הטבות מס חברה תעשייתית בהשקעת חוץ

פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את ערעורה של המערערת על צווים שהוציא לה המשיב. העובדות 2. שנות המס נושא הערעור הן 1978, 1979 ו-1980. המערערת היא חברה בע"מ הרשומה בישראל, בעלת מפעל לייצור מכשירים רפואיים, והינה "חברה תעשייתית בהשקעת חוץ", כמשמעותו של ביטוי זה בפרק השביעי 3 לחוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959 (להלן - החוק). מדובר בחברה תעשייתית, שההשקעות בה של תושבי חוץ במטבע חוץ מקנות למשקיעים הנ"ל שיעור העולה על 25% בכל אחת מהזכויות לקבלת רווחים, כוח הצבעה ומינוי מנהלים וכן שיעור העולה על 25% מהון המניות (כולל הלוואות בעלים ובלבד שהחלק בהון המניות לבדו עולה אף הוא על 25%) (ראה הגדרות המונחים "השקעת חוץ", "חברה בהשקעת חוץ" ו"חברה תעשייתית בהשקעת חוץ" בסעיף 53ח לחוק). הפרק השביעי 3 הנ"ל לחוק עניינו בהטבות במס לחברה תעשייתית בהשקעת חוץ. פרק זה הוכנס לחוק במסגרת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), תשל"ז-1977. מערערת קיבלה ביום 28 בנובמבר 1978 הלוואה מבנק דיסקונט בע"מ על סך של 290,000 דולר לתקופה של ארבע שנים וחצי (להלן - ההלוואה), תקופה שהסתיימה ביום 27 בנובמבר 1983. ההלוואה הייתה צמודה לשער הדולר והוחזרה לבנק בשיעורים שנתיים, כפי שנקבעו מראש. כתוצאה מכך, רשמה המערערת כהוצאה בכל אחת מהשנים האמורות את הפרשי השער של הסכומים שנפרעו בפועל באותה שנה. בהיותה חברה המדווחת על הכנסתה לפי השיטה המצטברת, רשמה החברה כהוצאה בכל שנה גם את הפרשי השער, שחלו באותה שנה לגבי יתרת קרן ההלוואה, אף כי לא שילמה בפועל הפרשי שער אלו, אלא רק בתום תקופת ההלוואה. המערערת כללה במאזניה במסגרת התחייבויותיה את קרן ההלוואה, אותה סיווגה כהלוואה לזמן ארוך. הפרשי השער לא סווגו כהתחייבות של המערערת. המערערת גם כללה הוצאות פחת על כלי-רכב פרטיים במסגרת ה"הפרשה לייצוב ההון". המשיב ערך את שומת המערערת לשנים 1978 ו-1979 וכלל את הפרשי השער, אשר נצברו בכל שנה על ההלוואה, בחישוב "הסכומים הדרושים לתיאום ההתחייבויות השוטפות" לצורך חישוב "ההפרשה לייצוב ההון" (להלן - ההפרשה), כמשמעותם של מונחים אלו בסעיף 53י לחוק, כפי שיתבארו בהמשך דברינו. כמו כן, כאשר ערך המשיב את שומות המערערת לשנים 1978-1980, לא כלל סכומים בגין פחת על כלי-רכב פרטיים, שהועמדו על-ידי המערערת לרשות עובדיה, בגדר "הסכומים הדרושים לתיאום הפחת" לצורך חישוב ההפרשה הנ"ל. הפרשי השער והפחת הם נושא הערעור שלפנינו. המסגרת הנורמאטיבית 3. עיקרו של הסכסוך שלפנינו סב על שאלת פרשנותו של סעיף 53י(א) לחוק, הקובע לאמור: "לשם בירור הכנסתה החייבת של חברה זכאית יותר לה ניכוי של ההפרשה לייצוב ההון; ההפרשה לייצוב ההון היא הסכומים הדרושים לתיאום הפחת או ההפחתות בשנת מס פלונית וסכומים הדרושים לתיאום עלות הנכסים השוטפים, פחות הסכומים הדרושים לתיאום שיעורי הפרעון של ההלוואות לזמן ארוך שיש לפרעם בשנת המס, הסכומים הדרושים לתיאום ההתחייבויות השוטפות והפרשי השער ששולמו לבעלי המניות תושבי החוץ, המותרים לניכוי על פי סעיף 17(1) לפקודה או על פי סעיף 14 לחוק עידוד התעשיה". המונחים הרלוואנטיים לענייננו, כנוסחם אז, בסעיף 53י(א) לחוק הוגדרו בסעיף 53ח לחוק כדלקמן: (א) "'הלוואה לזמן ארוך' - הלוואה - למעט הלוואת בעלים - שנתקבלה לפרעון במשך תקופה שאינה פחותה מארבע שנים מיום קבלתה". (ב) "'סכום לתיאום שיעורי הפרעון של הלוואה לזמן ארוך' - שיעורי הפרעון של ההלוואה בשנת המס, כפול במקדם לתיאום השער". (ג) "נכסים שוטפים והתחייבויות שוטפות" - כהגדרתם (אשר תובא להלן) בתקנות לעידוד השקעות הון (נכסים שוטפים והתחייבויות שוטפות), תשל"ח-1977 (להלן - התקנות). (ד) "'סכום לתיאום ההתחייבויות השוטפות' - סכום ההתחייבויות השוטפות בתום השנה שקדמה לשנת המס, כפול במקדם לתיאום השער". (ה) "'מקדם לתיאום השער' לשנת מס - ההפרש בין שערי החליפין של הלירה לדולר של ארצות הברית בתום שנת המס ובתום שנת הבסיס מחולק בשער החליפין שהיה בתום שנת הבסיס; ואולם אם נקבעה תקופת שומה מיוחדת - (1) אם היא מסתיימת לפני 31 בדצמבר - יהא המקדם לתיאום השער, המקדם לשנת המס שקדמה לשנת המס שאליה מתייחסת התקופה המיוחדת; (2) אם היא מסתיימת אחרי 30 בדצמבר ולפני 31 במרס - יהא המקדם לתיאום השער, המקדם לשנת המס שאליה מתייחסת תקופת השומה המיוחדת." (ו) "'שנת הבסיס' - (1) לגבי פחת - שנת המס שבה הופעל הנכס, ואם חלפה יותר משנה מיום התשלום הראשון בעד הנכס ועד להפעלתו - שנת המס שקדמה לשנת המס שבה הופעל הנכס; לענין זה, נכסים שונים שהופעלו כמערכת אחת בפרק זמן אחד, ייראו כנכס אחד שהופעל בעת הפעלת המערכת; (2) לגבי הלוואה לזמן ארוך - שנת המס שבה נתקבלה ההלוואה; (3) לגבי נכסים שוטפים, הון מניות, התחייבויות שוטפות ורווחים - השנה שקדמה לשנת המס". 4. התקנות הותקנו מכוח סעיף 53ח לחוק. תקנה 2, כנוסחה אז, מגדירה "נכסים שוטפים" כדלקמן: "(א) נכסים שוטפים הם סכום שווי כל הנכסים המפורטים להלן; בניכוי סכום השווה לסכום הדיבידנד שחולק במחצית הראשונה של שנת המס שבה נעשה תיאום הנכסים השוטפים או סכום השווה לסכום הדיבידנד העולה על מחצית ההכנסה החייבת באותה שנה, לפי הגבוה ביניהם: (1) מזומנים ויתרות זכות בבנקים בסכום כולל שלא יעלה על 4% ממחזור המכירות בשנת הבסיס למעט יתרת זכות שבגדר פסקה (1א); (1א) יתרת זכות של פקדון שהיה מופקד באותה שנת מס תקופה של ששה חודשים לפחות; (2) מלאי עיסוק כמשמעותו לפי הפקודה; (3) חובותיהם של לקוחות ושל ספקי טובין ושירותים, ומקדמות ששולמו לספקים על חשבון טובין ושירותים, לרבות שטרות שנתקבלו מהם; (4) חובות שהם צמודים והפרשי ההצמדה עליהם חייבים במס, אף אם אינם בגדר פסקה (3); (5) הוצאות מראש והוצאות נידחות, למעט הוצאות שאינן ניתנות לניכוי; (6) הכנסות שנצברו וטרם נתקבלו ואינן פטורות ממס; (7) מיסים ששולמו ביתר; (8) חובות שמקורם במענקים, פרמיות, תשלומי סיוע וכיוצא באלה, הקשורים בייצור ההכנסה. לענין זה, 'הכנסה חייבת' - לפני ניכוי ההפרשה לייצוב ההון כמשמעותה בסעיף 53י(א) לחוק וכשההפרשה לייצוב ההון היא שלילית, בתוספת הסכום שרואים אותו כהכנסה לאותה שנה לפי סעיף 53י(ב) לחוק. