן. רוב השטח כלל את אזור העיר העתיקה של חיפה, שנעזב מיושביו וחלק מן הבנינים נהרסו במלחמת העצמאות. אחת החלקות נמצאת בעיר העתיקה דאז של חיפה, בשכונת חארת' אל יהוד, סמטת חאג' יאסין, והיא מסומנת כיום במפות כחלקה מס' 178 בגוש 10840. החלקה מפוצלת לשניים: הראשון: חלקה 178A - רישום המשקף את הקומה התחתונה של הבנין שבחלקה. השני: חלקה 178B - רישום המשקף את הקומה השניה של הבית הבנוי על החלקה, שהיה בן שתי קומות. מדובר בבית עתיק (עקד), עם קמרונים, ונראה כי הבתים בעיר העתיקה היו דבוקים וצמודים זה לזה, כפי התנאים ששררו בעת בנייתם, לפני יותר ממאה שנה. הקומה העליונה של הבית היתה שייכת לנפקדת, הגב' עריפה בת מוחמד אל ריזום אל נבולסי. הקומה התחתונה של הבנין, רשומה על פי קושאן טורקי משנת 1895 בבעלותו של אברהם בן דוד חמו ז"ל שנפטר בשנת 1914, בחיפה (ראה נספח ז1/, צו ירושה בתיק עזבונות 2658/95 של בית משפט זה). הוא השאיר אחריו את אשתו עאישא ואת בתו אסתר דנה. עאישא נפטרה בשנת 1928, ומענה היה בעת פטירתה "ח'רת אל יהוד, העיר התחתית חיפה" (ראה צו ירושה בתיק עזבונות 1347/96 של בית משפט זה), ויורשתה היא אסתר דנה. אסתר דנה נפטרה ביום 23.12.1962, עד למאורעות 1929 התגוררה בביתה הנ"ל שבעיר התחתית בחיפה, בגלל המאורעות היא עברה לגור ברח' השומר בשכונת הדר בחיפה, והנכס הושכר מאז לדיירים ערבים. לאחר מלחמת העצמאות עברה אסתר לגור בקריות, שם התגוררה עד פטירתה. מכוחם של צווי ירושה נוספים שהוצאו, יורשיה, ויורשי כל הזכויות בביתה של אסתר בעיר התחתית בחיפה הם שבעת המבקשים ובהם מר רפאל דנה, נכדה (להלן - המבקש). 2. לאחר מלחמת העצמאות, במהלכה ככל הנראה נהרס הבית שעל החלקה, החלה אסתר להתעניין בגורל הרכוש השייך לה, בעיר העתיקה של חיפה. היא פנתה לראש עירית חיפה, וביום 1.10.1952 הפנה אותה ראש העיריה דאז למפקח על נכסי נפקדים. ביום 7.10.1952 פנתה אסתר ז"ל אל המפקח הנ"ל, ציינה כי היא מתייחסת ל"רכושי באזור ההרוס של העיר התחתית - חלקה מס. 178 גוש מס. 10840", וביקשה לקבל פרטים. ביום 20.10.1952 הודיע לה המפקח שהוא לא טיפל ברכושה הנ"ל וציין "עלי להעיר שרק החלקה 178 א' (קומת קרקע) רשומה בספרי מיסי הרכוש על שמך, בו בזמן שקומה א' של הבית רשומה על שמו של נפקד". באשר לעתיד, הוא הפנה אותה לרשות הפיתוח. ביום 5.11.1952 פנתה אסתר אל רשות הפיתוח. היא ציינה כי מדובר בחלקה 178 א' בגוש 10840; ציינה כי "על החלקה הנ"ל עמד ביתי באזור העיר חיפה התחתית עד להקמת המדינה ואשר נהרס בקרבות שנתחוללו באזור במלחמת השחרור", וביקשה לדעת מה יהיה עתיד הרכוש וכן "אם מגיעים לי פיצויים עבור הבית שנהרס ולמי עלי להפנות את בקשתי בנדון?". ביום 27.11.1952 הודיעה לה רשות הפיתוח כי "גורל כל הסביבה קשור עם התכנון