בניה סטיה מהיתר

החלטה 1. תחילתו של ההליך הנוכחי עוד בשנת 1995, עת הוגש כתב האישום המקורי, ובו יוחסה לנאשמים שבפני, חברה ומי שנטען כלפיהם כי הם מנהליה, עבירה של בניה בסטיה מהיתר, עבירה לפי סעיפים 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: "החוק"), ביחד עם סעיפים 204 ו208- לחוק, כשביחס לנאשמים מס' 2 ו3- האישום הינו מכח סעיף 253 לחוק. 2. לא אלאה בפירוט ההשתלשלות הדיונית, יצוין כי תיק זה החל להשמע בפני חברי, כב' סגן הנשיא טל, עבר לשמיעה בפני ובהמשך לשמיעת ראיות בפני כב' השופט שפי ז"ל, ועם פטירתו המצערת, חזר לשמיעה בפניי. בין לבין התחלפו מספר פעמים גם הסניגורים שיצגו את הנאשמים, וגם כתב האישום תוקן פעמיים. 3. בגרסתו האחרונה, שב כתב האישום ויחס לנאשמים את העבירה המקורית שיוחסה להם, דהיינו: בניה בסטיה מהיתר. הבניה שביצעו הנאשמים - כך כתב האישום המתוקן בשנית - סטתה מן ההיתר בחמש נקודות: 3.1 ביצוע החניות אינו תואם את התוכנית המאושרת מבחינת מיקומן ורוחבן, דהינו במקום 77 מקומות חניה ברוחב 2.5 מ' כל אחד, בוצעו 82 מקומות חניה ברוחב משתנה; 3.2 המעקות בכל המרפסות נבנו בסטיה מתקן ישראלי מס' 1142, בגובה 105 ס"מ מפני הרצפה במקום בגובה 105 מפני המדרך; 3.3 בוצעה תוספת בניה בשטח של כ- 147 מ"ר בקומת הקרקע, על ידי הגדלת שטחן של 14 הדירות המצויות בקומה זאת, על חשבון השטח המשותף; 3.4 בוצעו שינויים במיקום המדרגות בדירות הגן המצויות בקומת הקרקע ובצורתן, באופן הפוגע בשלד הבנין; 3.5 לא ניתן אישור אגף גנים ונוף לביצוע הגינון בהתאם לתכנית המאושרת, בניגוד לתנאי מס' 18 בתנאי ההיתר. 4. לאחר שהועלו (ונדחו) מספר טענות מקדמיות שהעלו הנאשמים באמצעות פרקליטם הקודם, עו"ד טיקולסקר, כפר הלה בשם הנאשמים בביצוע העבירה שיוחסה להם בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. 5. מטעם התביעה העיד מפקח הבניה מר יוסי שסטופולוב בלבד, ולאחר סיום עדותו, משהכריזה התובעת כי אלה עדיה, ביקש הסנגור המלומד, עו"ד שמגר, לטעון כי אין מקום לחייב את מרשיו להשיב לאשמה. בראש ובראשונה, הוא טוען, לא הוכחה אחריות הנאשמים מס' 2 ו3- כמנהלים. לאחריות כמנהלים שלושה תנאים מצטברים והם: היות הנאשמים מנהלים, היותם מנהלים פעילים והיותם אחראים לענין הנדון בהליך זה. אף שהוכח כי הנאשמים מס' 2 ו3- רשומים כמנהלים אצל רשם החברות ובכך התקיים התנאי הראשון, הרי שלא הוכחה עובדת היותם מנהלים פעילים ובוודאי שלא הוכחה, אפילו לכאורה, אחריותם לעובדות נשוא האישומים. בהמשך, העלה הסנגור שורה של טענות ביחס לכל אחד ואחד מרכיבי כתב האישום וטען כי לא הוכח אפילו לכאורה, כי הנאשמים ביצעו את הבניה באותן סטיות מן ההיתר, כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן בשנית ומכאן שיש לזכותם מכל אשמה, כבר בשלב