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) לא ייכללו בנכסים השוטפים החובות המפורטים להלן של בעלי ענין שאינם חברה זכאית שתבעה הטבות על פי החוק: (1) חובות לקוחות בשיעור העולה על 50% ממכירותיהם בשנת הבסיס; (2) חובות ספקים בשיעור העולה על 50% ממכירותיהם בשנת הבסיס". תקנה 3 מגדירה "התחייבויות שוטפות" כדלקמן: "(א) התחייבויות שוטפות הן סכום כל ההתחייבויות המפורטות להלן, בניכוי סכום השווה לסכום הריבית שלא הותרה לניכוי על פי סעיף 19(ב) לפקודה מחולק במספר האחוזים הנקוב באותו סעיף כפול ב-100: (1) חובות לספקים, ללקוחות ולבנקים, לרבות שטרות שניתנו להם; (2) הלוואות שנתקבלו, לרבות שטרות שניתנו עליהם; (3) הכנסות שנתקבלו מראש; (4) הוצאות לפרעון שהותרו לניכוי, והפרשות להוצאות כאמור; (5) מסים לפרעון. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) לא ייכללו אלה בהתחייבויות השוטפות: (1) התחייבויות לבעלי מניות לפי סכום יתרת ההתחייבויות הקטן ביותר בשנת הבסיס; לענין פיסקה זו, 'התחייבויות' - למעט הלוואות בעלים; 'בעלי מניות' - למעט ספקים או לקוחות שתבעו כחברה זכאית הטבות על פי החוק; (2) הלוואות לזמן ארוך כולל שיעורי הפרעון שלהן; (3) הלוואות בעלים; 3א לענין תקנות 2(א)(1) ו-3(א)(1) יראו את כל חשבונות עובר ושב של חברה זכאית כחשבון אחד, בקיזוז יתרות החובה והזכות" (ההדגשות שלי - מ' ש'). שאלת הפרשי השער הדיון וההכרעה בבית המשפט קמא 5. טענתה המרכזית של המערערת לפני הערכאה הראשונה הייתה, כי על-פי לשון החוק וכוונת המחוקק, בקשר לתיאום הנדרש בצד החובה של ההפרשה, יש לערוך התיאום, הנוגע להלוואות ארוכות המועד, במסגרת תיאום שיעורי הפירעון של ההלוואות לזמן ארוך שיש לפורען בשנת המס, ואין מקום לפעולת תיאום נוספת במסגרת תיאום ההתחייבויות השוטפות. תיאום הפרשי השער גם במסגרת ההתחייבויות השוטפות הינו בגדר תיאום כפול של אותם נתונים, דבר המנוגד לכוונת המחוקק. המשיב טען, לעומת זאת, בבית המשפט קמא, כי משמעותן הרגילה של המלים "הוצאות לפרעון שהותרו לניכוי, והפרשות להוצאות כאמור", המופיעות בתקנה 3(א)(4) הנ"ל, היא, שמדובר בכל סכום, שנרשם כהוצאה המותרת בניכוי מההכנסה החייבת במס וטרם נפרע בשנת המס. על-כן, יש לכלול במונח הנ"ל גם את סכום הפרשי השער, שטרם נפרעו בכל אחת משנות המס הרלוואנטיות, עד לתשלומם בפועל של הפרשי שער אלו. הבסיס העיקרי לכך טמון בתקנה 3(ב)(2), המוציאה מגדר ההתחייבויות השוטפות את ההלוואות לזמן ארוך, כולל שיעורי הפירעון שלהן. בכלל "שיעורי הפרעון של הלוואות לזמן ארוך" יש לכלול, לדעת המשיב, אך ורק את שיעורי הקרן ולא את הפרשי השער, המיתוספים לשיעורים אלו. 6. בית המשפט קמא הכריע את הכף בשאלת הפרשי השער לטובת המשיב. נקודת המוצא של בית המשפט הייתה, כי יש לקבל את גישת המשיב, המסתמכת על העיקרון הפרשני לפיו לביטויים דומים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו יש לייחס, בדרך כלל, אותו מובן, אלא אם כן גישה זו תביא לתוצאה אבסורדית, אשר תהא בניגוד למטרת החוק. על-כן, משהוברר כי ההגדרה בחוק של המונח "...שיעורי הפרעון של ההלוואה לזמן ארוך" מתייחסת לשיעורי הפירעון של קרן ההלוואה בלבד, אין לסטות ממשמעות זו, עת באים לפרש את משמעות הביטוי "הלוואות לזמן ארוך כולל שיעורי הפרעון שלהן", המופיע בתקנה 3(ב)(2), אלא אם כן פירוש שכזה יעמוד, כאמור, בניגוד למטרת החוק. בית המשפט ציטט קטעים נרחבים מדברי ההסבר להצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) תשל"ז-1977 ומדו"ח הועדה לבחינת השפעת הפיחותים על השקעות חוץ (תשל"ו) (להלן - דו"ח הוועדה). ועדה זו מונתה בידי שרי האוצר והמסחר והתעשייה, וחוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), מבוסם על המלצותיה. בית המשפט הסיק מהאמור בדו"ח הוועדה, כי הסיבה לכך שכנגד תיאום הפחת לזכות ההפרשה נוכו סכומים, שהם תיאום הלוואות שהחברה קיבלה, מקורה בהנחה כי למשקיע החוץ, באמצעות החברה, נבעו רווחים מן ההלוואה עקב השינויים בשער המטבע. בית המשפט עיין, כי רווח כזה נוצר למעשה רק כאשר ההלוואה ממקור חיצוני אינה צמודה, ואולם בדו"ח הוועדה למד בית המשפט, כי לא נעשתה הבחנה בין הלוואות צמודות להלוואות בלתי צמודות, ועל-כן יש להחיל דין זהה בנוגע לשני סוגי ההלוואות הללו. בית המשפט קמא ניתח את השאלה שבפניו על-פי שלוש אפשרויות פעולה העומדות לחברה הנישומה בכל שנת מס, כדלקמן: (א) החברה אינה משלמת את הפרשי השער בפועל, אלא הם מצטברים לחוב הכולל כלפי המלווה (זהו מצבה של המערערת). (ב) החברה משלמת את הפרשי השער, הנוצרים מדי שנה לגבי כל יתרת קרן ההלוואה שטרם שולמה, והיא עושה כן מתוך כספי הלוואה שנייה, שנטלה למטרה זו; (ג) החברה פורעת בפועל את ההלוואה ממקורותיה שלה מדי שנה. בית המשפט מצא, כי חברה הפועלת לפי האפשרות השלישית נמצאת מזוכה בהפרשה בסכום גבוה יותר מזו הפועלת לפי האפשרות השנייה. אצל החברה המשלמת ממקורותיה העצמאיים אין מקום לתיאום בצד החובה של ההפרשה, במסגרת ההתחייבויות השוטפות, שכן לא נוצרה כל התחייבות שוטפת. זאת בעוד שאצל החברה, המשתמשת בכספי הלוואה נוספת לתשלום הפרשי השער מדי שנה, מנוכה מן ההפרשה סכום, המשקף את תיאום ההתחייבות החדשה, הנוצרת בגין תשלום אותם הפרשים. בית המשפט מצא, כי הטעם להבדל זה בין החברה הפועלת לפי האפשרות השנייה לבין חברה הפועלת לפי האפשרות השלישית מקורו בסעיף 17 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). לחברה הפועלת לפי האפשרות השנייה מוכרים הפרשי השער כהוצאה, ולפיכך נוצר איזון בין חברה הפועלת לפי האפשרות השנייה לבין חברה הפועלת לפי האפשרות השלישית. מאיזון זה הסיק בית המשפט, כי צריך להיות איזון גם בין החברה הפועלת לפי האפשרות הראשונה לבין חברה הפועלת לפי האפשרות השנייה. באפשרות הפעולה הראשונה, בה אין החברה משתמשת בהון עצמי לתשלום הפרשי השער, שנוצרו בשנה מסוימת (כמו באפשרות השלישית), ואף אינה מקבלת הלוואה לתשלום הפרשים אלו (כמו באפשרות השנייה), היא זכאית, על-פי הוראת סעיף 17 לפקודה, לנכות כהוצאה את סכום הפרשי השער שנוצרו על קרן ההלוואה. הקשר הקיים בין הוראת סעיף 17 לפקודה להסדר בחוק, כפי שהודגם בהשוואה בין מצבן של חברות הפועלות לפי האפשרות השנייה או השלישית, צריך להתקיים גם לגבי חברות הפועלות לפי האפשרויות הראשונה או השנייה. חברה הפועלת לפי האפשרות הראשונה מנכה, כאמור, מהכנסתה את