הסופי של ועדת בנין ערים...", וכן כי הממשלה טרם החליטה על תשלום פיצויים לבעלי הרכוש באזור העיר התחתית בחיפה. הפניה הבאה של אסתר, בחומר שבפני, היא מיום 20.2.1958. היא שואלת פעם נוספת על גורל הרכוש ועל הפיצויים המגיעים לה "עבור המבנה שעמד על חלקתי הנ"ל ואשר נהרס בתקופת הקרבות", ומבקשת תשובה מהירה ומפורטת. פניה זו נעשתה לאחר ההפקעה דנן. היא הופנתה לאגף הנכסים במינהל מקרקעי ישראל, והתבקשה להביא עמה מסמכים "לשם הוכחת בעלותך על החלקה הנ"ל". היא כבר היתה כבת יותר מ70-, ובמכתבה מיום 25.12.1958 הסבירה שאין ביכולתה לבוא בעצמה. לאחר מכן היא התבקשה להביא שוב מסמכים, ביום 7.1.1959 היא המציאה צילום של הקושאן, וביקשה לראות בכך הוכחה נאותה על בעלותה ברכוש הנ"ל. תזכורת נוספת נשלחה על ידה אל המינהל ביום 12.2.1959. מנהל המחוז אישר את קבלת מכתבה. היא פנתה נוספת ב - 165.4.1959. ביום 24.6.1959 התבקשה שוב לסור למשרדי המינהל או לשגר מישהו אחר במקומה, אם אין באפשרותה לעשות זאת. בשנת 1962 היא נפטרה. בנה אביו של המבקש נפטר בשנת 1989, וכפי שתיאר המבקש, אביו היה "היה יהודי מסודר, הותיר עזבון עם המון ניירות... היה לנו את התיק שאבי התכתב עם המינהל, היו לנו שני הקושאנים שטר המכר ודפתר חקני. זה היה נקודת המוצא שלנו". מאז התמסר המבקש לחקור את הדברים לעומקם, וכך עלתה בפנינו סאגה לבית דנה, שתחילתה בשנת 1895, כאשר "פרנסה פ' חמה תבעה סנדן אבראהים אבן דאוד חמו" (היינו, אברהם בן דוד חמו (בעל) נתינות צרפתית), רכש את הנכס שבחיפה, תמורת 3000 גרוש, ונרשם כבעל הנכס, כחוק. ביום 24.3.91 חודשו הפניות אל המינהל על ידי עו"ד פנחס יעקובי. הוא ביקש בשם היורשים לברר שוב מה עלה בגורל הנכס הידוע כחלקה 178א בגוש 10840 "וכן ביחס לפיצוי המגיע להם בגינו". תשובת המינהל היא מיום 20.4.91, בה הוא התבקש להמציא הוכחות בעלות ומסמכים נוספים היכולים "להיות לעזר ביחס לתשלום הפיצויים בגין החלקה הנ"ל". חלה הפסקה בקשר בין המינהל לבין המבקשים עד ליום 13.4.93, שאז החל לטפל בענין עו"ד עירון. במכתבו מן התאריך הנ"ל הוא מאזכר את ההפקעה והפרסומים בגינה, טוען כי שטח המקרקעין המופקעים הוא 182.2 מ"ר, ומבקש כי המינהל יאשר את הסכמתו לתשלום הפיצויים, ויודיע מה גובהם. צילומי המסמכים שהסתמך עליהם לא צורפו למכתבו, והוא התבקש להמציאם. ביום 12.8.93 מפרטת הגב' זערור מהמינהל, במכתבה אל מר עירון, את פרטי ההפקעה; את הערכת השמאי הממשלתי לגבי שווי החלקה (25 ל"י ליום 16.12.54); מציעה פיצויים בסכום של 66, 453,431.75 ש"ח המחושבים על פי שטח של 40 מ"ר; וביקשה לקבל את צו הירושה של אסתר דנה, והנחיות נוספות לגבי עריכת הסכם עם כל היורשים. במכתבו מיום 27.10.93 חלק עו"ד עירון על השומה ועל השטח, וביקש פיצויים "על פי ערכים נכונים". ביום 14.11.93 שינה המינהל את עמדתו. הגב' לאה שילר מפרטת במכתבה מהמועד הנ"ל כי לאחר בדיקה מפורטת כמוסבר במכתבה, הגיע המינהל למסקנה כי "בין השנים 1897 ל - 1922 הזכויות נמכרו... ולא היו בידי הנ"ל (אברהם בן דוד חמו - ש.