זה, ובלשונו, לפטור את הנאשמים מעולו של תיק זה כבר בשלב הנוכחי. התובעת סברה, כי דין הטענות להדחות, ככל שהדבר נוגע לסטיות המפורטות בסעיפים 3.1 עד 3.4 להחלטה ולהתקבל ביחס לסעיף 3.5, שאכן ביחס אליו לא הוכחה כל עבירה. לענין המנהלים, הרי שהיא הצביעה על אותה תשתית ראייתית שיש בה, לשיטתה, כדי להצדיק חיוב הנאשמים להשיב לאשמה, בהתאם להלכות השונות שיצאו מעם בית המשפט העליון. 6. ההלכות בענין טענת "אין להשיב לאשמה" הינן אכן ברורות וידועות, והן קובעות כי די בראיות דלות, בסיסיות וראשוניות, כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה. ראה לענין זה יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורת תשנ"ג, עמ' 646, וכן ראה לענין זה ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ. טובול ואח', פ"ד לט(3) 607 וע"פ 405/80 מדינת ישראל נ. שדמי, פ"ד לה(2) 757. בענין שדמי הנ"ל, צוטטו בהסכמה דברי בית המשפט העליון בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ. כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 179, לפיהם: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון, בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה [PRACTICE NOTE], כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה: א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית בת דעת לא היתה מסתמכת עליהן...אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות". 7. סעיף 253 לחוק קובע בזאת הלשון: "נעברה עבירה לפי פרק זה על ידי תאגיד- (1) רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס שהיה רשאי להטילו אילולא סעיף זה; (2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". בהמשך עוד אתיחס, מטבע הדברים, לשאלה אם אכן התקיים התנאי לפיו נעברה עבירה על ידי התאגיד, אולם יש לבחון האם התקיימו התנאים שבסעיף 253(2) לחוק ביחס למי שנטען כלפיהם כי הם מנהלי הנאשמת מס' 1. לגבי השאלה מהם התנאים הקבועים בסעיף 253(2) הנ"ל, הרי שכאן יצא הסנגור המלומד מנקודת הנחה שהם שלושה: היות הנאשמים מנהלים; היותם מנהלים פעילים והיותם אחראים לענין הנדון. בענין זה הוא הפנה לפסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב יפו בת"פ 753/97 מדינת ישראל נ. הדרת הורים בע"מ ואח', דינים שלום, כרך יד, 863. בפסק הדין האמור התיחס בית המשפט לשאלת פרשנותו של סעיף 253(2) והגיע למסקנה, כי התנאי של "ואחראי לענין הנדון" אינו חל על מנהל פעיל, אלא תחבירית מתייחס לביטוי "פקיד באותו תאגיד", אלא שבית המשפט מצא עצמו כבול להנחיה שיצאה מעם בית המשפט המחוזי בפסק דין שניתן בע"פ 1874/92 מרכז הספורט אזור בע"מ נ. מדינת ישראל (לא פורסם). בכל הכבוד, מסכים אני עם הפרשנות הלשונית של כב' השופט גרניט, ומאידך בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, אין פסקי דינו של בית המשפט המחוזי מחיב אלא מנחה בלבד. יתרה מכך, איני יודע מה היו הנסיבות שהביאו את בית המשפט המחוזי לקבוע את שקבע, פסק הדין עצמו לא הוצג לעיוני, ומציטוט אקראי וחלקי בפסק-דין אחר, איני מוכן להגיע למסקנה כי זאת אכן ההלכה המנחה. 