האתר מכיל רשימה ארוכה של מאמרים ופסקי דין בנושא דיני מיסים, עיון בפסקי דין מהווה דרך מצויינת להעמיק בנושא המורכב של דיני מיסים.

מס על עסקאות

הלכה פסוקה היא שעסקה נבחנת לצורך מיסוי לפי טיבה, כפי שעיצובה הצדדים.

אם מתברר שהעיסקה במהותה שונה מהצורה שנתנו לה במערכת החוזית שנכרתה בין הצדדים, עלינו לדון בה לפי טיבה האמיתי.

חוקי המס מעדיפים את עקרון התוכן הכלכלי של העיסקה על צורתה הפורמלית.

מפסיקה עקבית ורבת שנים של בית המשפט העליון עולה, כי שם העסקה או כינויה על ידי הצדדים לה איננו מכריע את מהותה וכי תוצאות המס נגזרות על פי מהותה הכלכלית האמיתית של העסקה ולא על פי הצורה הפורמאלית של העסקה. שם העסקה אינו אלא נקודת התחלה שאיננה קובעת את תוצאות המס (ראו ד.נ 16/82 פקיד השומה נ' צבי לידור, פ"ד לט (2) 757; רע"א 4539/96, 3527 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש, פ"ד נב (5) 385, 403; ע"א 5472/98 מנהל מס שבח נ' חברת הדרי החוף מס 63 בע"מ, פ"ד נו (1) 877; עא 99 / 6722 מנהל מס ערך מוסף תל-אביב נ' משכנות כלל מגדלי הים התיכון בע"מ נח (3) 341).

עוד נפסק, כי לצורך פרשנותו של הסכם שומה על השופט לתהות אחר כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים ובהעדר כוונה משותפת לבחון את התכלית האובייקטיבית העולה מן ההסכם (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט (2) 265 ופסקי דין רבים אחרים ולאחרונה ע"א 8239/06 זאב אברון ואח' נ' אברהם פלדה ואח' (טרם פורסם). (למידע נוסף מומלץ ליצור קשר עם עורך דין מיסים).

תפיסת טובין במכס
ראוי לאבחן בין תפיסת טובין לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969 ובין פקודת המכס; כפי שנקבע ע"י בית המשפט העליון:

"הדין מבחין היטב בין תפיסת חפצים במסגרת הכוחות, הניתנים למשטרה על פי פקודת מעצר וחיפוש, לבין חילוט טובין חבי מכס על פי סעיף 204 לפקודת המכס [נוסח חדש]. שני אלה הם מסלולים נפרדים, שאין לערבב ביניהם. התפיסה על פי פקודת מעצר וחיפוש היא מעשה, שנעשה במהלכה של חקירה פלילית, והשאלה היא, אם יש צידוק להחזיק בחפץ במשך מהלך התקופה האמורה, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לאו, וכן, מה יעשה בחפץ עם מתן פסק הדין. כן ניתן לחלט את החפץ על ידי הכרעה שיפוטית, בנוסף לכל עונש, שבית משפט יטיל (סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש). שונה החילוט על פי סעיף 204 לפקודת המכס [נוסח חדש]. חילוט זה מהווה תוצאת לוואי לעבירת מכס, כמוגדר בסעיף 204 לפקודת המכס [נוסח חדש]. עם החילוט נוצר סכסוך בין המכס לבין האדם שטוביו חולטו, ופקודת המכס [נוסח חדש] קובעת הליך שיפוטי מיוחד להכרעה בסכסוך" (בג"צ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' דוד שעה, פ"ד לה(4) 558.

סעיף 190 לפקודת המכס, קובע:

(א) "אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו בתור מחולטים ולא היו הקברניט או הבעל נוכחים בשעת התפיסה, חייב התופס למסור לקברניט או לבעל או לסוכן של התפוס, הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, בין במסירה אישית ובין במכתב אליו שנשלח בדואר, או שנמסר, למקום מגוריו או עסקו הידועים לאחרונה; וכל אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו יראו כמוחרמים. אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה המכס במקום הקרוב ביותר, תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס; אולם אם היו הטובין שנתפסו דבר האבד או בעל חיים חי, רשאי גובה המכס למכרם או להשמידם מיד גם אם הם טרם מוחרמים.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), רשאי המנהל להורות לגבי סוגי טובין מסוימים, כי אם האדם שמידו נתפסו הטובין כאמור בסעיף קטן (א) או בעל התפוס לא ימסור הודעה בכתב בתוך שבעה ימים מיום התפיסה כי הוא תובע את התפוס, יראו את הטובין שנתפסו כמוחרמים".