ב.) ולא היו בבעלותו מ- 22.9.22 ואילך ובמועד ביצוע ההפקעה... זכויות שרשומות על שמו בפנקס לשכת רישום המקרקעין". ההתכתבות בין הצדדים נמשכה. ביום 29.12.96 הוצע פיצוי לפי שטח של 41 מ"ר בסך 10,265 ש"ח; הסכם לא הושג, הסכום שאינו שנוי במחלוקת לא שולם, ובעקבות זה הוגשה הבקשה דנן. 3. לפי תרגומו של מר אריה שמואלביץ, אומר הקושאן כי מדובר ב"שער בית נמוך ריק שער מקומר (מקושת) עם תכולתו". בקושאן מתוארים הגבולות, ובאשר לשטח נכתב: "יוז און דארת ארשון אכי יוז ד'ראע עתיק", היינו 114 ארשון מאתיים זרוע עתיק. באשר לכמות, היינו השטח כתוב בקושאן: "כמות 200". (ראה נספח ב' לבקשה). פרופ' שמואלביץ תרגם גם את המסמך הקיסרי העותומני בדבר רכישת הנכס על ידי מר בן חמו. מתואר שם כי הנכס נרכש "עם התכולה, שער מקומר ריק נמוך, שער בית". באשר לשטח נרשם: "אכי יוז ד'ראע עתיק יוז און דרת ארשון טקוז בר כראה ג'דיד", ולפי תרגומו: "200 זרוע עתיק 114 ארשון 41 כראה חדש". מר בוטרוס אבו מאנה, מרצה בחוג להסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה ניסה להתחקות אחר גודל הנכס לפי הרשום בקושאן. הוא מסביר כי "זרוע עתיק" היא מידת שטח השווה ל - 0.75 מ"ר; "ארשון" היא מידת שטח השווה ל - 0.561 מ"ר ו"כראה חדש" היא מידת שטח השווה ל - 1/16 מזרוע עתיק כלומר 0.036 מ"ר. כאשר הוא מצרף את כל השטחים, אלה הנקובים ב"זרוע עתיק", אלה המצויינים כ"ארשון", ואלה המדודים ב"כראה חדש", הוא מגיע למסקנה כי השטח הכולל של החלקה הוא 182.2 מ"ר. (115 מ"ר ב"זרוע עתיק"; 63.954 מ"ר ב"ארשון" ו - 3.276 מ"ר ב"כראה חדש"). יצויין, כי באשר לד'ראע, מידה זו (אמת בנין) יכולה להתייחס לאורך או לשטח. הוא כותב כי "לא ברור לי מדוע השתמשו כותבי התעודה במידות שונות". עוד הוא כותב כי "יש לראות את הד'ארע והארשון כזהים". מבירורים שערך עולה כי "בעת הרישום הבריטי בתקופת המנדט, חושב השטח בדרך כלל על פי הנתון הרשום בקושאנים המתייחס לדראע מרובע בלבד", וכן כי "באופן מפתיע דומה החישוב המתקבל מהסבת הדארע למטר מרובע (כ114.9- מ"ר), לנתון של הארשון (114 ארשון)". פרופ' רות קרק בדקה גם היא את הנתונים לגבי הנכס, ומסרה עדות מאלפת (עמ' 21 עד 32 לפרוטוקול). על יסוד השוואה לחלקות אחרות, היא הגיעה למסקנה שמדובר בחלקה 178A, זה הנכס שקומת הקרקע שלו נרכשה על ידי מר בן חמו, ושהופקע. יחד עם זה מסקנתה היתה כי השטח שהופקע גודלו 182.5 מ"ר, כמתחייב מן האמור בקושאן אולם, נתונים אחרים אינם מאשרים שזהו