8. עובדתית, הוכח כי הנאשמים מס' 2 ו3- הינם מנהלים בנאשמת מס' 1, כך עולה מתדפיס רשם החברות ת9/. הוכח כי הנאשם מס' 2 היה נוכח באתר והוא זה שבא בדברים עם המפקח שסטופולוב, הוכח כי הנאשמת מס' 3 טיפלה בקבלת ההיתר בפועל מטעם הנאשמת מס' 1, היא חתומה לכאורה על ההיתר ת2/, כמי שקיבלה אותו מטעם הנאשמת מס' 1. אני סבור, כי בנסיבות אלה, שעה שהנאשמים מס' 2 ו3- מופיעים במסמכי רשם החברות כמנהלי החברה, והוכח כי פעלו בשטח, גם אם לא הוכח מלוא היקף הפעילות, הרי שיש לראות בתביעה כמי שעמדה בנטל הלא רב הנדרש ממנה בשלב בו אנו מצויים, כפי הפסיקה שפורטה בסעיף 6 דלעיל. לפיכך יש לקבוע, כי ככל שיוכח לכאורה שהתאגיד, קרי: הנאשמת מס' 1, עברה עבירות על הוראת החוק והיא תחויב להשיב לאשמה, אזי חייבים גם הנאשמים מס' 2 ו3- להשיב לאשמה ביחד עמה. 9. יש לעבור ולבחון עתה אחת לאחת את טענות המאשימה ביחס לפעולות השונות שפורטו בכתב האישום המתוקן בשנית, ולקבוע האם הוכחו לכאורה, כשמוסכם על הכל שניתן לקבוע כי יש לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה רק ביחס לחלק מאותן פעולות (והשווה ספרו הנ"ל של יעקב קדמי, בעמ' 647). 10. כזכור, הסכימה התובעת כי האמור בסעיף 2(ה) לכתב האישום המתוקן בשנית לא הוכח, יש לזכות את הנאשמים מן העבירה שברכיב זה כבר עתה. 11. לתוצאה זהה יש להגיע גם בהתיחס לאמור בסעיף 2(ד) לכתב האישום המתוקן בשנית. באותו סעיף נטען כי בוצעו שינויים במיקום המדרגות בדירות הגן המצויות בקומת הקרקע ובדירתן, באופן הפוגע בשלד הבנין. אכן הוכח, לכאורה, כי נעשה שינוי במיקום גרמי מדרגות שונים בדירות (או לפחות בחלקן), כך עולה מהתוכנית ת6/, אך בכך - על כך אין מחלוקת - אין די. יש להראות כי השינוי הפנימי האמור גם פוגע בשלד הבנין. התובעת סבורה, כי למן הרגע בו הוכח עצם השינוי במיקום גרמי המדרגות נוצרה מעין חזקה שבהגיון שעלולה להגרם פגיעה בשלד, כל עוד לא הוגשו חישובים סטטים מטעם הנאשמים. איני מסכים עם גישה זאת. חובה על התביעה להוכיח (בראיות ראשוניות, בשלב זה) כי השינוי במיקום המדרגות פוגע בשלד הבנין, וזאת לא עשתה, אפילו בריחוק (ראה עדות מר שסטופולוב בעמ' 12 שורות 20-22 ובמיוחד עמ' 14 שורות 22-23). יוער עם זאת, כי הסניגור ביקש לסמוך טיעוניו בין היתר, על המסמך נ1/ שנערך על ידי מהנדס מטעם הנאשמת מס' 1, אך מסמך זה התקבל בהסתיגות (ברורה) של התובעת, כי קבלתו הינה בכפוף לחקירת עורכו, לפיכך לא היה מקום להתיחס אליו בטרם העיד עורך המסמך (עמ' 14 שורות 13-20). 