הפרשי השער על-פי סעיף 17 לפקודה, ויש לומר, כי קיים דמיון מוחלט בין מצב בו נלקחת הלוואה נוספת לבין המצב בו הסכים המלווה על-פי תנאי הלוואת הבסיס לדחות תשלום הפרשי השער, הנוצרים מדי שנה לגבי יתרת קרן ההלוואה שטרם שולמה. בית המשפט מצא, כי התיאום הנעשה להפרשי השער אינו מתייחס לסכום של הון עצמי, הראוי על-פי החוק להגנה מפני שחיקה, אלא לסכום המשקף הון חיצוני, שהחברה משתמשת בו כדי לשלם הוצאות המוכרות כהוצאות עסקיות. העובדה, שהון חיצוני זה עומד לרשות החברה כתוצאה מכך שהמלווה מסכים מראש לדחות את תשלום הפרשי השער הנוצרים מדי שנה, אינה צריכה להשפיע על התוצאה המשולבת של הוראת סעיף 17 לפקודה וסעיף 53י לחוק. המשמעות הכספית של דחיית תשלום הפרשי השער הינה, כי נוצר גידול בנכסים השוטפים של החברה. נכסים אלה מקבלים הגנה על-ידי התיאום בצד הזכות של ההפרשה, ולאור כוונתו של המחוקק ראוי שכל מימון חיצוני, המביא לגידולם של נכסים אלו, יתואם גם בצד החובה של ההפרשה. אין המדובר בתיאום כפול כי אם בתיאום של חובות חדשים, המתגבשים מדי שנה. הורתם של חובות אלה היא אמנם בשינויי השער, הנוצרים לגבי שיעורי הפירעון של ההלוואה ארוכת המועד, שבעצמם תואמו במסגרת תיאום ההלוואה לזמן ארוך, אולם, בלידתם, עקב דחיית פרעונם, הם הופכים לחובות חדשים, המצריכים תיאום נפרד כהתחייבויות שוטפות. בית המשפט סיים ניתוחו בקובעו, כי גם אם ייתכנו מצבים לפיהם ייטב מצבה של חברה רגילה - שאינה זוכה להפרשה על-פי החוק - מחברה שזוכה להפרשה כנ"ל, הרי שמצב כזה ייתכן רק כאשר החברה משתמשת בהון חיצוני מעבר לשיעור מסוים, בהשוואה להון העצמי, שהוא לבדו ראוי להגנה על-פי כוונתו המוצהרת של המחוקק. חברה, המשתמשת בהון חיצוני בשיעור שכזה, יכולה לוותר מלכתחילה על מעמדה כחברה הזכאית להטבות שבסעיף 53י לחוק, ואף רשאית לבקש את הפסקת הזכאות. הטענות בערעור 7. טענות המערערת לעניין הפרשי השער הן כדלקמן: (א) במישור המילולי, אין הוראתה של המלה "הלוואה" כוללת את קרן ההלוואה בלבד, כי אם גם הפרשי ההצמדה בגין "ההלוואה". לביסוס טענתה זו מסתמכת המערערת על הגדרת המונח "הלוואה" בצו הבנקאות (עמלת פרעון מוקדם), תשמ"ב-1981. (ב) עמדת המשיב עומדת בסתירה להמלצות דו"ח הוועדה, אשר אומצו בחוק, ולפיה אין לתאם את ההלוואות ארוכות המועד אלא במידת הפירעון בשנת המס הספציפית. (ג) אין זה נכון לומר, כי דו"ח הוועדה מתמקד אך ורק בתיאומן של הלוואות בלתי צמודות, וכי על-כן נושא תיאום הפרשי השער הינו בחינת לאקונה, המצריכה הסדר נפרד. בדו"ח מצויה התייחסות לקבלת הלוואות צמודות, המחייבות את מקבליהן בתשלום הפרשי שער או הפרשי הצמדה, ומהדו"ח עולה, כי אין להפחית הפרשי שער והצמדה אלה מן ההפרשה, אלא אם כן הם משולמים לבעלי מניות תושבי חוץ, רעיון שמצא ביטויו בסיפא של סעיף 53י(א) לחוק. (ד) הכללת הפרשי השער בגדר ההתחייבויות השוטפות מנוגדת לכללי החשבונאות המקובלים, אשר לפיהם הלוואה לזמן ארוך לא תסווג בפריט ההתחייבויות השוטפות וגם הפרשי שער שנצברו בגין קרן ההלוואה לזמן ארוך לא יסווגו בהתחייבויות השוטפות אלא בפריט ההתחייבויות לזמן ארוך. זאת למעט החלק העומד לפירעון תוך שנה משנת הדו"ח, אשר יוצג בהתחייבויות השוטפות. חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), שבמסגרתו הוכנס ההסדר נושא המחלוקת לחוק, הינו תיקון חשבונאי במהותו, ולפיכך יש לפרשו בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים. כאשר ביקשו מחברי דו"ח הוועדה לסטות מהמשמעות החשבונאית המקובלת של מונח זה או אחר, עשו זאת במפורש, אלא שלעניין הפרשי השער לא נקבע, כי משמעותם בחוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) תהא שונה ממשמעותם החשבונאית המקובלת, כפי שצוינה לעיל. (ה) כתוצאה מגישת המשיב נערך בכל שנה תיאום כפול, בצד החובה של ההפרשה, של רכיב אחד של ההלוואה, הוא רכיב הפרשי השער על הסכום הנפרע בשנת המס. התיאום האחד הוא במסגרת הסכום לתיאום שיעורי הפירעון של הלוואה לזמן ארוך. התיאום השני הוא במסגרת הסכום לתיאום ההתחייבויות השוטפות. (ו) הטענה, כי תיאום ההפרשה בשיטת המשיב מאזן את התרת ההוצאה לפי סעיף 17 לפקודה, אינה נכונה, שכן אין התיאום דומה כלל להוצאה לפי סעיף 17 לפקודה, ועל-כן אין לדבר על איזון ביניהם. 8. טענות המשיב בעניין זה הן כדלקמן: (א) מחוקק המשנה הורה להוציא מההגדרה של ההתחייבויות השוטפות רק את ההלוואות לזמן ארוך ושיעורי הפירעון שלהן בערכים נומינאליים, ואילו הפרשי השער שצמחו על הלוואות אלה ואשר הותרו בניכוי לצורך קביעת ההכנסה החייבת, אך לא נפרעו בפועל, הושארו בגדר התחייבויות שוטפות, כאמור בתקנה 3(א)(4) לתקנות. (ב) למונחים "הלוואה לזמן ארוך" ו"שיעורי הפרעון", המופיעים הן בחוק והן בתקנות, יש ליתן פירוש זהה. כאשר המערערת מפרשת את המונח "שיעורי פרעון" של המופיע בסעיף 53י לחוק, היא כוללת במונח זה רק את שיעור הפירעון השנתי הנומינאלי ללא ציון הפרשי שער. אולם כאשר המערערת מפרשת את המונחים "הלוואות" ו"שיעורי הפרעון" המופיעים בתקנה 3(ב)(2) לתקנות, היא סוללת בחובם הן את קרן ההלוואה והן את הפרשי השער שנצברו עליה. אילו סברה המערערת, כי "הלוואה" כוללת קרן והפרשי שער, הייתה צריכה לתאם במסגרת ההתחייבות לזמן ארוך את שיעור הפירעון השנתי של ההלוואה וגם את הפרשי השער. אולם, המערערת לא עשתה כן, ומכאן למד המשיב, כי הפירוש אותו נותנת המערערת למונח "הלוואה" הינו גמיש ומותנה בתוצאה הנוחה לה. (ג) אין בדוגמאות אותן הביאה המערערת כדי להצביע על כך, שהתיבה "הלוואה לזמן ארוך" כוללת בחובה גם הפרשי שער. במקום לחפש הגדרות למונח "הלוואה" בחוקים שונים יש לפנות להגדרות המופיעות בפקודה, שכן בסיפא של סעיף 53ח לחוק נאמר, כי מונים, המופיעים בפרק השביעי 3 של החוק ואשר לא הוגדרו בסעיף 53ח, יפורשו לפי מובנם בפקודה. מן ההגדרות בפקודה למד המשיב, כי קיימת הבחנה ברורה בין קרן הלוואה לבין הפרשי השער, שנצטברו על קרן ההלוואה. כחיזוק לטענתו זו מציין המשיב, כי תקנה 3 מגדירה את הרכיבים המהווים את ההתחייבויות השוטפות לצורך חישוב ההפרשה, תוך הבחנה ברורה בין קרן ההלוואה לבין הפרשי השער שנצברו עליה. בתקנה 3(א)(2) כלולות כל ההלוואות שהחברה קיבלה ושיש לכלול אותן בהתחייבויות השוטפות, ואילו בתקנה 3(א)(4) מוזכרות ההוצאות לפירעון שהותרו לניכוי, ואשר גם