שטח הנכס. עירית חיפה ערכה סקר של הבנינים בעיר התחתית לצורך תשלום מיסים מיום 22.8.1945 (נ9/). באשר לביתה של אסתר דנה, נכתב כי מדובר בקומת הקרקע שבה חדר אחד וגודלו 41 מ"ר, בנוי אבן במצב גרוע והגג מעץ. באשר לביתה של עריפא בקומה א', נכתב כי מדובר ב2- חדרים בשטח של 25 מ"ר, מטבח בשטח של 5 מ"ר ושירותים בשטח של 2 מ"ר. סה"כ 32 מ"ר. בקומה ב' נמצא חדר אחד בשטח של 16 מ"ר. כמו כן נרשם כי קיים חדר אחד בקומת הקרקע, השייך לעריפא בשטח של 5 מ"ר. מדובר ככל הנראה במחסן. השטח הכולל הוא 53 מ"ר. אמנם מדובר ברישומים הנ"ל של עירית חיפה על שטח הבית ולא על שטח הקרקע, אבל יש לזכור כי מדובר בעיר עתיקה; הבתים צמודים ודבוקים זה לזה, וכמעט שאין ביניהם חצרות. דבר זה מתאשר גם בצילומי האויר ובחוות דעתו של ד"ר אתרוג. לכל היותר, היו אולי מבואות והכל היה בנוי בצפיפות רבה בעיר העתיקה, באזור בו שכן הבית. מסמך נוסף אשר יכול להעיד על שטח החלקה הוא נ2/, דף מספר השטרות של פנקסי המקרקעין בחיפה, משנת 1922, הדן מכירה של הקומה העליונה. שם נרשם כי השטח הוא "200 ד'ארע", היינו 115 מ"ר. מפת גוש השומה של העיר התחתית מראה כי שטח חלקה 178 הנ"ל הוא 45 מ"ר בלבד. ד"ר עוזי אתרוג מן הפקולטה לדאוגזה בטכניון, סבור (ראה ת9/) לאחר בדיקת צילומי אויר המראים את הקירות ההרוסים של הנכסים באזור בו מדובר, כי אין התאמה בין החלקות לבין הבתים. יחד עם זה כאשר הוא מדד את שטח הגג של הבנין שהיה מצוי על החלקה הוא קיבל: 44.5 מ"ר. הוא בדק גם את המבנים הסמוכים, סבר שלא ניתן להבחין בגבול ברור ביניהם לבין חלקה 178, וסבר שיש לצרף לשטחה של חלקה 178 עוד 102 מ"ר. בשוקלי את הראיות המונחות בפני לגבי גודלו של הנכס המופקע, הגעתי לכלל דעה ששטחו נע בין 40 ל - 45 מ"ר. ד"ר עוזי אתרוג בחן את מצב הדברים על פי תצלומי אויר ונתן חוות דעת מיום 27.10.98 (ת8/). חטיבת הקרקע שבה נמצא הנכס היתה מכוסה בבנינים שהשתרעו, פרט לחריגים מעטים, על כל שטח הנכס והיו צמודים או דבוקים זה לזה. בתרשים שמצורף לחוות דעתו הוא ציין את המבנה שהיה ברשות אסתר דנה במספר החלקה 178, ותיאר אותו כ"גג שטוח נמוך", בשטח של 44 מ"ר. סטיית התקן אותה הוא מזכיר בחוות דעתו היא של 3 מ"ר. מתקבלת הערכה שלפיה מדובר בנכס שגודלו בין 41 מ"ר ל44- מ"ר. הדבר תואם את בדיקות עיריה חיפה (נ9/) שנעשו בשנת 1945 ולפיהן ביתה של אסתר דנה היה בגודל שבין 41 מ"ר לבין 45 מ"ר. נתונים אלה, בדיקת מצב הדברים סמוך ככל האפשר למועד ההפקעה, עדיפים בעיני מאשר הסתמכות על הרישום בקושאן הטורקי משנת 1895. הקושאן מציין את ההערכה על גודלו של הנכס בשנת 1895, לא את גודלו בשנת 1954. הנתון החשוב בקושאן אינו בהכרח גודל השטח, אלא ציון הגבולות. ע.