12. לענין סעיף 2(ג) לכתב האישום המתוקן בשנית, הרי שבו יוחסה כזכור לנאשמת מס' 1 תוספת בניה בשטח של 147 מ"ר בקומת הקרקע, על דרך של הגדלת שטחן של 14 הדירות המצויות בקומה זאת, על חשבון הרכוש המשותף. הסנגור המלומד טען כי לא הובאו כל ראיות לכאורה בענין זה בעדות מר שסטופולוב, ואיני מסכים עמו. מר שסטופולוב העיד מפורשות, כי בוצעו שינויים בדירות הגן על דרך של תוספת 147 מ"ר, אולם הוא הוסיף והעיד, כי הנאשמת מס' 1 הכירה בכך שביצעה פעולות אלה, ואף עתרה לאישורן בדיעבד. מעדותו עולה, כי הנאשמת מס' 1 הגישה תכנית שינויים לועדה המקומית וזאת אכן אושרה, אך לא נעשו פעולות לקבלת היתר. תכנית השינויים, כך העֵד, כוללת את תוספת השטח של 147 מ"ר (ע"מ 12 שורות 19-23). נמצא איפוא, כי על הנאשמים להשיב לאשמה המפורטת בסעיף 2(ג) לכתב האישום המתוקן בשנית. 13. בסעיף 2(ב) לכתב האישום נטען, כי המעקות במרפסות נבנו בניגוד להוראות תקן ישראלי 1142, בגובה 105 ס"מ מפני הרצפה במקום בגובה 105 ס"מ מן המדרך. על תוקפו המחייב של התקן כבר עמדתי בהחלטה מיום 11.10.99 (עמ' 9) וגם הסנגור (החדש) אינו חולק יותר על תוקפו המחיב, טענתו היא כי מר שסטופולוב העיד שהמעקות שנבנו בפועל תואמים את התכנית המאושרת, שאז אין להאשים את הנאשמת מס' 1 בביצוע בניה בסטיה מהיתר, גם אם ההיתר אינו תואם את התקן, שהרי נוצר מצב בלתי אפשרי מבחינתה: אם תקיים אחר צו התקן, אזי תמצא בונה בניגוד לתכנית ולהיתר ואם תקים אחר צו התכנית וההיתר, תמצא בונה בניגוד לתקן. מטיעונו של הסנגור עולה, כי גם הוא מסכים שהמעקות נבנו בניגוד לתקן, אך די לו לדבריו בכך שהמעקות נבנו על פי התכנית. דומני כי בטענה זאת, יש משום נסיון לקרוא לתוך דברי העד את שלא אמר, וכי קריאה מדויקת של עדותו אינה תומכת בטענה כפי שנטענה. בחקירה הראשית העיד העד כי "התגלו המעקות במרפסות שהם לא תקניים, באופן שגובה של מעקה צריך להיות 105 ס"מ מהמדרך ובפועל זה בוצע 60 ס"מ מהמדרך" (עמ' 12 שורות 16-17). בחקירה הנגדית הופנה העד לנקודה מסוימת בתכנית המאושרת ת3/, אשר סומנה ב- X וביחס אליה אישר כי הבניה אכן תואמת אותה (עמ' 13 שורות 19-20). אותו חלק שסומן בכתב, מציג ציור סכמטי של חזית הבנין, והציפוי של חזית זאת, אך אין בו זכר לשאלת גובה המעקות ומיקום המעקה. חשוב להדגיש, שאלת מדידת הגובה הינה שאלה עובדתית הנובעת משילוב הוראות התקן (ת5/) המאבחן בין מעקה שבא כהמשך ישיר של הבניה, שאז נמדד הגובה מן הרצפה, לבין מעקה שיוצר מדרג מסוים בינו לבין המדרך, שאז נמדד הגובה (ובצדק) מן המדרך ומנקודה זאת גובה המעקה צריך להיות 105 ס"מ. עדותו של מר שסטופולוב כי אכן קיים מדרג וכי מהמדרג נמדדו 60 ס"מ במקום 105 ס"מ כנדרש, לא רק שלא נסתרה, היא גם אינה סותרת את אותו חלק בת3/ אליו הופנה בחקירה נגדית, מכאן שדין הטענה להדחות. על הנאשמים להשיב לאשמה המפורטת בסעיף 2(ב) לכתב האישום המתוקן. 