אותן יש לכלול בהתחייבויות השוטפות. הווי אומר, קרן ההלוואה לחוד והפרשי השער לחוד. כל פועלה של תקנה 3(ב)(2) הוא הוצאת קרן ההלוואה לזמן ארוך מכלל ההתחייבויות השוטפות, ואולם אין בתקנה הנ"ל להוציא את הפרשי השער על קרן זו מגדר ההתחייבויות השוטפות. (ד) החברה ניכתה מההכנסה החייבת שלה את הפרשי השער, שנצברו על ההלוואות לזמן ארוך. בפועל, לא שילמה החברה הפרשי שער אלו. בפעולה זו הקטינה המערערת את חבותה במס. הואיל והחברה לא שילמה בפועל את הסכומים, שניכתה מהכנסתה, נשארו בנכסיה השוטפים נכסים שאינם שייכים לה כי אם לבנק. הגדלת הנכסים השוטפים משפיעה על ההפרשה לייצוב ההון, שכן הם מגדילים את צד הזכות שבהפרשה. לפיכך, המחוקק דרש לכלול סכומים אלו בהתחייבויות השוטפות של המערערת, וזאת על-מנת שהמערערת לא תקבל הגנה על נכסים אלו. אין כאן תיאום כפול של אותו מרכיב כי אם איזון בין הנכסים השוטפים שלא הופחתו ובין ההתחייבויות השוטפות. (ה) המונח "התחייבויות שוטפות", המופיע בחוק, אינו המונח החשבונאי המקובל, כי אם ניתנה לו הגדרה ייחודית בחוק, ואין להיזקק להגדרה החשבונאות המקובלת. (ו) החוק ביקש להעניק הגנה לחברה, אשר בהונה העצמי יש מרכיב של הון זר. החוק לא נועד להעניק הטבות לחברות, שנעזרות בהון זר, אשר קיבלו כבר הגנה באמצעות סעיף 17 לפקודה על הון זה. לפי שיטת המערערת, מצבה של חברה, שתרבה בקבלת הלוואות, יהיה טוב יותר מאשר חברה הפועלת באמצעות הון עצמי; זוהי תוצאה אבסורדית, שאין לייחס למחוקק את הבחירה בה. התכלית החקיקתית 9. מלאכת הפרשנות של ביטוי המובא בחוק תחילתה, כמובן, בנוסח החוק עצמו, אולם לשון החוק איננה עומדת בפני עצמה כשהיא תלושה מכל הקשר. ה"חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו" (ע"א 481/73 [1], בעמ' 516). על מטרה זו ניתן ללמוד מלשון החוק, ממקומה ומהקשרה הגיאומטרי והאיכותי של ההוראה בחוק ובחקיקה בכלל, כמו גם מן ההיסטוריה החקיקתית, היינו מתוך מכלול הגורמים והנסיבות אשר הביאו להעלאתו של ההסדר בו מדובר למדרגת חוק חרות. בעניין זה אין דין שונה לחקיקה בענייני מסים, וזאת על-אף מורכבותם הניסוחית, הרעיונית והכמותית של דינים אלה והשינויים התדירים העוברים עליהם (ראה: ע"א 165/82 [2], בעמ' 77; ע"א 486/85, ר"ע 587/86 [3], בעמ' 165-166). 10. על-מנת לעמוד על התכלית שבחקיקת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), ניתן לפנות אל דו"ח הוועדה, אשר צוטט בהרחבה בפסק-דינו של בית המשפט קמא, ושהוא בגדר העבודות המכינות היכולות לסייע בפרשנות החוק. בפרק א' של דו"ח הוועדה מוזכרות הבעיות העיקריות, אשר עמן ביקשו להתמודד במסגרת תיקון החוק. לפי האמור שם, הפיחות הזוחל תרם לפתרון מספר בעיות הקשורות בהשקעות חוץ, אולם החריף מספר בעיות אחרות. ההון העצמי שהושקע על-ידי משקיעי חוץ והרווחים שנצטברו בחברה נפגעו, במוקדם או במאוחר, כשהם נמדדו במונחים של מטבע חוץ. הפסדים עקב הפרשי שער על הלוואות מאת משקיעי חוץ נוצרו באופן שוטף עקב הפיחותים, והפסדים אלה לא היו מותרים, לפי החוק, כפי שהיה אז בתוקף, כהוצאה לצורך מס. כתוצאה מהאמור יש שנוצרו הפסדי חליפין מהותיים למשקיע החוץ וכן הופיעו סטיות גדולות כשהדו"חות הכספיים הישראליים מתורגמים למונחים של מטבע חוץ. בהמשך הדברים מפורטת בהרחבה הבעיה שבשמירת שוויו של ההון העצמי במונחים של מטבע חוץ: "1.5 - כאשר משקיע חוץ מתרגם את הדוח"ות הכספיים של מפעלו בישראל למטבע חוץ, או כאשר הוא מחשב את התוצאות הכספיות במונחים של מטבע חוץ כדי לקבוע מה רווחיו והפסדיו, עלול להתברר לו שלאורך חיי המפעל נגרמו לו הפסדים עקב הפיחותים. בעיקר נכון הדבר במפעלים עתירי הון חוזר, והינה פחות חמורה במפעלים שבהם ישנה השקעה מהותית ברכוש קבוע. למשל, חייבים בסך 1,200,000 לירות היו בסך 200,000 דולר לפי שער של 6 לירות לדולר. ואולם אותם החייבים מצטמצמים לסך 171,400 דולר כאשר הפיחותים העלו את השער ל-7 לירות לדולר. על ידי כך נגרם הפסד ממשי בסך 28,600 דולר. מאידך, הוא נהנה מרווח על הלוואות שקיבל בלירות ישראליות. כאשר קיים הפסד כזה הוא איננו מהווה 'בעיה חשבונאית' גרידא, אלא- שלגבי משקיע החוץ - הוא מהווה הפסד אמיתי, לא רק במונחים ריאליים, אלא גם במונחים נומינליים של מטבע חוץ. דבר זה מודגם בנספח ב'. 1.6. - הפסד כזה אינו מקבל כל ביטוי בדוח"ות הכספיים בישראל, ואינו מובא בחשבון בקביעת ההכנסה לצורך מס בישראל. גם אם הסכום שמור במלאי, וגם אם מחירי המכר עולים עם הפיחותים (למשל במלאי המיועד ליצוא), הרי ההפרש בלירות ישראליות מהווה רווח בישראל החייב במס...". רעיונות אלה באו לידי ביטוי בדברי המבוא להצעת החוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), בעמ' 161, הנוגע בקושי אשר אותו בא התיקון לחוק לפתור; כפי שנאמר בהצעה, הנהגת הפיחות הזוחל החריפה את בעיית סחף ההון העצמי, במונחים של מטבע חוץ, כאשר ההון איננו מושקע בנכסים השומרים על ערכם. בעיה זו קשה במיוחד בחברות עתירות ידע, שבהן ההשקעה היא בעיקר בהון החוזר. הפיחותים גרמו גם להכרזה תכופה של דיווידנדים ומשיכתם בידי משקיעי החוץ מהר ככל האפשר, כדי להמירם למטבע חוץ בשער חליפין נוח יותר; שכן, אם ידחה המשקיע את המרת הדיווידנד ויהיה בינתיים פיחות, הוא יקבל סכום קטן יותר במטבע חוץ. ההצעה ציינה, כי היא מבוססת על המלצותיה של הוועדה הנ"ל. ההצעה כללה תיקונים הן בחוק והן בפקודה. אשר לפתרון המוצע לקשיים המתוארים, המליצה הוועדה כדלקמן: "אנו ממליצים על פתרון, על ידי חקיקה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הדרך, לדעתנו, לפתור בו זמנית ובצורה נכונה, על ידי שיטה אחידה, את מרבית הבעיות שנתעוררו, היא על ידי הפרשה בחברה, מתוך רווחיה, של סכומים לייצוב ההון העצמי במונחים של מטבע חוץ. הפרשה זאת, בלירות ישראליות, מיועדת לשמור בקירוב על ערך ההון העצמי, לרבות הרווחים שנצברו, כאשר הם נמדדים במונחים של מטבע חוץ. ההפרשה תותר לניכוי לצורך מס, ועל ידי כך ישולם מס על הכנסה השווה בקירוב להכנסה הנמדדת במונחים של מטבע חוץ. הפרשה זאת לייצוב ההון תחושב על פי תיאום הפחת ועל פי הסכום הדרוש כדי לשמור על ההשקעה בהון חוזר. היא תביא מצד שני, בחשבון, את ההלוואות ארוכות המועד שקיבלה החברה בלירות ישראליות. ההפרשה תבוא במקום, ולא בנוסף, להפחתת ציוד בשנתיים..." (ההדגשות שלי - מ' ש'). ובדברי המבוא להצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) נאמר בהקשר זה, בעמ' 161: "הפתרון המוצע הוא לתת אפשרות לחברות תעשייתיות, שבהן יותר מ-25% מההון הוא מהשקעתם של תושבי חוץ במטבע חוץ, להפריש מתוך הכנסתן, ללא תשלום מס, את הסכומים הדרושים לשמירת ערכו של אותו חלק מההון העצמי שאינו נשמר על ידי השקעה בנכסים, וכן לנכות מהכנסותיה, לצרכי חישוב המס, הפרשי שער על הלוואות במטבע חוץ. דבר זה ייעשה על ידי שיערוך הנכסים, ובנכסים בני-פחת על-ידי שיערוך הפחת עליהם, לעומת שיערוך של ההתחייבויות השוטפות ושיעורי הפרעון של ההתחייבויות לזמן ארוך - ועודף שיערוך הנכסים יותר כהוצאה". 