א. 277/57 החברה לפיתוח ירושלים בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) עמ' 819. בע.א. 472/60 מדינת ישראל נ' יונס ואח', פ"ד טו(2) 1495 נאמר: "מן המפורסמות הוא, כי שטח שצויין בקושאן תורכי אינו מדוייק וכי ציון השטח כלל לא היה מבוסס על מדידה. אי דיוק השטח בקושאנים עתיקים אלה הוליד את המוסד של "תיקון שטח" בספרי אחוזה". דוכן כותב בספרו, דיני קרקעות במדינת ישראל, בעמ' 130 כי "אפשר לקבוע את השטח גם על פי הגבולות בלבד; מכר אדם שדה ואמר: שדה זו בגבולות אלו ואלו אני מעביר מרשותי לרשותך, - יקבע שטחה של השדה לא לפי המידה, מספר הדונמים או האמות, אלא לפי הגבולות... מחשבים על פי הגבולות ולא על פי מספר הדונמים". פרופ' קרק העידה שציון הגבולות תואם את אלה של חלקה 178, וכי זו היא החלקה שהופקעה. הנטל בנידון זה הוא על המבקש, והוא התקשה להוכיח אחרת, על אף הקושאן. ניסיתי לשוות לנגד עיני את המצב דאז בעיר העתיקה. אני מתקשה לקבל כי אסתר דנה התגוררה בעיר העתיקה בחיפה בנכס בנוי ששטחו כ180- ממ"ר בן קומה אחת. מצב כזה לא נראה לי סביר כמשקף את תנאי החיים דאז. עוד יש לקחת בחשבון, כי לגירסת המבקש נמכר חלק מן הנכס אותו רכש המנוח בן חמו מלכתחילה והמתואר בקושאן מתיחס לכלל הנכס ולא ליתרה שנשארה ברשות אסתר דנה עובר להפקעה, כך שברשותה של אסתר נותר נכס ששטחו קטן מזה המתואר בקושאן. לאור האמור, אני קובע כי שטח הנכס המופקע, הקומה הראשונה של בית מגורים בן שתי קומות בעיר העתיקה בחיפה, עולה כדי 45 מ"ר. הפיצויים למבקשים יחושבו על פי בנתון זה. 4. הצדדים חלוקים על מיקומה של החלקה בתוך קרית הממשלה ההולכת ונבנית בעיר התחתית בחיפה. לטענת המבקשים ממוקם כיום בתוך החלקה שטח התפוס על ידי קיוסק הצמוד לבית הדואר הסמוך ועל ידי הרחבה שלידו. (ראה חוות דעתו של ד"ר עוזי אתרוג, ת12/). לטענת המשיבים, ממוקמת החלקה בסמוך לאותו מזנון ולרחבה שלידו (ראה חוות דעתו של המודד המוסמך יבגני גרנובסקי, נ14/). לפי המפה של המודד בלאן (נ10/) הקיוסק משיק לחלקה 178 ואינו חודר אליו. המודד יואב קולר סבור גם כן שהקיוסק אינו חודר אל תחום החלקה (ראה נ7/ והתרשים המצורף לו). לאחר ששקלתי את העדויות נראה לי להעדיף את עמדת המשיבים. כזכור, התבסס ד"ר אתרוג על כך ששטח הנכס שהיה ברשות אסתר דנה, עולה לכדי 182 מ"ר. לא קיבלתי עמדה זו. יש בכך כדי להשפיע גם על מיקום גבול החלקה יחסית לקיוסק. אני קובע כי גבול החלקה משיק לרחבה שלפני הקיוסק. החלקה משמשת כיום כשטח ציבורי פתוח ובה גם הרחבה שאינה חלק מן הקיוסק (ראה ת14/), אם כי ככל הנראה נוהג בעל הקיוסק או המחזיק בו להניח שולחנות גם על הרחבה הציבורית מעבר לרמפה הנושקת למבנה הקיוסק. לאור האמור, אני דוחה את כל הטענות של המבקשים ביחס למטרת ההפקעה ואי קיומה בקשר לחלקה. החלקה הופקעה למטרות ציבור, היא מהווה כיום חלק משטחי הציבור שבקרית הממשלה, חלק מהגן שבה או מהמעברים הפתוחים לציבור שבשטח הגן. החלקה הופקעה לצרכי ציבור. היא משמשת לצרכי ציבור, ובהתאם לכך יחושבו הפיצויים. 