סעיף 190 לפקודה מטיל על גובה המכס את החובה למסור הודעה בדבר תפיסת הטובין לבעל או לסוכן של התפוס. נפקותה של ההודעה בתחילת מרוץ הזמנים להגשת התביעה להשבת התפוס.

מה טיבה של הודעת גובה המכס? מי מוגדר כ"בעל התפוס"? ומה טיבה של הדרישה להשבת התפוס?

חובת ההודעה הינה דרישה מהותית שיש בה כדי להשפיע על חוקיות תפיסת הטובין ולהשליך על הזכויות הקנייניות בטובין; מקום בו לא ניתנה כדין, נשמט הבסיס החוקי לתפיסת הטובין ומאליו טרם החל המרוץ לשחרורם. מאידך גיסא, מקום בו ניתנה כדין ולא הגיש בעל הטובין את תביעתו להשבתם, עוברות הזכויות הקנייניות בטובין לידי המדינה ללא כל צורך בנקיטת הליכים נוספים (ע"א 545/96 Sheridon Exim LTD. נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2) 289 (להלן: "ע"א שרידון"); בג"צ שועה ; אביגדור דורות דיני המכס וסחר חוץ (תשס"ו-2006), עמ' 86, 203-206). מטרת ההודעה, אפוא, לאפשר לנפגע מהליך התפיסה להתגונן במסגרת הליך ראוי מפני פגיעה בקניינו ובכך מושג האיזון בין האינטרס הציבורי ובין זכויות הפרט (ע"א שרידון); ומכאן חשיבותה של ההודעה.

סעיף 1 לפקודה מגדיר "בעל" לעניין הטובין כדלקמן:

"הבעל, היבואן, היצואן, הנשגר או הסוכן של אותם טובין, וכל המחזיק, או הזכאי לטובת הנאה בהם, או שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם, וכל המתחזה כאחד מאלה, למעט פקיד מכס בתפקידו הרשמי".

בע"א שרידון, עמד בית המשפט העליון על הגדרת המונח "בעל" וקבע:

"אין לקבוע כי המונח "בעל" המצוין בסעיף 190 לפקודה עניינו בבעלים הקנייני בלבד. יחד עם זאת אין לקרוא את ההגדרה קריאה דווקנית. ההגדרה למונח "בעל" מציינת חלופות רבות. כך מציינת ההגדרה את בעלי הטובין ואת הסוכן של אותם בעלים, את מחזיק הטובין או את בעלי השליטה בטובין. רשות המכס הנדרשת להודיע ל"בעל" הטובין על התפיסה אינה יכולה לפטור עצמה על ידי קיום ההודעה לאחת החלופות כרצונה. על המכס לוודא כי היא מודיעה על התפיסה לחלופה הטובה ביותר בנסיבות העניין. כך כאשר ידועה למכס זהות הבעלים וזהות המחזיק יראו את המכס כמקיימת את הוראות סעיף 190 לפקודה באם תודיע לבעלים, על התפיסה. כך גם במידה ואדם התחזה לבעלים והמכס בחקירתם חשפו את אותה התחזות תוך שגילו את זהות הבעלים האמיתי לא יצאו ידי חובתם בהודעה למתחזה על תפיסת הטובין. בדוגמא זו נדרש כי תימסר הודעה לבעלים האמיתי וכן כי יוענק לאותם בעלים זמן סביר להגיש הודעה לתביעת התפוס" (שם, עמ' 301). (למידע נוסף מומלץ ליצור קשר עם עורך דין מיסים).