11. מן האמור לעיל מתגבשת המסקנה, כי הבעיה העיקרית עמה ביקשו להתמודד בנקיטת היוזמה לתיקון החוק הייתה שחיקתו של ההון העצמי, שהושקע בחברות בישראל על-ידי משקיעים מחו"ל. על-מנת להתמודד עם בעיה זו הוצע על-ידי הוועדה מנגנון של הפרשה לייצוב ההון, אשר מחולק לצד זכות ולצד חובה. בצד הזכות מתואמים הפחת והנכסים השוטפים, ובצד החובה מתואמים שיעורי הפירעון של ההלוואות ארוכות המועד, הסכומים הדרושים לתיאום ההתחייבויות השוטפות והפרשי שער על הלוואות מאת בעלי מניות תושבי חוץ המותרים בניכוי על-פי סעיף 17(1) לפקודה. מנגנון זה נועד, כפי שמלמד דו"ח הוועדה, לשמור בקירוב על ערך ההון העצמי. אין מדובר בשימור מדויק של ההון העצמי כי אם בניסיון ליצור מנגנון הגנה, ולו גם חלקי, על הון זה, שמקורו בהשקעה של בעלי מניות מחו"ל. עד כאן מטרתו של חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15); נתייחס עתה לטענות המערערת. 12. לעניין הפירוש שיש לתת למונח "הלוואה" בחוק, הרי הואיל והמונח לא הוגדר בחוק עצמו, מתחייבת פנייה להגדרה הנקובה בפקודה (ראה סעיף 53ח סיפא לחוק). הפקודה אינה מגדירה את המונח "הלוואה", אולם המונח "הפרשי שער" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כדלקמן: "סכום שנוסף עקב שינוי בשער החליפין לקרן מלווה, שהיא פקדון במטבע חוץ או שהיא הלוואה שיש להחזירה במטבע חוץ" (ההדגשה שלי - מ' ש'). נראה כי מן ההגדרה הנ"ל ניתן להסיק, כי הפרשי השער אינם חלק אינטגרלי של ההלוואה, כי אם מרכיב בעל קיום משלו. יתר-על-כן, פרשנות זו היא ההולמת את המונח "הלוואה", אף מבלי להיזקק לאמור בפקודה, וזאת לאור סעיף 53י(א) לחוק. הסיפא של סעיף 53י(א) קובע, כי בצד החובה של ההפרשה יש לתאם את הפרשי השער ששולמו לבעלי המניות תושבי החוץ, המותרים לניכוי על-פי סעיף 17(1) לפקודה או על-פי סעיף 14 לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969 (אשר בוטל על-פי חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 72), תשמ"ז-1987). אם שיעורי פרעון ההלוואה לזמן ארוך כוללים גם את הפרשי השער, כגירסת המערערת, מה טעם מצא המחוקק לציין במפורש, כי גם הפרשי השער המשולמים לבעלי מניות תושבי חוץ ומוכרים כהוצאה לפי סעיף 17(1) לפקודה ייכללו במסגרת צדה השלילי של ההפרשה, שהרי יש בכך משום כפילות? המערערת טוענת בהקשר זה, כי מלשון הסעיף 53י(א) ניתן להבין, כי אין להפחית הפרשי שער, המוכרים כהוצאה לפי סעיף 17(1) לפקודה, מההפרשה לייצוב ההון, אלא אם כן הם משולמים לבעלי מניות חושבי חוץ. אולם בכך נוצרת סתירה בין הטענה הנ"ל, היינו כי הסיפא של סעיף 53י לחוק הינו תשובה ממצה לשאלה מתי ייכללו הפרשי שער בצד השלילי של ההפרשה בנפרד מקרן ההלוואה, לבין הטענה הכללית, כי הפרשי השער וקרן ההלוואה הם יחידה אחת שאין לפרק. 13. לגופה של הטענה נקדים ונאמר, כי לדעתנו הסיפא של סעיף 53י(א) לחוק, העוסק בהפרשי שער, אינו אלא בבחינת ביטוי ספציפי לעיקרון אותו ביקש המחוקק ליישם, לפיו הון שזכה להגנת סעיף I7)1) לפקודה לא יזכה להגנה מכוח ההפרשה, אלא אם כן ישנם טעמים ברורים לסטייה מעיקרון זה, ואין באיזכור סעיף 17 הנ"ל בהקשר מסוים (תשלומים לבעלי מניות תושבי חוץ) כדי לשלול הכללתם בצד החובה של ההפרשה של סכומים אחרים המוכרים כהוצאה לפי סעיף 17 (כגון הפרשי השער נושא הדיון). בהמשך הדברים נרחיב בעניין הרציונאל לעיקרון הנ"ל ולגבי היקף תחולתו; המקור העיקרי להבנת עיקרון זה מצוי בדרך טיפולם של החוק והוועדה בהפרשי שער, הצומחים מהלוואות בעלים. נקודת המוצא של הוועדה הייתה, כי הלוואת בעלים, בשונה מהלוואה אחרת, איננה הון חיצוני, כי אם הון עצמי שיש להגן עליו. הדבר עולה מהפיסקאות הבאות בדו"ח הוועדה: "2.79 - ההפרשה לייצוב ההון עשויה לענות על בעיית הפרשי שער על הלוואות בעלים, אך עדיף לפתור את הבעיה על ידי התרת הסכום כהוצאה. 2.80 - אפשר להתייחס להלוואות מאת בעלים כחלק מהשקעתם בחברה, בלי להבחין בין הלוואות לבין הון עצמי, ולראות בריבית ובהפרשי שער והצמדה המתייחסים להלוואות כאילו היו רווחים. במקרה זה, ההפרשה לייצוב ההון תיכלול גם את הסכום הדרוש להבטיח את שווייה של ההלוואה במונחים של מטבע חוץ, כיוון שהיא מתייחסת לנכסים בהם הושקעה ההלוואה. לכאורה, כאשר נעשית הפרשה לייצוב ההון אין, איפוא, משמעות להתרת הפרשי השער כהוצאה לצורך מס. אף על פי כן, יהיו מקרים שבהם יש משמעות להתרת ההוצאה, וכדי להשיג אחידות - ועל ידי כך פישוט בטיפול, ראוי להתיר את ההוצאה בכל מקרה ולהביא את הדבר בחשבון בעת חישוב ההפרשה לייצוב ההון. ..". הכללת הפרשי השער, ששולמו לבעלי המניות תושבי חוץ, אשר הותרו לניכוי לפי סעיף 17(1) לפקודה, במסגרת הרכיב השלילי של ההפרשה, מקורה, אם כן, בסברת המחוקק, כי ההגנה שתינתן להפרשי שער, על-ידי התרת ניכויים לפי סעיף 17(1) לפקודה, הינה הדרך ההולמת ביותר להגנה עליהם. בהמשך הדברים בדו"ח הוועדה. מפורטים הנימוקים לפתרון עליו המליצה הוועדה: "2.81 - ראשית, הפרשי השער המתייחסים להלוואות עשויים להיות גדולים מההפרשה לייצוב ההון, ועל כן לא תספיק ההפרשה בלבד לכסות, במקרה זה, את ההפסד שבהפרשי שער. מצב כזה יקרה, למשל, כאשר - הופחתו נכסי המפעל ועדיין נהנה המפעל מהלוואות ארוכות מועד בלירות ישראליות, שנית, יש להביא לידי אחידות הטיפול בהפרשי שער על הלוואות מאת בעלים עם הטיפול בהפרשי שער על הלוואות מאת צד שלישי, ולמנוע את הדחף להסדרים שונים להסבה מלאכותית של הלוואות משם המשקיע לשמו של צד שלישי בחו"ל. הדבר חשוב גם מבחינת נורמות של אמת וגם מבחינת הדגש המעורבות של משקיע החוץ במפעל הישראלי. לבסוף, חשוב גם ש'הצדק