14. הצדדים מיקדו את מירב טענותיהם באמור בסעיף 2(א) לכתב האישום המתוקן, דהיינו: בנושא החניות. 15. טענתו של הסנגור בענין החניות, מושתתת על מספר טענות משנה. בראש ובראשונה טוען הסנגור, כי העד מר שסטופולוב לא ביצע כל מדידה משל עצמו בשטח, והוא סומך את כל טענותיו על תכנית מדידה שהוגשה על ידי הנאשמת מס' 1 (ת4/), מכאן שאין בידי התביעה כל נתונים ראייתים בסיסיים שיצדיקו חיוב הנאשמים להשיב לאשמה. איני שותף לדעה זאת. המסמך ת4/ נערך על ידי הנאשמת מס' 1 ומטעמה, והוגש על ידה לרשות התכנון, כפי שצוין עליו מפורשות. בשלב הדיוני הנוכחי, ולצורך בחינת הטענה כי אין להשיב לאשמה, די בנתונים לכאוריים אלה, כפי שהוגשו בידי הנאשמת מס' 1 לרשות התכנון, כדי להצדיק דחית הטענה. 16. הוסיף הסניגור וטען כי כל נושא החניות אינו נוגע כלל להיתר הבניה ולתכנית המאושרת. במתחם שביצעה הנאשמת מס' 1 הוקמו שלושה בנינים, ניתנו שלושה היתרים, נושא החניות אינו חלק מן ההיתר ומכאן שאין להאשים את החברה בענין זה, מה גם שמדובר בסטיות כמעט מינימליות, שהן אך סבירות בפרויקט בסדר גודל שכזה. על כך השיבה לו התובעת, כי התכנית המאושרת המהווה את הבסיס להיתר, מגדירה את נושא החניות והשוואת התכנית לתכנית ת4/ שהגישה הנאשמת מס' 1, מלמדת על הסטיה מן ההיתר. בענין זה השיב הסניגור כי התכנית וההיתר שהוגשו מתייחסים רק למבנה אחד מתוך שלושה שנבנו ואין בהם כדי להוות היתר לענין החניות. 17. הסניגור צודק כמובן, שעה שהוא מטעים כי התכנית שהוגשה, כמו גם ההיתר (ת2/ ות3/) מתיחסים רק לבנין אחד מתוך שלושה, כך גם אישר העד מר שסטופולוב בעדותו בצורה מפורשת (עמ' 14 שורות 3-5), אך ת2/ (ההיתר) מאשר בניה על פי התכנית ת3/, ובתכנית ת3/ מוסדר נושא החניות בצורה מפורטת. החניות, על פי ת3/, צריכות להיות כולן ברוחב של 2.50 מ' ובפועל, לכאורה לפחות, רוחב חלק מן החניות פחוּת מכך (ומה ש"מטריד" את מר שסטופולוב או "מפריע" לו, באופן אישי, אינו מעלה ואינו מוריד, בכל הכבוד) ובפועל קימות 7 חניות מעבר לכמות שנכללה בתכנית. הסניגור טוען כי מדובר בצביעה שונה של שטחי החניה, אך ברור כי מדובר בטענה שיש בה התממות מסוימת של הנאשמת מס' 1, שהרי צביעה שונה של אותם שטחים, הצרת החניות וקבלת 7 חניות מעבר למתוכנן, יש בה משום תועלת כספית (לכאורית) לחברה הקבלנית. כך מלמד ההגיון. אולם כאמור, אני סבור כי האשמה הוכחה לכאורה גם ביחס לחניות. 18. סיכומם של דברים הוא כי על הנאשמים להשיב לאשמה ביחס לסעיפים 2(א) עד 2(ג) לכתב האישום המתוקן ודינם להיות מזוכים מכל אשמה כבר עתה ביחס לאישומים שבסעיפים 2 (ד) ו- 2(ה). בניהסטיה מהיתר בניה