מיסוי מקרקעין
סעיף 27 לחוק מיסוי מקרקעין קובע:

"שווי הרכישה של זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין שהגיעה למוכר או לעושה הפעולה בהעברה ללא תמורה שחל עליה סעיף 3(א)(3) לחוק מס עיזבון, התש"ט-1949, הוא השווי לפי סעיף 26(א)(1), ובלבד שאם מסר המוכר, במועד הקבוע בסעיף 73, הצהרה לגבי רכישת הזכות, ושילם לפני מות המוריש את מס הרכישה שהוא חייב בו, יהיה השווי, אם ביקש זאת המוכר או עושה הפעולה, לפי הסיפה של סעיף 29"

סעיף 26(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין קובע:

"שווי הרכישה של זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין, שהגיעה למוכר או לעושה הפעולה בדרך של הורשה או בדרך של ויתור של אחר על זכותו לרשת אותה, הוא כלהלן:

(1) נפטר המוריש לפני כ"ו באדר ב' התשמ"א (1 באפריל 1981)- שוויה ביום פטירת המוריש, ואם נקבע שוויה לצורך מס עיזבון - השווי שנקבע כאמור; ובלבד שאם המנהל סבור שהשווי שנקבע לצורך מס עיזבון גבוה משוויה של הזכות לפי חוק זה ביום פטירת המוריש, והמוכר או עושה הפעולה לא הוכיחו שהשווי שנקבע לצורך מס עיזבון שונה מהשווי שהוצהר עליו בדו"ח שהוגש לפי חוק מס עיזבון, התש"ט - 1949, יהא שווי הרכישה של הזכות - שוויה ביום פטירת המוריש"

סעיף 35 לחוק מיסוי מקרקעין קובע:

"שווי הרכישה של זכות במקרקעין שנתקבלה במתנה לפני תחילתו של חוק זה, אך לאחר תחילתו של חוק מס שבח מקרקעין, תשי"ט - 1949, יהיה שווי הרכישה שהיה נקבע אילו נמכרה על ידי נותן המתנה"

סעיף 37 לחוק מיסוי מקרקעין קובע:

"יום רכישה" לעניין חישוב השבח והמס:

(1) לגבי זכות במקרקעין שנרכשה לאחר תחילתו של חוק זה –

(ו) לגבי זכות במקרקעין ששווי רכישתה נקבע לפי סעיף 26(א)(1), לרבות שווי רכישה שנקבע כאמור מכוח סעיף 27 - יום פטירת המוריש.

(2) לגבי זכות במקרקעין או זכות באיגוד שנרכשו לפני תחילתו של חוק זה

(ב) במכירה או בפעולה באיגוד שלא שולם בהן מס שבח כאמור –

(3) במכירה ששווי רכישת הזכות שנמכרה בה נקבע לפי סעיף 35 - היום שבו נרכשה הזכות על ידי מי שממנו קיבל אותה המוכר

(4) בכל מקרה אחר - היום שבו רכש את הזכות למעשה" (למידע נוסף מומלץ ליצור קשר עם עורך דין מיסים).

ניהול מס תשומות
פרק ח' לחוק מס ערך מוסף תשל"ו – 1976 נושא את הכותרת "ניהול מס תשומות, ניכוי אחר והחזר מס".

על מנת לנהל את הדיון בצורה מסודרת, יש לצטט את החלקים הרלוונטים של סעיף 39.

סעיף 39 לחוק קובע כלהלן:

"(א) היה מס התשומות בתקופת דו"ח פלונית כאמור בסעיף 67 עודף על מס הערך המוסף שהעוסק חייב בו על עסקאותיו באותה תקופה, יוחזר לו העודף תוך 30 ימים מקבלת הדו"ח, או במועד מאוחר יותר שקבע שר האוצר, ואולם –

(1) אם המנהל הורה לבדוק את פנקסיו של העוסק כדי לקבוע אם הוא זכאי לעודף – יוחזר העודף תוך 90 ימים מקבלת הדוח;

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי המנהל שלא להחזיר את העודף למי שאיננו מנהל ספרים או מנהלם בסטיה מהותית מהוראות חוק זה או התקנות שלפיו, וכן רשאי המנהל שלא להחזיר את העודף למי שעד למועד הגשת הדו"ח שבו כלול העודף האמור לא הגיד דו"ח שהיה חייב להגישו לפי חוק זה, כל עוד לא הגיש את הדו"ח.

(ג) החלטתו של המנהל לפי סעיף קטן (ב) שלא להחזיר את העודף, יראוה לענין ערר או ערעור כסירוב המנהל לקבל דו"ח ויחולו לגביה הוראות סעיף 74 בשינויים המחוייבים.