ייראה'. הבטחת שווייה של ההלוואה במונחים של מטבע חוץ באמצעות ההפרשה לייצוב ההון אינה גלוייה לעין ועלולה שלא להיקלט בתודעתו של המשקיע. עדיף על כן להתיר ישירות את הפרשי השער כהוצאה לצורך מס, ולהביא את הדבר בחשבון בחישוב ההפרשה לייצוב ההון". ובדברי ההסבר להצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) נאמר על כך, בעמ' 169: "את בעיית הפרשי השער על בעלים בחברה שבהשקעת חוץ מוצע לפתור שלא בדרך של הפרשה לייצוב ההון אלא בדרך של התרת הסכום כהוצאה. הדרך של הפרשה לייצוב ההון בענין זה לא היתה פותרת את הבעיה במקרים שבהם נכסי המפעל הופחתו בזמן שעדיין היו לחברה הלוואות לזמן ארוך בלירות ישראליות, ואז ההפרשה לייצוב ההון לא היתה מספיקה לכסות את הסכומים הדרושים לתיאום הפרשי השער. יתר על כן, הדרך של הפרשה לייצוב ההון לגבי הפרשי השער איננה מוחשית למדי לגבי המשקיע. משום כך מוצע להתיר את הפרשי השער כהוצאה ולהביא את הדבר בחשבון לענין חישוב ההפרשה לייצוב ההון". מדברים אלו, האמורים לגבי הפרשי שער על הלוואות בעלים תושבי חוץ, ניתן ללמוד על העיקרון, לפיו המחוקק רואה את ההגנה לפי סעיף 17(1) לפקודה כהגנה חלופית ולא מצטברת להגנה על-פי סעיף 53י(א) לחוק. בכך יש גם תשובה לטענתה האחרונה של המערערת בדבר חוסר האיזון בין שני סוגי ההגנות. אין המדובר באיזון מדויק בין שני הפתרונות, כי אם בקביעת שני מנגנוני הגנה חלופיים. 14. מתבקשת השאלה, מדוע מצא המחוקק לציין במפורש בסיפא של סעיף 53י(א) לחוק את הפרשי השער, ששולמו לבעלי מניות תושבי חוץ ושנוכו כהוצאה על-פי סעיף 17(1) לפקודה, וזאת לאור קיומה של תקנה 3(א)(4) לתקנות, הכוללת "הוצאות לפרעון שהותרו לניכוי" בגדר ההתחייבויות השוטפות. התשובה לשאלה זו מצויה בדו"ח הוועדה ובדברי ההסבר, שצוטטו לעיל, המעידים על כך, כי המחוקק ראה בהלוואות בעלי מניות תושבי חוץ בבחינת הון הראוי להגנה, ולא בבחינת הון חיצוני רגיל, אשר אין כוונת החוק להגן עליו. אלא שכאמור, המחוקק העדיף להגן על הפרשי שער בגין הלוואות בעלים אלו באמצעות סעיף 17(1) לפקודה ולא באמצעות ההפרשה, מהטעמים שהוזכרו לעיל. לפיכך, משזכו הפרשי שער אלו להגנה על-פי סעיף 17(1) לפקודה, יש לציין במפורש, כי יש לגרוע אותם מההפרשה, שכן מדובר בהפרשי שער מסוג מיוחד, אשר היו ראויים, לכאורה, להגנה על-ידי ההפרשה, על-ידי הכללתם בצד החיובי של ההפרשה בלבד, והמחוקק מצא להגן עליהם בדרך אחרת. בהקשר זה ראוי שנצטט את סעיף 2.87 לדו"ח הוועדה: "2.87 - ההפרשה לייצוב ההון מחושבת על פי כל הנכסים העסקיים, לאמור: הן הנכסים שמומנו על ידי ההון העצמי והן הנכסים שמומנו על ידי הלוואות הבעלים. משהותרו הפרשי השער כהוצאה, הרי שאין להתירם פעמיים - פעם במסגרת ההפרשה לתיאום הנכסים המייצגים, בין השאר, את הלוואת הבעלים, ופעם שניה - כהפרשי שער. משום כך, כאשר הפרשי שער אינם חייבים במס בידי מקבלם, והם מותרים כהוצאה בחברה - יש לנכותם מההפרשה לייצוב ההון. כאשר הפרשי השער עולים על ההפרשה לייצוב ההון, הם יותרו במלואם ובעודף יטופל כפי שהומלץ בקשר להפרשים הנובעים משינויי שער (ז.א. כאשר ההפרשה מסתכמת בסכום שלילי). לפי זאת יחוייב העודף במס, בגבולות הסכומים לייצוב ההון בשנים קודמות, וכל שארית תקוזז מהפרשות בעתיד. בהלוואות ארוכות מועד מחו"ל יטופל בדומה להלוואות בעלים במטבע חוץ. לא יהיה איפוא הפרש בין הלוואות ארוכות מועד מצד שלישי בחו"ל לבין הלוואות בעלים בחברת מעטים ולבין הלוואות בעלים בחברה אחרת. מוצע לקבוע הוראות מעבר לגבי המקרים שבהם, בינתיים, משקיעי חוץ הסבו את הלוואותיהם לגוף שלישי בחו"ל". הסבר אפשרי נוסף להתייחסותו המפורשת של המחוקק להפרשי שער על הלוואות בעלים בסיפא של סעיף 53י(א) לחוק מצוי בעיתוי של ההכרה בהפרשי שער אלו כהוצאה. סעיף 17(1) לפקודה, בנוסחו דאז (ששונה בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 54), תשמ"ב-1982), קבע, כי לנישום יוכרו כהוצאה: "סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת הכנסה, ובלבד שלא יותרו לניכוי הפרשי שער ששילמה חברה לתושב חוץ שהוא בעל שליטה בה כמשמעותו בסעיף 32(9), על הלוואה שלא נתקיימו בה התנאים שבהיתר לפי חוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978; הפרשי שער לתושב חוץ המותרים בניכוי, לגבי מי שהכנסתו איננה נקבעת על בסיס מזומנים, שהצטברו על ההלוואה כולה או מקצתה עד מועד הפרעון - ינוכו בשנת המס שבה חל מועד הפרעון של הסכום שהפרשי השער מתייחסים אליו, והפרשים שהצטברו אחרי מועד הפרעון ינוכו לפי הצטברותם". נמצאנו למדים, כי סעיף 17(1) לפקודה קבע את מועד ההכרה בהפרשי שער אלו כהוצאה במועד פרעונה של הקרן ולא במועד היווצרותם של הפרשי השער. משום כך, בדרך הדברים הרגילה, בה תיפרע ההלוואה במועדה, לא ייווצר מצב בו יוכרו הפרשי שער אלו כהוצאה מבלי שייפרע הסכום שהפרשי השער מתייחסים אליו. במצב כזה הפרשי השער לא ייחשבו כהוצאות לפירעון שהותרו לניכוי, כמשמעותן בתקנה 3(א)(4) לתקנות, שכן כל עוד לא הגיע מועד הפירעון של הקרן, לא יותרו הפרשי השער בניכוי, ולאחר שייפרעו, לא ייחשבו עוד כהתחייבות. ציינתי, כי בדרך כלל לא הייתה חפיפה בין הוראת הסיפא לסעיף 53י(א) לחוק לבין תקנה 3(א)(4), שכן סעיף 17(1) לפקודה קבע, כי יכול שהפרשי שער אלו ינוכו על בסיס מצטבר, מקום בו חלף מועד פרעון ההלוואה, מבלי שנפרעו הקרן והפרשי השער; בנסיבות כאלו די היה בהוראת תקנה 3(א)(4) כדי לכלול הפרשי שער מצטברים אלו בכלל ההתחייבויות השוטפות. המערערת מביאה כראיה לנכונות טענתה את העובדה, כי בסעיף 2.90 לדו"ח הוועדה נקבע, כי: "כל עוד לא פוטרו ממס הפרשי הצמדה על הלוואות מאושרות של תושבי ישראל, אין להביאן בחשבון להקטנת ההפרשה לייצוב ההון". אלא שהמערערת לא דקה פורתא בציון הקשרו של סעיף 2.90 לדו"ח. סעיף 2.89 מבהיר את הקושי בטיפול בהלוואות בעלים ישראליים בזו הלשון: "ביחס להלוואות בעלים ישראליים המצב שונה (לעומת הלוואות בעלים תושבי חוץ - מ' ש'). אומנם מחד, הפרשי הצמדה ראויים לניכוי בחברה, אך מאידך הם חייבים במס בידי מקבליהם ועל כן, מבחינת שלטונות המס, ניתן לראותם כאילו הפרשי ההצמדה לא נוכו כלל מההכנסה. ניתן לראות את הדבר כך: אין מניעה שמשקיע מקומי יתן את ההלוואה ללא הצמדה, ובמקביל יקבל הכנסה מתאימה כשכר או כתמורה אחרת החייבת במס בידיו". עולה, כי