5. לאור האמור, אין לייחס משקל לחוות דעתו של שמאי המקרקעין נחום פרמינגר. הוא מבסס את הערכתו על כך שבמקום שימוש בחלקה המופקעת לצרכי ציבור, נעשה בה שימוש למסעדה מפיקה רווחים, ולכן לדעתו, בטלה ההפקעה. כאמור, ההפקעה אינה בטלה, והיא שרירה וקיימת. היא נעשתה ביום 16.12.1954, מועד פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו7- לפקודה. סעיפים 12 ו13- לפקודה דנים בהערכת הפיצויים. סעיף 12 מדבר על קביעתם, והם יהיו "אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק על ידי המוכר מרצונו הטוב". המועד להערכה הוא "בזמן ששר האוצר פרסם ברשומות את ההודעה על כוונתו לרכוש אותה, ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או נבנו או תעשינה או שתבנינה על אותה קרקע". סעיף 13 דן בפיצויים על אובדן דמי חכירה, ולשונו כדלקמן: "13 (1) מקום שקנה שר האוצר החזקה באיזו קרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת הנאה כלשהן בה, בשל אבדן דמי חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה התמורה המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית המשפט לפי הוראותיה של פקודה זו, הכל לפי המועד המוקדם יותר: בתנאי כי מקום שהציע שר האוצר בכתב לאיזה תובע כל סכום כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם שר האוצר לאותו תובע פיצויים בשל אבדן דמי חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה ואתה הצעה. (2) במקרה סכסוך בדבר סכום הפיצויים שעל שר האוצר לשלם לפי סעיף קטן (1), רשאים היועץ המשפטי לממשלה או האדם התובע אותם פיצויים לפנות לבית המשפט בבקשה לקבוע אותו סכום". על סמך סעיף זה שבפקודה, טוענים המבקשים כי ראוי לפסוק להם דמי חכירה לתקופה שממועד ההפקעה ועד היום, כל עוד לא קבלו מאת המשיב את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. לפי פשוטו של מקרא, ואני סבור שכך צריך להיות הדין, הזכאות לפיצוי בגין אבדן דמי חכירה יכול לבוא בחשבון רק שעה שההפקעה לא שללה, בסופו של דבר את הבעלות, כשהיה פירסום לפי ס' 5 ו7- לפקודה, ולא נעשתה פעולת הפקעה על פי ס' 19 לפקודה. על היחס שבין הוראת ס' 12 לפקודה (היינו, פיצוי הבעלים בגין הפקעת הנכס) לבין זו שבסעיף 13 בה (לאמור, פיצוי הבעלים בגין דמי חכירה אבודים), דן בית המשפט העליון בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל, פד"י נא(5) 23. ברור, מן האמור שם (בעמ' 48 ואילך), שלא ניתן לדרוש את שני הסכומים גם יחד. ואילו לפי הנפסק בע.