(ד) לענין סעיף זה, מועד קבלת הדו"ח או הגשתו, לפי הענין, לגבי דו"ח שלא צויינו בו נכונה כל הפרטים – המועד שבו הושלמו או תוקנו הפרטים"

מנוסח הוראת סעיף 39 עולה כי הוראת סעיף 39 (א) מגבילה אכן את המועדים בהם רשאי המשיב שלא להחזיר את עודף המס. זכות העיכוב הקבועה בסעיף 39 (ב) איננה מוגבלת בזמן אך מותנית בקבלת החלטה ומתן הודעה לנישום, החלטה עליה ניתן יהיה לערער, לאחר קבלת ההודעה, בפני בית המשפט המחוזי.

ראו לעניין זה ע"ש 1107/06 מחסני ספורט אין נ' רשות המיסים מנהל המכס והמע"מ. (למידע נוסף מומלץ ליצור קשר עם עורך דין מיסים).

מס ערך מוסף (מע"מ)
מס ערך מוסף מוטל על "הערך המוסף" שהתווסף לנכס או לשירות כתוצאה מפעילותו של העוסק (ראה א' נמדר מס ערך מוסף כרך א 37 (מהדורה רביעית, 2009); ע"א 6014/04 מנהל מס ערך מוסף – אשדוד נ' ראדקו אינבסטמנט למיטד (2009) (ניתן ביום 28/1/09)). את הערך המוסף מודדים בדרך של השוואת מחיר עסקאותיו של העוסק למחיר התשומות ששימשו אותו בעסקאות אלו (ראה ע"א 507/02 ממונה אזורי מס ערך מוסף חיפה נ' אבי צמיגים בע"מ, פ"ד נח(3) 817 (2004); ע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז. שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נט(5) 836 (2005)).

עקרון זה בא לידי ביטוי בהוראות חוק מס ערך מוסף. סעיף 2 לחוק מטיל מס על "מחיר העסקאות או הטובין" וסעיף 38 לחוק מתיר את ניכוי מס התשומות. וכך קובע סעיף 38:

(א) עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין או ברשימון יבוא או במסמך אחר שאישר לענין זה המנהל, ובלבד שרשימון היבוא או המסמך האחר נושא את שמו של העוסק כבעל הטובין ושהניכוי ייעשה בתוך ששה חדשים מיום הוצאת החשבונית, הרשימון או המסמך.

(ב) שר האוצר רשאי לקבוע הוראות שונות מהוראות סעיף קטן (א), לרבות הוראות הקובעות שלא יהא ניתן לנכות מס תשומות ששילמו נותני שירותים אשר עיקר הכנסתם ממשכורת, מגימלה או מקיצבה ושעל פי סעיף 21 הטיל שר האוצר את תשלום המס בשל השירותים שהם נותנים על מקבלי השירותים.

סעיף 41 לחוק משלים את הוראת הניכוי וקובע:

אין לנכות מס על תשומות אלא אם הן לשימוש בעסקה החייבת במס.

שילוב הוראות אלו מבטא את "עיקרון ההקבלה", שמשמעו כי רק מס ששולם על תשומות ששימשו בעסקה החייבת במס יותר בניכוי (ראה על עיקרון ההקבלה- ע"א 125/83 דנות, חברה להשקעות בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 268 (1987); א' נמדר מס ערך מוסף 839 (2009); ע"א 1651/08 צביון בע"מ נ' ממונה מע"מ גוש דן (ניתן ביום 4/5/10)). משמעו של העקרון הינו כי כל עוסק בשרשרת העסקאות שבין היצרן ונותן השירות המקוריים לצרכן הסופי, יחויב במס רק על הערך המוסף שהוא יצר (ראה ע"א 4202/08 אלסאנע נ' מנהל מס ערך מוסף (ניתן ביום 1/7/10)).

יוצא שזכותו של עוסק לנכות את מס התשומות מותנית בכך שישכנע כי התשומות שאת המס בגינן מבקש הוא לנכות, שימשו או נועדו לשמש בעסקה חייבת. כך ברור הוא כי מקום שהתשומה לא נועדה לשמש לעסקה חייבת או לעסקה בכלל לא ניתן לנכותה וכך גם מקום שבו התשומה נועדה לשמש בעסקה פטורה אין מקום לנכותה (ע"א 125/83 הנ"ל עמ' 272; ע"א 711/89 בית אסיה בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד מו (4) 28 (1992); א' נמדר לעיל, כרך ב', עמ' 847, ה"ש 4, ועמ' 848).