המלצת הוועדה בדבר אי-הכללת הפרשי השער של ההפרשה, כאשר מדובר בהלוואות בעלים ישראליים, נובעת ממצב המיסוי של בעלי מניות ישראליים, אשר הפרשי השער מהווים הכנסה חייבת בידם, וזאת בניגוד לפטור ממס, הניתן להפרשי השער המתקבלים על-ידי בעלי מניות תושבי חוץ, ולאור מצב מיסוי זה יש להבין את האמור בדו"ח הוועדה. דינה של הלוואה, אשר החברה מקבלת מבנק ישראלי, שונה מדינה של הלוואה, המתקבלת מבעליה הישראליים של החברה. בהלוואה המתקבלת מבנק ישראלי הפרשי השער מוכרים לחברה כהוצאה, בעוד שבידי הבנק הם נחשבים כהכנסה. ברור על-כן, שהחברה נהנית, במצב שכזה, מהגנת סעיף 17(1) לפקודה, והגנה זו אינה נפגמת מנקודת ראותם של בעלי מניותיה, שכן אין מדובר בהכנסה חייבת במס בידם, כפי שהיה קורה לו היה מדובר בהלוואה מאת בעלי מניות ישראליים, כי אם בהכנסה חייבת במס אצל הבנק הישראלי. לסיכום נקודה זו, מדו"ח הוועדה ומדברי ההסבר להצעת החוק עולות בבירור שתי מסקנות, המביאות לדחיית טענת המערערת, כי הפרשי השער, המשתלמים לבעל מניות תושב חוץ ומנוכים כהוצאה לפי סעיף 17(1) לפקודה, הינם הפרשי השער היחידים, הצריכים להיכלל בצד שלילי של ההפרשה. המסקנה האחת היא, כי היו טעמים, הקשורים באופיים המיוחד של הפרשי שער אלו ובעיתוי ההכרה בהם כהוצאה, אשר מסבירים את הכללתם המפורשת בצדה השלילי של ההפרשה. המסקנה השנייה והכללית יותר היא, כי לאור הראציונאל שבטיפול המחוקק והוועדה בהפרשי השער המתקבלים אצל בעלי מניות תושבי חוץ וישראליים, מתברר, כי הגנת סעיף 17(1) לפקודה הינה ההגנה היחידה, אשר המחוקק ביקש להועיד גם להפרשי שער המשתלמים לבנק ישראלי. מובן, כי חשיבות המסקנה השנייה חורגת מגבולות טענתה הספציפית של המערערת, אשר נדונה בסעיף זה, ויש בה כדי להשליך גם על טענות אחרות של המערערת. 15. אין גם מקום להיזקק לסיווג החשבונאי המקובל של ההלוואה והפרשי השער, שכן גם אם נכונה טענתה של המערערת בדבר דרך סיווגם של ההלוואה והפרשי השער, עדיין סיווג זה נדחה מפני הוראות חוק ברורות כבמקרה שלפנינו. עמדו על כך ד"ר א' רפאל ו-ד' אפרתי בספרם דיני מס הכנסה (שוקן, כרך א, מהדורה 2, תשמ"ה) 433: "בדרך-כלל תואמת חשבונאות המס את כללי החשבונאות, כפי שהם מיושמים על-ידי רואי-החשבון, אך לא תמיד הדבר כך, ולעיתים קיימים הבדלים ניכרים בין שתי שיטות החשבונאות. אין ספק כי גם רואי-החשבון נתקלים בבעיות דומות לאלה הצצות בתחום חשבונאות המס, בשעה שהם עורכים את דו"חותיו הכספיים של העסק, במטרה שאלה ישקפו נכונה את פעילותו ואת מצבו הפיננסי. ואולם, יש ותשובתם של רואי-החשבון אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הפיסקלית, שאותה מבקשים שלטונות המס ליישם. במקרים כאלה נקבעים כללי החשבונאות לצרכי מס בהתאם למטרות החוק הפיסקלי, תוך סטיה מכללי החשבונאות המקובלים על רואי-החשבון. עם זאת יש לזכור, כי לכללים הנקוטים על-ידי רואי-החשבון, במטרה לשקף את ההכנסה, יש חשיבות רבה באותם מקרים, שבהם לא נקבעו בפקודה הוראות מדוייקות לגבי הדרך שבה על הכנסה מסוימת להירשם, או העיתוי שבו על הוצאה מסוימת להיות מובאת בחשבון לצורך קביעת ההכנסה החייבת" (ההדגשה שלי - מ' ש'). ראה גם: א' ויתקון, "פסקי דין של מס הכנסה ועקרונות חשבונאות" רואה החשבון טו (תשכ"ו) 5. אף אם נניח, כאמור, כי במקרה דנן קיימת סטייה מן ההגדרות החשבונאיות, הרי סטייה זו מעוגנת בעיקרון המונח ביסוד חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15), המוצא ביטויו בהיסטוריה החקיקתית, בחוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) ובתקנות שהוצאו מכוחו. אגב, פנייתה של המערערת להתבטאות זו או אחרת בדו"ח הוועדה, אשר ממנה ניתן ללמוד, כביכול, כי מקום בו סוטה הדו"ח מהעקרונות החשבונאיים המקובלים מצוין הדבר במפורש, אין בה כדי לשנות מפרשנות ברורה זו. 16. יש לדחות גם את טענת המערערת, כי גישת המשיב מביאה לכך כי הפרשי השער זוכים לתיאום כפול. גם אם נניח לטובת המערערת, כי מתקיים תיאום כפול למרכיב של הפרשי השער, עדיין אין בכך כדי לפסול תיאום שכזה מכול וכול, כי אם יש לבדוק, אם קיימת הצדקה לפעולה שכזו, ואמנם נראה, כי מוצדקת גישת המשיב, לפיה יש לכלול את הפרשי השער שנוכו, אך לא שולמו בפועל, במסגרת הצד השלילי שבהפרשה לייצוב ההון, שכן אחרת ייווצר מצב, לפיו הפרשי השער יגדילו את הצד החיובי של ההפרשה, ועל-ידי כך יזכו להגנה, וזאת מבלי שהייתה כוונה להגן עליהם. העיקרון העובר כחוט השני בהסדר שהוכנס לחוק בחוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) הוא הרצון לשמור על ההון העצמי, אותו השקיע משקיע זר בחברה. הפרשי שער, שצמחו על הלוואה שנלקחה מבנק ישראלי, ואשר לפי הוראות סעיף 117) לפקודה ניתן היה לנכותם על בסיס מצטבר, אינם בגדר הון עצמי, אשר המחוקק ביקש לפרוש עליו את רשת ההגנה של ההפרשה לייצוב ההון. כפי שציינתי, המחוקק בחר להגן על הפרשי שער, המשולמים לבנק על-ידי הנישום, באמצעות התרתם כהוצאה על-פי סעיף 17(1) לפקודה. אלא שהמערערת ביקשה ליהנות, בנוסף להגנה הקבועה בסעיף 17(1) הנ"ל, גם מההגנה שבהפרשה, וזאת על-ידי ניצול עובדת היותה נישומה על בסיס מצטבר. עם דחיית מועד פרעונם של הפרשי השער קמה ועומדת התחייבות שוטפת, כהגדרתה בחוק ובתקנות. המדובר בהתחייבות שוטפת שזכתה כבר בהגנה מכוח סעיף 17(1) לפקודה, ולכן הכללתה בהתחייבויות השוטפות, על-מנת לנטרל את הגידול בנכסים השוטפים, נועדה לייחד את ההגנה על הפרשי שער אלו במסגרת סעיף 17(1) לפקודה. לכל אורך טיעונה אין המערערת מנמקת בבירור, מה צריך להיות דינו של הגידול בנכסים השוטפים, באופן שיתאים למטרתו הברורה של החוק. המערערת נמנעת ממתן מענה לקושי העיקרי בשיטתה, שהוא ניסיונה להגן באמצעות מנגנון ההפרשה על הון, שאינו הון עצמי ואשר החוק לא ביקש להגן עליו. קושי זה קיים, כאמור, בין אם נקבל את טענת המערערת כי מדובר בתיאום כפול ובין אם נאמץ את גישת הערכאה הראשונה, לפיה אין תיאום כפול אלא מדובר בחוב חדש המתגבש מדי שנה. 17. המערערת הלינה על כך, כי גישת המשיב עשויה להגיע עד כדי אבסורד, שכן מצבה הפיסקאלי של חברה תעשייתית בהשקעת חוץ יהיה טוב פחות משל חברה אשר אינה נהנית ממנגנוני ההגנה על ההון, הקבועים בחוק. צדקה הערכאה הראשונה בהשיבה לטענה זו, כי סעיף 53י נועד להגן על אותו חלק מהונה של חברה תעשייתית בהשקעת חוץ, אשר