א. 753/80 כנפי נ' מדינת ישראל, המצוטט שם בעמ' 47 , לאחר שנקבעו הוראות חוק היוצרות מנגנון לפיצוי על אבדן הנכס וכן על פגעי האינפלציה עקב אי התשלום בד בבד עם ההפקעה, "אין לייחס למחוקק שהותיר עוד תביעה של דמי חכירה, כאשר במקום פיצוי זה שהיה טוב בשעתו, ולבסוף נתגמד, הוא קבע הפרשי הצמדה ורבית, על מנת להיטיב עם בעל הקרקע שיקבל פיצוי נאות על כל פגיעות ההפקעה. ... ההוראות שבסעיפים 8 ו- 9 של החוק המתקן בנוסחם הנוכחי, שוב אינם מותירים במרבית המקרים של הפקעת בעלות אפשרות להיזקק לתביעת דמי חכירה מכוח הסעיף 13 לפקודה - ומנגנון הפיצוי (שווי הזכויות, דמי הצמדה ורבית) מכח החוק המתקן בא במקומו." בעניננו, לא שוכנעתי כי ניתן היה להפיק דמי חכירה כלשהם מן הנכס, במצבו מאז ההפקעה ואילך. כמו כן עולה מן המסמכים כי המשיבה הציעה למבקש לקבל את הפיצויים המתאימים, 66,453,431.75 ל"י, כמפורט במכתבה של הגב' חגית זערור, ממחלקת רכישות, הפקעות וחר"מ במינהל מקרקעי ישראל, מיום 12.8.93. ר' גם מכתבו של מר ששון לורנס מיום 29.12.96 המציע פיצויים בסכום של 102,655,528.21 ל"י, היינו 10,265 ש"ח. לא היה זה חד וחלק להסיק מן המסמכים שהמנוח בן חמו נותר הבעלים של קומת הקרקע בנכס; אסתר דנה נטשה את הנכס עוד בשנת 1929; דבר ההפקעה פורסם ברבים, ולא שוכנעתי כי המנוחה אסתר דנה לא ידעה על כך. אני קובע על כן כי זכותם של המבקשים לפיצויים מתמצית, במקרה דנן, בסכום המגיע עבור שווי הנכס, במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, במועד ההפקעה, בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית המתחייבים מהוראות הפקודה ומתיקוניה. 6. המשיבים לא סתרו את הערכת השמאית הגב' פז מטעם המשיבה, לפיה השווי למטר רבוע של קרקע באותו אזור בשנת 1954 עמד על 25 ל"י. השמאי פרמינגר מטעם המבקשים, לא ציין בשום מקום מה הוא השווי של הנכס בעת ההפקעה. נותרת בעינה, בקשר לכך, רק הערכת המשיבים, ואיני רואה מנוס מלקבלה כנכונה. 7. ראויה לביקורת עמדת המשיבים בכך שלא שילמו למבקשים עד היום את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. לא היה מקום להתעקשות שלא להכיר בזכויות המבקשים לפיצויים בגין ההפקעה. יחד עם זה, אין לומר שעמדה זו, שבקשר אליה ינתן ביטוי בהוצאות המשפט שאפסוק, מקימה עילה של הפרת חובה חקוקה. 8. סיכומו של דבר: אני מחייב את המשיבים לשלם למבקשים פיצויים בגין ההפקעה, בסכום של 1,125 ל"י למועד ההפקעה, 16.12.1954 בצירוף ההפרשים המתחייבים בגין החיוב האמור, על פי הוראות הפקודה ותיקוניה, מן התאריך הנ"ל ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישלמו המשיבים למבקשים מחצית מהוצאות המשפט שנגרמו להם, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח ומע"מ, להיום. קרקעותפקודת הקרקעותמקרקעיןהפקעה