עיקרון ההקבלה מעורר את שאלת הזיקה, דהיינו הקשר הסיבתי שבין התשומה לעסקה. מקום שבו התשומה שימשה באופן ישיר לעסקה (כגון רכישת חומר גלם ליצור המוצר שנמכר בעסקה חייבת), אין כל קושי בקביעת הקשר הסיבתי. שונה הדבר מקום שבו התשומה לא נועדה לעסקה מוגדרת אלא לעסקאות שונות, כאשר חלק הינן עסקאות חייבות וחלק הינן עסקאות אחרות (ראה למשל הדיון בע"א 711/89 הנ"ל ; א' נמדר לעיל, כרך ב', עמ' 848).

קושי נוסף עולה כאשר מדובר בהוצאות כלליות שלא נועדו באופן ישיר לביצוע עסקאות, אלא לכלל הפעילות העסקית, כמו הוצאות לקידום מכירות, פרסום עסק או פעולות הוניות כגון רכישת מבנה לעסק וכדומה. על כך נאמר בע"א 111/83 אלמור לניהול ונאמנות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד לט(4) 1 (1985): "היקף העסקות, שבגינן יוטל חיוב במע"מ, הוא אמנם רחב וכולל. בגדרו יבואו לא רק פעולות שנעשו במהלך עסק אלא גם פעולות הוניות". מכוח עקרון ההקבלה ברי כי גם המס על תשומות שהוצאו במסגרת פעולות הוניות יוכרו לניכוי.

כאשר העוסק מבקש לנכות מס על תשומות שנרכשו עבור עסקאות עתידיות עולה גם שאלת רמת ההסתברות הנדרשת לקיומה של עסקה עתידית חייבת כתנאי לניכוי המס בגין התשומות. עניין זה נדון בהרחבה בעניין צביון (ע"א 1651/08) הנ"ל ונקבע כי על העוסק להוכיח כי קיימת רמת הסתברות גבוהה לקיומה של העסקה העתידית.

סוגיה נוספת מתעוררת מקום שהתשומה נועדה לתכלית מעורבת- חלקה לעסקאות חייבות וחלקה לפעילויות אחרות. תשומות מעורבות עשויות להיות מסוגים שונים; סוג אחד כולל מקרים בהם חלק מהתשומה נועדה לעסקה חייבת של העוסק וחלק ממנה נועד לגורמים אחרים (בין אם הם עוסקים ובין אם אינם); הסוג האחר כולל תשומות שחלקן נועד לעסקאות חייבות של העוסק וחלקן עבור עסקאות שאינן חייבות (ראה א' פרידמן "ציביון חדש לניכוי מס תשומות" מיסים כד/4 עמ' א/42, 70 (אוגוסט 2010); ע"ש 285/92 אלוני עופר בע"מ נ' מנהל מע"מ (ניתן ביום 19/9/95)).

כדי להתגבר על קשיים בניכויי מס בגין תשומות מעורבות נקבעו הוראות מפורטות בתקנה 18 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976.

(א) בלי לפגוע בהוראות פרק זה, מס תשומות בשל רכישת נכסים או בשל קבלת שירותים לשימוש בעסקאות שלגביהן מותר מס התשומות בניכוי (להלן בתקנה זו - לצרכי העסק) וגם לשימוש בעסקאות שלגביהן אין מס התשומות מותר בניכוי או לכל שימוש אחר (להלן בתקנה זו - שלא לצרכי העסק) - יהא ניתן לניכוי בשיעור יחסי שהוא כיחס השימוש לצרכי העסק לכלל השימוש.

(ב) היה בשימוש שלא לצרכי עסק, שימוש בלתי מסויים ינהגו לפי הכללים כדלהלן - (1) קבע המנהל את החלק היחסי לשימוש שלא לצרכי עסק, יראו את קביעתו כשומה וינהגו על פיה, כל עוד לא נקבע אחרת; (2) לא קבע המנהל את החלק היחסי, ועיקר השימוש בנכס או בשירות הוא לצרכי עסק, רשאי העוסק לנכות שני שלישים ממס התשומות; (3) לא קבע המנהל את החלק היחסי, ועיקר השימוש בנכס או בשירות הוא שלא לצרכי עסק, רשאי העוסק לנכות רבע ממס התשומות.