מקורו בהשקעה של הבעלים תושבי החוץ. כפי שציין בית המשפט, המערערת יכולה הייתה לוותר מלכתחילה על מעמדה כחברה הזכאית להטבות שבסעיף 53 לחוק, והייתה גם רשאית לבקש את הפסקת הזכאות. אין אנו יודעים, אם ביחס לשנות המס הרלוואנטיות לערעור נכנסה המערערת לגדרו של המונח "חברה בהשקעת חוץ גדולה", כמשמעותו בסעיף 53ח לחוק, שכן אז יכולה הייתה לשקול את האפשרות להשתמש בסעיף 53יז לחוק, אשר הוסף בחוק לעידוד השקעות הון (תיקון מספר 17), תשל"ח-1978, כחלופה לשימוש בחוק לעידוד השקעות הון (תיקון קם' 15) (לדיון בחוק לעידוד השקעות (תיקון מס' 17) ראה: עמ"ה (ת"א) 16/86 [4]). יצוין, כי בשנות המס נושא הדיון טרם נחקקו חוקי המיסוי בתנאי אינפלציה, שהעניקו למערערת את האפשרות לבחור בין מנגנון ההגנה על ההון שנקבע על פיהם או להמשיך ולדבוק במנגנון ההגנה שבחוק (ראה: סעיף 23 לחוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה), תשמ"ב-1982; סעיף 27(ב)(1) לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (הוראת שעה), תשמ"ה-1985, וכן ראה סעיף 27א לחוק זה). שאלת הפחת על כלי-רכב פרטיים הדיון בבית המשפט קמא 18. בבית המשפט קמא טענה המערערת כי יש לראות בהוראת סעיף 21(א) לפקודה, הקובע כי: "יותר ניכוי בעד פחת של בנין, מכונות, מוצבה, רהיטים או נכסים אחרים שבבעלותו של הנישום והמשמשים לצרכי ייצור הכנסתו...", משום קביעת העיקרון המהותי ביחס להתרת הפחת כהוצאה. סעיף 31 לפקודה, המסמיך את מחוקק המשנה להתקין תקנות בדבר סכומים ושיעורים של הוצאות, ותקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשל"ה-1975 (להלן - תקנות הרכב), שהותקנו מכוחו של סעיף 31 הנ"ל, הן הוראות הנוגעות לצד המעשי של קביעת שיעורי ההוצאות המותרות, שהן בשיעור אפם על-פי תקנה 5 לתקנות הרכב. לפיכך, היות שמטרת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15) היא מניעת שחיקתו של ההון המושקע בחברות הזוכות להגנה, מן הדין שהגנה זו תחול גם על ההון המושקע בכלי-רכב, המשמשים גם הם בייצור הכנסה, וזאת למרות שבתקנות הרכב הוגבל שיעור הפחת לשיעור אפס לגבי כל הנישומים. 19. בית המשפט קמא דחה טענה זו של המערערת, שכן מצא, כי לשון החוק הינה ברורה, ולפיה רק "... הפחת המותר בניכוי בשנת המס..." ייכלל בהפרשה. אין בלשון החוק כל סימוכין להבחנה שמבקשת המערערת לערוך בין הצד המהותי לבין הצד המעשי שבהתרת ניכוי הפחת. בית המשפט הוסיף, כי המחוקק לא מצא לנכון להוציא מגדר שלילת הניכוי של הפחת הרגיל על כלי הרכב מהסוג הנדון שבתקנות את החברות הזכאיות לניכוי ההפרשה לפי חוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 15). טענות הצדדים בערעור 20. אלה טענות המערערת בעניין זה: (א) החלטת בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם מטרת החוק, שהיא תרגום הדו"חות הכספיים של חברה בהשקעת חוץ לדולרים וניטרול השפעת האינפלציה על השקעת משקיע זר בחברה ישראלית. על-כן הכרח הוא, כי גם רכב פרטי, המשמש לחברה בייצור הכנסתה, יובא בחשבון לצורך התרגום, שכן אחרת תיווצר שחיקת הון בלתי מוגנת. (ב) עמדת המשיב לעניין תיאומו של פחת על רכב פרטי חותרת תחת הסימטריה שעליה מושתתת ההפרשה לייצוב ההון, שכן לפי שיטת המשיב מוגדל החלק השלילי שבהפרשה לייצוב ההון בגין הלוואה שהחברה נטלה, וזאת גם אם מאותה הלוואה נרכש רכב פרטי, בעוד שבצד החיובי של ההפרשה לא מתואם הפחת על רכב פרטי זה. (ג) המערערת חוזרת על הטענה, שהעלתה בבית המשפט קמא, לעניין ההבחנה בין האפשרות העקרונית להכיר כהוצאה בפחת על רכב פרטי לבין התרגום המעשי של אפשרות זו, לפיו נקבע פחת בשיעור אפס. לפיכך טוענת המערערת, כי אין לצמצם את הביטוי "המותרים בניכוי" לפחת שהותר בפועל, כי אם יש לפרשו כמתייחס גם לפחת אשר מותר בניכוי גם באופן עקרוני בלבד. 21. ואלה טענות המשיב: (א) כוונת המחוקק הייתה ליצור מכשיר אשר יגן על חברה שהונה נשחק. לצורך זה קבע המחוקק את הנוסחה לחישוב ההפרשה לייצוב הון והגדיר את מרכיביה. לא כל הפריטים המופיעים במאזן משתתפים בחישוב ההפרשה, ולא הייתה למחוקק כוונה לבטא את מאזנה של החברה במטבע זר. (ב) אין כל ביסוס בחוק ובדו"ח הוועדה להבחנה, שהמערערת מבקשת לערוך, בין פחת רעיוני לפחת ממשי, המותר לניכוי. 22. דין הערעור להידחות גם בשאלה זו. במסגרת הוראותיו של הפרק השביעי 3 לחוק לא מצויה אינדיקציה כלשהי לכך כי המחוקק ביקש לשנות את כללי ניכוי הפחת על כלי-רכב פרטיים, הנוהגים לפי הפקודה ותקנות הרכב. המחוקק ביקש שלא להגן על כלי-רכב פרטיים, שנרכשו על-ידי נישומים, וזאת עשה, בין היתר, על-ידי אי-התרת ניכוי פחת בגינם. לעניין זה אין כל שוני בין נישום שהוא חברה תעשייתית בהשקעת חוץ לבין כל נישום אחר. שחיקת ההון שהושקע על-ידי המשקיע הזר מוצדקת במקרה זה לאור מדיניותו הכללית של המחוקק בנושא הפחת על כלי-רכב פרטיים. לשון אחר: במקרה דנן אכן נשחק ההון, שהושקע על-ידי משקיע זר, ואולם מדובר בשחיקה שהמחוקק לא ראה לנכון להגן על המערערת מפניה. באשר לטענת המערערת לעניין אי הסימטריה בין שני צדי נוסחת ההפרשה לייצוב ההון, כאשר כלי הרכב הפרטיים נרכשו בהלוואה, אשר מתואמת בצד השלילי של ההפרשה, אין אלא להפנות את המערערת לדברים המפורשים המופיעים בסעיף 1.24 לדו"ח הוועדה, אשר מבארים את משמעות המונח "הלוואות ארוכות מועד" כדלקמן: "הלוואות ארוכות מועד הן הלוואות שניתנו לחברה, שלא מבעליה, לפרעון בשיעורים לא פחות מאחת לשנה, לתקופה שלא תפחת מארבע שנים מהיום שבו חל יום הפרעון הראשון, ואשר בשעת מתן ההלוואות - הן היו מיועדות למימון נכסים קבועים - בין אם הם בני פחת ובין אם הם אינם בני פחת" (ההדגשה שלי- מ' ש'). מדברים אלה ברור, כי הוועדה המליצה במפורש שלא להבחין בין נכסים בני פחת לבין נכסים שאינם בני פחת, לצורך הכללת ההלוואה ארוכת המועד בצד השלילי של ההפרשה לייצוב ההון. בדברים אלו יש גם כדי לתמוך במסקנה, לפיה מנגנון ההפרשה לא ביקש לשנות מההסדרים הכלליים באשר לניכוי הפחת על-כלי רכב פרטיים, וזאת בין אם מומנה רכישת כלי הרכב מהלוואה ובין אם מומנה מהון שהושקע על-ידי בעלי מניות תושבי חוץ. 23. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור. המערערת תישא בהוצאותיו של המשיב בסכום של 8,000 ש"ח. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. מיסיםתעשיההשקעות