העיקרון הכללי המנחה בתקנה 18 הינו עיקרון היחסיות, דהיינו יותר בניכוי חלק יחסי ממס התשומות כבשיעור היחס שבין השימוש בתשומה לצרכי עסקה חייבת לשימושים האחרים.

בצד עיקרון כללי זה המתיר ניכוי יחסי קבע שר האוצר, על פי סמכותו בסעיף 44 לחוק מס ערך מוסף, גם הוראות שונות ביחס לתשומות מיוחדות. כך, נקבעו הוראות בדבר איסור ניכוי מס תשומות על רכב (תקנה 14 לתקנות מס ערך מוסף), איסור על ניכוי מס תשומות לאירוח (תקנה 16 לתקנות) ועוד.

בין היתר התקין השר את תקנה 15 שעניינה ניכוי מס תשומות ברכישת דירת מגורים. וכך קובעת התקנה:

עוסק לא יהא רשאי לנכות מס תשומות על רכישת דירת מגוריו או על בנייתה, כולה או מקצתה, ולא את מס התשומות על השירותים שקיבל לצורך רכישתה או בנייתה אם הדירה משמשת או תשמש גם כמקום עסקו.

פרשנות תקנה זו הינה אחת הסוגיות שבמחלוקת בתיק זה ואתייחס אליה בהרחבה בהמשך. עם זאת ניתן כבר כאן לראות כי השר הורה כי מקום שבו דירת מגורים שנרכשה על ידי עוסק נועדה לשימוש מעורב, עסקי ופרטי, לא יותר ניכוי מס התשומות על רכישתה ועל שירותי הבניה. בכך יש סטייה מהוראות תקנה 18 שמאפשרת, כאמור, ניכוי חלק יחסי ממס התשומות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מס הכנסה

  2. מס שבח

  3. חשבונית

  4. פטור ממס

  5. דוחות מס

  6. מס קנייה

  7. ניכוי מס

  8. עבירות מס

  9. ביקורת מס

  10. הצהרת הון

  11. ערעור מע"מ

  12. עבירות מע"מ

  13. לענייני מכס

  14. ערעור מס הכנסה

  15. פקודת מס הכנסה

  16. ערכים נומינליים

  17. אירוע מס

  18. מחילת חוב

  19. כפל מס

  20. חישוב מס שבח

  21. מלאי עסקי

  22. מס תשומות

  23. מה זה מע''מ

  24. חשבונית פיקטיבית

  25. מע''מ - נטל הראיה

  26. עבירות מיסים

  27. מיסוי פרסונלי

  28. ערעור על שומה

  29. דיני מיסים - פרשנות

  30. השגה על ארנונה

  31. מהו היטל השבחה

  32. תביעה למתן חשבונות

  33. סודיות מס הכנסה

  34. פרשנות דיני המס

  35. חוזה למראית עין

  36. חיסיון מס הכנסה

  37. הצהרת הון ראשונה

  38. בניין נטוש - ארנונה

  39. דואר פנימי - מס הכנסה

  40. בעיה משפטית - ערעור

  41. נטל ההוכחה בערעורי מס

  42. מס שבח דירה יחידה

  43. תחולה רטרוספקטיבית

  44. פשרה עם רשויות המס

  45. מנהל מיסוי מקרקעין

  46. דירת מגורים מזכה פטורה

  47. מס הכנסה - מאגר מידע

  48. גילוי מסמכים - רשויות המס

  49. דוח שנתי - חברה בפירוק

  50. היסוד הנפשי בעבירות מס

  51. הגדרת דירת מגורים מזכה

  52. מכירת מניות - מס הכנסה

  53. משפט עברי - דיני מיסים

  54. זכות אובליגטורית - מס שבח

  55. סעיף 69 לחוק מיסוי מקרקעין

  56. איך נבחנת עסקה לצרכי הטלת מס ?

  57. תיקון 50 לחוק מיסוי מקרקעין

  58. רווח הון אינפלציוני במכירת מניות

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון